40 שנה לאחר שגרמה לפיטוריו מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, חוזר יצחק זמיר אל זירת הפשעים, הטיוח והשקרים הידועה בכינויה "פרשת קו 300". בספר חדש פרי עטו מתאר זמיר בגוף ראשון ולפרטי פרטים את השתלשלות העניינים כפי שנראתה מאחורי הדלתות הנעולות של חדרי החדרים, בממשלה, בשב"כ ובוועדות החקירה. גם מי שחושב שהוא מכיר פחות או יותר את הסיפור ימצא את עצמו תופס את הראש באימה ובזעם. לא רק ממה שהיה פה, אלא גם ממה שעוד יכול להיות. קו 300 היא אולי כבר לא פצע פתוח בזיכרון הקולקטיבי, אבל לבטח צלקת שמדי פעם חוזרת לגרד, כמו להזכיר את עצם קיומה. והספר הזה גורם לחתיכת גירוד רציני בכל הגוף.
זמיר מחזיר את הקורא לשנות ה־80, אבל לא לחלק הכיפי; ברקע מלחמת לבנון הראשונה, אסונות צור הראשון והשני, משבר כלכלי עמוק, סטגנציה פוליטית, פיגועי טרור, המחתרת היהודית, בין פולארד לוואנונו, בין משבר הקיבוצים לעליית כהנא. המדינה בבלגן אטומי. בתוך כל זה, משתלטים באפריל 1984 ארבעה מחבלים על קו 300 של אגד מתל־אביב לאשקלון וחוטפים אותו לעזה. במבצע השתלטות שנערך למחרת חוסלו שני מחבלים ונהרגה נוסעת (אירית פורטוגז ז"ל). ראש שב"כ דאז, אברהם שלום, הורה להרוג את שני המחבלים שנתפסו חיים מבלי שהיוו סכנה ומבלי שידע שהם צולמו על ידי עיתונאים שהיו במקום. בניסיון להעלים את הסיפור פתח שב"כ במסע מטורף וחסר היגיון, בטח במבט לאחור, של שקרים, לחצים, טיוח, הפללה, עלילות, הכפשות, מריחות, האשמות, איומים, בידוי ראיות ושיבושי חקירה. בסופו של דבר, בזכות שלושה חושפי שחיתויות מהשב"כ והצוות הקטן של זמיר ואחרי מאבק ארוך, יצאה האמת לאור. שלום פרש בסופו של דבר מהארגון, והבהיר כי כל מה שעשה נעשה "ברשות ובסמכות".
"באמצע שנות ה־80 השב"כ נחשב לאיום רציני על הדמוקרטיה", אומר יצחק זמיר, עוד רגע בן 95 ועדיין בהיר וחד מחשבה, בראיון שנערך בביתו בתל־אביב. "הוא היה משטרה חשאית שפעלה ללא חוק, ללא גבולות וללא ביקורת. הוא היה ממלכה מוקפת חומה בתוך המדינה. שב"כ עשה מה שלראש השב"כ נראה לנכון. הציבור לא היה מודע לזה, בחלק גדול מהזמן אפילו לא הזכירו את המילה. ב'העולם הזה' כתבו על 'מנגנון החושך'".
"הפרשה הוכיחה, ולא בפעם הראשונה" כותב זמיר, "שגופים שנועדו לשרת את המדינה עלולים להתפתות ולהעדיף את טובתם שלהם על טובתה". הוא מתאר ארגון שיש לו מדינה ורואה את עצמו כמעל לחוק, כולל פגישה עם בכיר שב"כ שאומר לו - היועמ"ש - כי "שב"כ מפקח על כולם. אין אדם, לרבות נושאי המשרות הכי נכבדות במדינה, שיש לו חסינות מפני שב"כ", וחותם בשאלה רק רבע־תמימה כמו "אתה מבין למה אני מתכוון?" זמיר מבין את האיום. במקום אחר בספר הוא מתאר איך קיבל המלצה "להיזהר מתאונת דרכים" ואיך השב"כ - שמתואר כ"ארגון מסואב שראשיו מסובכים בהונאה ובשקרים" - מסתתר מאחורי תירוצים של "ביטחון המדינה" ולא בוחל בדבר.
