עוד לא פגשתי את הישראלי האחד שלא חווה רגע של אושר והקלה למראה החטופים הראשונים שחוזרים הביתה מעזה. לעם שקובר את מתיו זו הייתה קרן אור באפלה. השבוע הכרתי שלוש נשים שעקבו אחרי המהלכים הדרמטיים עם עין אחת צוחקת ועין אחת בוכה. הן שמחו ואפילו מחו דמעה למראה הילדים שרצים אל הוריהם, אך באותה נשימה שאלו את עצמן מה יעלה בגורל ילדיהן.
"ילד בן 19 הוא לא ילד?" שואלת חירות נמרודי, אמו של תמיר. "מבחינת חמאס, כל בחור צעיר הוא בגדר חייל וגם בגיל 50 יתייחסו אליך כמו אל חייל כי אתה עושה מילואים. ואם זה סדר העדיפויות שלו זה אומר שהילד שלי, שנחטף מהמיגונית יחד עם רון שרמן וניק בייזר, יהיה מהאחרונים להשתחרר. זה העונש שהם מקבלים על היותם צעירים. וזה מפחיד. הזמן לא פועל לטובתנו, מיום ליום הסיכויים פוחתים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
קטיה בייזר, אמו של ניק (19), בטוחה ב"יותר ממאה אחוז" שבנה יחזור הביתה, לבאר־שבע. "בסרטון החטיפה של חמאס רואים את ניק נכנס לעזה על הרגליים וככה הוא יחזור אליי, חי והולך. ניק הוא ילד בריא וחזק, הדבר הראשון שאגיד לו כשיחזור הביתה הוא: 'ניק, אני כל כך גאה בך שהצלחת להחזיק מעמד במשך כל כך הרבה זמן'. אבל יכול להיות שמרוב אושר לא אצליח לדבר ורק אבכה".
ואילו אורה רובינשטיין, דודתו של בר קופרשטיין (21 וחצי) מחולון, שנחטף מהמסיבה ברעים שבה עבד כמאבטח, ממשיכה לשמוע בכל שעות היממה את קולו, כפי שבקע מסרטון החטיפה. "באותה שבת שחורה, בסביבות 12 בצהריים, קיבלתי סרטון וידיאו של 'גזה ניוז' שבו רואים את בר ועוד וחמישה חבר'ה על הרצפה", היא מספרת. "בר שוכב על הבטן, עם הפרצוף לרצפה, אזוק בידיים וברגליים כשחבל כרוך סביב צווארו. אחד המחבלים מרים לו את הראש, בכיתוב באנגלית קראתי שהוא שואל את בר בערבית מה שמו, ובר צועק 'בר קופרשטיין! בר קופרשטיין!' הוא צעק את השם שלו פעמיים וזה מה שאני שומעת עכשיו, ללא הפסקה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רובינשטיין (56), אחות בקופת חולים כללית בחולון, משמשת פה לאחיה, טל קופרשטיין (50), שהוא אביו של בר. לפני שלוש שנים וחצי, כשקיבל מאיחוד הצלה קריאה להחייאה של ילדה, אחיה יצא למשימה. "בדרך נכנסה בו נהגת, הוא נפגע קשה, ספג חבלת ראש שבעקבותיה עבר אירוע מוחי ומאז הוא סובל מבעית דיבור חמורה. הוא מבין ויודע הכול, אבל מתקשה להוציא מפיו יותר ממילה אחת".
ואיפה ג'ולי, אמו של בר?
"היא לא מוכנה לדבר עם התקשורת מטעמי צניעות ודת. מדי בוקר היא נוסעת לכיכר החטופים ושם היא יושבת ומתפללת. הבמה שלה שם".
בר, הבכור מבין חמשת ילדיהם, נטל על עצמו את האחריות לפרנסת המשפחה. הוא מילא את מקומו של אביו בדוכן הפלאפל שפתח שבועות ספורים לפני שנקלע לתאונה. לפני שלוש שנים, כשהביאו לאביו מטפל סיעודי, בר פינה את חדרו לעובד הזר ועבר לגור אצל סבא וסבתא שלו, באותה השכונה. "ילד עם לב זהב", היא מספרת על אחיינה. "כחול עיניים, יפה תואר, אוהב ספורט, משחק כדורגל בשישי-שבת וחולה על מוזיקה. במיוחד על עומר אדם ואיל גולן. רגע", היא מבקשת, "כתבתי לי בפתק, שלא אשכח. גם השירים של ישי ריבו נכנסו לו לנשמה".
