מי שזכה להיות בבונדיי ביץ' מכיר את הרגע הזה, שבו החוף הגדול נחשף לפניך. בחלקיה היפים ביותר, העיר סידני בנויה מפרצים-מפרצים. כל אחד מרשים יותר מהשני. מסביבם מתנשאות גבעות. בונדיי זכה לפרסומו הגדול בצדק. זה לא רק החוף הרחב, הגולשים במים ועל החוף. אלה הפארקים מסביב. בתי הקפה והמסעדות הקטנות כאשר עולים למעלה, אל אחת הגבעות. תחושה קבועה של אופטימיות באוויר. לאוסטרלים יש כינוי למדינתם שלהם: The lucky country ‑ המדינה בת-המזל.
השבוע, המזל היה כולו של מפגעי דאעש: מעתה, בונדיי ביץ' יהיה גם אתר של טבח נורא; מניצול שואה ועד ילדה בת עשר, מטילדה (משפחתה לא רוצה בפרסום שמה המלא). בבתי החולים מאושפזים עוד רבים, חלקם ישלמו את מחיר המתקפה לשארית חייהם. "איך נחיה מעכשיו והלאה, אין לי מושג", אמר לי חבר אוסטרלי-יהודי, "גם ככה האבטחה כבדה בכל דבר שקשור ליהדות. מה יעשו עכשיו?"
ישראל הציעה השבוע לאוסטרליה לאמן שוטרים ומאבטחים; היא שיגרה לסידני משלחת של פסיכולוגים ומטפלים עם התמחות בטראומה. בקהילה האוסטרלית אומרים שהשר עמיחי שיקלי הודיע לארגונים היהודיים שהם יקבלו כל מה שירצו. שרק יגידו מה - ומדינת ישראל תדאג להם. האוזן שומעת והלב מתרחב: כך צריך לנהוג שר בישראל. המוח הספקני נזכר: הבטיחו דברים כאלה גם לתושבי הצפון, והדרום. ולמשפחות החטופים. אין אלא לקוות שבמקרה של היהודים בסידני, גם יקיימו.
החוף בבונדיי הוא אייקון לאומי אוסטרלי. עוד אייקון הוא גשר נמל סידני. באוגוסט, לפני ארבעה חודשים, התקיימה שם הפגנה גדולה עם עשרות אלפי בני אדם. הרבה דגלים פלסטיניים, ומיעוט דגלים של הטליבאן (משטר רצחני, רוצח נשים ומיעוטים), דאעש (ארגון טרור ג'נוסיידי), דיוקן אחד של מנהיג איראן חמינאי (עוד משטר רצחני), מגן דוד שהוצג כצלב קרס, דגל אל-קעידה (הארגון שאחראי למתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה). סיסמה חוזרת ונשנית - פופולרית בהפגנות בעולם - קראה להרג חיילי צה"ל: Death to the IDF. בצילומים, זיהיתי שלט אחד בכתב יד: "האיסלאם הוא כוחנו".
זו האמת הברורה, הבהירה, על חלק גדול מההפגנות והפעולות נגד ישראל ברחבי העולם מראשית המלחמה: הן משמשות כדרך יעילה להלבין פונדמנטליזם אלים ודכאני. השנאה לישראל לגיטימית לפתע, כי היא לכאורה לא נובעת עוד ממניעים קנאיים ורצחניים, אלא מהומניטריות, מדאגה לתושבי עזה.
אין ספק כי האיבה תודלקה בתמונות מרצועת עזה, במספרי האזרחים ההרוגים בה. אך מי שרוצה להאמין שזה שורשה, מוזמן לעיין בתיעוד מההפגנה מול בית האופרה של סידני – שימו לב לרצון עקבי בכיבוש אייקונים לאומיים – ב-9 באוקטובר 2023. בקיבוצים בעוטף עוד חיפשו גופות של נרצחים; ליד האופרה של סידני (שהוארה בדגל ישראל לאות הזדהות) הפגינו כאלף איש, לא מספר מבוטל במינוחים אוסטרליים, עם צעקות הסתה כמקובל. צילומי וידיאו מההפגנה ההיא, לפני למעלה משנתיים, מעלים חשד סביר כי שני המפגעים מחוף בונדיי השתתפו בה. עד היום יש ויכוח אם צעקו שם לחנוק את היהודים בגז, או רק "איפה היהודים".
