קיבלתי טלפון השבוע, מאדם בארה"ב. הוא התקשר לברר על ההלצה של ראש הממשלה בתשובה לשאלה כיצד 7 באוקטובר שינה אותו ("הורדתי קצת במשקל"). האמריקאי, אוהד ישראל, היה נרעש. "האם נתניהו החליט להתאבד פוליטית? מה הוא חשב? זה יכול להרוס אותו בבחירות". הייתה נימה של תקווה בקולו.
ביבי לא יאבד הרבה קולות על זה, השבתי. האופוזיציה תריץ סרטונים שוב ושוב, הדגמה יעילה לאטימות יוצאת דופן, זחיחות, ניתוק. אך אם ייגרם נזק לליכוד, הוא יהיה זמני. המתקשר נשמע מאוכזב. ניסיתי להמחיש: דונלד טראמפ אמר שהוא יכול לירות באנשים באמצע השדרה החמישית בניו יורק, ולא לאבד קולות. והוא צדק. זה הזמן שבו אנחנו חיים.
ההבחנות הבאות מגיעות ממחקרים ענפים במדע המדינה: בעשורים האחרונים, הפוליטיקה במדינות רבות במערב נהיית שבטית יותר. בוחרים נצמדים למועמדים ומפלגות כמו לקבוצות כדורגל. זה מרכיב בזהות שלהם. היחס לפוליטיקה כעניין פרקטי, ככלי לניהול חברה, השתנה. היום, הפוליטיקה היא מרכיב זהותי יסודי. כמו שאנשים לא מחליפים קבוצת כדורגל כי הקפטן עשה עבירה מכוערת, הם לא מתרשמים מנתניהו מפזר בדיחות על 7 באוקטובר. מה שחשוב שהוא "שלהם"; יותר חשוב, שהוא מכאיב לצד השני. שני חוקרים מאוניברסיטת לוזאן, לדוגמה, עשו אנליזה למחקרים מ-143 מערכות בחירות ב-12 מדינות במשך יותר מ-50 שנה. הם הראו כיצד רגשות שליליים כלפי היריב נהיו חזקים יותר מרגשות חיוביים כלפי המפלגה (או המועמד) שבה אנשים בחרו. ובמילים אחרות: "אני לא מצביע לו כי אני אוהב אותו, אלא כי אני שונא אתכם". נשמע מוכר, נכון?
גדי איזנקוט ונפתלי בנט מנהלים כעת שני קמפיינים שונים. בנט מקפיד שלא לתקוף חזק ואישי מדי את נתניהו. איזנקוט מפזר סרטוני קריאייטיב שמסתערים על נתניהו עם סכין בין השיניים. שני האישים מציגים תוכניות מפורטות לעתיד, אם ירכיבו ממשלה. אך בנט מאמין שהוא חייב לשמר את מיקומו בימין הפוליטי כדי לנצח. איזנקוט סומך יותר על דימוי אישי אמין, אהדה ציבורית וממלכתיות.
שניהם צריכים להיות מודאגים אחרי השבוע האחרון. נתניהו מנצח מערכות בחירות על ידי סידור הלוח. כמעט בכל סקר, מפלגה חדשה של בני גנץ/דדי שמחי מקבלת כ-6-7 מנדטים. רובם מגיעים על חשבון גוש השינוי. קואליציית נתניהו זכתה ל-64 מנדטים בבחירות הקודמות. לפי כל הסקרים (לבד מאלה של ערוץ 14), האופוזיציה מקבלת כעת בין 64 ל-68 מנדטים. גוש נתניהו איבד בערך 9-7 מנדטים. רבים מהם מצאו בית פוליטי אצל גנץ, איזנקוט וגדעון סער מיד אחרי 7 באוקטובר. לאחר שגנץ התרסק, הם עברו לנפתלי בנט. עכשיו, נראה שהם נודדים בחיפוש אחר בית חדש, מרכזי.
