איבראהים עזיזי הוא יו"ר ועדת הביטחון הלאומי של המג'לס, הפרלמנט האיראני. ביום רביעי השבוע, בעוד פקיסטן מנסה להציל את השיחות בין ארצות-הברית לבין הרפובליקה האיסלאמית, הוא הודיע: "אנחנו לא מפחדים להילחם בלוזרים. מספר המתים של אמריקה גבוה בהרבה ממה שטראמפ אומר, והוא יעלה. הפעם, המלחמה לא תוגבל לאזור. נראה מה יהיה!". את הדברים האלה צייץ בטוויטר.
לא צריך להפריז בחשיבותו של עזיזי; הוא סוג של שלמה קרעי מקומי. עוצמתו בהתלהמותו. אך דבריו מתחברים להתבטאויות אחרות, של אישים חשובים יותר, כגון יו"ר הפרלמנט מוחמד קאליבף. וגם ‑ למודיעין הזורם למערב לגבי מנהיג איראן עצמו, מוג'תבא חמינאי. בתמצית, מודיעין גלוי וסמוי מצביע על כך שהמשטר האיראני הסלים והקצין. בכיריו רוויים בתחושת חסינות. הם לא שיכורי ניצחון, הם שיכורי הישרדות. בין אם יהיה הסכם עם הממשל האמריקני ובין אם לאו, לדידם הרפובליקה האיסלאמית שרדה את ההתקפה החריפה ביותר בהיסטוריה שלה. לשיטתם, היא כתבה פרק בתולדות "ההתנגדות" והעמידה האיסלאמית מול הכופרים. למרות המתקפות השבוע, האיראנים משוכנעים שארצות-הברית נואשת. הם מביטים בתחילת המונדיאל. במצב הכלכלה העולמית. בתוצאות הסקרים. בחיכוכים בין ארצות-הברית לבעלת-בריתה ישראל. בנפגעי צה"ל בלבנון. עבורם זו תחיית המתים.
4 צפייה בגלריה
תומכי משטר בטהרן. במערב חוששים שמוג'תבא חמינאי כה שחצן וקיצוני, עד שהוא יבחר בדרך הגרעין בהשראת קוריאה הצפונית
(Majid Saeedi, Getty Images)
במצב כזה, קל להבין מדוע עד כה נמנע חמינאי הצעיר מהסכם. אם הוא מאמין שהזמן משחק לטובתו, מדוע עליו למהר? מוג'ת-בא לא בא, סינן באוזניי גורם ישראלי. תמונת המצב הזו, יחד עם חוצפה שלא תיאמן של האיראנים (להפיל מסוק אמריקני, לדוגמה), גורמת לארצות-הברית לשדר שייתכן שהמלחמה תתחדש.
השאלה: האם המסקנה של איראן תהיה שעליה לפרוץ, בחשאי, לפצצה גרעינית? עם כל הכבוד להישרדות הנוכחית, אם היה ברשותה נשק גרעיני, טהרן הייתה נהנית מהכבוד והחסינות של פיונגיאנג, בירת קוריאה הצפונית. מוג'תבא כה שחצן וקיצוני, חוששים במערב, שהוא יכול לנסות לבחור בדרך כזו.
עובדתית, מאז יוני 2025 איראן לא הצליחה לחדש את ההעשרה. ובכל מקרה, הדרך לנשק גרעיני אינה פשוטה. ישראל ממחישה שוב ושוב שליטה מודיעינית ברחבי איראן. גורמים בישראל אומרים כי "להערכתנו, הסיכוי שנקום בוקר אחד ונגלה שהם ביצעו ניסוי גרעיני הוא זעיר. אחרי 7 באוקטובר אסור בשום אופן לזלזל באף תרחיש, אבל כרגע זה לא נראה דבר סביר".
הדודים מאמריקה / עצם השיח הזה ‑ האם עלינו לחשוש שאיראן תנסה לפרוץ לפצצה - מסמל משהו. השבוע פורסם בכלי תקשורת ציטוט מזעזע שיוחס לנתניהו. לכאורה, ראש הממשלה אמר שייתכן שישראל תיאלץ לעמוד לבדה מול איראן, ללא ארצות-הברית וללא חימוש או תמיכה מאמריקה. אחרי כמה בירורים, ספק אם דברים כאלה נאמרו. ייתכן שנתניהו אמר שישראל תצטרך להמשיך לעמוד מול איראן גם אם המלחמה תסתיים. הוא בוודאי לא אמר, סיפרו לי מקורות בכירים, שהיא תעמוד לבד מול איראן, גם ללא חימוש. הסיבה פשוטה: ללא חימוש לחיל האוויר, ללא חלקי חילוף, ישראל הנוכחית לא יכולה להילחם באיראן לאורך זמן. נתניהו יודע זאת. אין די פצצות ואין דרך לתחזק לאורך זמן את המטוסים. התלות של ישראל בארצות-הברית גדולה בהרבה ממה שהייתה ב-1973, וגם במלחמה ההיא, ספק אם צה"ל היה מצליח לחלץ ניצחון הרואי ללא רכבת אווירית.
