ההחלטה החשובה ביותר שבנימין נתניהו יקבל לקראת הבחירות בכלל לא קשורה לבחירות. כאלו הם החיים הפוליטיים בישראל: מה שקובע הוא לא סיסמאות הקמפיין, המצב הכלכלי או תוצאות עימות טלוויזיוני. מה שקובע הוא המלחמה הנצחית. שמעון פרס קיבל כמה החלטות לקראת בחירות 1996; בין היתר, מבצע צבאי בלבנון וחיסול "המהנדס" יחיא עיאש. זה היה משק כנפי הפרפר. הוא הוביל לשורה של התפתחויות, שהובילו בתורן להוריקן ביטחוני - ולבסוף תבוסה בבחירות. ב-1981 מנחם בגין פקד על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק - וניצח. ב-2015 בנימין נתניהו יזם עימות ישיר ותקדימי עם הבית הלבן סביב הסכם הגרעין עם איראן, כולל נסיעה לוושינגטון לנאום בפני הקונגרס, למעשה הכרזת מלחמה על ברק אובמה.
ראשי ממשלה תמיד טענו ויטענו כי לקודש הקודשים הביטחוני לא נכנסת פוליטיקה צרה, או לוח הזמנים של בחירות. אנחנו, מי שבוחרים בהם, יודעים את האמת: במקרה הטוב, מנהיגינו מתקשים להפריד בין אינטרס המדינה ובין עניינם האישי. במקרה הרע, הם לא רוצים להפריד. כך זה אצל נתניהו: לדידו, שרידותו האישית היא האינטרס המדינתי. במשפטו הפלילי השבוע, דמות אלמונית בקהל קמה ואמרה: "סליחה! ראש הממשלה נלחם על החיים שלנו, על התקומה שלנו, ובזה אתם מתעסקים? ראש הממשלה, אני רוצה להודות לך, לרעייתך שרה, לילדים שלך, שנותנים את כל הנשמה למעננו – ובזה מתעסקים. בושה!" לפי דיווח "העין השביעית", נתניהו מאוד נהנה מההערה המנוסחת בקפידה – כה ספונטנית, לא מתוכננת, לא מוזמנת מגבוה – שהוא טרח לפנות לשופטים כדי להעניק גיבוי ל"דבר האמיתי" ש"ביטא" המעריץ הספונטני.
הציניות תמיד הייתה שם; היום, היא עברה מהפכה תעשייתית. רגע השיא, ובעצם השפל, היה המשחק המכוער סביב עסקאות החטופים – כולל הדלפות זדוניות של עמדות סודיות במו"מ, בניסיון לסכל עסקה, בעוד ישראלים מעונים ברצועת עזה. שם בותק קרום הבושה לחלוטין. השבוע שוחחתי עם בכיר שנכח בקבינטים במהלך המלחמה. קשה לנסח במילים את תחושת הקבס והחרדה שביטא. "השרים ישבו שם, צחקו ביניהם, תיכננו אמבושים לצבא, ספינים נגד צה"ל או שב"כ או משרד הביטחון, ואנחנו שומעים, וגם הם שומעים, על חיילים שנהרגו רגע לפני הישיבה. זה לא הזיז אצלם שום דבר".
כאשר ציניות היא שם המשחק, החלטות על מלחמה ומוות מתקבלות גם בגלל פוליטיקה טהורה. ההחלטה החשובה ביותר שנתניהו עומד לקבל היא אם ללכת לחידוש המלחמה ברצועת עזה, או לא. זו החלטה שיכולה לגזור את תוצאת הבחירות.
באורח ברור, חמאס טרם הסכים להתפרק באופן אמיתי ועמוק מנשקו. בשלב זה, לא הושג הסכם סופי בין חמאס לארה"ב בשיחות שהתקיימו בקהיר; במערב חושדים כי אנשי חמאס קונים זמן כדי לראות מה יקרה לפטרונית, איראן. ארה"ב הבהירה לחמאס כי היא לא תסכים בשום אופן לקשור בין התוצאות של המגעים עם איראן ובין רצועת עזה, וכי יש רק חזון אחד לרצועה: תוכנית 20 הנקודות שהציג הנשיא טראמפ; מועצת השלום לרצועת עזה שהקים הממשל. זה הגזר. המקל הוא האפשרות שתינתן לישראל יד חופשית לכיבוש הרצועה. עד כה, הלחץ הזה לא הבשיל לפריצת דרך.
