בישראל מאמינים כי העימות בין ארה"ב לאיראן כמעט בלתי נמנע. ה"כמעט" הוא מה שחשוב. מצד אחד, המנהיג העליון חמינאי יכול – עובדתית – פשוט להתקפל. להיכנע. להסכים לשלוח את החומר הגרעיני הבקיע אל מחוץ למדינה, להגביל את תוכנית הטילים הבליסטית, אולי להוסיף כמה מילות נימוסים על רפורמה. במילים אחרות, אם לצטט את הביטוי המפורסם שבו השתמש מייסד הרפובליקה האיסלאמית, האייתוללה חומייני, "לשתות מכוס הרעל". חומייני השתמש במילים הללו כדי לתאר מדוע, למען שרידות המשטר, חתם על הסכם הפסקת אש וסיים את מלחמת איראן-עיראק. אך חמינאי איננו גמיש וערמומי כמו קודמו; אינני מכיר מומחה לאיראן שמאמין כי המדינה ומנהיגה בנויים לבצע ויתורים כאלה. עד כה, המגעים החשאיים בין ארה"ב לאיראן נכשלו לפי כל הדיווחים. אך מטבעם של עניינים שכאלה, הכל יקרה ברגע האחרון.
ה"כמעט" השני קשור לארה"ב. איך יכולה אמריקה לוודא שאיראן לא תסחוב אותה לסיבוב מלחמתי ארוך? איך תתכנן מבצע שיוביל להחלשת המשטר ממש? מה אלטרנטיבות הסיום של תקיפה מתוכננת? הנשיא טראמפ כבר המחיש שהוא אוהב לעמוד במילתו. הוא איים על המשטר לא לירות במפגינים. המשטר טבח בהם. קשה לדמיין אותו מבליג, אבל קשה גם לראות כיצד הדברים מתממשים לתרחיש של שינוי עמוק. אבל זה העניין בהפתעות, בפרט אסטרטגיות: לא חוזים אותן מראש. כן, הכי סביר הוא תרחיש של תקיפה אגרסיבית וחד-פעמית מצד אמריקה; מצד שני, כדאי לא לשלול תפנית אסטרטגית.
3 צפייה בגלריה
בואינג EA-18G גראולר, מטוס קרב של הצי האמריקאי ממריא מנושאת המטוסים לינקולן
(צילום: Seaman Daniel Kimmelman/U.S. Navy/AP)
דאגה מרכזית בישראל היא כזו: האיראנים נמצאים בפינה. הם יודעים שארה"ב בדרך לתקוף. הם מעריכים שישראל תצטרף. מכת מנע איראנית נגד אמריקה היא אקט התאבדות יוצא דופן, אפילו עבור הרפובליקה האיסלאמית. אך ייתכן שיש להם אינטרס לפעול נגד ישראל, להפתיע אותה - עד כמה שניתן במצב הנוכחי. האייתוללות יכולים להפיק מכך כמה תועלות: פגיעה ראשונית בישראל, יוקרה אזורית שתשתקם מעט, לדידם המלחמה תמותג כ"ארה"ב יוצאת להגנת ישראל" להבדיל מפעולה אמריקאית עצמאית, ועוד. הצבא ומשמרות המהפכה נפגעו באורח כה קשה מההפתעה הישראלית יוצאת הדופן במלחמה לפני כ-7 חודשים, ונמצאים בכזו חרדה - שאולי הם לא ירצו להמתין למכה הצפויה לבוא. יש מכלול בעיות וחישובים מוטעים בדרך החשיבה הזו, אך זו דרכן של הפתעות, אסטרטגיות וכאלה שאינן מגיעות לרף הזה: הן נובעות מחישובים מוטעים. גם הצד המותקף, ולעיתים קרובות גם הצד התוקף. יחיא סינוואר, לדוגמה, לא הבין כי החברה הישראלית תתאחד באורח מוחלט להשיב מלחמה אם יורה על פלישה לישראל. ספק אם חזה פלישה וכיבוש כמעט מוחלט של הרצועה. הוא הפתיע, אך גם חישב לא נכון.
תקיפה חד-פעמית ומסיבית של האמריקאים תבוא עם איתות מצידם: מוכנים לדבר אחריה. האיומים האיראניים לשרוף את האזור אם יותקפו זהים למדי לאיומיהם בפעם שעברה. אחרי היכולות הירודות שהמחישו, במערב לא מתרשמים במיוחד.