אד הלמג'י, בעל המאפייה בסידני: "אחרי בונדיי, הכל השתנה לנצח. אין כאן הרבה בתי עסק יהודיים בפרופיל גבוה; כאחד כזה, אני כבר לא יכול להבטיח את הביטחון ללקוחות, למשפחתי ולעצמי"
אד הלמג'י הוא בעל מאפייה יהודי בפרבר אופנתי של סידני, איש טלוויזיה ואושיית אוכל באוסטרליה. המאפייה, "אבנר'ס", הייתה אמורה להיפתח בספטמבר 2023, אך הפתיחה נדחתה לאוקטובר. השבוע, אחרי הפיגוע, הוא תלה שלט קטן ללקוחות: "העולם השתנה. העולם שלנו השתנה. לאור הפוגרום בבונדיי, דבר אחד הפך לברור – אי-אפשר עוד לקיים מקומות או אירועים יהודיים פומביים, פתוחים, גאים באורח בטוח באוסטרליה... 'אבנר'ס' נסגרת. תודה רבה". בכך בא לסופו העסק.
שוחחתי עם הלמג'י. במובן מסוים, זהו סיפור על אנטישמיות. במובן אחר, סיפור על הדרך שבה החוק איננו נאכף אל מול אנטישמים. מי שרוצה להבין את הטבח בבונדיי ביץ', יתחיל בדרך שבה החברה האוסטרלית גילתה פתיחות לשנאת יהודים.
הנה משפט הפתיחה שלו: "עוד לפני שפתחנו, באוקטובר 2023, חווינו ונדליזם, הטרדות, פוסטרים אנטי-ישראליים, אנטי-ציוניים או אנטישמיים. גרפיטי על החלון או ליד החנות. בגדול, זה מה שקרה לנו כל שבוע, חמישה-שישה ימים מתוכו, במשך שנתיים".
חמישה-שישה ימים בשבוע, כל שבוע, במשך שנתיים.
"המאפייה ממוקמת באחד הפרברים היותר פרוגרסיביים של סידני. וזה לא היה במקרה. רציתי לפתוח עסק שאיננו בשטעטל, אלא מקום שיהיה יהודי ואוסטרלי. שיחגוג את הזהות הזו. אך ככל שהזמן חלף, היו יותר ויותר אנשים שלא הגיעו עקרונית – כי זה בית עסק יהודי. אינך יכול להמעיט בגודל הרעיון הבא: אנחנו כיהודים, כקולקטיב, אחראים לכל החלטה אסטרטגית שמתקבלת בידי ממשלת ישראל ומבוצעת ברצועת עזה".
איום טיפוסי, הוא מספר, הוא נניח אדם שעוצר מול בית העסק ואומר: "כל היהודים אותו דבר. צריך להרוג את כולכם, יהודים מזוינים". "האיומים נגדי ונגד העסק היו רציניים. אדם אחד ניסה לשרוף את העסק, אבל עשה את זה עם דיזל. צריך לחמם דיזל כדי שהוא יישרף - אז הצלחתי לעצור אותו. ביום ראשון האחרון הגיעה המשטרה לתדרך אותנו שיש איומי מוחשי ומיידי נגדנו. לאחר מכן הגיע אדם ברכב, עם דגל סורי, עושה סיבוב וצועק לנו שהוא מתכוון לחזור ולרצוח את כל היהודים. כמה שעות מאוחר יותר היה הטבח בחוף בונדיי".
"אחרי בונדיי, הכל השתנה לנצח. השאלה איננה אם שוב יגיע מפגע עם שישה רובים והבן שלו (כמו שני המחבלים בבונדיי) - אלא אם יגיע מחבל עם אקדח אחד. או מישהו עם סכין. כולם יודעים שיהיה עוד משהו. השאלה היחידה היא רק איך זה יקרה. אין הרבה בתי עסק בפרופיל גבוה, יהודיים, בסידני; כאחד כזה, אני כבר לא יכול להבטיח את הביטחון ללקוחות, למשפחתי ולעצמי. העולם השתנה".
