שמח בבית החדש של משפחת מור במושב בשרון, עד כמה שאפשר. מסביב, שישה ילדים מתרוצצים, צוחקים, משתוללים, רבים ומשלימים. התאומים בני ה־12 זוהר וענבר, דניאל (10), מיכאל (9), עמליה (6) ועוד ילדה אחת מתוקה שמדינה שלמה מכירה, חיכתה לה והתפללה לשלומה - אביגיל בת הארבע. אלו החיים החדשים של המשפחה המאוחדת, אחרי שההורים, לירון וזולי, לקחו תחת חסותם את ילדיהם של סמדר, אחותה של לירון, ורועי עידן ז"ל, שנרצחו באכזריות ב־7 באוקטובר בביתם שבכפר עזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עבור ששת הילדים המציאות חדשה לחלוטין. כולם התגוררו עד לפני שלושה חודשים בקיבוץ הפסטורלי שבעוטף, ועכשיו הם עושים את צעדיהם הראשונים במערכת החינוך המקומית. אביגיל, שבאותה שבת שחורה נחטפה לעזה עם שכנתה הגר ברודץ’ ושלושת ילדיה - ושוחררה בפעימה השלישית, אחרי 51 יום בשבי - התחילה ללכת לגן חדש. יש לה כבר חברים שם, וצוות חם שעוטף אותה. אחת המטפלות בגן ענדה על ידה צמיד צהוב, סמל המאבק למען שחרור החטופים, ואביגיל לא מסירה אותו מידה הקטנה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גם למתבונן מהצד ברור מיד שלא מדובר בחיבור טכני בלבד או כזה שנוצר מכורח הנסיבות. ניכר שלירון, אשת חינוך, וזולי, השף והבעלים של מסעדת "סינס" בכניסה לקיבוץ גבים, עושים ויעשו הכול כדי לחלק את אהבתם שווה בשווה בין ששת הילדים - שלושת הביולוגיים שלהם והשלושה של סמדר ורועי ז"ל - מיכאל, עמליה ואביגיל. בחצר הבית הם פתחו מועדון קטן, סוג של משחקייה לילדים, עמוסה בצעצועים ובחומרי יצירה. העצב, באופן טבעי, מתגנב מעת לעת, אבל שישה ילדים קטנים ואנרגטיים, כך מתברר, לא נשארים עצובים ליותר מכמה דקות בכל פעם.
7 צפייה בגלריה
''ילדים עם חוסן נפשי''. סמדר ורועי עידן ז''ל עם הילדים מיכאל, עמליה ואביגיל
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
עכשיו לירון מדברת לראשונה על הטלטלה שעברה על המשפחה שלהם. מהשבת הנוראית ההיא ועד ההווה המתרקם - על אתגריו וגם על רגעי האושר ששזורים בו. "הגדולים לא קוראים לי אמא", היא מספרת, "אבל אביגיל אומרת שיש לה אמא סמדר ואמא לירון".
ממשפחה ממוצעת בגודלה, של שלושה ילדים, הפכתם למשפחה מרובת ילדים.
"כן. פתאום נהייתי אמא לשישה. המזל שלנו ושל כל הילדים הוא שהם גדלו יחד ממש מגיל אפס. סמדר ואני גידלנו אותם יחד בקיבוץ, והם היו נפגשים על בסיס יומיומי - עם סבא וסבתא שלומית ואיתן ואיתנו. הם היו אצלנו בבית כל הזמן, ממש כנופיה מתוקה של ילדים. בשבילם זה באיזשהו מקום ממש טבעי, החיבור הזה והביחד הזה. לטרגדיה הזאת יש הרבה צדדים מאוד־מאוד קשים, אבל החיבור הזה, העובדה שיש להם האחד את השני, הוא אור קטן בתוך החושך הגדול.
"לשלושת הילדים הביולוגיים שלנו זה לא פשוט שפתאום יש להם עוד שלושה אחים. כל אחד מושך לכיוון שלו ולפי הצרכים שלו. אבל אנחנו מחפשים את האיזונים ומסתדרים. יש רגעים קשים אבל יש גם רגעים שמחים. ויש רגעים שאני רוצה לצלצל לסמדר לשאול אותה - 'תגידי לי, מה עושים עכשיו?'"