"אין ספק ששב"כ תרם תרומה חשובה מאוד לביטחון", אומר זמיר, "אבל פרשת קו 300 מראה מה ראש משטרה חשאית יכול לעשות - להורות להרוג שני מחבלים, מחבלים נבזים, שנתפסו חיים ולא היו שום צידוק משפטי, צורך מעשי או תועלת מבצעית בהחלטה להרוג אותם, רק כי בא לו. מבחינה משפטית זה רצח. אחר כך, כדי שלא להיחשף ולשאת באחריות, שיקר לכל מי שהיה מעורב בעניין, מהיועץ משפטי לממשלה ועד לראש הממשלה, כולל שתי ועדות חקירה, היה מוכן להעליל על שר הביטחון, להפיל את האשמה על קצין הצנחנים הראשי איציק מרדכי (כאילו הוא הרג את המחבלים), ולא רק עליו. ככה התפתחו המשטרות החשאיות בדרום אמריקה".
× × ×
הספר נכתב בשני סבבים. הראשון מעט לאחר פיטוריו ביוני 1986. בעודו מזועזע מהפרשה נסע זמיר לחו"ל, הסתגר בחדר ובמשך קרוב לחודשיים "כתבתי כמוכה תזזית". כתב היד נזנח ונשכח, עד שנתגלה לאחרונה "בקלסר שנטמן בין קלסרים רבים".
"במשך הזמן שעבר אספתי המון חומר על הפרשה", אומר זמיר. "זה לא בדיוק מסוג הדברים שאתה שוכח, כן? אבל היו דברים אחרים שהעסיקו אותי ונראו לי חשובים יותר (כמו למשל לשמש שופט בבית המשפט העליון מ־1994 עד 2001 - ד"פ). כשמצאתי את כתב היד לפני כמה חודשים ועיינתי בו", הוא מספר, "שמחתי שלא מסרתי אותו לפרסום בשעתו. התמונה שעלתה ממנו הייתה חלקית, ואף נפלו בה טעויות. גם כשהתפניתי, פחדתי מכל העבודה. אמרתי, אני כבר לא ילד, לא יהיה לי לא כוח ולא זמן לכתוב את כל זה. באותו זמן גם הראייה שלי הידרדרה - אני רואה בסדר לצורך חיי היומיום, אבל לא יכול לקרוא ולא יכול להקליד. זה היה צריך לשים סוף לתוכנית שלי לכתוב, אבל בלחץ של ילדיי התחלתי להעסיק עוזרות משפטיות, וזה שינה את התמונה. כתבתי את כל הספר מחדש. אני יכול לומר שהיום, ככל שאני יודע, זאת התמונה השלמה, או לפחות הכמעט שלמה, של מה שאירע. אולי יש כמה פרטים לא מהותיים שלא ידועים לי".
גם אם נראה שאין עוד הרבה דברים חדשים לומר על קו 300, לפי זמיר "יש דברים שנחשפים בספר בפעם הראשונה", ובהם פרטים על התפקוד (הלא־בדיוק מעורר כבוד) בפרשה של ראש הממשלה שמעון פרס, שניסה לעשות הכל כדי לא לחקור את שב"כ, ובסוף הביא לפיטורי זמיר. לא בדיוק סיפור שימלא בגאווה את הצד שכיום רואה את עצמו כמשמר היועמ"שית. כך גם לגבי פרטים נוספים על התנהלותו של "גרון עמוק" - המדליף האלמוני שהביא את הפרשה לידיעת הציבור, וזהותו לא ידועה עד היום.
