וואנצ'אי מונסנה (44) מדבר רק תאילנדית. הצוות הרפואי מאוהב בו, אבל קשה לתקשר.
"הוא גבר אמיתי. שקט. צנוע ואמיץ. לא מתלונן, אוהב שלום. סבל הרבה", אומר פרופ' יוסי חייק, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית והמרכז הארצי לטיפול בכוויות בבית החולים שיבא. "הוא ייצא מכאן רק ארוז ומוכן, אחרי שיקום, לא רגע אחד לפני! כמו ששיחררנו את המטופל התאילנדי שהגיע לפניו. הגיע עם כוויות, יצא מפה בהליכה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לוואנצ'אי זה ייקח קצת יותר זמן. 50 אחוז כוויות, מצב קשה. כפות הרגליים שלו עברו טיפול אינטנסיבי, כולל השתלת עור מהירך באזור הכווייה והסרת אזורים רקובים בגלל זיהום שהתפתח בין המתקפה ב־7 באוקטובר ועד שהגיע לבית החולים סורוקה יותר מיממה לאחר מכן. בימים הראשונים הוא היה במצב קריטי. הרופאים נאלצו לצמצם את זרימת הדם לרגליו למרות הכוויות, כדי שליבו ימשיך לפעום והמערכות החיוניות יצליחו לתפקד. הוא סובל מכאבים ברגליו החבושות והמקובעות בצורה שנועדה למנוע מגיד האכילס שלו להתקצר, מה שיחסוך זמן בשיקום, והפצע הטרי מהשתלת העור מהירך שורף לו מאוד.
פרופ' חייק מנוסה בטיפול בכוויות, בוגר משלחות הצלה באזורי טראומה באירופה ובאפריקה. עד לא מזמן טיפל באיציק סעידיאן. הוא יודע לקצר את תהליך הריפוי ככל שניתן, אבל לגוף יש את הזמן שלו להגליד. גם לנפש. לפי הספר, לוואנצ'אי מחכים לפחות 150 יום על המיטה, לפני שיועבר לשיקום כדי ללמוד שוב ללכת, להתרגל לתחבושות לחץ מיוחדות שיעטפו אותו ולאביזרים שיחליפו בהונות ברגל.
מה התוכניות שלך לעתיד, אני שואל אותו. הוא לא בטוח: "קודם להבריא ולהתחיל ללכת. אחר כך נראה".
שבת ההיא התחילה כמו כל יום בבית האריזה של חברת "אגו", בין השדות בעוטף. מגורי העובדים קרובים לבית האריזה, כ־2־3 ק"מ מהיישובים הסמוכים. כ־15־20 פועלים התגוררו במקום, עובדי בית האריזה בקומה העליונה, וואנצ'אי בקומה התחתונה יחד עם עובדי השדה, הקוטפים תפוחי אדמה, בטטות וגזר.
"היו מרגמות, כרגיל", הוא פותח את הסיפור מקפיא הדם. "בשעה 10:00 הגיעה קבוצה של 10־20 מחבלי חמאס מחופשים לחיילי צה"ל. התחבאתי עם חברים במטבח. אחר כך התלבטנו מה לעשות, וחלק אמרו שמסוכן לברוח למטע התפוזים. לא חשבנו שהמחבלים יחזרו, ידענו מהרשתות החברתיות שיש חדירה, אבל לא הבנו את ההיקף. נכנסתי לחדר שלי והאזנתי למוזיקה, והחברים שלי, בערך 14 אנשים, נשארו לשבת בחוץ. ב־14:00 או 15:00 הגיעו עוד הרבה מחבלים ברכב. פתאום אני רואה שהחדר בוער, הכול סביבי בוער. התלבטתי אם לצאת החוצה או לא - אם אצא יהרגו אותי, אם אשאר אמות מהעשן שחנק אותי ומהאש ששרפה אותי. בסוף יצאתי החוצה. אף אחד כבר לא היה שם".