"אני חושבת שאחרי האסון הילדים כבר החליטו להישאר יחד, עוד לפני שאנחנו אפילו ידענו להגיד את זה בקול רם. בהתחלה הילדים הביולוגיים שלנו שאלו אותנו, 'אתם תאמצו אותם?' ואז גם הילדים של סמדר ורועי שאלו אותנו, 'אתם תאמצו אותנו?' זה פשוט היה חיבור טבעי, נכון ואמיתי".
בינתיים לירון וזולי מנסים להתרגל למקצב שבו פועמת המשפחה החדשה שלהם. "חשוב לנו שיהיה להם נוח", מדגישה לירון, "יש הרבה כאוס, הרבה בלגן ורעש. יש גם הרבה שמחה, ואנחנו לומדים הכול מחדש. איך להכין סנדוויצ'ים לשישה ילדים, למשל, איך עובדת שגרת המקלחות. יש פה גם מנעד די רחב של גילים, ואנחנו מנסים להרכיב את הפאזל המשפחתי הזה, שהוא לא פשוט".
איפה זה בא לידי ביטוי?
"לשלושת הילדים הביולוגיים שלנו זה לא פשוט שפתאום יש להם עוד שלושה אחים. פתאום תשומת הלב מתחלקת לשישה. כל אחד מושך לכיוון שלו ולפי הצרכים שלו. אבל אנחנו מחפשים את האיזונים ומסתדרים. יש רגעים קשים, אבל יש גם רגעים שמחים. ויש רגעים שאני רוצה לצלצל לסמדר לשאול אותה - 'תגידי לי מה עושים עכשיו, מה נכון לעשות עכשיו?'"
בחזרה לבוקר 7 באוקטובר. כשתושבי כפר עזה מתעוררים לקולות צבע אדום, כל משפחה בביתה. רועי, צלם ynet, יוצא מביתו שנמצא בקו הראשון של קיבוץ כפר עזה, מול גבול הרצועה. הוא מספיק לצלם את חוליית המחבלים שחדרה לקיבוץ במצנחי רחיפה ממונעים, ואחר כך גם את מטחי הטילים והיירוטים. אחרי הצילומים חזר לביתו, שם נשארה סמדר עם שלושת הילדים.
בינתיים המחבלים שחדרו לקיבוץ מתחילים במסע רצח המוני. הם נכנסים לבית משפחת עידן ורוצחים את סמדר ביריות. מיכאל ועמליה התחבאו בתוך ארונות בבית במשך 14 שעות תמימות עד שחולצו. רועי, שהיה מחוץ לבית, החזיק את אביגיל על הידיים ונרצח אף הוא ביריות. אביגיל, שהפגינה תושייה בלתי נתפסת, נמלטה לבית משפחת ברודץ’ - ומשם נחטפה לעזה.
"אנחנו לא גרים קרוב לרועי וסמדר, מרחק חמש דקות הליכה", משחזרת לירון, "מוקדם בבוקר מיכאל התקשר לאבא שלי, איתן, ואמר לו שאמא מתה. אני מיד התקשרתי לסמדר - לא הבנתי את הסיטואציה, למעשה, באותו הרגע אף אחד לא הבין את הסיטואציה, את ממדי האסון - ומיכאל ענה לי, לטלפון שלה".
מיכאל, רק בן תשע, גם התקשר למד"א, ולירון עלתה אף היא לשיחה הזו. "זה היה הרגע שבו התקווה שלי התנפצה, שהבנתי מה באמת קרה. מאותו הרגע הבנתי שאני צריכה לעשות שני דברים: קודם כל צריך לנסות להוציא את מיכאל ועמליה מהבית. שנית, לא להכניס את הילדים שלי לפאניקה מוחלטת".
לאחר שמיכאל ועמליה חולצו הם הגיעו אל עמית, אחיו של רועי ז"ל. "ויום אחר כך הם עברו אלינו. ולנו היה ברור שהם נשארים איתנו".