אם יש גן עדן / בסקרים פנימיים, נתניהו ראה את המשיכה העמוקה לממשלת אחדות. אין לו כל כוונה להקים ממשלה כזו. בניגוד לדיווחי התקשורת המרושלים, הוא גם לא קרא לאחדות בשבוע האחרון, אלא ל"ממשלה רחבה". לפי הגדרתו שלו, זו ממשלה שכל מי שמסכים לעקרונותיו יהיה חלק ממנה. ממש פיוס לאומי.
גנץ, בפוסט בפייסבוק השבוע, השתמש אף הוא בביטוי "ממשלה רחבה". המטרה של נתניהו, כמו גם של גנץ, היא לנצל את הסנטימנט של אותם מצביעי מרכז שרוצים אחדות. יש שם מכרה זהב, או לפחות ביטקוין, והם חופרים בו.
אלה חדשות רעות לגוש השינוי. מנדטים שנספרו כבטוחים, כחלק מהמהפך הצפוי, מתבררים כנזילים יותר. נתניהו מנסה לסדר את הכלים. שמחי את גנץ אומרים שלא ישלימו ל-61 לשום צד, אלא אם הם ילכו יחד. גנץ הוא אדם שהיה מועמד המחנה לראשות הממשלה, שותפו של איזנקוט; עכשיו הוא אינו מוכן להיות חלק מרוב (ציוני!) שיחליף את נתניהו. אם יתמיד בכך, גנץ מבטיח למעשה רשת ביטחון לרה"מ. זו אינה רשת ביטחון שתקים ממשלה, אלא תמנע את הקמת הממשלה הבאה - ותוביל לעוד בחירות. לפי הסקרים הנוכחיים, ניצחון גמור איננו יעד ריאלי עבור נתניהו. אבל בחירות נוספות, ממשלת מעבר זמנית? גן עדן.
חילי טרופר
(צילום: עוז מועלם)
העלייה של מפלגות בסגנון הנדל, גנץ ושמחי (לא בטוח שהראשון יצטרף לשניים האחרונים) מלמדת כי בוחרי ימין מתונים לא מוצאים כתובת טובה מספיק בגוש השינוי הנוכחי. התשובה של בנט פשוטה: הוא עדיין רואה בעצמו את מי שינהיג את הגוש, איש ימין שיוביל למהפך כמו בהונגריה, וימשיך להתנהג באורח ממלכתי (ובעיקר: ימני). מדוע שלא ינסה לצרף אליו את הנדל, ומי יודע – אולי אפילו את גנץ, איתו שמר על יחסים טובים? זה יכול לשנות את התמונה.
כרגע, האחריות היא על איזנקוט, ראש הגוש, שמצוי תחת הפצצה כבדה של הליכוד. אנשיו נשבעים שהוא החל לשמש ראש גשר לאנשי ימין; בזכות האמינות, הכנות, דמותו הכללית. עוד נראה.
שאלה גדולה במרכז הבחירות היא מי יכול לבתק את הקיפאון של "כן ביבי" ו"לא ביבי", ולהוביל לשיחה אחרת לגמרי. השם הכי רלוונטי בהקשרים האלה הוא חילי טרופר, שטרם החליט. עד סגירת הרשימות ב-5 בספטמבר, הרבה יכול לקרות – והרבה יקרה.
גנץ היה מועמד המחנה לראשות הממשלה; עכשיו הוא אינו מוכן להיות חלק מרוב (ציוני!) שיחליף את נתניהו. אם יתמיד בכך, הוא מבטיח רשת ביטחון לרה"מ, שתמנע את הקמת הממשלה הבאה ותוביל לעוד בחירות
רוב מתנגדי נתניהו יתפסו את הראש בתסכול. בעיניהם, לנוכח אסון 7 באוקטובר, ההתנהלות במלחמה ובפרשות החטופים, היהירות והזחיחות, הקריסה המדינית הבינלאומית, העסקאות עם המפלגות החרדיות - הדברים מעידים על עצמם. כל מה שצריך הוא להסתער קדימה, באגרסיביות מרסקת, עד שהציבור יתפוס עד כמה נתניהו נכשל. הנה מה שאומרים לנו הסקרים על המצב הנוכחי: נכון, נתניהו מפסיד כרגע את הבחירות, אבל לא בתבוסה מוחצת וחוצת מגזרים. אין פריצת דרך ואין דרך לפריצת דרך. ההפך. הוא מייצב קו עבור גרעין תומכיו.