רובינשטיין, הדודה, לא ידעה שבר נסע דרומה לעבוד במסיבה. "בשבת השחורה, ברבע לשבע בבוקר, אמא שלי (סבתו של בר – ס"ש) צילצלה אליי בדאגה. ממנה שמעתי שהוא שם. היא דיברה איתו לפני זה בטלפון והוא אמר לה שיש התקפה, שהם מקפלים את המקום ומחכים לפינוי. אחרי כמה דקות אמא שוב צילצלה ואמרה שבר לא עונה. הלב שלי נפל".
רובינשטיין נצמדה לסלולרי והחלה לחפש קשרים וקישורים למארגני המסיבה. "צילצלתי לאמא של בר, שלא ענתה לטלפון בשבת, צילצלתי לעובד הזר של אחי כדי שיחלץ ממנו פרטים, אבל אחי לא ידע דבר. במקביל, צילצלתי לבר, שמעתי שוב ושוב שהמספר לא זמין, ושלחתי לו המון הודעות. ב-9:39 שלחתי לו את ההודעה האחרונה, 'בר, תן סימן שאתה בסדר, אנחנו מודאגים נורא'. גם למחרת, ביום ראשון, שלחתי הודעה לסלולרי שלו. כתבתי: 'זה הטלפון של בר שנחטף לעזה, הטלפון חשוב לנו מאוד ונשמח אם תחזיר לנו אותו'. מה קרה? כלום. שום מידע".
פיסות מהפאזל היא מצאה אצל חבר של בר, שיצא מהמסיבה בשלום. "כשהתחילו ההפגזות והטילים, בר והחבר שלו יצאו לכביש 232 והתחילו לכוון את תנועת המכוניות שברחו מהשטח. הם נתקלו במחבלים שהתחפשו לשוטרים, ובר, חובש מקצועי כמו אבא שלו, הגיש עזרה ראשונה לפצועים ועשה לאחת מהם חוסם עורקים. בר פינה את הפצועים על טרקטורון, העביר אותם לאמבולנס ששהה באזור המסיבה ואז חבר לחפ"ק המשטרתי. בסרטון ראו אותו עומד מאחורי השוטרים, ללא נשק, כשמאחוריהם נוסעות מכוניות שיורות עליהם.
"הם מצאו את עצמם מול נחיל פתאומי של מחבלים. בר, שבדיוק טיפל בפצוע, אמר לחבר שלו: 'אל תחכה לי, תברח' וזה מה שהחבר עשה. מהסרטון של 'גזה ניוז' למדנו שבר כנראה נחטף בסביבות תשע בבוקר. אנחנו יודעים שהוא היה חי כשנחטף ואני מאמינה שהוא עדיין בחיים. כולי תקווה שבר, עם כל התושייה והאומץ והגבורה שהפגין באותה שבת, יצליח להתמודד גם עם התנאים הקשים של שבי ממושך".
מה הרגשת כשצפית בתמונות השחרור השבוע?
"שמחתי מאוד שמחזירים את הנשים והילדים. זה הכרחי. כאמא לשלושה אני לא יודעת איך הייתי נשארת בחיים אילו אחד מילדיי היה נחטף, אבל מבחינה נפשית קשה לנו נורא. עוד פעימה ועוד פעימה ובר נשאר מאחור. הוא הופקר בפעם הראשונה על ידי המדינה שלא הגנה על החבר'ה במסיבה, ובשבילנו כל פעימה היא הפקרה חוזרת. בר מוגדר כגבר צעיר, אין לנו שום אזרחות נוספת חוץ מישראלית, ובנסיבות האלה בר יהיה בין המשתחררים האחרונים. ואין לדעת מתי זה יקרה. לדברי הקצין שמלווה את המשפחה שלנו, אין לצבא שום מידע על בר".