"תמיד הייתי אופטימי על פי טבעי, אבל אני חייב לומר שהאופטימיות שלי נסדקה. נסדקה, אבל לא נעלמה לגמרי. המצב מאוד קשה. הסכנה לדמוקרטיה, לישראל שהכרנו 75 שנה, חמורה מאוד והיא עשויה להתממש, כפי שהתממשה במדינות אחרות"
אבל הסקופים הם לא העיקר. שני סבבי הכתיבה, והעשורים שעברו ביניהם, הופכים את הספר ליותר מאשר עוד ממואר של עוד לשעבר. זה לא ספר זיכרונות ולא ספר היסטוריה - זמיר שולח יד אל העבר ומושך את פרשת קו 300 בחזרה אל ההווה, מכריח את הקורא להביט מחדש בכמה מהרעות החולות של מדינת ישראל, ובראשן הקדושה המוגזמת, המעוורת לעיתים, של "צורכי הביטחון", העולה לא פעם על צרכים וערכים אחרים; עוסק בתקנות לשעת חירום, בצנזורה, במערכת היחסים בין שב"כ לראש הממשלה ובסכנה הטמונה בהן; וכמובן, איך לא, במערכת היחסים המורכבת בין הממשלה ליועץ המשפטי לממשלה, שנמשכת מאז קום המדינה ברמות שונות של התלקחות.
9 צפייה בגלריה
פרשת קו 300 על פי זמיר היא לא רק סיפור על משהו שהיה ונגמר, אלא תמרור אזהרה לעתיד. הצילום שעורר את הסערה
(אלכס ליבק / הארץ)
בשלל דוגמאות מסחרר - מפרשת טוביאנסקי בקום המדינה, דרך פרשת הדולרים של לאה רבין, בר־און חברון ועוד - סוקר זמיר את תולדות הסכסוך החוזר על עצמו בכל דור ודור בין היועמ"ש לממשלה, מבן־גוריון ועד היום, ומראה שנתניהו ובהרב־מיארה לא המציאו כלום - ובעיקר, זמיר משתמש בפרשת קו 300 ובאיום שהיווה השב"כ של אז על הדמוקרטיה כדי לדבר על הסכנות העומדות בפני הדמוקרטיה הישראלית כיום, פוסט־7 באוקטובר, ובימי המהפכה המשפטית. זו הסיבה לכך שהספר הזה, כאמור, מפחיד פעמיים - פעם ראשונה כשמסתכלים בעזרתו 40 שנה אחורה, ופעם שנייה כשמביטים איתו קדימה. פרשת קו 300, על פי זמיר, היא לא רק סיפור על משהו שהיה ונגמר אלא תמרור אזהרה לעתיד. הציר הזה שעליו נע הספר של זמיר, מהעבר אל ההווה, והשימוש שהוא עושה בסכנות העבר כדי להמחיש את אתגרי העתיד - כמו ההכרח להקים ועדת חקירה ממלכתית ועוד - הם מרכז הכוח של הספר בעיניי. שום דבר לא באמת משתנה באופן מהותי, הסכסוכים אותם סכסוכים והסוגיות אותן סוגיות, ועדיין הכל הולך ונעשה הרבה יותר רועש, מהיר ועצבני.
"כתבתי את הספר לא רק, וגם לא בעיקר, כי פרשת האוטובוס היא סיפור מעניין", אומר זמיר, "אלא משום שלדעתי המשמעויות שלה רלוונטיות גם להיום. בעיניי יש חשיבות לספר, בעיקר כלפי הדור הצעיר שאולי בקושי שמע על הפרשה הזאת, שיראה, יידע ואולי יפיק את הלקח מהאפשרות של שימוש לרעה בכוח השלטון - ישנה האמירה המפורסמת של לורד אקטון, שאמר 'כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט'. ראיתי את זה קורה במסגרת מילוי תפקידי כיועץ המשפטי לממשלה, וחשבתי שזה לקח שאני לא צריך לשמור אצלי בפנים - ובמיוחד לאחר שהממשלה החליטה בינואר 2023 לקדם את ההפיכה המשטרית, ובשנת 2025 לפטר את גלי בהרב־מיארה מתפקיד היועמ"שית ואת רונן בר מראשות שב"כ, משרה שעמדה במוקד פרשת האוטובוס בקו 300 - זו המטרה העיקרית של הספר הזה".