הוא מספר על החלום שלו, שנגמר השבוע. "רציתי להמחיש מה זה אומר להיות יהודי ואוסטרלי. עסק שיהיה מוטמע בקהילה המקומית. לא תמצא בייגל טוב יותר באוסטרליה! ומעט מאוד טובים יותר בארה"ב. החלה שלנו יוצאת דופן. עוגת הבבקה היא ברמה עולמית. אף אחד בעולם לא צריך עוגת דבש. אנשים קונים אותה כי זה משמח אותם, ורציתי לשמח. אנשים באו לכאן בבוקר, אחרי שהם שמים את הילדים במוסדות החינוך. אחר הצהריים היינו מציירים פה עם ילדים בגיר על המדרכה".
שאלתי אותו מדוע לא פחד, לאור האיומים. "זה מאוד חשוב להדגיש - לא פחדתי. זה היה מטריד, ויש הבדל. לא חשתי מאוים, הם לא היו יכולים להניא אותי מהמאפייה. זה רק עיצבן. הייתי צריך כל הזמן לנקות את החלון מגרפיטי, נניח. הטרדות ואיומים פועלים עליך כשאתה מאפשר את זה.
"אבל כל המציאות השתנתה ביום ראשון, אחרי בונדיי. מסגרת האפשרויות התרחבה והיא כוללת את האפשרות שיטבחו ביהודים – כי הם יכולים. על בית ספר יהודי ומוסדות אחרים יש שמירה חמושה, גדרות, חומות, שירותי חירום; אי-אפשר להגן כך על מאפייה. זה לא הגיוני כלכלית, וזה שולל את האטרקטיביות, המשפחתיות".
הוא מביט בחוסר סבלנות על גל הסימפתיה וההזדהות עם יהודים; זה מזכיר לו את הספר (המצוין) "אנשים אוהבים יהודים מתים" של דארה הורן. "חלק ממי שמביעים כעת הזדהות הם אותם אנשים שנקטו עמדות גזעניות, או העניקו לגיטימציה לאלימות".
זה לא נשמע שהלמג'י עוזב. "אני אוהב להיות יהודי, אני אוהב להיות אוסטרלי, חלק מקהילת סידני. אני חושב שסידני תצטרך לעשות שיחה מאוד לא נעימה עם עצמה. יש גישות נפוצות שהדביקו את החברה שלנו, במשך שנתיים, ואיפשרו את הטבח. כאשר אתה רואה קבוצה של טיפשים מופקרים עם כאפיות שיוצרו בסין שמדקלמים 'לעשות את האינתיפאדה גלובלית' – זה מה שקרה כאן. ואוסטרליה איפשרה את זה. בתקשורת, הם חשו צורך שהכל יהיה 'שני צדדים'. מבלי לזהות ולסמן את השקרים. יש כל כך הרבה כלי תקשורת מקומיים ועולמיים שמעורבים עמוקות בדמוניזציה. היא מתחילה מצה"ל, ממשיכה למדינת ישראל, כל ישראלי, לאחר מכן כל היהודים – ובסוף כל אדם שהוא אפילו רק ידידותי ליהודים, מוחזק כאחראי לכל פגז שנורה ברפיח".
אמרתי לו שאני מרגיש תחושת אחריות מסוימת. הוא ואחרים משלמים מחיר בגלל המלחמות של ישראל. הלמג'י מפציר בי להימנע מזה. "אף אחד מאיתנו לא סובל בגלל ישראל. יש לנו פה בעיות בגלל גזענות וחוסר סובלנות. האבוריג'ינים, האנשים הראשונים של היבשת הזו, חוו את זה מהרגע שהגיע לפה האדם הלבן. אין לנו אלא חיבה ואהבה לאחינו הישראלים. מה שאתה עברת, כמו כל ישראלי, גרוע בהרבה ממה שקרה לי. מעולם לא הערתי את הילד שלי באמצע הלילה בגלל אזעקה ושיגורי טילים.
