מחנה שאטי בעזה, אמצע נובמבר.
היה ברור שבמקום המקולל הזה, המעוז של איסמעיל הנייה ובני משפחתו, עומד להתחולל קרב מר. שאטי הוא לא מחנה פליטים קלאסי, דוגמת ג'נין או בלאטה. הבנייה בו צפופה מאוד, עם סמטאות צרות שלא מאפשרות תנועה של טנקים. מצד שני, עם השנים המשפחות שמתגוררות במחנה גדלו והתבססו, בנו על הקומה הראשונה עוד קומה ועוד קומה, וב"שאטי צפון", על הגבעה שצופה אל הים, גם מעבר לכך. בצה"ל ידעו היטב שגדודי חמאס שישבו בשאטי עומדים לנצל את המבוך האורבני המטורף הזה. הם יארבו בבתים, בפירים התת־קרקעיים ועל הגגות, וינסו למשוך את חיילי צה"ל אל תוך המלכודת בסמטאות. שם ימתינו להם מטענים ואש צולבת, מלמעלה, מלמטה, מהצדדים. עכשיו לך תכבוש את קן הצרעות הזה.
עוד כתבות +ynet:
ריאיון עם סא"ל ירדן שוקרון
(צילום: תומר שונם, דו"צ | עריכת תוכן ווידאו: קורל קוט)
בחטיבות הנח"ל ו־460 של השריון, שקיבלו את משימת כיבוש שאטי, שברו את הראש איך ניגשים לפרויקט הזה באופן יצירתי. ואז מישהו אמר: תקראו לשוקרון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
שוקרון היא סא"ל ירדן שוקרון, המג"דית של גדוד שחר של פיקוד העורף. כן, פיקוד העורף. כתומי הכומתות. עכשיו תשאלו, מה גדוד מעורב, שבכלל מתמחה בחילוץ והצלה מאזורי אסון, יכול לעזור באמצע אחד המקומות הכי עוינים ומסוכנים בעזה?
התשובה היא המון. הלוחמות והלוחמים של שוקרון לקחו את כל הכלים שלהם, שתוכננו כדי לחלץ, למשל, אנשים מתחת בניין שקרס – ופשוט הפכו אותם לכלי תקיפה. הם שברו באמצעותם קירות בטון עבים, ואיפשרו מעבר בטוח בין בית לבית. הם עקרו דלתות כבדות נעולות, פירקו סורגים של חלונות והסירו מחסומים. התוצאה הייתה שסא"ל שוקרון ולוחמיה הפכו בעצם לסוג של די־9 אנושי, שחוצב עבור שאר הכוחות מסלול חדש, כזה שחמאס לא ציפה לו. "לקחנו את כלי הביקוע המיוחדים שבדרך כלל משמשים אותנו בכלל לחילוץ לכודים באתרי אסון ורעידות אדמה - שאיתם היינו רק לפני כשנה בטורקיה - ועם זה חצבנו את הדרך בשאטי להשמדת האויב", משחזר אל"מ אלעד אדרי, המח"ט של שוקרון. "בעקבות ההצלחה, עוד מג"דים מתמרנים רצו את ה'שירות' שלנו בצפון הרצועה, ואז אפילו השתדרגנו".
איך?
"הבאנו את כל החיישנים המיוחדים שלנו לעבודה בתוך הריסות, הטכנולוגיות ששמורות לייעוד המקורי שלנו באתרי הרס, והטלנו אותן לשדה הקרב. דברים כמו מצלמות 'נחש' זעירות שלנו לטובת גילוי פירים. אפילו עם הכלבים הקטנים של עוקץ, שבדרך כלל מיועדים לאיתור בתוך הריסות, איתרנו ממצאים קריטיים למערכה והמון אמצעי לחימה של חמאס".
סא"ל שוקרון, מאיפה הרעיון?
"הכי מאתגר זה שינויי המשימה", היא מנסה לברוח ממחמאות. "אנחנו מוכיחים בכל יום מחדש שאחד ועוד אחד שווה ארבע. ברור שאלחם תמיד כדי לקבל את המשימות הכי מורכבות. וכן, גם אם צריך לאבטח מעבר של טנקים במקום רגיש, או לשמור על מרחב שבו החטיבות סיימו לתמרן - גם את זה נעשה, ללא תחושה של פחיתות כבוד. כל לוחם ולוחמת יודעים שזו זכות לחצות גבול לעזה".