7 צפייה בגלריה
אורה רובינשטיין עם תמונת האחיין בר קופרשטיין. ''למדינת ישראל יש מחויבות כלפי אזרחיה''
(צילום: אביגיל עוזי)
רובינשטיין נרתמה לפעילות הציבורית למען החטופים. "דיברתי עם שגרירי רומניה ופולין, טסתי לארצות-הברית עם שניים מאחיו של בר, דביר ואור, והשתתפנו באירוע למען החטופים שהתקיים בוושינגטון, מול הבית הלבן. יש לי בת דודה באוסטריה שמתראיינת לתקשורת המקומית ומייצגת אותנו שם, אני מפעילה עוד קרובי משפחה שנמצאים במקומות שונים בעולם ופועלת בהתאם להנחיות של מטה החטופים. אחי (אבא של בר) ואני הלכנו למפגש של הקבינט ודיברנו – אני דיברתי בשם אחי – עם כל מיני שרים".
לתחושתך, המדינה עושה מספיק?
"כל עוד בר נמצא בעזה, כל עוד אין צפי לשובו הביתה, זה לא מספיק".
את בעד הפסקת האש?
"כן, בשבילי היא טובה. למדינת ישראל יש מחויבות כלפי אזרחיה והיא חייבת להחזיר את כולם הביתה עכשיו, לא בעוד חודש ולא בעוד שנה. אחרי שיחזירו את כל החטופים הלוואי שצה"ל ימשיך להילחם בעזה ויהרוג את כולם. הלוואי שסינוואר יהיה הראשון שיקבל את מה שמגיע לו".
חירות נמרודי (48), אחראית תפעול בחברת "אסם", גרושה ואם לשלושה ("בגלל הילדים השארתי את שם המשפחה של אלון, הגרוש שלי, שלא קשור לנמרודי מסביון") היא אמא לביאה. כתפיה הרחבות עמדו מאחורי תמיר כשהתמודד עם לקויות למידה והפרעות קשב, התחנך במסגרת מיוחדת והתקשה למצוא את מקומו בחברה. רק לפני שלוש שנים, כשהגיע למגמת אמנות, הוא התחזק והתעצב, ובביקורו האחרון בבית, ביישוב נירית, היא זיהתה בו ניצנים של פריחה.
"הילד החרדתי כבר לא פחד מאוטובוסים ורכבות, הוא התחיל להציב לעצמו מטרות בתחום החינוך, הוא ראה את עצמו כדמות טיפולית שעושה דרך עם אנשים, בעיקר בני נוער, כמו שעשו איתו. לפני שבועיים, ביום ההולדת ה-19 של תמיר, ערכו טקס בתיכון שבו למד והחניכים סיפרו שהוא לימד אותם מתמטיקה. תמיר הוא החבר הכי טוב שלי מעבר להיותנו אמא ובן. והוא כל כך חסר לי עכשיו".
חירות מודעת למשמעות האירונית שנלווית לשמה מאז השבת השחורה. "נולדתי ביום השואה, שחל אחרי פסח שהוא חג החירות, וכנראה בהשפעת שני התאריכים האלה הוריי החליטו לאחל לי חיים של חופש", היא מספרת, ומודה שמעולם לא עלה בדעתה שתהפוך ללוחמת חופש.
בשש וחצי, בבוקר 7 באוקטובר, הטלפון העיר אותה מהשינה. "לא הספקתי לענות ומצאתי הודעה מתמיר. 'אתן בסדר?' הוא התכוון לשלושתנו, הבנות של הבית, אני ושתי אחיותיו, מיקה (16) ועמית (14). אבא שלו, אלון, מתווך נדל"ן במקצועו, טס לחו"ל עם זוגתו ואני מניחה שתמיר הרגיש סוג של אחריות עלינו. כתבתי: 'הכול בסדר, מה קרה?' והוא כתב, 'טילים, זה לא מפסיק'. ב-6:49 הייתה ההתכתבות האחרונה בינינו. כתבתי לו שישמור על עצמו ויעדכן אותי מה קורה, ותמיר כתב לי, 'אני אשתדל'. מאז הוא לא נראה יותר בווטסאפ. בהמשך למדנו ששלושתם – תמיר ורון וניק – נחטפו מהמיגונית אחרי שחבריהם, שהסתתרו שם לצידם, נרצחו מול עיניהם".