מלחמת ההתשה / הדרג הביטחוני בישראל, במקביל, נמצא בסחרור. חלק ניכר מהבכירים לא מוכן לומר דברים קשים לממשלה על השחיקה, מצב המלאי, הידרדרות האימונים, הקריסה במשמעת, ובעיקר – מגבלות השימוש בכוח צבאי. זו פחדנות. חלק אחר מהבכירים פשוט התמכר למלחמה בלתי פוסקת. דוקטרינת הביטחון של בן-גוריון, ובכלל זה מלחמות קצרות, זרה לו לחלוטין. החלק הזה, השני, לא מבין שמלחמה בלתי פוסקת היא ביטוי לכישלון; אם היינו משיבים את ההרתעה, לא היה צורך במלחמה נצחית.
מכאן נובעים פטפוטים מסוכנים על "פירוק חיזבאללה מנשקו" כאשר ברור שזה בלתי אפשרי ללא כיבוש מדינת לבנון כולה. לחלופין, תדרוכים שדי בעוד "כמה חודשים" של מצר הורמוז סגור (כאילו שזה דבר ישים, בשוק האנרגיה העולמי כרגע, במצב הפוליטי בארה"ב) ואוטוטו, משטר האייתוללות נופל. תסמכו על המוסד.
ועכשיו, הדיבור החדש: בואו נכבוש את עזה. הרי זה גראונד זירו של המלחמה, ואין בה יותר חטופים ישראלים שנוכחותם הגבילה את חופש הפעולה של צה"ל. בנוסף, משטר חמאס במערב עזה מתחזק. כוחותיו נבנים מחדש. זה אותו חמאס שמסרב להסכים למימוש התחייבויותיו להתפרק מנשקו. המלחמה החלה בעזה, ואפשר לסיים אותה שם. ישראל תכבוש, תטהר, ותעביר את השטח למועצת השלום האמריקאית.
תשאלו את עצמכם: מי הקצין שיקום בימים אלה, שנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, ויגיד: עדיף לא לכבוש את עזה, המחיר יהיה גבוה מדי, ולכן בשלב זה צריך להשאיר את חמאס כשליט שם. התשובה: אף אחד לא מתלהב להישמע כאילו חזר במכונת זמן לספטמבר 2023, והוא לא למד שום דבר. ל-7 באוקטובר היו הרבה לקחים. הלקח הפוליטי במערכת הביטחון: תמיד ללחוץ על התקפה. עד הסוף.
זו תנועת המטוטלת. מערכת הביטחון מפצה על שנים של כישלון, עיוורון ופשרנות, בהקצנה לצד השני: התקפה נצחית, בכל מקום, על כל יעד. התשה.
מפולת אסטרטגית / לפני כמה שבועות פירסם מכון מיינד שבראשו עומד האלוף במיל' עמוס ידלין מסמך שכותרתו "נייר התרעה". הכותבים קבעו כבר בהתחלה כי "ישראל על מסלול התשה רב-זירתי המסכן את ביטחונה". הם הוסיפו שהם מבקשים "להרים דגל אדום ולספק התרעה אסטרטגית כי מדינת ישראל סוללת במו ידיה נתיב צבאי שלא רק יסכן את הישגיה הצבאיים במלחמה עד כה, אלא ישחק עבור ההיגיון האסטרטגי של אויביה ועלול להביא אותה למפולת אסטרטגית. לישראל אין אפשרות להביא להיעלמות אויביה מהמרחב או קעקוע יסודי של העוינות אליה". הם מסבירים כיצד היתרונות היחסיים של ישראל, שפועלים היטב במלחמות קצרות ומבריקות, נשחקים כליל במלחמה ארוכה.