עלי־נג'אד, מתנגדת משטר ששרדה ניסיון רצח: "אם ישראל הייתה מנסה להתנקש בעיתונאי שלוש פעמים על אדמת ארה"ב, בית המשפט היה מלא עד אפס מקום. אבל זו לא ישראל. זו איראן"
"הנשק שלי הוא קולי" / האייתוללות זרעו את הסופה. לא רק ברצח ההמוני של מפגינים, אלא גם באויבים שצברו ברחבי העולם. בניסיון להתנקש בחיי הנשיא טראמפ – וברבים אחרים. ביום רביעי השבוע, בבית משפט פדרלי בניו-יורק, נגזר דינו של טכנאי צנרת אמריקאי, קרלייל ריברה, ל-15 שנים בכלא. הוא האדם השלישי שנשלח לכלא בעקבות מזימה שמקורה במשטר האיראני לחסל את מתנגדת המשטר מאשיח עלי-נג'אד בארה"ב. עלי-נג'אד נולדה באיראן, שימשה כעיתונאית, והפכה לאחד הסמלים הבולטים של המאבק ברפובליקה האיסלאמית. אך בשנים האחרונות, אומרים תובעים בארה"ב, איראן ניסתה לשכור את שירותיהם של קרטל סמים מקסיקני, המאפיה הרוסית, וגורם מכנופיית "מלאכי הגיהינום" מקנדה – הכל כדי להשתיק את מבקריה.
השבוע, בבית המשפט, עלי-נג'אד קיבלה את הרגע שלה – ובו פנתה ישירות לאיש שניסה לרצוח אותה, בשליחות איראן; "אני רק אישה אחת", היא אמרה, "והנשק שלי הוא קולי". בטוויטר, היא צייצה השבוע על ההתעלמות – לתחושתה – של התקשורת האמריקאית: "אם ישראל הייתה מנסה להתנקש בעיתונאי ואקטיביסט שלוש פעמים על אדמת ארה"ב, בית המשפט הפדרלי מחר היה מלא עד אפס מקום. ידוענים, מחאות, זעם בלתי פוסק. אבל זו לא הייתה ישראל. זה היה המשטר האיסלאמי של איראן".
השבוע התכתבתי עם מאשיח. רציתי להבין כיצד היא רואה את ההתרחשויות באיראן, את הדיווחים ההולכים ומתרחבים על טבח חסר תקדים, כזה שיכול לסמל ניצחון כוחני של המשטר. על הנקודה המתוחה בה האזור כולו מצוי, בהמתנה לפעולה אמריקאית אפשרית. אבל לפני כן, שאלתי אותה על השתיקה המשונה שבה התקבל הטבח ההמוני באיראן בידי שכבות מסוימות בתקשורת ובחברה המערבית – אותן שכבות שמתחו ביקורת על ישראל ללא הרף.
את לבטח מאוכזבת מהתגובה הזו. את יכולה להסביר מדוע זה קורה?
"כן. אני לא רק מאוכזבת. אני מרגישה נבגדת. יותר מדי אנשים הנהנים מחופש התעלמו מזעקותיהם של מי שמתים למענו באיראן. לא משום שהראיות אינן ברורות - אלא כי האמת לא נוחה. חלקים מהשמאל המערבי ומהאליטות הליברליות כשלו ברגע הזה. במשך שנים הם הסתתרו מאחורי רלטיביזם תרבותי, שתקו מול כפיית החיג'אב, ואף כינו אותי ונשים איראניות רבות אחרות 'איסלאמופוביות' כי חשפנו את האכזריות של חוקי השריעה. הם נירמלו את אחד החוקים הברבריים והמפלים ביותר בעולם, השתחוו למולות וחייכו בתמונות דיפלומטיות. כעת, כשנשים איראניות עומדות בחזית המהפכה, כתף אל כתף עם אחיהן, ושורפות את החיג'אב — רבים מאותם קולות שותקים, כי דיבור יחשוף את הצביעות שלהם. בקמפוסים במערב ראינו את חמאס עובר גלוריפיקציה כ'התנגדות', בדיוק כפי שחיג'אב כפוי הוצג פעם כ'העצמה'. ובאותו זמן - מיליוני איראנים המתנגדים לרפובליקה האיסלאמית, התומכת הגדולה ביותר של חמאס וחיזבאללה, נותרו שקופים".
כמו שאתם מבינים, עלי-נג'אד לא עושה חשבון.