מאותו רגע היא נצמדה לטלוויזיה וקיוותה שאולי תמיר לא עונה לסלולרי מפני שהוא מתחבא במקום ללא קליטה. "פתאום, בסביבות ארבע אחר הצהריים, עמית רצה אליי בבכי כשמצאה בטלגרם את סרטון החטיפה: 'אמא, זה תמיר, הם חוטפים את תמיר!' שתינו הסתכלנו בו בהלם. זה היה סרטון מהאתר של חמאס, ברור שלא מצונזר, סרטון קשה. ראו איך מכים אותם ואיך מוציאים אותם מהמיגונית. תמיר כיסה את הראש עם ידיו, לא ראינו בבירור את פניו, אבל זה היה המבנה שלו, אי-אפשר היה לפספס.
"תמיר היה בפיג'מה קצרה, בשש וחצי הוא רץ למיגונית מהמיטה, והלב שלי נקרע לרסיסים כשראיתי שהוא נחטף בלי משקפיים. יש לו מספר גבוה, חמש וחצי, עם צילינדר. בלי המשקפיים הוא בקושי רואה. בסרטון העיניים שלו היו מבועתות. או שהוא לא ראה כמו שצריך או שהוא נבהל ממראה עיניו. אחד הדברים הראשונים שעשינו, אבא שלו ואני, היה להגיש לצלב האדום את המסמכים הרפואיים של תמיר, עם כל הנתונים".
זה עזר?
נמרודי פולטת גיחוך מריר. "אם חמאס לא משתף פעולה ולא מנדב מידע על החטופים, הצלב האדום לא לוחץ לקבל. מה בכלל עושה הארגון הזה? הוא הוקם בשביל יופי? הצלב האדום לא מביא לנו שום מידע על החטופים, אבל מקבל מאיתנו את כל המידע הרפואי על האסירים שמשתחררים ומעביר אותו לצד השני".
חירות נמרודי: "לא ציפיתי לשום טלפון כי ידענו שהעסקה התייחסה רק לנשים וילדים. אבל אחרי שאת רואה אותם עטופים באהבה את מקנאה, זה טבעי, ואחרי זה את מתחילה להעלות שאלות כמו מה הסבירות שהוא עדיין חי ומה הסבירות שעוד תראי אותו"
אחרי ששלחה את הסרטון לאביו של תמיר, שהקדים את שובו ארצה, האם ניתקה את בנותיה ממסכי הטלוויזיה והסלולרי, "הטראומה הייתה מספיק קשה", היא מסבירה. אבל בשחרור החטופים שלושתן התיישבו מול החדשות. "ברור ששמחתי", היא אומרת, "היה לי רגע של אושר כשראיתי את החטופים חוזרים על רגליהם. לא ציפיתי לשום טלפון כי ידענו שהעסקה התייחסה רק לנשים וילדים. אבל אחרי שאת רואה אותם עטופים באהבה את מקנאה, זה טבעי, ואחרי זה את מתחילה להעלות שאלות כמו מה הסבירות שתמיר מוחזק באותם התנאים ומה הסבירות שהוא עדיין חי ומה הסבירות שעוד תראי אותו. תחושות לא פשוטות. קיווינו שבעסקה הזאת לפחות נקבל תמונת מצב על החטופים האחרים, אלה שנשארים מאחור. אין סוף לאכזבה".