בעיקר, המסמך יוצא נגד התפיסה הפופוליסטית-ביטחונית הנוכחית: "החתירה להסרה מוחלטת וסופית של כלל האיומים בכלים צבאיים בזירות השונות מסוכנת... שנתיים של מלחמה בחמאס – האויב החלש והקטן ביותר של ישראל – הוכיחו כי לישראל יכולת מוגבלת מאוד בהסרת איומים באופן מוחלט בכלים צבאיים גרידא".
המסמך מבוסס, אבל רבים במערכת הביטחון מתקשים להכיר במציאות. בכיריה מביטים באיראן ורואים שהמשטר שרד, על רגליו, מנהל מו"מ עיקש על כל פסיק, ובהנחה הסבירה שיהיה הסכם כלשהו – יקבל עוד שאיפת חמצן של כספים, לגיטימציה. בלבנון, חיזבאללה ובני בריתו כבר קיבלו חיבוק הגנה איראני, והמערב מכיר למעשה בכך שאפשר לקשור בין סיום המלחמה באיראן וכפייה על ישראל את סיום פעולותיה ההתקפיות בלבנון. נשארת רק זירה אחת שאפשר לכפות בה ניצחון, לכאורה. אם ממשל טראמפ יאשר.
הזירה הזו היא עזה.
בצה"ל נעשות הכנות, ויש מחנה שלם במטכ"ל שדורש לחסל "סופית" את חמאס. יש גם טיעון מדיני: מועצת השלום לא יכולה לשקם את רצועת עזה בלי נטרול חמאס ככוח צבאי. מדינות המפרץ וסעודיה לא מוכנות להשקיע כסף בשיקום הרצועה, רק כדי שעוד שנתיים-שלוש הכל ייהרס שוב בגלל חמאס.
לאחרונה הלכו הישראלים לגורמים אמריקאיים והחלו לגשש לגבי האפשרות של מבצע כיבוש בעזה. הם שמעו חוסר התלהבות מופגן, בלשון המעטה. אבל זו רק ההתחלה. יש תקוות גדולות. מה שאי-אפשר להשיג באיראן, ולא הושג בלבנון, עזה אמורה לספק סגירת חזית בהצלחה חד-משמעית, כזו שאין לערער עליה. תמונת ניצחון ברורה.
עזה, למי שמתעניין, שרויה בעליבותה הגמורה. עוני של מדינה מרודה באפריקה, צפיפות שלא הייתה במזרח התיכון מעולם, שיא של יתומים, ערי אוהלים, הרי זבל, מחלות, נחילי עכברושים. אסור לזלזל בחמאס והסיכוי שיבנה את כוחו, אבל כרגע יכולותיו מוגבלות ביותר.
ועכשיו יש מי שמציעים לחזור לשם, ועם כמה וכמה אוגדות. הדרג המדיני – אפילו הדרג המדיני הנוכחי, הקיצוני כל כך – לא יודע מה לעשות עם מערכת הביטחון, שבין אם מדובר בלבנון, או בעזה, רק דוחפת ודוחפת לפעולה. "הם מנסים לעקוף אותנו מימין, כל הזמן", התלונן באוזניי שר אחד, "איפה האחריות שלהם".
מהשרים כבר איש לא מצפה לאחריות — גם לא הם עצמם.
משחק מחשב ציני / השיקול הפוליטי של נתניהו הוא כזה. אם ייצא למלחמה ברצועת עזה, זו יכולה להוות תזכורת כואבת לציבור שחמאס – אותו חמאס שחולל את הטבח הנורא ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה – עודנו שם. כמעט שלוש שנים אחרי, יגיד נפתלי בנט, נתניהו עוד נאלץ לצאת למלחמה מחודשת ברצועת עזה. לכן, נתניהו חייב לדעת בוודאות שיהיה באמת "ניצחון". אך מהו הניצחון הזה? החמאסניקים זורקים את הנשקים ובורחים בלי נעליים לכיוון מצרים? כיבוש צבאי מלא של הרצועה כולה בידי צה"ל והקמת בנייני ממשל צבאי?