לא היה לך קטע שראית לידך לוחמי יהל"ם, למשל, פורצים חסימה בדרך, ואמרת לעצמך: רגע, לוחמות שלי יכולות לעשות את זה כאן ועכשיו?
"לא קרה. תשמע, אני לא יודעת מה יקרה ביום שאחרי המלחמה למעמד הלוחמת בישראל, ואני לא חושבת על זה. אני יודעת שאני שונה בנוף ומה עובר לאנשים בראש, אבל הניצחון האמיתי בסוף הוא במעשים, ולא במילים. אני רוצה להיות לוחמת החילוץ וההצלה הטובה ביותר. זהו. אם נעמוד במשימה, אז נַראה שאין פער. אף פעם לא הרגשתי שיש משהו שאני יכולה לעשות ואמרו לי 'לא' רק כי אני בת. אנחנו יכולים לפעול גם בעומק לבנון, אבל רק בהתאם לצורך המבצעי, אם יצטרכו יכולות הצלה ופריצה".
את המג"דית הראשונה ש...
שוקרון קוטעת את המשפט במבט נחרץ, שמבהיר שעשיתי כאן טעות לשונית, ושמבחינתה מדובר בהרבה יותר משגיאה בעברית. "זה מג"ד", היא מתקנת. "וכולם אצלי יודעים זאת".
עכשיו שוקרון כבר חתומה על היסטוריה. היא המג"דית – סליחה, המג"ד – הראשונה שחצתה קווי אויב ונכנסה ללחימה. לא דבר פעוט בעידן שבו שירות נשים לוחמות חזר למוקד הדיון, והפך לעוד נשק בוויכוח הפוליטי בין ה"שמרנים" ל"פרוגרס".
אבל המציאות זה מה שקורה בזמן שהישראלים מתווכחים על פוליטיקה וחמאס מתכונן לטבח המוני, והמציאות הזו תפסה את שוקרון באותו בוקר של השבת השחורה. ואז, החלטה רגעית שקיבלה, הצילה את חיי בעלה שי ושלושת ילדיה הקטנים – וגם רבים מחייליה.
שוקרון (37) עברה לפני כשנה עם משפחתה לגור באופקים. היא לא הייתה אמורה להיות בבית ב־7 באוקטובר. "יום קודם עוד הייתי בגזרה של הגדוד שלי ליד רמאללה, ונשארתי עד לשישי וכמעט גם את השבת, כי הייתה שם מתיחות", היא משחזרת. אבל בסוף הסתדר לה לקפוץ הביתה, והכול נראה טוב, עד שש וחצי בבוקר. "קמנו מהאזעקות, חיבקתי חזק את הילדים שלי בממ"ד - ואז קיבלתי עדכון ראשוני מהבסיס שלנו, פיקוד העורף באורים, על מחבלים בתוכו. לקחתי את הנשק ויחד עם המאבטח שלי, לוחם בגדוד שגר ליד, דהרנו לאורים".
השעה הייתה סביבות 7:00 כאשר ירדן זינקה מביתה מבלי להתארגן. היא לא יכלה לדעת כי באותה עת הטנדרים של מחבלי נוח'בה בעצם דוהרים גם לעבר העיר שלה. בינתיים, הדיווחים שקיבלה מאורים נשמעו דמיוניים: חיילות שנורו במיטתן, חילופי אש בבסיס. "בדרך ראיתי דברים נוראיים בכביש, ורגע לפני שנכנסתי ללחימה בבסיס הבנתי את הסכנה. מיד התקשרתי להקפיץ את הפלוגות שלי מגזרת רמאללה - אבל אמרתי להם שיגיעו דרך צומת בית קמה, ולא ייסעו בדרך המהירה יותר, מכביש 232, שהפך לשטח השמדה עם עשרות רבות של מחבלי נוח'בה שאורבים בצמתים לכל מי שמגיע לאזור. אותו דבר הספקתי להגיד בטלפון לבעלי, שי".
שמה?
"שייקח את הילדים ויעוף לאחותי בבאר־שבע, אבל שייסע מהיציאה האחורית של אופקים. אחרת זה היה נגמר רע גם איתם".
בדרך לאורים היא עוד הספיקה לאסוף ארבעה לוחמים מהגדוד שלה, ובהיתקלות הראשונה בבסיס חיסל הכוח שבפיקודה לפחות עשרה מחבלים: "היה במחנה הצמוד כוח מעורב מגדוד האיסוף של אוגדת עזה, 414, ובמקביל לקרב הם הרימו את הרחפנים שלהם, שסייעו לנו מאוד לאתר את המחבלים שהתבצרו בבסיס ולחסל אותם, ובכך למנוע תוצאה קשה יותר. סיימנו להילחם שם בסביבות 10:30, אבל את הטיהור המלא ואת חילוץ החיילות והחיילים שנפגעו סיימנו רק בשעת צהריים".