הוריו של תמיר הניחו שחמאס יחביא אותו ואת שני חבריו במקום הכי רחוק והכי בטוח. "בחור צעיר הוא קלף המיקוח הכי חזק שלהם", היא מנסה לפענח את ההיגיון של סינוואר. "בשבע בערב, כשהגיעו הקצינים, הייתי בטוחה שיודיעו לי את הגרוע מכל. כשדיווחו לי 'הוא נעדר, כנראה חטוף בעזה', אמרתי: 'את זה אני כבר יודעת, ראיתי אותו נחטף'. לא היה להם מידע נוסף למסור לנו. למחרת יצאו עוד סרטונים של החטיפה, באחד מהם רואים את תמיר בבירור, יושב עם הידיים על הראש. המצלמה התעכבה על הפנים שלו, המבוהלות, וזה קרע אותי לגזרים. את הסרטון האחרון כבר לא יכולתי לראות, ביקשתי מאלון שיראה אותו, רואים אותו מובל ברגל לעזה כשהבגדים שלו כבר קרועים, מאז אני אפילו לא יכולה לדמיין מה עבר עליו".
7 צפייה בגלריה
החטיפה של תמיר נמרודי. ''הלב שלי נקרע לרסיסים כשראיתי שהוא נחטף בלי משקפיים''
(צילום: צילום מסך)
הם ניסו להתנחם בידיעה שתמיר נחטף לעזה ("זה אומר שהוא חי"), אבל יומיים לאחר מכן חמאס הודיע שבנם נהרג בהפצצות של צה"ל. "ההודעה בערבית כללה את הפרטים האישיים של תמיר, כנראה הוא עבר חקירה, ומאז ועד עכשיו הצבא לא יודע להכחיש או לאשר את ההודעה. מסבירות של 50־50 ירדנו לסבירות של 80־20. אנחנו מנסים להיאחז בתקווה, אבל ברקע מהדהדת כל הזמן התחושה שאולי כבר איבדנו אותו.
"אלון הרבה יותר אופטימי ממני. אצלי זה כנראה מנגנון של הגנה עצמית. אני מכינה את עצמי לתסריט הקיצוני, זו הדרך שלי להתמודד. אני לא יכולה לדמיין סיטואציה שהוא לא חוזר. אני לא יודעת איך ממשיכים בלעדיו. מ-9 באוקטובר, יום פרסום ההודעה על מותו בהפצצה, אנחנו לא יודעים עליו דבר. אין שום צילום או תיעוד, שום כלום, ומצד שני, ההודעה של חמאס לא הוכחשה, בניגוד למקרים אחרים שבהם הצבא אמר: 'אל תתייחסו, זו מניפולציה רגשית'".
למה את חוששת שהחטופים הצעירים, כמו תמיר, יידחקו לסוף הרשימה?
"על נשים וילדים יש קונצנזוס עולמי, חייבים להחזיר. דעת הקהל העולמית לא הייתה מאפשרת לחמאס להשאיר את הנשים והילדים אצלם לאורך זמן, הלחץ היה משפיע עליהם. על בחורים צעירים אין קונצנזוס. חמאס מתייחס אליהם כמו אל שבויי מלחמה, שהמחיר שלהם יותר גבוה, אבל ב-7 באוקטובר עד שש וחצי בבוקר לא הייתה כאן מלחמה, הייתה הפסקת אש. הבן שלי נחטף מהמיגונית בפיג'מה. לא במדים. זה לא אומר שלא רוצים להחזיר את הבחורים הצעירים ושלא ייעשו מאמצים להחזיר אותם, אבל יש תחושה שלגברים יכולים לתת יותר זמן, אולי חושבים שהם יעמדו בזה".
החטופות שחזרו הביתה זיהו את תמיר?
"לא ניגשנו אליהן, חששנו להעיק. הצבא אמר לנו שאם במהלך החקירה שהן יעברו יצוץ מידע ספציפי לגבי תמיר, הוא יעדכן אותנו, אבל זה לא קרה. נכון לעכשיו אין שום מידע לגבי תמיר, גם לא לגבי חבריו, רון וניק. אני מקווה שהעם ימשיך לתמוך בנו עד שנחזיר הביתה את אחרון החטופים".
קטיה בייזר (42) מבאר־שבע, אמו של ניק (19), מרגישה שלא רק הוא מוחזק בשבי בעזה. "גם אני בשבי", היא מודה. "ברור שהשבי בבאר-שבע הרבה יותר קל מהשבי בעזה, אבל הכיתוב 'הלב שלי שבוי בעזה', שמופיע על שרשרת החטופים, מתאר במדויק את מה שאני מרגישה".