והנה ההבדל: ב-2026 ישראל לא נהנית מהתמיכה של הציבור האמריקני ב-1973. בניגוד לקונספירציות האנטישמיות, העוצמה הפוליטית של ישראל בארצות-הברית לא נובעת ממזימות אפלות אלא מתהליך דמוקרטי להפליא: אמריקנים תמיד תמכו בישראל, ובמספרים מרשימים מאוד. נבחריהם פעלו לפי רצון האלקטורט. התמיכה הזו קרסה מאז 7 באוקטובר, ומלחמת איראן הייתה הדובדבן המורעל שבקצפת. שחיקת התמיכה בישראל אינה רק בשל המלחמה ומספרי האזרחים המתים בעזה, אלא גם תוצר של מדיניות שנעה בין סכלות לטירוף.
הנה דוגמה קטנה לטירוף. בשבוע שעבר צעד בניו-יורק המצעד המסורתי לתמיכה בישראל. כידוע, אלה לא ימים קלים למדינת ישראל, ובפרט לא בניו-יורק, העיר הכי יהודית בעולם לבד מירושלים, אבל כזו שבחרה בראש עיר שעשה קריירה משנאת ישראל ממש.
מטבע הדברים, נבחרי הציבור של ניו-יורק, נציגיה המקומיים ובוושינגטון, הם דמוקרטים בעיקר. רבים מהם יהודים, כגון הסנאטור צ'אק שומר. הם רצו להשתתף. אך לחלקם יש מערכות בחירות מתקרבות. הם ממילא ניצבים בקו האש הפוליטי; האגף הרדיקלי במפלגה רוצה לחסל אותם. לפני שאישרו את הגעתם, חלקם ביקשו לוודא מי יהיו נציגי ממשלת ישראל. ספציפית, הם רצו לוודא ששני אישים, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', לא יהיו. הסיבות לכך ברורות: שניהם אישים שנואים במיוחד בציבור הדמוקרטי, וגם ברוב מוחלט של הציבור היהודי בארצות-הברית; הם נתפסים כגזענים, מסוכנים ומביכים לקהילה כולה.
לאישי הציבור האמריקנים נאמר שהשניים, שמשון ויובב של הימין הקיצוני בישראל, לא יהיו. אבל אחרי המצעד התברר שסמוטריץ' דווקא היה, ואיתו אושיות כגון עמיחי אליהו ויצחק וסרלאוף ‑ שני האחרונים חלק ממפלגה כהניסטית. כולם הצטלמו בשמחה וששון. בתמצית, חלק מהארגונים היהודיים חשו שרומו על ידי נציגי הממשלה. הם קיבלו טלפונים רותחים מנבחרי הציבור האמריקני. "ככה אתם גומלים לנו?", שאלו שם. הארגון היהודי שאחראי למצעד אומר ‑ לפי ידיעה שפרסם השבוע דניאל אדלסון ב-ynet ‑ שהוא פשוט הוטעה בידי נציגי מדינת ישראל.
זוהרן ממדאני ‑ ראש העיר הראשון שלא השתתף במצעד זה עשרות שנים ‑ חגג על הגעת סמוטריץ': "אפשר לראות בהשתתפות של איש הימין הקיצוני, כמו גם שרים אחרים, חזון של השמדה, של מעורבות בהשמדת עם, ולמען האמת אמונה שאין בה כל כבוד לחיי הילדים בעזה. אני חש פגוע, כמו ניו-יורקרים רבים, מעצם השתתפותם".
ידידיה של ישראל הובכו קשות. מושלת ניו-יורק, התובעת הכללית, נציבת המשטרה, כולן נחשבות לתומכות ישראל מובהקות, נאלצו לפרסם הודעת גינוי. פוליטיקאים אמריקנים הודיעו למארגנים שלא יגיעו שוב. לסמוטריץ', עמיחי אליהו ואחרים לא אכפת. הם קיבלו טיול לניו-יורק על חשבונכם, משלמי המסים, ונהנו מקצת חשיפה תקשורתית ועימות עסיסי עם ממדאני. יחסי החוץ של ישראל, תחושת הבגידה בקרב תומכיה המתמעטים ‑ אלה חשובים להם כמו שוויון בנטל או העומס על המילואימניקים. זאת אומרת, לא חשובים להם בכלל.