בינתיים, קצינות מהגדוד שבפיקודה, יחד עם עשרות לוחמים ולוחמות, הגיעו לאופקים. "אני הייתי עסוקה בקרבות בבסיס אורים, והם הגדילו ראש והחלו לפעול באופקים. הם עזרו למד"א בטיפול ופינוי הנפגעים הרבים, הם חתרו למגע שם עם אויב, עברו בית־בית והרגיעו את התושבים המבוהלים. אחרי הצהריים הצטרפתי אליהם, ובמשך 72 שעות חילצנו אנשים מהבתים הנצורים – חלקם ממש שכנים שלי - בחיבוק חם של מחלצי פיקוד העורף. עשינו מאמץ הרואי כגדוד, יחד עם צוערי בה"ד 1, להחזיר את אופקים לשגרה מהמכה שהיא חטפה. התפוצצתי מגאווה כאשר כבר ביום ראשון בצהריים, יממה וחצי אחרי המתקפה, הסופרים בעיר נפתחו מחדש. זה היה רגע קטן של ניצחון".
אבל זו הייתה רק ההתחלה של מלחמה ארוכה. בימים הראשונים, שוקרון ואנשיה חלקו את זמנם בין משימות אבטחה – עשרות מחבלים עוד הסתובבו חמושים בסביבה – לבין חיפוש אחר גופות של נרצחים בעוטף. זה כלל אפילו הדרכה מצמררת של ארכיאולוגים, שלימדו אותם לזהות לסתות, רקמות ושיניים.
אחרי הקפצה של יומיים לצפון, שוקרון והגדוד הוחזרו לדרום, וההנחיה הייתה אחת: תתכוננו להיכנס לעזה. הגדוד צורף לכוח הראשון שיועד לפרוץ את הגדר, אוגדה 162. שוקרון והגדוד שלה הוכנסו תחת פיקודו של אל"מ יהודה ואך, מפקד בה"ד 1, ביה"ס לקצינים. בעת לחימה, מפקד הבה"ד עוזב את תפקידי ההדרכה, והופך למח"ט מתמרן לכל דבר. היו בצבא שהרימו גבה: מה לואך, קצין דתי שגדל בקריית ארבע ובעלי, ולמפקדת והגדוד המעורב שלה? אבל מהר מאוד התברר שאת ואך מעניינת רק המשימה, לא המגדר של מי שמבצע אותה. "הוא כבר יודע מה זה לוחמות", אומרת שוקרון. "יש לו מאות צוערות בבה"ד 1, גם בגדוד החי"ר, והוא וכל המג"דים קיבלו אותי ללא שום בעיה. גם לוחמות שלי לא העידו על אמירות נגדן או תלונות מלוחמים דתיים. הוא מפקד מעולה, שיודע להפוך כל מסגרת תחתיו, גם אותנו, למכפיל כוח בשטח האויב".
רק שאז, הגיע מיני־משבר, דווקא מהכיוון השני. על פי התוכניות, הגדוד היה אמור להתפצל לשניים: כשליש ממנו יישאר בעוטף לטובת משימות הגנה וסיוע לתושבים, ושני שלישים ייכנסו ללחימה בעזה. הלוחמות בגדוד מיד הבהירו באיזה חלק הן רוצות להיות. "היו שם זעקות שבר מצד הלוחמות והלוחמים שנבחרו למשימות לא בתוך עזה", מספר קצין שהיה עד לסיטואציה בשטח הכינוס. "כל הלביאות של הגדוד דרשו להיכנס פנימה. זה היה רגע מורכב, שהעיד כמה בער בהן הרצון להוכיח עצמן".
ואז, הם נכנסו. שוקרון דרשה מיד להיות כמה שיותר קדימה, ולא להסתפק רק בתפקידים שיועדו לגדוד – הגנה וכוננות חילוץ למקרה שלוחמים ייקלעו לאתר הרס ברצועה. והמפקדים שמעליה, לאט־לאט, הבינו עם מי יש להם עסק. הגדוד של שוקרון החל לבצע מארבים ולערוך פטרולים, ועמד בראש החץ גם בפעולות מורכבות יותר, בזירות הכי קשוחות של עזה, כמו בג'באליה, וכאמור בשאטי, שם פרצו את הדרכים בשטח הבנוי.