אמו של אחד הנרצחים התאילנדים: "אמרתי לו שהלב שלי יפסיק לפעום אם יקרה לו משהו". לאם אחד החטופים עוד יש תקווה: "תחזירו לי את הילד. אני לא יכולה לחכות. מהר, אמא רוצה אותך"
בדיעבד יתברר לוואנצ'אי שחלק מחבריו נהרגו ושניים נחטפו. הוא ממשיך לתאר את מסע ההיחלצות שלו: "עמדתי בחוץ ולא ידעתי לאן לברוח. בסוף החלטתי לרוץ לשיחים הגבוהים של פלפל הצ'ילי שאנחנו מגדלים ליד המגורים. ישבתי כשהשיחים מכסים אותי וחיכיתי. שמעתי קולות, אבל לא יצאתי מהמחבוא. לא ידעתי אם אלה חיילים שלנו או מחבלים".
בלילה, אחרי שחזר למגורים כדי לחפש תיק עזרה ראשונה, הוא שמע מסוק באוויר, איתר פנס במבנה ההרוס ואותת - אך המסוק נעלם אחרי שחג מעליו מספר פעמים. מתברר כי הטייסים לא ידעו אם מדובר בחילוץ או במלכודת. וואנצ'אי מספר שבאותו רגע שבו המסוק נעלם הרגיש אבן לוחצת לו על הלב. תחושה של אובדן תקווה. הוא ידע שזמנו הולך ואוזל. "גררתי את עצמי לכביש", הוא מתאר, "לאט־לאט, כמה שיכולתי". מדובר היה ב־200־300 מטרים, אך על כפות רגליים שרופות ההרגשה היא של אלף מרתונים. רק למחרת אחר הצהריים הגיע כוח חיילים שחילץ את וואנצ'אי לסורוקה.
וואנצ'אי בוכה רק כשהוא מדבר על הוריו, ומנגב את הדמעות מהעיניים באצבעות שרופות. הוא מעביר להם את מצבו במנות קטנות. שלא יישבר להם הלב.
ארבע שנים מאז הגיע לישראל, ועדיין לא הספיק לבקר בבית בתאילנד. הוא סבא צעיר וטרי. את הנכד שלו, בן שמונה חודשים, עדיין לא ראה. את בתו (10) לא רצה להטריד בזמן המפגש בגלל הפרשי השעות, שלא תחמיץ לימודים. כל מה שהיה לוואנצ'אי נשרף באותו יום. הוא התעורר עם פיג'מת בית החולים שעליו. עוד מעט ייכנסו לחדר מבקרים וירעיפו עליו עוד ועוד אהבה ומתנות, אבל בשעת בוקר זו, אחרי הניתוח השני שעבר, הוא עדיין לבד בחדר גדול וסטרילי, חבוש מכף רגל ועד ראש. ועם חיוך שמדי פעם הופך רק לרגע לבכי, שוואנצ'אי ממהר להחניק כדי לחייך שוב.
למה הגעת לישראל?
"רציתי לנוח, להגיע לעבודה שקטה, בלי בלגן וטרטורים. עבדתי תשע שנים בשוודיה, כל פעם לשלושה חודשים בעונת הקטיף, עד שהתעייפתי. לא ידעתי כלום על ישראל".
הכפר של וואנצ'אי ומשפחתו מרוחק כ־85 ק"מ מנונג קהאי, גן עדן אמיתי, וזה קרוב מאוד במונחים תאילנדיים. סיפור משפחתו הקרובה טומן בחובו את המציאות הסבוכה של תאילנדים רבים, שמפרנסים את משפחתם בכל דרך אפשרית: אשתו גרה בבית אבן קטן, שם היא מטפלת בבתם ובנכד שנולד לבנו הגדול (20). הבן ואשתו בכלל נסעו לעבוד בלול תרנגולות במחוז אחר, והשאירו את הילד אצל סבתו עד שיחסכו כסף.
במקביל לטיפול בפצועים, בישראל ממשיכים לזהות את המתים. עשרה הרוגים מנפאל, עוד נרצחים מסרי־לנקה והפיליפינים. נכון לכתיבת שורות אלו, 39 נרצחים תאילנדים זוהו, לצד 25 חטופים. המתים מוטסים חזרה לתאילנד בקבוצות, בטקס ממלכתי כפול - בעזיבתם את ישראל ובהגיעם למולדת. שגרירת ישראל בתאילנד אורנה שגיב מקפידה ללוות כל אחד מהם ולהניח זר על ארונו.