הם שמו את כל הכסף שלהם בעסק. "וכנראה שנשאיר כאן כל מה שהשקענו. אני עוד לא יודע מה נעשה". כשאני שואל מה עכשיו, הוא מצטט את ניק קייב: "I don't believe in an interventionist God, but I know, darling, that you do".
"אני מאמין שמשהו יבוא", הוא אומר.
לא ליפול שוב בהיבריס / הצלחה היא דבר מחייב. באגף המודיעין של צה"ל משננים: אחרי מלחמת ששת הימים הגיעה 1973. בדימוי הזה, 1967 היא מלחמת 12 הימים עם איראן. לא רוצים ליפול שוב בהיבריס. זה נכון גם לחיל האוויר: זוכרים שם כיצד מצרים למדה את הלקח מתבוסתה במבצע מוקד ויישמה את הלקחים בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. שנתם של הקצינים הבכירים איננה סדירה בשני החילות האלה. בין ערות לשינה, חולפת מחשבה תמידית: מה האויב חושב. מה הוא מתכנן – ומה יעשה. אפשר לקוות שהכישלון של 7 באוקטובר צרוב עמוק יותר מההצלחה נגד איראן.
כחצי שנה עברה מהמלחמה ההיא, אולי המוצלחת במלחמות ישראל. האויב הוכה קשות תוך התגברות על אתגר טכנולוגי ענק, בתעוזה מבצעית יוצאת דופן ובעיקר בסיוע מודיעין עילאי. האבידות והנזקים בישראל היו מועטים ביותר – אך ההכרעה, חד-משמעית. והיה גם קינוח דה-לוקס: הצטרפותה של ארה"ב, שלא הייתה יכולה לעמוד ב-FOMO האסטרטגי.
הפתעה עובדת. זה מה שלמדנו בשנתיים האחרונות. הפתעה יכולה לפצות על פערי איכות אדירים - לדוגמה, כאשר צבא חמאס, ללא שריון וללא חיל אוויר של ממש, חוצה את הגבול לישראל. ההפתעה לא בהכרח מכריעה מלחמה, אך יכולה ליצור מציאות אסטרטגית חדשה לגמרי.
השאיפה של טהרן לנשק גרעיני ללא ביקוע היא מגלומנית: אף צבא או מעבדה בעולם - עד כמה שידיעתנו משגת - לא יצרו פצצת היתוך. היכולת של האיראנים לייצר נשק כזה היא אפסית, אך הם עסקו בהרחבה בנושא
קל להפתיע, וקשה לשבור שאננות שהתגבשה. האיראנים ידעו שישראל עומדת לתקוף; התקשורת המקומית והעולמית הייתה עמוסה ברמזים על מתקפה ממשמשת ובאה. בכל זאת, הם הופתעו, ובפרט מקטלניות המהלומה והתחבולה.
עכשיו האזור נמצא במרוץ. "המרוץ להפתעה הבאה", כלשון קצין בכיר אחד. אפשרויות לא חסרות: האפשרות להתקפה משולבת של חיזבאללה, איראן והחות'ים בטילים בליסטיים וכטב"מים. אולי חדירה קרקעית. חישוב מוטעה של האיראנים, שיעריכו שישראל עומדת לתקוף – ולכן ירצו להפתיע ולתקוף ראשונים. האפשרויות נרחבות.
אחרי טבח שמחת תורה, באמ"ן מנסים למחוק את הביטוי "עליונות מודיעינית". הוא נחשב לטמא, אם כל חטאת. השיחה כולה, התרבות הארגונית, מנסה – במגושמות מסוימת - לקדש סימני שאלה: מה אנחנו מחמיצים? מה לא נדע? מה חסר?.
בראשית 2024 פורסמה כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות", שפרטיה הופיעו בטור זה, על "סימנים מטרידים" שנקלטו מאיראן בעת המלחמה וקשורים לתוכנית הגרעין. המקורות היו גורמים ביטחוניים בכירים. הסימנים הללו קשורים לפרויקט סודי של האיראנים, שגם הוזכר השבוע ב"וושינגון פוסט". הפרויקט הוא שאפתני בדרך כמעט בלתי נתפסת: פיתוח נשק גרעיני מסוג חדש. כזה שאף מדינה לא ייצרה. הכינוי המקצועי: נשק גרעיני מדור רביעי.