למרות המתקפות השבוע, איראן משוכנעת שארה"ב נואשת. היא מביטה במונדיאל, בכלכלה העולמית, בחיכוכים עם ישראל, בנפגעים בלבנון. עבורה זו תחיית המתים
ריקוד המכונה / אם לא סופרים את ממשלת השינוי קצרת הימים, נתניהו הפסיד אך ורק לגנרלים. הראשון היה אהוד ברק, עם קמצוץ יצחק מרדכי ("תסתכל לי בעיניים, ביבי!", העימות הטלוויזיוני המפורסם). השני, שהשבית את נתניהו לאורך זמן, היה אריאל שרון ז"ל. גם ניצחונו של אהוד אולמרט ב-2006 התבסס על אדי הדלק שהותיר שרון. בין לבין, היו אלה אנשי צבא שהיוו את הבלם האפקטיבי ביותר בפני חלק מיוזמותיו; החל ממאיר דגן כראש המוסד ועד הרצי הלוי כרמטכ"ל.
בשבועיים האחרונים הופנתה מכונת הרעל של הביביזם - אותה נושאת מטוסים אפופה ערפילי רפאים - מנפתלי בנט אל גדי איזנקוט. כמו בלחיצת כפתור, איזנקוט הוא המטרה. לבד ממזג האוויר, אומר איזנקוט, בערוץ 14 מאשימים אותי בכל דבר.
השאלה היא מדוע. אנשי בנט סבורים שמדובר במזימה. בנט, הם אומרים, הוא האיום החמור ביותר על שלטון נתניהו, משום שהוא איש ימין של ממש. הם מפנים לקטע מהתוכנית "עובדה", שבו תועד יועץ סקרים אמריקני מסביר לאיזנקוט שהוא ממוקם שמאלה מדי על המפה. יועצי בנט משוכנעים ‑ או מנסים לשכנע ‑ שנתניהו הורה למכונת הרעל להפציץ את איזנקוט דווקא כדי לחזק אותו. להעצים אותו כמועמד. את איזנקוט, הם מזהירים, נתניהו יחסל בקלות רבה. גם המתקפה השבוע של נתניהו על האנגלית של איזנקוט - באמצעות יונתן ("קטאר") אוריך - נתפסת ביניהם כמכה מזויפת, חלושה.
הבנטיסטים מדברים מתוך הכאב שלהם. הוא ניכר. איזנקוט דוהר בסקרים. הרמטכ"ל לשעבר עבר את בנט בהתאמה לראשות הממשלה והמומנטום שלו מרשים. הטיעונים שלהם, שבנט ממוקם יותר בימין, שכבר היה ראש ממשלה, שסיכוייו לנצח את נתניהו טובים יותר, הם בעלי היגיון מסוים. התפיסה שנתניהו את אוריך תוקפים את איזנקוט כי הם חוששים מבנט, מין הפוך על הפוך כזה - הרבה פחות.
האמת פשוטה יותר, אמר לי בכיר בקואליציה: "איזנקוט עולה חזק ומהר מדי, ודברים כאלה צריך לנסות להרוג, או לפחות לבלום, כשהם קטנים. עדיף שבנט ואיזנקוט יריבו אחד עם השני עד הבחירות, מאשר שאיזנקוט ינגב את הרצפה עם בנט. נתניהו תוקף את איזנקוט כי הוא צריך לעשות את זה. אי אפשר לזלזל בכוח שלו. אם איזנקוט ייבלם, הוא יחזור לתקוף את בנט. זה מה שעושים בקמפיין. די ברור".
אפשר לחשוד שקורה כאן משהו עמוק יותר. איזנקוט היה הרמטכ"ל החביב ביותר על נתניהו. נתניהו מביט בו, ומזהה משהו מטריד עבורו, משהו שמזכיר איש צבא עגלגל אחר, אריאל שרון.
כבר דור, אנחנו חיים בעידן של פוליטיקאים תואמי נתניהו. הוא מדבר כמו סנאטור ממסצ'וסטס, הם רוצים לפרסם מאמרים ב"ניו יורק טיימס". הוא צובע את השיער באפור מכובד, הם משתילים שיער. הוא מדבר בסאונד בייטס קצובים, הם מסתערים על שיעורי שפת גוף. בנט הוא אדם ומנהיג שונה מאוד מנתניהו; אך במשך שנים, גם בגלל סיירת מטכ"ל וגם בשל השותפות שלו עם הליכוד, הוא הוצג כגרסה משודרגת של נתניהו. גרסת הייטק, עם האקזיט, ועם רוח צעירה של "אחי".