ראש שב"כ, משרה שבפרשת קו 300 הייתה שורש הבעיה, היא עכשיו הדבר שיש להגן עליו?
"כגוף שאין לו גבולות, השב"כ יכול היה להיות, והיה, איום על הדמוקרטיה, אבל בעקבות פרשת קו 300 הגלגל התהפך ב־180 מעלות. לדעתי, במבט לאחור, ההשלכות של פרשת השב"כ היו חיוביות וחשובות מבחינה ציבורית. זה לקח כמה שנים, ושב"כ הפך מאיום על הדמוקרטיה לשומר הסף של הדמוקרטיה. בין היתר בעקבות ועדת חקירה, פסקי דין וחקיקת חוק השב"כ (ב־2002), שקבע את התפקיד והסמכויות של שב"כ, מה מותר ומה אסור לו לעשות, וקבע במפורש שלשב"כ אסור לשרת אינטרסים מפלגתיים והוא מופקד על הדמוקרטיה בישראל. ההחלטה לפטר את שומרי הסף - רונן בר, ראש השב"כ, והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, אף שלפי החלטת בית המשפט העליון היא בלתי חוקית - היא חוליה בשרשרת שנועדה להשליט את הממשלה על השירות הציבורי, וכפועל יוצא גם על הציבור עצמו. לצורך זה, הממשלה פועלת לסלק מדרכה שומרי סף שמקשים עליה לעשות את רצונה".
"הממשלה לחצה עליי ככל שיכלה. באו, דיברו, צעקו, שיקרו, איימו - עשו את כל זה - אבל אני כבר הודעתי על הרצון שלי לסיים את תפקידי, אז לא יכלו לאיים עליי בפיטורים. בנוסף, מה שמאוד הקל עליי לעמוד בלחצים זה שכנוע פנימי עמוק. אמרתי, 'יקרה אשר יקרה, זו הדרך בה צריך ללכת'"
הספר מתייחס גם למינוי של זיני לתפקיד ראש השב"כ. אמנם חוק שב"כ משנת 2002 קובע כי "השירות יפעל באורח ממלכתי" וכי "לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים־פוליטיים", אולם "בפועל" - כותב זמיר - "אין קושי להפוך הוראה זו לאות מתה: השימוש בשב"כ לצורך פוליטי או אישי יכול להיעשות בחשאי מתחת לפני השטח". בספר, מביא זמיר דוגמאות לניסיון הזה בדיוק.
אפשר לזהות חשדנות כלפי המינוי של ראש השב"כ הנוכחי. אתה מאמין שזיני יהיה נאמן לדמוקרטיה, "לממלכה", או לממשלה ול"מלך"?
"לא יודע. אני לא מכיר אותו. מקווה שכן".
× × ×
בספר מתאר זמיר את מערכת הלחצים האדירה שהופעלה נגדו, נגד חושפי השחיתויות מהשב"כ ונגד "צוות האוטובוס" שלו מהפרקליטות (שמנה את דורית ביניש, יהודית קרפ ויהודית צור). לחץ כבד שמופעל מכל הכיוונים - מהממשלה, מהשב"כ ומהמשטרה - וכולל חרמות, איומים, הפצת שמועות מרושעות, פיטורים ועוד. "ביני ובין עצמי אמרתי", כותב זמיר, "שגם אם אני נתון בסכנה, אני מקבל זאת על עצמי, ולא אבגוד בחובתי". זו אחת הפעמים היחידות בספר שהוא חורג מהטון האובייקטיבי־המדווח באנדרסטייטמנט שלו, וחושף מעט רגש: "הייתה זאת הפעם הראשונה שחשתי, ולא רק הבנתי, את המשמעות העמוקה של 'קידוש השם', נכונות להקריב את עצמך ולא את אמונתך", הוא כותב.