נשק גרעיני רגיל מבוסס על ביקוע גרעיני. בצורה פשטנית, מבקעים את הגרעין ומשתחררת אנרגיה אדירה. בנשק תרמו-גרעיני, יש כבר צורה מסוימת של היתוך: עושים שימוש בפצצת ביקוע קטנה, וזו משמשת כדי להתיך אטומים של מימן, המשחררים עוצמה אדירה עוד יותר.
איראן בחנה נשק גרעיני של היתוך טהור, ללא ביקוע. זו שאיפה מגלומנית: היתוך הוא עניין מסובך מאוד ממילא. מיותר לציין כי אף צבא או מעבדה בעולם – עד כמה שידיעתנו משגת – לא יצרו פצצת היתוך. היתוך כזה אינו דורש אורניום או פלוטוניום; אין כמעט קרינה ונשורת. תיאורטית, זה מאפשר נשק גרעיני קל יותר לשימוש, אולי קטן יותר.
נקפוץ לשורה התחתונה: היכולת של איראן לייצר נשק כזה היא אפסית, גם לפי ה-CIA, כפי שצוטט השבוע בתקשורת האמריקאית. אך האיראנים בהחלט עסקו בהרחבה בנושא; לפי נייר עמדה שפירסם אלוף במיל' תמיר היימן לפני כמה חודשים, הפרויקט נועד לייצר ראש קרב של היתוך גרעיני.
אך מדוע שהאיראנים יעשו זאת, אחרי שהשקיעו מיליארדים, כנראה עשרות מיליארדים, בפרויקט גרעיני "רגיל" עם העשרת אורניום?
אפשר להעלות על הדעת כמה אפשרויות.
הראשונה היא שמעולם לא התכוונו ליצור נשק היתוך טהור. מדובר בהונאה שנועדה להסתיר את הכוונה האמיתית להגיע לנשק גרעיני רגיל.
השנייה גורסת שבאיראן לוקחים ברצינות את איסורי פסק ההלכה נגד נשק גרעיני (של חומייני) ורוצים לעקוף את אמנת ה-NPT נגד הפצת נשק גרעיני. הם ניסו לפתח נשק היתוך כי זה מאפשר להם נשק גרעיני שלשיטתם אינו כפוף לאמנה.
השלישית היא שילוב: האיראנים רוצים ללמוד, דרך הסתערות על נושא ההיתוך. בדרך זו, כאשר ירצו לפרוץ לפצצה, הם יהיו מוכנים מאוד, אחרי שהתנסו באתגר טכנולוגי מורכב מאוד.
הסיפור כולו ממחיש את דרגת התחכום האיראנית. את המידה שבה מדינה עם מחסור חריף במים וכלכלה קורסת, מוכנה לשעבד משאבים למען פיתוח נשק גרעיני דמיוני; הוא גם מראה עד כמה האפשרות להפתעה עודנה חיה וקיימת.
מה שקורה בטהרן / לפני כמה ימים, בטקס מצטייני המוסד בבית הנשיא, דיבר ראש המוסד דדי ברנע. "איראן לא זנחה את שאיפתה להשמיד את מדינת ישראל", אמר ברנע, "היא סבורה שהיא תוכל לשטות שוב בעולם, לממש הסכם גרעין גרוע נוסף. לא נתנו ולא ניתן להסכם גרוע להתממש. זו מדינה שתפרוץ קדימה ברגע שיתאפשר לה. הרעיון להמשיך לפתח פצצת גרעין עדיין מפעם בליבם. לנו אחריות לוודא שפרויקט הגרעין, אשר נפגע אנושות, בשיתוף פעולה הדוק עם האמריקאים - לא יופעל לעולם". לכאורה דברים פשוטים. מאחורי כל משפט, יש סיפור. הנה מקרא לדברי ברנע.