והיו גם מקרים שבהם ללוחמות של שוקרון היה יתרון, דווקא כי הן נשים. זה קרה, לדוגמה, בקרב בג'באליה. כוחות צה"ל תקפו את אחד האזורים הצפופים בעיר, אלא שבפאתי מתחם בנוי גדול, המתקפה נבלמה. התברר שחמאס שלח קבוצת נשים גדולה, לא חמושות ובלתי מעורבות, כדי שיקיפו את המחבלים שבמקום. " לְשַׁכְפֵּל את המחבלים", כלשון הלוחמים.
אחד ממפקדי הכוחות הכריז בקשר על אירוע של "מגן אנושי", ולמקום הוזעקה אחת הפלוגות המעורבות מהגדוד של שוקרון. עשרות קצינות ולוחמות הצליחו, בפעולה שפרטיה ואופייה נותרו חסויים, להפריד בין הנשים העזתיות למחבלים. רובם נעצרו או חוסלו, מבלי שצה"ל הסתבך בתקרית עם הרג המוני של בלתי מעורבות.
שוקרון לא מוכנה לומר מילה על הפעולה ההיא. כשאני שואל מה לוחמות מביאות עוד לשדה הקרב, היא מאצילה סמכויות: "תשאל את בר, הסמג"ד שלי, הנה הוא בדיוק עובר כאן". הרס"ן הצעיר מתקרב ועונה: "יש להן קור רוח, והן מאוד מורעלות, עושות הכול מרצון גדול ומתוך שליחות. יש ללוחמות יותר ראבק, והן לוקחות את הדברים יותר בטוב. וכמובן – אינטואיציה חזקה".
היא נולדה לפני 37 שנים ביישוב מיתר הסמוך לבאר־שבע. ילדה של טיולי אוהלים בטבע, טיפוס הרים וג'ודו, אבל כזו שלא חלמה בכלל על קריירה צבאית. כשהתגייסה, חיפשה אקשן, והתנדבה לאחד מהמסלולים הקרביים היחידים שהיו פתוחים אז לבנות – פלוגות החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. בצה"ל לא ממש ספרו באותה תקופה את הכוח המעורב הזה, וייעדו לו משימה אחת: אם וכאשר תתרחש מתקפת טילים, הם יישלחו לחלץ חיילים ואזרחים מאתרי הפגיעה. ועד אז? אימונים, ומשימות לא ממש אטרקטיביות, כמו שמירה על מחנות עצורים. אבל למרות זאת, שוקרון החליטה לצאת לקצונה.
בינתיים, איום הטילים מחיזבאללה בצפון ומחמאס בדרום הלך והתגבר, ובצה"ל החליטו לתגבר את כוחות החילוץ. כיום יש ארבעה גדודים כאלו – רם, תבור, קדם ושחר, עליו מפקדת שוקרון – ומעליהם חטיבת חילוץ, בפיקוד אל"מ אדרי. אני מנסה לשאול אותו, בהקשר של שוקרון, אם אנחנו עכשיו במלחמת הלוחמות הראשונה. "תם הטקס", הוא חותך עוד לפני שאני מסיים את השאלה. "זה כבר לא רלוונטי יותר לשאול את זה, וברור שהתשובה חיובית. אם מחר תפרוץ זירה נוספת בצפון, אעמיד את החטיבה שלי בשני טורים בגבול, ונחצה לתוך לבנון, לוחמים מעולים ולוחמות מצוינות".
השיחה עם שוקרון מתקיימת אחרי שיצאה לגיחה קצרה בארץ. את שלושת הילדים ואת בעלה שי היא לא ראתה כמעט מתחילת התמרון הקרקעי. "שי תמיד שואל אותי אם אכלתי או שתיתי, הוא לא רק בן זוגי לחיים - הוא מכיר מעולה את כל הגדוד, אומר לי תמיד כמה הוא והילדים גאים בי ואוהבים אותי, וכמובן מבקשים שאשמור על עצמי. הוא איתם 400 אחוז, עושה הכול בבית, חוגים וחברים".
והילדים?
"אני מבטיחה לשלושת ילדיי שאחזור עם ניצחון אחרי המלחמה".