סומקואן פאנסה־אט חזר בארון למחוז קלאסין, לכפר באן נונג וונג תאי. הוא היה בן 39 במותו, רק שלושה חודשים בארץ. הוא שירת בצבא התאילנדי, לאחר שחרורו עבד כנהג מונית, ובתור המפרנס היחיד של משפחתו, יצא לישראל ועבד במטע בננות סמוך לגבול עם עזה.
מנהגי האבלות הבודהיסטיים דומים לאלו היהודיים. יושבים על המת. נזירים מגיעים להתפלל. משפחה יכולה לבחור בין אבלות באורך 30 יום או שבעה, לפי יכולתה הכלכלית לדאוג לארוחות עבור המנחמים המגיעים לבית. המראות מכוסות, והמנוח מונח בארון עם קירור. נותנים לנשמה להתרגל למצבה החדש. כשאין מספיק מקום בבית, מקימים בחצר סוכת אבלים. בסיום האבל שורפים את הגופה.
אביו, קראובאן פאנסה־אט, סיפר: "זו האבידה הגדולה של חיי. מעולם לא הרגשתי כך". אמו של סומקואן, נופאן, הוסיפה: "הוא אמר לי 'אמא, אם יקרה לי משהו, תהיי חזקה. שלא תיפול רוחך'. אמרתי לו שהלב שלי יפסיק לפעום אם יקרה לו משהו".
שירית שי, נציגת משרד העבודה התאילנדי שמלווה את וואנצ'אי, מגישה לו מתנה אישית: ספרי תהילים. אוכל תאילנדי מגיע בכמויות ממסעדות, כולם שואלים מה הוא צריך
לתונגקון, אמו של נטפון אונגאו, עוד יש תקווה, בנה נמצא בין החטופים. "אני מקווה שהוא בסדר, שיחזור כמה שיותר מהר", היא אמרה בתאילנד. "תחזירו לי את הילד. אני לא יכולה לחכות. מהר, אמא רוצה אותך".
ממשלת תאילנד מנהלת מו"מ ישיר מול חמאס בתקווה לשחרור חטופיה, ואנשי ממשל נזהרים מאוד מהבעת הזדהות עם ישראל כדי לא לחבל במאמצים. תאילנד ניטרלית - היא מקיימת יחסים חמים עם ישראל וארצות־הברית, אבל גם עם סין, רוסיה ואיראן. במאבק על דעת הקהל, חיילים ישראלים־תאילנדים מסבירים את עמדת ישראל, בעוד ראש הקהילה השיעית־תאילנדית מציג את עמדת איראן, מוציא הפגנות ואירגן משלחת לא רשמית לפגישות עם אנשי חמאס באיראן ובלבנון.
הקורבנות התאילנדים ומשפחותיהם תקועים באמצע. צ'ומפורן ג'יראצ'ארט, אביו של מאני החטוף בעזה, אמר בייאוש לסי־אן־אן: "אנחנו בכלל לא מעורבים בסכסוך בין ישראל לפלסטין. אנחנו מגיעים לשם רק בשביל לעבוד ולחסוך כסף לחיים טובים יותר".
וואנצ'אי רחוק מאוד מנונג קהאי כעת. הוא מרותק למיטה בשיבא, מצלצל בפעמון כדי שייקחו אותו לשירותים בכיסא גלגלים. "כמה כואב מ־1 עד 10?" שואלת ד"ר יהודית אברמס, רופאה מרדימה בצוות שניתח את וואנצ'אי יום לפני כן. הוא עונה 7, והצוות מהנהן. 7 של וואנצ'אי זה 11 של כל אחד אחר.
שירית שי, אם לחייל שנלחם בעוטף מאז אותו יום נורא, נכנסת בסערה. הם קדים זו לזה ב"וואי", הקידה התאילנדית שמסמלת כבוד ותודה. שירית היא נציגת נספח משרד העבודה התאילנדי בשגרירות תאילנד בישראל, ומלווה את וואנצ'אי באדיקות לאורך כל הדרך. היא עוברת משיחה לשיחה, מוודאת עם אשתו דרך צ'אט בנייד שקיבלה את הכסף, דואגת גם למימון השיקום מול ביטוח לאומי. שירית מגישה לוואנצ'אי מתנה אישית ממנה: ספרי תהילים קטנים שקנתה לו כקמע. היא מראה לו צילומים מסורוקה, המתעדים את הזמן שנעלם לו כשהיה במצב קשה. עדיין עם שיער עבות על הראש. עכשיו הוא נראה כמו נזיר, רזה עם ראש מגולח.