היא ובעלה סרגיי עלו מאוקראינה לפני 23 שנה בתקווה להעניק חיים טובים ובטוחים למשפחה שיקימו בישראל. ניק ואחותו ניקול (15) הם צברים. קטיה וסרגיי הקימו עסק משפחתי לשיפוץ של ציוד תעשייתי.
"בשבת התעוררנו מוקדם בגלל האזעקות", היא מספרת, "וישר צילצלתי לניק. הוא ענה מיד ואמר: 'הכול בסדר, כולם נכנסו למיגונית'. שאלתי אותו אם לקח אוכל והוא ענה, 'לא, אבל כרגע אין מצב לצאת מהמיגונית, כל שנייה יש טיל'. בשבע בבוקר, כשראינו בחדשות שיש חשש לחדירת מחבלים, ניקול צילצלה אליו. היא וניק מאוד קרובים זה לזה. בשיחה הזאת שמענו יריות ברקע, אבל ניק אמר לה: 'אל תדאגי, הכול יהיה בסדר, יהיה טוב' והשיחה נותקה. בשבע ועשר דקות הסלולרי שלו כבר לא היה זמין וככה זה נשאר, מאז ועד עכשיו".
איך נודע לכם שהוא נחטף?
"ב-12:00 בצהריים התקשר אליי חבר שלו ואמר: 'קטיה, אני שולח לך משהו, בבקשה תגידי לי שזה לא ניק'. הוא שלח לי את הסרטון מהטלגרם הערבי שבו רואים את שלושת הבחורים הצעירים נחטפים מהמיגונית. גררו אותו החוצה. בזכות הסרטון היינו בין הראשונים שקיבלו הודעה רשמית על החטיפה, ומאז יש קצין שמלווה אותנו, אבל אין שום מידע ספציפי על ניק".
לפני שלושה שבועות היא הקימה בבאר-שבע מטה מקומי למען החטופים. "בהתחלה נסעתי כמעט כל יום לכיכר החטופים בתל-אביב", היא מספרת. "כשהמטה למען החטופים הציע לפתוח מטות נוספים בפריפריה כדי להעלות את המודעות בכל רחבי הארץ, נכנסתי לזה חזק. אנחנו נפגשים כל ערב בכביש הראשי עם שלטים, בימי שישי אנחנו מעלים מיצגים של תמונות אילמות, ובמוצאי שבת יש עצרת ברחבה של המשכן לאמנויות הבמה. אני שמחה לראות עוד ועוד פנים חדשות שמצטרפות למאבק".
ומה הרגשת כשראית את החטופים חוזרים הביתה?
"בשבועות הארוכים שעברו מאז שהם נחטפו לעזה הספקתי להכיר את רוב המשפחות ואת רוב הסיפורים של החטופים, אז ברור ששמחתי לראות את הילדים שחוזרים, אבל הפסקת האש הזמנית הזאת מעוררת לחץ ודאגה. אני פוחדת שהיא מרחיקה את שחרור הגברים, במיוחד הבחורים הצעירים".
למה?
"לפני שהתחילה הפסקת האש דיברו בטלוויזיה על ההפצצות והטיהורים שצה"ל עושה בעזה. כל הגדולים והחכמים אמרו שחמאס יילחץ וזה מה שיגרום לו לעשות עסקאות של החלפת שבויים. הניתוחים האלה עודדו אותנו ונתנו לנו קצת אוויר עד שהתברר שהעסקאות לא כוללות את כל החטופים, אלא רק ילדים ונשים, ונשברתי. מתחילת המשא ומתן טענתי שהעסקה חייבת לכלול את כולם. בסדר, שיחזירו אותם בפעימות, במנות קטנות, אבל שהעסקה תכלול גם את הגברים. כל חטוף הוא בן אדם, לפני שהוא בחור".
מאז הפעימה הראשונה היא חיה ב"פיצול אישיות", כהגדרתה. "לצד השמחה על נשים חולות שהוחזרו, אני חושבת על החטופים שנשארו שם פצועים. לדעתי, עצם החלוקה לקטגוריות מסכנת את כל החטופים שנשארו שם, ואף אחד לא מבטיח שחמאס לא יעצור את המשך העסקה. בנוסף, העדויות של המשוחררים על התנאים בשבי ועל המחסור באוכל ושתייה מכניסות אותי לחרדה. אפילו בחלומות אני לא מסוגלת לראות או לדמיין את הסוף".