הסכנה הגדולה לנתניהו איננה הפצצה ברוטלית של איזנקוט, בנט, לפיד וליברמן נגדו. הסכנה איננה עוד נאום חריף, סרטון וידאו נשכני, הפגנות ענק לקראת הבחירות או אפילו הטסה של 30 אלף ישראלים להצביע. מה שמסכן את שלטון נתניהו הוא אך ורק אותם 9-7 מנדטים של אנשי ימין מתונים. הם סך השינוי, הנטו של התקווה להחלפת הממשלה.
בשמאל הישראלי רוחשת אמונה קמאית, שאילו רק העמדות יתחדדו מעט יותר, המנהיגים "לא יעשו חישובים", ייפתח הסכר, ייפרץ המחסום התודעתי, וההמונים יזרמו לתמוך באופוזיציה. זו מיסטיקה. נתניהו מותקף ללא הרף, אומר דברים שערורייתיים, ועושה דברים שערורייתיים יותר – כמו להגיע לכנסת אישית כדי להצביע עבור חוק יסוד לב ההשתמטות, תוך כדי מלחמה. הוא אינו חושש מתגובות האופוזיציה על הראיון (ערל הלב) שלו לערוץ 14, אלא חוגג אותן.
ממה הוא כן חושש? מפנים מתונות שמנהלות שיח עם מצביעי ליכוד ומצליחות להעביר אותם צד. לכן איזנקוט וכל יריביו מתוארים כשמאל קיצוני מאוהב בערבים; כדי לצבוע אותם, שמצביעי ימין לא יעלו בדעתם להקשיב להם, אפילו לרגע. ראש הממשלה חושש מעיסוק בסוגיות אזרחיות כמו יוקר מחיה, מצוקת המילואים, שיקום הדרום והצפון, שחיתות ושיטור. הוא מפחד מהסנטימנט מאחורי הסיסמה ששימשה את אהוד ברק ב-1999: ישראל רוצה שינוי. סנטימנט כזה - אם יהיה אמין ומרכזי - יכול לפרוץ קווים מפלגתיים, למוטט את מלחמת החפירות.
ראש אמ"ן לשעבר אלוף אהרון חליוה
(צילום: דובר צה"ל)
למד מהראש / סגן אלוף א', לשעבר קמ"ן אוגדת עזה, עשה דבר מאוד יוצא דופן. הוא עתר לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב כדי שיבוטל הליך הדחתו מצה"ל. חשוב להדגיש: עתירתו לא הייתה נגד הדחתו, כי הוא טרם הודח. הרמטכ"ל אייל זמיר הורה, בעקבות תחקירי 7 באוקטובר, על הליכי הדחה נגד שורה של קצינים בצה"ל. אמורה לקום "ועדה מייעצת" שהיא טריבונל של ממש – כזה שיכול לשמוע עדויות, לקבל חוות דעת ממומחים, לבצע תשאולים ועוד – כדי לקבל החלטות. גם בעניינו של א'. הקמ"ן עתר לביהמ"ש בתקווה שזה יתערב בהחלטות הרמטכ"ל וסגנו. הוא רצה בביטול התכנסות הוועדה; ביטול כל הליך הדחתו משירות; העברת הסמכות לבחינת העניין לקצין בכיר במילואים, כמו רמטכ"ל לשעבר; להורות לראש אמ"ן ולקצין מודיעין ראשי להעביר אליו כל תחקיר או מסמך בעניינו; למשוך את חוו"ד של סגן הרמטכ"ל עליו. ועוד ועוד.