אחרי הביקור הקצרצר היא תחזור לתוככי עזה, מי יודע לכמה זמן. התנאים שם קשוחים, הן ללוחמים והן ללוחמות. התזונה לרוב היא מקופסאות שימורים ומנות קרב מתוגברות בקצת חטיפי אנרגיה וחלבון, אין מקלחות וכולם וכולן עם מדים, נעליים ושכפ"ץ 24/7. "ואם יש למישהו שכפֶצֶת", היא מדווחת, "כלומר אותו גירוי ומוגלות בעור שנגרם בצוואר מהשכפ"ץ, אישרנו מקלחת בשטח, במשורה. יש לכולם מגבונים ויודעים ויודעות לשמור על היגיינה. זו מלחמה – ואין תלונות. כשקשה, אני יודעת לבוא לחייל או לחיילת, להזכיר להם מה היה כאן ב־7.10, ומיד הם עפים למעלה".
אבל יש דברים שמפקדות כן עושות שונה ממפקדים. במרבית חטיבות הגברים שבתוך הרצועה, למשל, קיים נתק מוחלט בין הלוחמים למשפחתם, לעיתים במשך שבועות ארוכים. טלפונים, כמובן, אסור להכניס לעזה, אבל שוקרון הורתה לשלישה שלה לפתוח קבוצת וואטסאפ לכל ההורים שבניהם ובנותיהם בעזה. שם הם מקבלים עדכונים פעמיים ביום שהכול בסדר, ובמקרים מסוימים אפילו זוכים לשיחות קצרות מתוך עזה, באמצעות הטלפון האדום.
ואם מישהו או מישהי בכל זאת נשברים?
"אז אני מסתכלת להם עמוק בעיניים, מעודדת ואומרת להם כמה אני גאה בהם. זה לא פשוט ללוחם צעיר או ללוחמת להיות בשטח העזתי 40 ימים ברצף. הם יודעים שאעשה הכול כדי לשמור עליהם".
ויש שם ממה להישמר, וזה לא רק מחמאס. באחד הבקרים במרכז הלוגיסטי הקדמי, סמוך לחוף עזה, טיפל צוות טנק בכלי המשוריין אחרי חזרה מפשיטה. הקצין בכוח פרק בצורה לא בטיחותית את המקלע, ופלט צרור, שחלף ליד לוחמות שלה, בזמן שאיבטחו את המתחם על סוללת אדמה. כמעט אסון דו"צ. שוקרון רתחה. לפי עדים לאירוע, היא רצה באטרף לאותו טנקיסט, ולא היססה לצעוק על אותו כוח שריון, כיצד עשה טעות שכזו. "לא צעקתי עליהם", היא מבהירה, "אבל הסברתי להם יפה שהדבר הכי מסוכן לחייל ישראלי במלחמה זה חייל ישראלי. אנו הכי המורעלים שיש, ולכן גם אנחנו הכי מסוכנים לעצמנו, ולכן עלינו להיות הכי חכמים. כל החיילים שלי חשובים לי מאוד, כמו הילדים שלי, וגם המשימה מאוד חשובה לי והמדינה. אעשה הכול כדי לשמור על כולם".
הרגע היחיד במלחמה שבו סא"ל שוקרון מודה כי הזילה דמעה, הגיע בשיאו של התמרון הקרקעי בצפון הרצועה, בין ג'באליה העוינת לחוף הים השקט של עזה. על הקו בטלפון האדום היה יוסי קרן, שהחליף את אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש מועצת שער הנגב, שנרצח ב־7.10. "זה בגלל מה שיוסי אמר לי", היא אומרת.
מה הוא אמר?
"שתושבת קיבוץ כפר עזה, שמתקפת הפתע תפסה אותה כשהיא בהיריון, רוצה להודות ללוחמות וללוחמים שלי, שפה איתי בשטח העזתי, על כך שהם סידרו לה את הבית, דיגמו אותו מחדש אחרי שמחבלי חמאס עשו בו שפטים. היא נכנסה לדירה אחרי שהחיילים שלי שמרו על הקיבוץ בימים של אחרי המתקפה, וסייעו להשיב את המצב לקדמותו. באותו רגע הבנתי למה מתכוונים כשאומרים ש'צה"ל הוא גם המגן שלך וגם הכובסת שלך'".
הטלפון המבצעי שלה לא מפסיק לטרטר לכל אורך הריאיון. "אחי, היינו כבר באיתור ההוא, פרצנו ולא היה שם כלום", היא מדווחת לקצין רגע לפני פשיטה שלו על יעד. אחר כך יצלצלו קצין משייטת 13 ועוד אחד מ־669, לדבר על שיתוף פעולה מבצעי. לא משהו שהיה אפשר לדמיין לפני 77 יום.