כמעט חודשיים אחרי השבת השחורה, איך חיים בצל סימני השאלה?
"זה לא חיים", אומרת בייזר. "במשך היום אני מחזיקה מעמד, הפעילות למען החטופים מעסיקה אותי וממלאת את המחשבות שלי, אבל בלילה זה נורא. אני מדברת עם ניק במחשבות שלי וכל הזמן מחפשת סימנים שהוא בחיים. כשאין מידע אני נסחפת לאמונות תפלות. באחד הלילות אמרתי לו: 'ניק, תן לי סימן שאתה חי', וכשהסתכלתי בשעון ראיתי שהשעה 22:22 ושמחתי. למה? 2 זה מספר של מלאך, וזה סימן שיש מלאך ששומר עליו".
קטיה ובעלה נאלצו לחזור לעבודה. "העסק שלנו מוגדר כחיוני מפני שאנחנו נותנים שירות למפעלי מזון ותרופות. ניקול עדיין לא חזרה ללימודים, קשה לה מאוד בלעדיו, והיא פתחה חמ"ל יחד עם מרתה, החברה של ניק שכבר שנתיים היא חלק מהמשפחה שלנו. כיוון שבזמן חירום אסור לבני נוער להתנדב במד"א, מסגרת שניקול הייתה פעילה בה, היא התחילה להתנדב בקופת חולים. ניקול גם טסה איתנו לאיטליה, במשלחת שנפגשה עם האפיפיור. יש לה אנגלית מצוינת, היא התראיינה בכלי התקשורת והציגה את אח שלה. אנחנו מאמינים שניק חי ושהוא יחזור, אבל לוחות הזמנים מאוד מדאיגים. כשאומרים לי שבשלב הזה, כמעט חודשיים אחרי, אני כבר אמורה לחזור לשגרה, יש לי תשובה אחת: השגרה שלי היא כשהבן שלי בבית".
גם בחולון, מספרת רובינשטיין, דודתו של בר, חיים מיום ליום. "שבוע אחרי שבר נחטף אבא שלי, בן 82, עבר אירוע מוחי. מה יותר טבעי מזה? לבר יש סבא וסבתא שגידלו אותו מאז שהיה קטן, בשלוש השנים האחרונות הוא גר אצלם והחדר שלו מחכה לו כמו שהוא עזב אותו. הבגדים מקופלים על המיטה. אחי, אביו של בר, לובש רק את החולצה עם התמונה שלו".
ואת?
"אני לובשת את החולצה של בר בשבתות, כשאני הולכת למטה ולכיכר, אבל לעבודה אני לובשת בגדים אחרים. לפני שבועיים, אחרי שהשקעתי את כל כולי במאבק, חזרתי לעבודה בקופת חולים. אין לי ברירה, אני צריכה לפרנס את המשפחה".
חירות נמרודי עדיין ישנה עם שתי בנותיה בממ"ד. "כבר באותה שבת מיקה ועמית ביקשו לישון בממ"ד מפני שזה החדר של תמיר", היא מספרת. "בהמשך, כשהיו דיווחים על חדירות ליישובים, הן פחדו נורא. גם היישוב שלנו גובל בשטחים. הן ביקשו לישון בממ"ד, עם דלת נעולה, עם אור ועם טלוויזיה שמשדרת רק תוכניות ילדים. ואני ישנה איתן. השבוע בפעם הראשונה מיקה הלכה לתיכון ליום לימודים מלא. עמית עדיין מתנגדת, 'עד שתמיר חוזר אני לא מוכנה ללכת'. מבחינתן, תמיר חוזר".
הן מודעות לסיכויים הפוחתים?