מעבר לחוצפה המעידה על עצמה, יש פה מתח ברור. בעוד כשנתיים, סא"ל א' יהיה זכאי לזכויות פרישה מצה"ל. הדחה כעת תמנע זאת. בעולם אחר, אפשר להניח שבערוץ הטלוויזיה של הקואליציה היו פותחים את השידורים – ובמקרה הזה, בצדק – בקצין שרץ לבית המשפט בשל החלטה פיקודית על הדחה, אחרי כישלון אישי. רב"טים מודחים מקורס מ"כים כי הנשק שלהם לא נקי מספיק; האם גם הם יעתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב? או אולי ישר לבג"ץ?
התקשורת והרשתות החברתיות עוסקות בא' בגלל אביו, דמות מוכרת ואלוף במיל' שפירשן את המלחמה ונחשב קרוב, בשעתו, לראש הממשלה. בעיניי, העיסוק הזה תפל. הפרשנות של האלוף במיל' את המלחמה לא התמקדה בכשל המודיעיני; א' לא נכשל בגלל אביו.
בעמודים אלה פורסמו קטעים שלמים של התנהלות קמ"ן האוגדה לפני פלישת חמאס. תגובותיו היהירות והחוזרות ונשנות לאזהרות של הנגדת ו' מ-8200 (על היערכות חמאס ליישום חומת יריחו: "דמיוני לחלוטין"); הדרך שבה הגיב לחייל ותיק בקמ"ניה שלו, שהזהיר בליל 7 באוקטובר מפשיטה רחבה. היו סיפורים אחרים שפורסמו, על התגובה לאזהרות התצפיתניות.
אפשר להוסיף עוד כמה פרטים, שעולים מבדיקת ועדת תורג'מן של תחקירי 7 באוקטובר. הראשון והחשוב שבהם קשור להערכת המצב המשמעותית היחידה שהייתה בצה"ל בליל 7 באוקטובר – בפיקוד הדרום. במודיעין, במטכ"ל ובחיל האוויר לא היו הערכות מצב סדורות. על הקו היו אלוף פיקוד הדרום, מפקד אוגדת עזה, קצינים פקודים שלהם, אנשי שב"כ ועוד.
פריצת הגדר ב-7 באוקטובר 2023
(צילום מסך)
בצה"ל, מי שאחראיות על טיפול באיום של פשיטה הן האוגדות המרחביות השונות. קמ"ן אוגדת עזה התבקש לחוות את דעתו, לנוכח פתיחת כרטיסי הסים בידי חמאס וסימנים אחרים. הוא אמר לנוכחים שאין לו מה להגיד. מי שהיו בשיחה הזו הופתעו, מאוד. זו הרי אחריותו. רק אחרי שלחצו עליו, הוא אמר שני משפטים קריטיים. הראשון ייכנס להיסטוריה הצה"לית: "הנוח'בה בשגרה". השני, חריף יותר, היה מסר לגבי כלי בסיסי במתקפה על ישראל, שנחשב לסימן מעיד במעבר משגרה לחירום. יחד עם קמ"ן הפיקוד, שהודח במהלך המלחמה, הם הרגיעו את המשתתפים; הכל רגיל. שום דבר לא טז"מי (טווח זמן מיידי, נ"א).
להגנת הקמ"נים, צריך להדגיש ששב"כ חשב בדיוק אותו הדבר, והשתמש בביטויים דומים כמו "אין תכונה במערכים ההתקפיים". והסימים היו כלי שלו בכלל. סיבה מרכזית לתחושת הרגיעה: במערכת הביטחון השתרשה הנחה: כל עוד מפקדי חמאס עם טלפונים ניידים פתוחים, הכל שגרתי. לפי הנחת העבודה, הם אמורים היו לכבות הכל אם ייצאו לפשיטה בהפתעה, באמצעות מנהרות, או בחדירה. באותו לילה, אצל כולם הטלפונים היו פתוחים. מכאן הניחו ששום דבר לא צפוי לקרות. בדיעבד הסתבר שלא רק שהטלפונים היו פתוחים, הם שלחו איש לרעהו סיסמאות התייצבות באמצעות אימוג'י. איש לא ניטר זאת. ב-8200 לא היה ולו קצין אחד משמעותי שסבר שהוא צריך להרחיב את הפרישות המודיעיניות על רצועת עזה.