זו לא הפעם הראשונה עבור שירית, שמטפלת במספר פצועים במקביל. יש לה ניסיון עם פצועים מסבבים קודמים, וגם מתקופות רגיעה. היא לא עוצרת לרגע, חייבת להמשיך לבית החולים הבא. היא מלאת תודה לישראלים שעזרו בהתנדבות מהיום הראשון בכל ההיבטים: מזרנים ואוטובוסים לפינוי הפועלים, אוכל ומקום לינה. בית קמה ואחים לנשק, הילה מנתיב העשרה, אין־ספור ישראלים שנחלצו לעזור.
הטלפונים במחלקה ובשגרירות רותחים מעומס, כולם שואלים על וואנצ'אי, מה הוא צריך, מה הוא רוצה לאכול. הכול החל מפוסט של משפחת חייל מיחידה מיוחדת ששכב בחדר סמוך במחלקת כוויות. הוריו החליטו לבקר את הפועל הבודד, בת הזוג של הבן פירסמה בפייסבוק על כך שהוא נמצא שם לבדו, וכל השאר היסטוריה.
קובי פוקס ואשתו התאילנדית טיקה הגיעו מיד לבקר. הם קידמו את הפוסט, והמוני מבקרים מכל הארץ החלו להגיע. פוקס נכנס עם תרמיל ענק, מלא וגדוש בתרומות מאזרחים ועסקים ישראליים, וגם מגיש לו טלפון נייד חדש - נוסף לזה שכבר קיבל ממבקרת אחרת. אוכל תאילנדי מגיע בכמויות ממסעדות, ונשים תאילנדיות המתגוררות בארץ, "תאילנדע מאמע", מאכילות את וואנצ'אי במרק עם אורז.
אריה הרמן מגיע במדי ב' היישר ממילואים בשכם. היחידה שלו שמעה על הפצוע שמדבר רק תאילנדית, ומיד הוחלט שאריה חייב ללכת לבקר אותו - הוא דובר תאילנדית שוטפת מאז עבד שם לפני 30 שנה במפעל תכשיטים. הוא מוסיף את שמו לפתק דוברי התאילנדית המודבק על המוניטור. אם יצטרכו תרגום, גם הוא יוכל לעזור.
ננה ניטיה וולדמן גרה בגבעתיים. היא מגיעה בקביעות כדי לעזור, ומביאה איתה חברות תאילנדיות־ישראליות. היא מאכילה, מסדרת, מטפלת, מנווטת את האורחים. ויש רבים כאלה. קבוצה אחת מגיעה מנתניה, עוד תאילנדית, שהשאירה בבית בראשל"צ שני ילדים קטנים, באה במיוחד כדי להרעיף על וואנצ'אי חום ואהבה, כדי שירגיש בבית, להראות לו שחושבים עליו. פרופ' חייק שמח שיש מי שדואג לפציינט, אבל כדי להיזהר מזיהומים, סכנה רצינית בכוויות, הוא מבקש להיכנס שלושה־ארבעה בכל פעם ולא כולם יחד.
"ישראל היא ארץ המורכבת מקהילות מהגרים", אומרת ד"ר אברמס, "כל מי שהפך את ישראל לביתו הוא חלק מהקהילה, ולצערנו גם חלק מהסכסוך. וואנצ'אי הוא חלק מהקהילה שלנו, לטוב ולרע. לכן הוא לא יהיה בודד, כי יש לו קהילה. יש לו אותנו".
ויש עוד שאלה מסקרנת אחרונה לוואנצ'אי: מה לדעתו צריך לקרות למחבלים ששרפו אותו, ורצחו וחטפו את חבריו. הוא עונה במבט רגוע, עם חיוך ביישני של ילד: "צריך להחזיר את החטופים וזהו. לגבי חמאס? מה שאתה עושה, חוזר אליך, זו קארמה". השלמה היא אחת הדרכים לסייע להחלמה. ואולי התהליך קל יותר כשאתה בארץ אחרת, ושורשי הסכסוך לא שזורים בתוכך.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.11.23