"הן יודעות שיש סיכוי שתמיר לא יחזור, אבל הדיבור בבית הוא 'תמיר חי, תמיר חוזר'. גם הצבא טוען שכל עוד אין נתונים ודאיים, נקודת המוצא היא שתמיר בחיים, ואני כל הזמן מתנדנדת בין הרציונל לבין לב של אמא. בהתחלה, כששאלו אותי אם אני מרגישה שתמיר עדיין חי, נדהמתי להיווכח שהפינה של תמיר נאטמה אצלי מרוב שזה כואב. אני לא יכולה לדמיין סיטואציה שהוא לא ממשיך לגדול ולהגשים את המטרות שלו ולהתחתן ולהביא ילדים. הוא רצה משפחה גדולה והוא עדיין לא חווה אהבה. אני כל כך רוצה להאמין שהכל עוד לפניו".
7 צפייה בגלריה
''שיחזירו אותם בפעימות, במנות קטנות, אבל שהעסקה תכלול גם את הגברים''
(צילום: REUTERS/Ibraheem Abu Mustafa)
בתוך הכאוס היא מתאמצת לייצר סוג של שגרה. "מאז שבאו להודיע לי שתמיר נעדר הפכתי לדרוכה. העיניים שלי כל הזמן בורחות לעבר החלון או הדלת. האם הקצינים יחזרו? זה מצב שונה מזה של מוות ודאי. כשבאים לבשר לך שבנך נהרג יש נפילה גדולה, ענקית, אבל הוודאות של הסוף מקילה עליך לעכל ואחרי ההשלמה בא השיקום, כל אחד בקצב שלו. במקרה שלנו התנודות מאוד קיצוניות, אני נעה בין אופטימיות לתחושות של אבל. קמה ונופלת. זה מרתון, צריך כוחות כבירים כדי לרוץ אותו לאורך זמן, ואת לא יודעת אם בסוף הדרך תקבלי בחזרה את הילד. יש סבירות גבוהה שלא תקבלי. לכן הקושי מאוד גדול".
את ממשיכה לעבוד?
"חברת 'אסם' מאפשרת לי להתנהל בהתאם ליכולות שלי ואני עובדת חלקית, מהבית. זה קצת אסקפיזם וזה גם הרצון להחזיר לעצמי את יכולת השליטה בחיי. בכל מקרה, זה עושה לי טוב. אלון הגה רעיון שמגבש אותנו כמשפחה. בעבר היה לו קייטרינג קטן לאירועי בשר, אז החלטנו לצאת לשטחי כינוס ולעשות ארוחות לחיילים. הבנות באות איתנו, חותכות את הסלט ומסתגלות למציאות החדשה, טנקים, צבא. אנחנו מגיעים עם חולצות שעליהן מודפסת התמונה של תמיר, מספרים את הסיפור האישי שלנו, וזה ווין-ווין. אנחנו נהנים לקבל את החיבוק שלהם והם מקבלים מאיתנו מוטיבציה נוספת.
"בשבוע שעבר נפגשתי לראשונה עם פסיכולוגית. עד אז לא הייתה לי פניות נפשית לזה, הייתי מרוכזת בעשייה ולא יכולתי לשבת ולדבר. הבנתי שאני צריכה להתנהג כמו הורה במטוס בזמן תקלה. לא סתם חברות התעופה מורות לנוסעים, 'שים מסכת חמצן על עצמך לפני שאתה מטפל בילד שלך'. הנטייה הטבעית שלנו היא לטפל קודם כל בילדים, ופתאום גיליתי שהחמצן שלי נגמר, שאני חייבת להתמלא כדי שאוכל להמשיך לפעול למען תמיר".
שלוש הנשים האלה מוכנות לענות על כל שאלה – חוץ מאחת. השאלה הכה פשוטה "מה שלומך?" מעבירה בעורן חידודים.
מה אתן עונות לאלה שדורשים בשלומכן?
"אני עונה שכל יום פחות טוב", אומרת קטיה, אמו של ניק.
"אני עונה ששלומי לא חשוב עכשיו", אומרת הדודה רובינשטיין, "מה שחשוב זה מה שלומו של בר".
ואילו חירות, אמו של תמיר, מבקשת: "אל תשאלו אותי מה נשמע. אני לא יודעת איך עונים לשאלה כזאת כשהחיים של בני עומדים בסימן שאלה".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.12.23