עכשיו האזור נמצא במרוץ. אפשרויות לא חסרות: התקפה משולבת של חיזבאללה, איראן והחות'ים בטילים בליסטיים וכטב"מים. אולי חדירה קרקעית או חישוב מוטעה של האיראנים, שיעריכו שישראל עומדת לתקוף - ולכן ירצו לתקוף ראשונים
"איראן לא זנחה את שאיפתה להשמיד את ישראל" – האיראנים משקמים במהירות את תוכנית טילי הקרקע-קרקע שלהם. אם הם הפיקו מסקנה מעודדת אחת מהמלחמה, היא הקושי העצום של ישראל להתמודד עם כמויות גדולות של טילים. בפשטות: טיל איראני עולה הרבה פחות מהיירוט שלו. במלחמה הבאה איראן תנסה להציף את ישראל בגלי שיגור. האתגר של צה"ל לא יהיה רק ליירט, אלא גם להשמיד משגרים ומאגרי טילים. שני הצדדים מכירים היטב את המשוואה הזו.
עדיפות עליונה היא ההגנה האווירית, וזה מובן: באיראן גילו עד כמה הם חשופים מול יכולות חיל האוויר של ישראל. כפי שפורסם בעמודים אלה, הנתיב האיראני להתחמשות מחודשת הוא בין היתר ביצירת עסקאות יבוא עם הסינים, או ייצור מקומי. לאחרונה פורסם כי הצי האמריקאי עצר ספינה שהובילה ציוד סיני לכיוון איראן. לרפובליקה האיסלאמית יהיה קשה לעמוד מול יכולות חיל האוויר הנוכחיות; היא תחפש פתרונות אחרים.
תוכנית הגרעין האיראנית אינה מפורקת – היא ממתינה. למרות רמת התחכום וההשקעה רבת-השנים, בשלב זה אין עדות להעשרת אורניום פעילה. עשרות אלפי איראנים ממשיכים להיות משולבים במערך, איש לא פוטר ושום תשתית לא נסגרה סופית.
תצלומי לוויין מצביעים על עבודות שמכשירות את הקרקע לחידוש מהיר של ההעשרה. במקביל, פקחים בינלאומיים אינם מורשים עוד להיכנס לאיראן. למערב יש מושג איפה נמצא החומר המועשר הקיים, ובשלב זה לא נעשה ניסיון להעלימו.
המשפט של ראש המוסד עסק בכוונה "להשמיד את ישראל". וכאן, דווקא, יש ויכוח. בקהיליית המודיעין יש שתי תיאוריות מובילות, ולשתיהן נאמנים מוכשרים, מקצועיים ומביני איראן. המובילה, לאחר 7 באוקטובר, גורסת שטהרן רוצה באמת ובתמים בהשמדתה הפיזית של ישראל. פלישה רב-כיוונית, טילים אין-ספור, אינתיפאדה, מוות וטרור המוניים ואולי נשק גרעיני. ברנע מחזיק בגישה הזו.
התפיסה ההפוכה, והוותיקה יותר, גורסת שהרפובליקה האיסלאמית לא מאמינה שיהיה ניתן להשמיד את ישראל פיזית – בפרט לאור עוצמתה הצבאית, והיכולות הגרעיניות שבהן היא מחזיקה, לפי פרסומים זרים. התכלית היא למרר את חיי הישראלים, לשבור את החברה המקומית, להוביל לעזיבה והיחלשות פנימית.
"זו מדינה שתפרוץ קדימה ברגע שיתאפשר לה" – ברנע קובע כאן קביעה מעניינת, שלא כל קהילת המודיעין שותפה לה: שאיראן תבחר לפרוץ לפצצה ברגע שתוכל.
אך השאלה איננה רק אם ירוצו לפצצה – אלא איזו פצצה. לאורך השנים ניסו האיראנים לפתח נשק גרעיני המבוסס על קריסה רדיאלית (Implosion). כאשר הטכנולוגיה הזו מדויקת מספיק, ניתן לייצר ראש נפץ שמתאים לנשיאה על גבי טיל בליסטי. אלא שקיים גם מסלול אחר, פשוט בהרבה: פצצה גרעינית המבוססת על מודל ה"תותח". זהו פתרון קל יותר להרכבה, אך כזה שאינו מתאים לשיגור בטיל בליסטי. התוצאה היא התקן גרעיני כבד מאוד.