אז את מרגישה שעשית היסטוריה, בתור מפקדת הגדוד הראשונה במלחמה?
"אני יודעת שזה יישמע לא אמין, אבל אני באמת מאמינה שזה לא משנה מה המין שלך, אלא רק מה היכולות שלך. יש הרבה מאוד גברים שלצערי הרב לא הצליחו לעמוד במשימה, ויש הרבה שכן. לכן זה לא אישיו. אני, לצד חבריי המג"דים, רואה בנו חוד החנית של מדינת ישראל ושל צה"ל, כך גם המ"פים והמ"פיות שלי. אז כמו שאנו לא סופרים כמה רוסים או מרוקאים נכנסו, כך צריך להיות לגבי לוחמות. כל מי שממש אוהב את המדינה ויש לו רטט בלב כשהוא שומע את התקווה – נמצא היום בתוך עזה".
ועדיין, המלחמה הזו יכולה להיות פורצת דרך לפתיחת עוד יחידות עם לוחמות, מימוש פוטנציאל לקרבי של 15 אחוז מהאוכלוסייה, כצורך מבצעי, ולא מטעמים אחרים.
"הגדוד שלי תמיד נותן אקסטרה, יש לי גם חיילים בנים מדהימים, עולים חדשים וחיילים בודדים. מזמן אפשר לשים את סיפור השוויון בצד. שמע, אני לא פמיניסטית. בעניין של בנים ובנות יש פיזיולוגיה. אין מה לעשות, בת שונה מבן. ככל הנראה, אם אני ואתה נתאמן בדיוק את אותם אימונים ועם אותו מאמן ותהיה לנו אותה תזונה - אתה תהיה יותר חזק ממני, כי ככה נולדנו, וזה בסדר. ככל הנראה יש דברים שאם נתאמן אותו דבר, אז בת תעשה טוב יותר, ואני לא מנסה להילחם בזה. מה שנכון לעשות זה להתאים. בת לא חייבת להיות בכל מקום ובכל דבר. אני מאוד מאמינה בקביעת סטנדרטים מקצועיים ובמדדים, וכך צריך לשלב לוחמות. ברגע שהמדד מאפשר אז מעולה - ואם לא, אז הכול טוב".
אבל ראית חי"רניקים שפושטים על מתחם חמאס, למה שאתן לא תעשו את זה?
"בסוף צריכים להיות תנאים מוחלטים, ולא משנה אם אתה גבר או אישה. אני לא רוצה שום הנחה. נגיד שאני בת, וצריכה לרוץ 3,000 מטר ב־10 דקות. אם אני עומדת בזה אני יכולה להתקבל ללחימה, ואם לא - אז לא אתקבל. זהו. זה מה שקובע. את יכולה להרים 40 קילו וללכת 60 ק"מ? בבקשה, תתקבלי. אבל אל תגיד לי: לא, בגלל שאת בת, תרימי רק 30 קילו. זה לא עובד ככה. יש תנאים, צה"ל מחליט ויודע לבחור. השיקול צריך להיות רק מקצועי ולפי צורך מבצעי. ואם זה עובד, אז הכול פיקס".
שאלה אחת מקשה עליה במיוחד. היא מביטה על הקצין הצעיר מדובר צה"ל שמלווה את הריאיון, ואז מחזירה את המבט אליי, כאשר אני שואל אותה אם נכון לשיטתה, מקצועית בלבד, להקים אחרי המלחמה גדוד מתמרן של לוחמות חי"ר. כמו גולני או צנחנים, אבל כולו על טהרת הנשים. "היי, אנחנו גם גדוד מתמרן בצוות קרב חטיבתי!" היא מזכירה.
את יודעת למה אני מתכוון.
"הייתי בוחנת אחרי המלחמה דברים אחרים", היא חומקת. "היום הלוחמות במקום מעולה בצה"ל, במקום מסייע ונותנות את כל מה שהן יכולות, בתותחנים ובמשמר הגבול, בחזית של חילות האוויר ובים, בחי"ר גבולות וכאן בפלח"ץ. אין צעירה שרוצה להיות לוחמת ולא מתקבלת, אם היא עומדת בתנאים, יודעת לרוץ או לעשות מתח".
ולגבייך, מה הלאה? כבר יש מח"ט לוחמת בתותחנים. זו התוכנית?
"אתה רוצה כבר לסגור לי דש"ב (דיון שיבוצים - י"ז)? בוא נגמור את המלחמה קודם".
ואיך היא תיגמר?
"וואלה, ברור שננצח את המלחמה הזו".