בתחילה היו בני המשפחה כולם משוכנעים שגם אביגיל נרצחה. גם מיכאל ועמליה היו בטוחים שאחותם הקטנה כבר איננה בין החיים. אבל למחרת שמעו מאביחי ברודץ’ שאביגיל הגיעה לביתם ולכן הוא מעריך שנחטפה עם הגר ושלושת ילדיהם.
איך הסברתם לילדים שאחותם חטופה בעזה?
"לקח זמן עד שהבנו בעצמנו, וברגע שהבנו שהיא בחיים, כן דיברנו והסברנו להם. כמובן שברמה שהם יכולים להבין. אמרנו שאנחנו עושים הכול כדי להחזיר אותה. השיח היה סביב זה. אמרנו להם שאנחנו עובדים בזה כדי שהיא תחזור, אבל ביום־יום ההתנהלות התמקדה סביב איך חיים וממשיכים הלאה".
"דוד שלי קיבל את ההודעה בשתיים לפנות בוקר והוא בא לחדר והעיר אותנו. הוא אמר לי: 'אביגיל ברשימה'. צעקתי בשקט 'יש! יש! יש!' באותו הלילה לא חזרתי לישון. היו המון מחשבות איך היא תקבל אותי. הכינו אותנו לכל סצנריו אפשרי, שאולי היא לא תרצה לבוא אלינו, שאולי תירתע"
שבועות של חוסר ודאות ודאגה פינו את מקומם לתקווה ואופטימיות כאשר החלה להתגבש עסקת החטופים. "היינו בטוחים שאביגיל תשתחרר בפעימה הראשונה, הסיפור שלה נגע בכולם. כמובן שלכולם מגיע לחזור הביתה, אין בכלל שאלה, אבל הייתה התעסקות מאוד גדולה סביבה. בסופו של דבר היא שוחררה רק בפעימה השלישית".
עד אז, איך הרגשת?
"אמרתי לעצמי שעד שהיא לא בידיים שלי, אני לא נושמת. אלו היו ימים מתוחים".
7 צפייה בגלריה
''זו הייתה נסיעה מורטת עצבים''. המפגש של אביגיל עידן עם סבתה ועם לירון מור
(צילום: באדיבות המשפחה)
וכשהגיע הרגע והתקבלה ההודעה שאביגיל ברשימה?
"ברגע הזה היה רק רגש אחד - שמחה. דוד שלי קיבל את ההודעה בשתיים לפנות בוקר והוא בא לחדר והעיר אותנו מהשינה. הוא אמר לי: 'אביגיל ברשימה'. לא רציתי להעיר את כל החדר, הילדים ישנו איתנו במיטה, אבל צעקתי בשקט: 'יש! יש! יש!' באותו הלילה לא חזרתי לישון. היו המון מחשבות, איך היא תקבל אותי, מה יהיה".
מי עזר לך להתכונן לרגע הזה?
"היינו עטופים באנשי מקצוע. חשבנו המון איך היא תגיב, איך היא תקבל אותנו. הכינו אותנו לכל סצנריו אפשרי, שאולי היא לא תרצה לבוא אלינו, שאולי תירתע. אף אחד לא ידע להגיד. אבל בסוף היא באה אלינו בשמחה".
תארי לנו את המפגש איתה.
"אספו אותנו והגענו לנקודת המפגש בחצרים. זו הייתה נסיעה מורטת עצבים ואז גם חיכינו שם כמה שעות. כשהיא הופיעה - חזרתי לנשום. היא מיד באה לידיים שלנו. היא הייתה בידיים של מישהי מהצבא, ואז אמא שלי ישר לקחה אותה. ואז הושטתי את הידיים שלי ושאלתי אותה - 'את מוכנה לבוא אליי'? והיא ישר באה אליי בשמחה. נתתי לה רגע, ואז היא פשוט באה אליי. אז התחלנו את המסע חזרה".
7 צפייה בגלריה
''היה ברור שהיא נשארת איתנו''. אביגיל עם לירון וזולי מור בבית החולים
(צילום: דוברות מרכז שניידר)
אנחת הרווחה על שובה של אביגיל הביתה משבי חמאס הידהדה ברחבי המדינה כולה והגיעה אפילו עד הבית הלבן. הנשיא ביידן התקשר אל המשפחה, דרש בשלומה וביקש לשלוח להם חיבוק. "אביגיל חופשייה", הצהיר אחר כך, "תודה לאל שהיא בבית. הלוואי שהייתי שם כדי להחזיק אותה".