לכן, פריצה לפצצה איננה החלטה פשוטה – היא כוללת בחירה באיזה סוג של נשק איראן רוצה, ומה היא מבקשת להשיג באמצעותו.
אחד החששות המרכזיים במערכת הביטחון הוא שאיראן – מתוך חשש לשרידות המשטר, למשל – תבחר לבצע ניסוי גרעיני בשיטת ה"תותח". מדובר ב"פריצה" פשוטה יחסית לגרעין, אך גם בכזו שמסמלת יכולת מבצעית מוגבלת מאוד. פצצה מהסוג הזה כבדה ומסורבלת: לאיראנים אין דרך ריאלית להטיס אותה לישראל, ובוודאי שלא לשגר אותה על גבי טיל בליסטי. ולכן הסיכון כאן (למלחמה כוללת נגד איראן) גבוה, והרווח מוגבל. מצד שני, אם חושבים על פצצה איראנית כתעודת ביטוח לשרידות המשטר בלבד, כל פצצה גרעינית תהיה חדשות טובות עבורו.
אחרי טבח שמחת תורה, באמ"ן מנסים למחוק את הביטוי "עליונות מודיעינית". הוא נחשב לאם כל חטאת. התרבות הארגונית מנסה - במגושמות מסוימת - לקדש סימני שאלה. מה אנחנו מחמיצים? מה לא נדע? מה חסר?
הנקודה האחרונה, כך מזהירים גורמים במערכת, היא הקריטית מכולן. על משבר המים הנורא באיראן נכתב בישראל למכביר. שוב ושוב נשבר השיא של קריסת המטבע האיראני, הריאל. בצר לה, השבוע הממשלה בטהרן ביטלה סובסידיות קטנות על דלק. ההיערכות הייתה היסטרית: אתרי אופוזיציה איראניים דיווחו כי טהרן הפעילה את כל כוחותיה, מהמשטרה ועד הבסיג', כדי לוודא שביטול הסובסידיות (אירוע כספי בלתי משמעותי) לא יוביל להתקוממות עממית. מצב המשטר גרוע, בכל קנה מידה. אם בטהרן יש שעון גדול הסופר את השעות והימים לחיסול ישראל, בכמה מקומות בישראל מודדים את מדדי יציבות המשטר האיראני; הם הגיעו לאחרונה לשפל. מי שרוצה לפנטז על נפילת משטר האייתוללות, בהחלט יכול – הוא מעולם (או לפחות מאז 2009) לא היה חלש ומפוחד יותר; לעיתים מתברר שהוא חלש מכדי לאכוף כללי צניעות על נשים, לדוגמה.
אסטרטגית, זו התפתחות משמחת שיכולה לבשר על נפילת השלטון (לא מומלץ לעצור את הנשימה); בטווח הקצר, זה כאב ראש גדול. משטר פצוע, מדמם, יכול לרוץ לפצצה. או מלחמה.
"יש לנו אחריות לוודא שפרויקט הגרעין, אשר נפגע אנושות, בשיתוף פעולה הדוק עם האמריקאים - לא יופעל לעולם" – הכוונה כאן של ברנע היא כנראה להעשרה. כרגע אין העשרה. אך כמו בסעיפים הקודמים, ההחלטה על כך לא תיפול במטה המוסד, או בירושלים, ואפילו לא במטה הסוכנות לאנרגיה אטומית בווינה – אלא רק במקום אחד. החדר הסגלגל, על שולחן ההחלטה של הנשיא האמריקאי. השבוע ארה"ב הכתיבה לנתניהו הסכמה להסכם הגז עם מצרים. הוא הצדיע וביצע. זה העולם החדש, שבו וושינגטון מכתיבה לבני בריתה מה יעשו. האמריקאים פתוחים להסכם; למרבה המזל של ישראל, טהרן, עד כה, רק הולכת ומתקפדת אל הבידוד.