איך עומדים בלחץ כזה?
"באופן אובייקטיבי היה לחץ כבד מאוד, ראש הממשלה, הקבינט, השרים, כולם היו נגדי. אבל באופן סובייקטיבי זה לא היה כל כך קשה. הממשלה לחצה עליי ככל שיכלה. באו, דיברו, צעקו, שיקרו, איימו - עשו את כל זה - אבל אני כבר הודעתי על הרצון שלי לסיים את תפקידי, אז לא יכלו לאיים עליי בפיטורים. בנוסף, מה שמאוד הקל עליי לעמוד בלחצים זה שכנוע פנימי עמוק. לא היה לי ספק. אמרתי, 'יקרה אשר יקרה, זו הדרך בה צריך ללכת', כל השאר היה שולי. אומרים לי לא פעם, 'כל הכבוד על האומץ שגילית', אבל אני לא רואה את עצמי כאמיץ, אלא כמי שמילא את תפקידו.
"ועם כל השכנוע בצדקת הדרך והמוכנות לשאת כל לחץ, כשהייתה תקופה בה נתקענו במבוי סתום ולא יכולנו להזיז שום דבר, הייתה לי אפשרות לצאת מהמבוך: להדליף את הפרשה לתקשורת (בניגוד לצו של הצנזורה), אבל לא הרשיתי לעצמי לעשות את זה. הייתי תמים, אולי טיפש. חשבתי שאני כיועץ משפטי לממשלה לא יכול להרשות לעצמי להפר צו. אז ישבנו בשקט, ומה ששינה את המצב בסוף זו הדלפה שהגיעה ממקום אחר. לא מאיתנו".
אם כבר הדלפות, בספר מתייחס לזמיר לפרשת הפצ"רית אלופה יפעת תומר־ירושלמי, שבניגוד לו דווקא בחרה להדליף לתקשורת - ואז גם לנסות לשקר ולטייח את ההדלפה, כמו שעשה ראש השב"כ בקו 300. הוא מנתח את שני המקרים, משווה ומבדיל בין שתי הפרשות, שני הטיוחים והיחס השונה שקיבלו מהמדינה, וקובע כי "בשתי הפרשות, כישלון נקודתי העיב על קריירה מפוארת".
וכשאתה רואה את הלחצים המופעלים על ממשיכתך בתפקיד, גלי בהרב־מיארה?
"רואה. זה חלק מההפיכה המשפטית. הם רוצים להשתחרר ממנגנוני הביקורת עליהם. רבים מהם פחות או יותר כבר נוטרלו, ומה שנותר כמנגנונים יעילים זה היועצת המשפטית לממשלה ובית המשפט העליון, והם מפריעים להם לעשות כל מיני דברים, לכן הממשלה רוצה להתפטר משניהם".
אני מנסה להוציא מזמיר משהו רגשי, אבל זמיר לא מתמסר. "יש לה את הכוח", הוא אומר. אני מנסה שוב, הפעם דרך העליהום המופעל על אהרן ברק. "אנחנו ידידים הרבה מאוד שנים", אומר זמיר, "מאז ששנינו היינו מורים צעירים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. קשה לי לראות מה עובר עליו. זה אבסורד שהיום מתקיפים אותו. המקרה של מרדכי דוד, שעוצר אותו, פותח את דלת המכונית, מגדף ומנבל את פיו, ואומר לו 'אתה חמינאי, אתה דיקטטור', וזה כשיותר מ־20 שנים אין לו שום תפקיד ציבורי והוא מחוץ למערכת?
"ועדיין, לדעתי לאהרן ברק פחות קשה ממה שאפשר לתאר. ראשית, הוא רגיל לזה, זה לא חדש שמבקרים אותו. שנית, יש לו שכנוע פנימי עמוק. כשהיה שופט וכשהיה יועץ משפטי לממשלה, הוא פעל לפי חוק ועשה את מה שהוא חשב שצריך לעשות לטובת הציבור, גם אם היו כאלה שלא הסכימו איתו. אז אני חושב שהוא כבר לוקח את זה באדישות מסוימת, מקבל את המצב. זו כמובן לא הצדקה בשום אופן להתקפות עליו".