איזנקוט לא יכול ולא רוצה לשחק במשחק הזה. אין לו את האנגלית של נתניהו. לא, הוא לעולם לא יהיה גאון של מיתוג פוליטי. ההפך; איזנקוט הוא כל מה שנתניהו הוא לא. יש בכך כוח. הוא גדל באילת, בפריפריה, כבן להורים שהגיעו ממרוקו. עשה בגרות אקסטרנית. נתניהו גדל ברחביה ובארצות-הברית, כבן בולט של אליטה רוויזיוניסטית. נתניהו התנדב לסיירת מטכ"ל. איזנקוט שירת בגולני. איזנקוט לפעמים מסורבל בניסוח; נתניהו הוא מלך הנאומים. נתניהו חולם על סיגרים במלון עז הזהב בריביירה הצרפתית. איזנקוט נראה כמו טיפוס ששותה רק בוץ; אולי בוץ עם חלב (זה דימוי. הוא כנראה מעדיף אספרסו). קל להבין מדוע מצביעי המרכז מוקסמים; בנט ממילא לא יורד להם חלק בגרון, כי הוא איש ימין. הם עברו מלפיד, לגנץ, לבנט ועכשיו לאיזנקוט. כספיתיות היא שמם השני.
איזנקוט הוא כל מה שנתניהו הוא לא. יש בכך כוח. הוא גדל באילת כבן להורים יוצאי מרוקו. נתניהו גדל ברחביה וארצות־הברית. נתניהו חולם על סיגרים בריביירה. איזנקוט נראה כמי ששותה רק בוץ; אולי בוץ עם חלב
מאז רצח רבין מחפשים במרכז ובשמאל את הקצין שיצית מחדש את מדורת השבט (ביטוי שטבע עמיתי למוסף הזה, נחום ברנע). מה הם לא ניסו. אהוד ברק, עמרם מצנע, עמי אילון, בני גנץ ‑ ואלה רק חלק מהשמות. רובם נכשלו נחרצות. ישראל הלכה והשתנתה, ולאנשי צבא יש קושי רב להסתגל לפוליטיקה. שרון ורבין הצליחו כי ביצעו את המעבר מוקדם, כשהיו צעירים יחסית. אלופים ורמטכ"לים מבוגרים יותר נוטים לעשות אחת משתי טעויות: הם מגיעים לפוליטיקה ומניחים שזה "גן חיות או בית זונות", אם לצטט אחד מהם, ולכן אין חוקים. הם מבצעים מעשי איוולת ופורשים מוקדם. לחילופין, הם רואים בעצמם לורדים, מעל הפוליטיקה ומשימותיה המדכאות. כמאמר הפרסומת לספוג הכלים - "שאני אשפשף?". נתניהו מוכן לעשות הכל כדי להיות ולהישאר ראש ממשלה; הם לא. הוא מנצח, והם לא.
נזכרתי בזה כאשר ראיתי את איזנקוט מודה שהוא הצביע לשמעון פרס בבחירות הראשונות שבהן בחר, ב-1981. פוליטיקאי סביר היה ללא ספק משקר. ב-1981 ישראל הייתה אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים והרס הכור הגרעיני בעיראק. להודות שהצבעת לפרס בבחירות הללו זה לתת לליכוד מתנה. אבל איזנקוט לא ישפיל את עצמו באמירת שקר, בוודאי לא בעניין כה מטופש. זו התנהלות מעוררת כבוד. אני לא יודע אם זו אינדיקציה טובה ליכולתו לנצח את נתניהו.
כרגע איזנקוט נהנה ממעמד טפלון מוחלט. הוא זוכה לאהדה ציבורית, וחלק ניכר ממנה קשור לתחושה שהוא "ארץ ישראל הישנה והטובה", וכמובן לכך שהוא אב ששכל את בנו, וגם אחייניו, במלחמה האחרונה. "אנחנו לא מזלזלים בהערכה הציבורית לכך", אמר לי בכיר בסביבת נתניהו.
במקביל, בליכוד מכינים לו חבילה אישית. הם ינסו להגחיך אותו, לצחוק עליו, לדאוג שיאבד את שלוותו, לחשוף אותו כדיפ-סטייט, הגנרל הישראלי הקלאסי, זה שמבטיח ביטחוניזם ואז מבצע נסיגה מחבלי מולדת. נתניהו ראה באלאור אזריה את הילד של כולנו, ואיזנקוט, הם יאמרו, שלח אותו לכלא. הליכוד יאשים שאיזנקוט רצה לסיים את המלחמה בעזה בלי כל החטופים, לחתום על עסקה מוקדם, לא להיכנס לרפיח; שמאל, חלש. הם ישננו: אין לו ממשלה בלי הערבים. וזה עוד לפני כל השקרים הגמורים, בסגנון הגוטליביזם.
ואם כל זה יעבוד, הם יחזרו לטפל בנפתלי בנט.