הנה שאלה קריטית עבור נתניהו, פוליטית: האם ראש הממשלה יודע שהממשל ייתן לו גיבוי למלחמה חדשה בעזה? אם לא יקבל אור ירוק להמשיך עד הסוף, עדיף עבורו להימנע מלצאת למבצע חדש ברצועת עזה. אם זה ייגמר כמו חיזבאללה בלבנון, נתניהו ייצא רע מאוד מהסיפור. בכלל, נתניהו כבר מבין מהסקרים שהציבור עייף, שהוא רוצה לראות מימוש הישגים ולא מלחמה בלתי פוסקת. חידוש המלחמה בעזה יכול להגדיש את הסאה.
מצד שני, יגידו יועציו של נתניהו, מלחמה מסייעת להתחזקות הימין תמיד – וגם התחזקותך האישית. אם תהיה מלחמה, השיח הציבורי יתמקד ברצועת עזה, בצורך להילחם בחמאס, בלוחמי צה"ל. כל החלומות של נפתלי בנט, או איזנקוט, לעסוק בדיור או בעולם החרדי (הנקודה הכי גרועה, מבחינת דעת קהל, בהרכב הקואליציה הנוכחי), יעברו התאפסות מהירה. אם יתקפו את המבצע החדש, הם יתוארו כמשת"פים של חמאס. אם ישתקו, יהפכו ללא רלוונטיים. אם יתמכו, זה לא יועיל להם בדבר. יתרה מזו: אם חמאס עודנו שולט בעזה באוקטובר 2026, לקמפיין של ראש הממשלה נתניהו צפוי להיגרם נזק לא מבוטל ולכן צריך למנוע זאת, כמעט בכל מקרה.
זה דיון פוליטי ער. הוא מתחולל במין חלל סגור, כמו משחק מחשב ציני להחריד, כאילו לא מדובר בדיני נפשות, כולל חיילי סדיר ומילואים שיחרפו נפשם אם תרד פקודה.
הוא גם לא מקדיש תשומת לב למשבר הגדול ביותר שישראל מתמודדת איתו כעת: משבר הלגיטימציה הבינלאומי. הממשלה בהכחשה מוחלטת. מערכת הביטחון חושבת, מאז 7 באוקטובר, על ביטחון במובן הצר ביותר: הסרת איומים; אסטרטגיה? יוק. ברור לגמרי שעוד מלחמה ברצועת עזה תוביל למוות נרחב של חפים מפשע, בפרט לאור הצפיפות של הרצועה כעת, ועוד יותר ברור שהמבצע הצה"לי ישמש מאוד את מי שמנצלים את ה-Israel fatigue כדי לנסות ולרסק לגמרי את מעמדה המרוסק ממילא של ישראל בעולם. במשך שנים, שיקולי לגיטימציה נדחקו אל הצד, לטובת "השבת ההרתעה" או "הסרת האיומים". ההנחה הייתה שאחרי הניצחון המיוחל, ועל סמך הניצחון, יהיה אפשר לתקן את הפגיעה הקשה שישראל ספגה. ההנחה הזו כשלה לגמרי. מעמד ישראל נשחק עד דק, והרבה מהנזק אירע אחרי הפסקת האש ברצועת עזה. קידום פומבי של המלחמה באיראן, כולל דיבור תכוף על שינוי משטר, היה הקש האחרון מבחינת אמריקאים רבים. ישראל הייתה נושא על-מפלגתי באמריקה. היא הפכה לנושא מפלגתי; רק הרפובליקנים היו מוכנים לצאת מגדרם עבורה. הסכנה היא שבקרוב תהפוך לנושא על-מפלגתי שוב; על-מפלגתי – בהסכמה נגדה. מבחינות רבות, זהו מצב חירום עבור האינטרס הלאומי הישראלי.
אך עתיד מדינת ישראל ומשבר אסטרטגי אינם שיקול מול חישובי הישרדות אישיים. בקרוב, נתניהו יצטרך להחליט. אם ירצה במלחמה בעזה, הוא יזדקק לקידום אגרסיבי בבית הלבן, והכנת הציבור הישראלי להתקדמות מבית אל בית. אם יגיע למסקנה שקרבות בעזה הם נטו נזק פוליטי, הרצועה תתנדף מהשיח עד אחרי הבחירות.