אתה עמדת בלחצים רבים, אבל מעולם לא זכית לטיפול כזה.
"אגיד לך איך אני רואה את הדברים; ממשלות מהסוג הזה מחפשות אדם שיהיה הסמל. לא מספיק לומר 'הרשות השופטת', 'בית המשפט', הרבה יותר קל למקד ביקורת ושנאה נגד אדם שמייצג את המערכת. זה סיפור ידוע ומוכר. אז הם בחרו בברק, אבל כל פסקי הדין שמתקוממים נגדם הם לא פסקי דין של אהרן ברק. ברק אף פעם לא יושב לבד. יושב הרכב של שופטים, כולם עצמאיים, וכל אחד מהם, האמן לי, פרימדונה. ברק לא יכול ולא מנסה לכפות את דעתו. אני יודע, ישבתי איתו בבית המשפט. אבל הרבה יותר נוח לדבר על אדם. אז ברק הוא הקורבן. אני, וכל חבריי שישבו איתי באותן שנים בבית המשפט, מכולנו נחסכה המערכה הזו שהופעלה נגד ברק, למרות שכולנו אחראים ושותפים באותה מידה".
"כגוף שאין לו גבולות, השב"כ יכול היה להיות, והיה, איום על הדמוקרטיה. אבל בעקבות פרשת קו 300 הגלגל התהפך ב–180 מעלות. לדעתי, במבט לאחור, ההשלכות היו חיוביות וחשובות מבחינה ציבורית. זה לקח כמה שנים, ושב"כ הפך מאיום על הדמוקרטיה לשומר הסף של הדמוקרטיה"
היו המון עימותים מאז הקמת המדינה בין הממשלה ליועץ המשפטי לממשלה. מה שונה היום?
"שום דבר ממה שקורה פה בשלוש השנים האחרונות - מאז ינואר 2023, שאז הטיל שר המשפטים באופן מפתיע ובלי שום בדיקה ציבורית את הפצצה הזאת שהוא קורא לה רפורמה - לא קרוב למה שהיה פה 75 שנים קודם לכן. כל הממשלות הקודמות - ורובן, מאז 1977, היו ממשלות ימין - נתקלו מפעם לפעם בפסקי דין שהן לא אהבו, אבל כולן הבינו שזה חלק מהמערכת הדמוקרטית, שהן חייבות לפעול לפי החוק ושבית המשפט הוא שמפקח על החוק".
× × ×
למרות שנפגשנו לדבר על קו 300, כאמור, זמיר משתמש בעבר רק כמנוף או שלט אזהרה בדיון על העתיד. יותר משהוא רוצה לבוסס בזיכרונות רעים או בזיכרונות גבורה מפרשה בת 40, הוא מעדיף להילחם את המלחמה הנוכחית או הבאה על מערכת המשפט. ככה זה עם קאובויים זקנים, תמיד מוכנים לעוד דו־קרב. חייבים לכבד את זה. בלי אנשים כמו יצחק זמיר, המדינה הזאת לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה.