שאלתי אותה האם המהפכה עצמה – העממית, בהפגנות – מתה? בסופו של דבר, אין התפרקות עד כה של המשטר. הוא מורה על טבח, וכוחות הביטחון מבצעים בהתלהבות.
"המשטר אולי משתמש בכדורים ובכוח צבאי כדי לדחוף את האנשים חזרה לבתיהם לזמן קצר, אבל תאמין לי - הזעם עדיין שם, והגל הבא יהיה כבד בהרבה. זו כבר לא מחאה. זו מהפכה נגד 47 שנות עריצות, דיכוי, הוצאות להורג ואפליה; מהפכה נגד כל הרפובליקה האיסלאמית.
"ובהיסטוריה אנו יודעים שמהפכות נמשכות שנים. ההתנגדות החלה כבר ב-2017, כשאנשים קראו סיסמאות נגד הרפורמיסטים וגם השמרנים (פלגי הרפובליקה האיסלאמית, נ"א) ואמרו: זמנכם עבר. היא נמשכה ב-2019, בנובמבר המדמם, כשהמשטר ניתק את האינטרנט והרג 1,500 חפים מפשע. ואז, ב-2022, רציחתה של מהסא אמיני בידי משמרות הצניעות הציתה את המהפכה. כעת, שכבה אחרת של החברה האיראנית הצטרפה ויצאה לרחובות כדי להמשיך במשימה להביא סוף לרפובליקה האיסלאמית.
"אני מרגישה נבגדת. חלקים מהאליטות הליברליות השתחוו למולות במשך שנים. כעת, כשנשים איראניות שורפות את החיג׳אב, רבים מהם שותקים, כי דיבור יחשוף את צביעותם"
"החודש, המשטר השתיק את הרחובות באמצעות קלצ'ניקובים, ואף חיסל פצועים באמצעות פשיטות על בתי חולים. כל רצח העמיק את הקרע בין המשטר לחברה. ההתקוממות לא נכשלה - היא השתנתה. היא עברה מן הרחובות אל נשמת האומה. הפחד כבר איננו בלב העם. הפחד שייך למשטר. אני שומעת שוב ושוב מאנשים שאין להם עוד פחד; הם אומרים שהזעם שלהם גדול מהפחד".
מה המצב כרגע, ממה שאת שומעת?
"זה טבח שמתרחש, וזה מזוויע. המשטר ניתק את האינטרנט והרג עד 20 אלף בני אדם לא חמושים (לאחר ששוחחנו פורסמו הערכות גבוהות יותר, נ"א), בהם בני נוער, רק משום שדרשו איראן חופשית. יש הררי גופות, קברי אחים, משפחות המחפשות בין שקי גופות, הורים הקוראים בשמות ילדיהם. זו איננה הגזמה. אלה הסיפורים והסרטונים שנשלחים אליי מדי יום מתוך איראן.
"זו איראן של היום. אנשים לא חמושים נרדפים, מוכים, נורים, מתעוורים ונטבחים בגלל דרישה אחת פשוטה: איראן חופשית. בני נוער, נשים, עובדים, סטודנטים. המשטר משתמש בנשק צבאי נגד עמו שלו. זה איננו ממשל. עלי חמינאי ומשמרות המהפכה שלו מתנהגים כמו דאעש - ולכן אני קוראת לעולם החופשי להתייחס אליהם כמו לדאעש".
זו הנקודה: מה הקהילה הבינלאומית לא עשתה – וחייבת לעשות מיד?
"הקהילה הבינלאומית לא עשתה דבר מלבד פרסום הצהרות וגינויים. אנחנו רוצים שיפסיקו להעניק לגיטימציה לרוצחים שלנו. שיפסיקו לנרמל יחסים עם משטר שמוציא להורג מפגינים ורודף מתנגדי משטר גם מחוץ לגבולותיו. שיסגרו שגרירויות, יקפיאו נכסים, יעמידו את סוכני המשטר לדין, ויבנו מנגנון שיטיל אחריות אמיתית לפשעים נגד האנושות שמתרחשים באיראן.