כמה היבריס צריך כדי לשרת כקמ"ן אוגדת עזה של 7 באוקטובר, להמשיך לשמש בצה"ל שנים אחרי המחדל ועוד לצפות שביהמ"ש יתערב בהחלטה של הרמטכ"ל להתחיל - רק להתחיל! - בהליך הדחה
באותו לילה, אלוף פיקוד הדרום פינקלמן ביטל את חופשתו בצפון ונוסע דרומה, הרמטכ"ל התעורר באמצע הלילה, אך מפקד אוגדת עזה אבי רוזנפלד, שעשה חג בבסיס האוגדה, לא ניגש לקמ"ניה שלו; כמה מטרים של הליכה. בעולם המודיעין - מראש אמ"ן, דרך מפקד 8200, הדסקים שעוסקים בפלסטינים ובחמאס, כמעט שאיש לא הוקפץ מהבית. הקמ"ן א', לפי עדויות, הגיע לחמ"ל המודיעין שלו מאוחר, ולאחר מכן חזר לישון. אין גבול להליכה הסהרורית הזו, אל האסון.
ההיבריס עושה את ההבדל / הקו המפריד צריך להיות בין מי שנכשלו, אך עשו את המעשים המתבקשים והנדרשים כמפקדים, ובין מי שנהגו ברשלנות ממש. יש הבדל חריף. ככלל, חלקים באמ"ן התנהלו באורח רשלני ביחס ל"חומת יריחו" והאזהרות לגבי אימוני חמאס. מאחורי הרשלנות ניצב ההיבריס הרעיל. ראש אמ"ן חליוה הודה בשעתו בכנות – גם אם הוא היה עולה לשיחה עם הרמטכ"ל באותו לילה, זה לא היה משנה דבר (ועל חליווה והתנהלותו בלילה ובכלל נכתב ועוד ייכתב), כי עמדתו הייתה שלא קורה דבר בעזה. וזו הייתה נטועה בטעות עמוקה, רחבה ומרה ביחס ליכולות חמאס. לא רק כוונות, יכולות.
ההיבריס נובע מסיבות רבות, אבל אחת מהן היא מבנה אישיות. כמה היבריס צריך כדי לשרת כקמ"ן אוגדת עזה של 7 באוקטובר, להמשיך לשמש בצה"ל שנים אחרי המחדל ועוד לצפות שביהמ"ש יתערב בהחלטה של הרמטכ"ל להתחיל – רק להתחיל! – בהליך הדחה. כמה ניתוק מהמציאות, או תחושת חסינות, נדרשת כדי ליזום צעד כזה. לקראת 7 באוקטובר כולם היו סומים באפלה, או לפחות הרוב המוחלט. לא רק קמ"ן אוגדת עזה. אבל שלוש שנים אחרי, הוא המחיש שזה עניין אישיותי. השופט איבד את שלוות רוחו בהכרעתו לגבי דרישת א' שתינטל מהרמטכ"ל הסמכות לפתוח בהליך הדחה נגדו. "עם כל הכבוד לעותר, העותר לא מנהל את צה"ל ויש לנו רמטכ"ל אחד, סגן רמטכ"ל אחד וראש אכ"א אחד", הוא כתב. העתירה נדחתה.
ומצד שני, מה לנו להלין על עזות המצח של סא"ל א'. א' מבקש זכויות פנסיה וביטול הדחתו. מי שצפה בראיון העליז של רה"מ נתניהו השבוע בערוץ 14, ראה שנתניהו דורש את אותו הדבר בדיוק – וכמו כן, מחיאות כפיים סוערות. כאשר ראש הפירמידה מתכחש לאחריותו, סא"לים, סרנים ורב"טים יעשו בדיוק אותו הדבר.