למרות שהוא חוזר ומתבטא בחריפות נגד המהפכה המשפטית, מקפיד זמיר לציין שכשופט לשעבר הוא לא נוקט עמדה בעניינים פוליטיים, שהוא לא בעד או נגד הממשלה ושהוא לא רוצה להפיל את הימין. "השתתפתי בהפגנה נגד המהפכה המשפטית", הוא אומר, ומבהיר: "זו לא הייתה הפגנה להחלפת הממשלה... זו הייתה הפגנה נגד המהפכה המשפטית. שלא יישמע שאני הפגנתי בעד הפלת ממשלת הימין. אני לא מביע עמדה בעד או נגד הממשלה. ההפגנה שהשתתפתי הייתה כדי לשכנע את הממשלה לשנות את המדיניות. לא רוצה שיגידו עליי איש שמאל או ימין. את רוב שמונה השנים שלי כיועץ משפטי לממשלה עשיתי תחת ממשלות הימין של בגין ושמיר (ומעט תחת פרס). פוליטיקה תמיד הייתה מלווה בתככים, בקומבינות ובקומבינציות. הכרתי את זה מקרוב. אבל ברוב הזמן, מעל ומעבר לתככים, הייתה בהנהגה תחושה של שליחות, של שירות ציבורי. שעם כל התככים והפשרות הפוליטיות, הם פועלים כדי לשרת ולקדם את המדינה. היום הרושם האישי שלי הוא שונה לגמרי. הנסיגה ברמת ההנהגה היא הכשל הגדול ביותר של מדינת ישראל".
יחסית למי שלא מתבטא בעניינים פוליטיים, אתה די מתבטא בעניינים פוליטיים.
"אני התבטאתי, אתבטא ואמשיך להתבטא רק בנושא מערכת המשפט. בעבר לא הייתי עושה את זה, אבל הכלים נשברו, ולא מצד מערכת המשפט".
אומר, ומתבטא. "המהפכה המשפטית", כך זמיר, "אמנם נעצרה לתקופה קצרה בזמן המלחמה (הקודמת. הראיון נערך לפני המלחמה הנוכחית - ד"פ), והייתה גם השפעה מסוימת למחאה החברתית ההמונית, חסרת התקדים. אבל מיד לאחר שהמלחמה הסתיימה, ההפיכה המשטרית מתקדמת ביותר מרץ ונחישות ממה שהיה קודם, משתי סיבות: אחת, הציבור עייף. גם מהמלחמה שהסתיימה בהחזרת כל החטופים, וגם עייף מהמחאה החברתית, שלא הספיקה כדי לעצור את ההפיכה המשטרית; שתיים, הממשלה רואה את הבחירות באופק, ונחושה לקדם את ההפיכה המשטרית ככל שניתן, במהירות האפשרית לפני הבחירות. הסכנה של הפיכה משטרית לא רק שלא חלפה, אלא רק התעצמה".
אתה עוד חושב שאפשר לנצח במאבק הזה?
"תמיד הייתי אופטימי על פי טבעי, אבל אני חייב לומר שהאופטימיות שלי נסדקה. נסדקה, אבל לא נעלמה לגמרי. המצב מאוד קשה. הסכנה לדמוקרטיה, לישראל שהכרנו 75 שנה, חמורה מאוד והיא עשויה להתממש, כפי שהתממשה במדינות אחרות שהיו דמוקרטיות והפכו לאוטוקרטיות. כבר היום אנחנו לא רחוקים משלטון יחיד, משום שראש הממשלה בדרך כלל שולט גם בממשלה וגם בכנסת. שתי הרשויות האלה כאילו נעלמו ומתגלמות באדם אחד. הסכנה היא שהן ישתלטו גם על הרשות השופטת, ואז לא יהיו שום ביקורת ושום מחסום רציני בפני שרירות ושחיתות. זאת הסכנה הרצינית. יש צורך במאבק נגד הסכנה הזאת, ויש סיכוי. לכן אני כותב, מתראיין, מדבר. יש גם בחירות לכנסת במהלך השנה. זה נותן לי יסוד לאופטימיות - לא כדי להפיל את ממשלת הימין, אלא מתוך תקווה שאפשר יהיה לבטל את המהפכה המשפטית".
יש לך היכרות עמוקה מאוד של עשורים רבים עם השירות הציבורי, אתה מכיר את האדנים שהמדינה בנויה עליהם, אתה באמת חושב שזה יכול לקרות לנו, שנהפוך למדינה לא דמוקרטית?