"עליהם לסגור את דלתות הדיפלומטיה בפני משטר טרור - ולפתוח את דלתות המשא ומתן בפני העם. העם האיראני אינו נלחם רק עבור עצמו. הוא מגן על האזור כולו ועל העולם כולו מפני אחד הסרטנים המסוכנים ביותר - הרפובליקה האיסלאמית. אם לא נסיר את הסרטן הזה, הוא ידביק את שאר העולם. אסור להאמין למילה אחת של המשטר באיראן כשהוא טוען שהפסיק הוצאות להורג, כולל הטענה שעצר את תלייתם של יותר מ-800 מפגינים. המשטר משתמש בדיפלומטיה רק כדי לקנות זמן, להתאושש ולבנות מחדש את מנגנון הדיכוי שלו.
"המשטר אולי משתמש בכדורים ובכוח כדי לדחוף את האנשים חזרה לבתיהם, אבל תאמין לי - הזעם עדיין שם, והגל הבא יהיה כבד בהרבה. זו כבר לא מחאה. זו מהפכה נגד 47 שנות עריצות"
"בקיץ, כשהנשיא טראמפ הזהיר את הרפובליקה האיסלאמית לגבי שאיפותיה הגרעיניות, הוא היה ברור ומדויק: כל פעולה צבאית תהיה ממוקדת ומוגבלת. אם ארצות-הברית תפעל כעת כדי להגן על אזרחים איראנים שנפגעים, פעולה זו תהיה באותה מידה מדויקת וממוקדת. מדובר במיקוד האחריות כלפי מי שמורה על רצח חפים מפשע".
ומה ישראל צריכה לעשות – או לא לעשות – כדי לסייע לסיכוי שיהיה שינוי של משטר באיראן?
"הדבר החשוב ביותר הוא לעולם לא לבלבל בין איראן לבין הרפובליקה האיסלאמית.
"העם האיראני איננו האויב שלכם. המשטר הוא האויב. כל פעולה שמגבירה סבל של אזרחים מסייעת למשטר לשרוד. כל פעולה שחושפת, מבודדת ומחלישה את מנגנון הדיכוי של המשטר מסייעת לעם. המטרה חייבת להיות תמיד זהה: להחליש את התליינים — לא את האומה שהם מחזיקים כבת ערובה.
"איראן ללא הרפובליקה האיסלאמית תקיים יחסים נורמליים עם ישראל, עם ארצות-הברית ועם העולם החופשי. במשך עשורים המשטר שטף את מוח הדור שלי בקריאות 'מוות לאמריקה' ו'מוות לישראל'. היום שומעים משהו אחר לגמרי ברחובות איראן: אנשים חסרי הגנה מסכנים הכול וקוראים 'מוות לרפובליקה האיסלאמית'. לאנשים האלה מגיעה תמיכה אמיתית. אם יינקטו צעדים ממוקדים נגד מי שמורה על מעשי הרצח ההמוניים - נגד הנהגת משמרות המהפכה ונגד עלי חמינאי עצמו, על מנת למנוע את המשך הטבח - רבים מהאיראנים יקבלו זאת בברכה".
כפי שאפשר להבין, מאשיח רואה במשטר האיסלאמיסטי סכנה חריפה לארה"ב. יש בה כעס לא מבוטל כלפי המאפשרים, אלה שהעניקו לאייתוללות לגיטימציה. היא מדברת על האליטות הגלובליות, וגם על מי שמונעים התערבות כעת או ממשיכים, בתקשורת העולמית, להתייחס לאיראן כמדינה לגיטימית. "אני מבקרת את מי שצועקים 'אמריקה תחילה' (AMERICA FIRST), תוך התעלמות מכך שהרפובליקה האיסלאמית הכריזה 'מוות לאמריקה' במשך עשורים - שלחה רוצחים לאדמת ארה"ב. התעלמות מאיראן אינה מגוננת על אמריקה - היא מעצימה את האויבת המסוכנת ביותר. חלק ניכר מהתקשורת העולמית נירמל את המשטר הזה במשך שנים. להודות כעת שהוא מבצע רצח המוני פירושו להודות שהם טעו. ולכן הם הפנו מבטם הצידה".
אני מניח שזה לא קל להישאר אופטימית במצב הזה. איך את עושה זאת?
"משום שאני חוזה באומץ מדי יום. אני מקבלת הודעות מתוך איראן מאנשים שיודעים שהם עלולים למות ובכל זאת מסרבים להיכנע. משטר שנאלץ להרוג ילדים כדי לשרוד - הוא כבר מחוסל. האופטימיות שלי נובעת מהאנשים שאין להם עוד מה להפסיד מלבד השלשלאות שלהם. האיראנים נחושים יותר מאי פעם להיפטר ממשטר הטרור שלהם".