"אנחנו כבר בדרך לשם. אהרן ברק אמר שכבר היום מדינת ישראל חדלה להיות דמוקרטיה ליברלית. אנחנו לא רחוקים ממצב שבו מדינת ישראל תהפוך למדינה של שלטון יחיד, בדומה למה שקורה ברוסיה, בהונגריה, בטורקיה ובמדינות אחרות. זאת הסכנה הממשית שמרחפת מעלינו, ונגדה צריך להתקומם כל אדם ששוחר דמוקרטיה, שמכבד את עצמו ורואה בעצמו חופשי ושותף לשלטון - בכל הדרכים שהדמוקרטיה מאפשרת לו.
"בלי הביקורת על השלטון - וזה הוכח במדינות אחרות - זה לא רק שהשלטון עושה מה שהוא רוצה והאזרח ממשיך בחיים הרגילים שלו, בכל המשטרים שזה קרה, השחיתות נפוצה בגלל המינויים הפוליטיים, הרמה של השירותים יורדת, רמת החיים נמוכה יותר, מידת החופש ירודה. זה ידוע. לא דרושות הרבה שנים כדי שכל אזרח ירגיש את זה על בשרו. ראה רוסיה, טורקיה ומדינות דומות. מצד שני, המדינות שבהן רמת החיים של אזרחים הכי גבוהה והשירותים הציבוריים בהן הכי טובים הן המדינות הדמוקרטיות באמת, כמו המדינות הסקנדינביות. השאלה היא לא רק מה נעשה בצמרת, אלא איך הציבור רוצה לחיות? האם הוא רוצה לחיות במדינה שבה הוא לא יכול לקבל שירותים בסיסיים שמגיעים לו על פי החוק, אלא אם ישלם שוחד, שזה סטנדרט במדינות רבות? כל אזרח שישאל את עצמו אם חשובות לו רמת החינוך שהילדים שלו יקבלו, רמת הבריאות שהוא יקבל, וכך הלאה".
נחזור לקו 300. נדמה שמיותר לשאול איך אירוע כזה היה נראה לו היה מתרחש היום. מספיק להיזכר בפרשת אלאור אזריה: המערכת השתנתה, הציבור השתנה. אין אפילו טעם לדמיין. אנחנו גם רואים מה קורה בשטחים.
"כן, דעות הציבור השתנו במידה רבה. כולנו יודעים, לא צריך להאריך את הדיבור על כך. זה לא דור תש"ח, בוא נאמר כך. היום הציבור מפולג כמו שמעולם לא היה, והחוסן חברתי חלש כפי שמעולם לא היה. זה גורם נוסף של סכנה למדינה".
אתה חושף בספר הרבה מההתלבטויות שלך, גם בזמן אמת וגם בדיעבד. במבט לאחור, יש לך חרטות?
"אני לא מתחרט על שום דבר. כל התמונה הייתה יכולה להשתנות אם ראש שב"כ היה בא אליי ולראש הממשלה מיד או למחרת ואומר טעיתי, כשלתי, אני מצטער - הפרשה הייתה מתפתחת לגמרי אחרת, אבל כמו שהתפתחה הייתי משוכנע שזה מה שאני חייב לעשות, גם כאזרח ובעיקר כיועץ משפטי לממשלה. אחרת לא אוכל לראות את עצמי במראה".
למרות שהספר מתמקד בשינויים הגדולים שעבר שב"כ מאז הפרשה, הוא נגמר באנקדוטה עגומה משהו שמספר רפי מלכא, אחד משלושת חושפי השחיתות בשב"כ שבלעדיהם הפרשה הייתה נקברת (מלכא, ראובן חזק ופלג רדי, שהספר של זמיר מוקדש להם - ד"פ): בהרצאה שנתן מלכא לפיקוד הבכיר של שב"כ על פרשת האוטובוס, נעמד אחד מראשי האגפים ואמר: "אני רוצה לשאול את עצמנו, האם היינו נוהגים כמותם? מי שכן, שיצביע". אף אחד מאנשי שב"כ, מספר מלכא, לא הרים יד.