הראיון שאנחנו מקיימים לא טבעי ללירון. "לי היה קשה מאוד שאביגיל הפכה להיות סמל. נכון, הסיפור שלה הוא באמת משהו שלא היה כמותו והיא נכנסה ללב של כל המדינה הזאת. לא רק למדינה, אלא כל העולם. אני מבינה את הצורך של האנשים לדעת מה איתה ואיך היא, ואני יכולה להגיד שהיא בסדר, היא במקום שמור ומוגן, ואנחנו היינו רוצים לחזור לאנונימיות שלנו ולנורמליות ככל האפשר".
על 51 הימים של אביגיל בשבי - שבמהלכם מלאו לה ארבע שנים - למדו בני המשפחה בעיקר ממה שסיפרה להם הגר ברודץ’, השכנה שלקחה אותה תחת חסותה ושימשה לה אמא. "היא הגנה עליה, עטפה אותה, ואנחנו אסירי תודה על זה. מבחינתנו היא ואביחי הצילו אותה. אני בטוחה שהיו שם רגעים לא פשוטים, אבל הגר עשתה הכול כדי לשמור עליה כמה שהיא יכולה. היא שמרה עליה מהסיטואציה הנוראית שהם היו בה, מהרגע הראשון התייחסה אליה כאחת משלה".
איך נראה רגע המפגש של אביגיל עם האחים שלה?
"כשחמשת הילדים הגיעו ופגשו אותה בפעם הראשונה, זה היה כאילו שנדלק האור, כאילו הם אף פעם לא נפרדו. הם נפגשו בפעם הראשונה ביום אחרי שהיא חזרה, בבית החולים. כל הכנופיה הגיעה יחד. הם חיכו לה נורא, וזה היה מפגש מדהים. קרה שם משהו מאוד טבעי. חיבוקים ונשיקות, ומיד הם חזרו להיות ילדים והתחילו לרוץ במסדרונות ולשחק. הם ילדים עם חוסן נפשי והם מדהימים אותנו עם הכוחות שלהם. אביגיל ישר התחילה לרוץ איתם במסדרונות, ומאז הם ביחד ולא נפרדו.
"אביגיל ילדה סופר־חכמה, ואני מקווה שכל זה יישאר לה זיכרון רחוק, אבל אנחנו פה כדי להכיל את כל מה שיהיה. במובן הזה יש לנו מזל שהיא רק בת ארבע והיא לא באמת מבינה עד הסוף את הדבר הנוראי הזה".
אביגיל היא גם לא החטופה היחידה שאתם מכירים, כמובן.
"בטח, יש לנו יש עוד חברים בשבי ואנחנו מחכים. זה שאביגיל חזרה לא אומר שאנחנו לא ממשיכים להיות חלק מהמאבק. אנחנו עדיין שותפים ואני משתדלת להגיע לעצרות בתל־אביב, למרות כל האופרציה המורכבת. אנחנו לא אומרים - טוב, היא חזרה, אז זהו. אנחנו לגמרי עדיין שם".
ספרי לנו קצת על סמדר.
"סמדר הייתה החברה הכי טובה והאחות הכי טובה, תמיד היינו יחד. החודשים האחרונים היו מלאים בכאב ובצער אין־סופיים, בגעגועים אין־סופיים. אבל מתוך כל זה גם קיבלתי את הכוח לקום בבוקר ולדעת שיש לי מסע שאני וזולי מתחילים ביחד ועלינו לעמוד בו. ההתמודדות התחילה עוד לפני שאביגיל חזרה מהשבי, אבל אחרי שהיא חזרה שוב התחלנו את הכול מאפס.
"הסיפור שלה הוא באמת משהו שלא היה כמותו והיא נכנסה ללב של כל המדינה הזאת. לא רק למדינה, אלא כל העולם. אני מבינה את הצורך של האנשים לדעת מה איתה, ואני יכולה להגיד שהיא בסדר, היא במקום שמור ומוגן"
"הכי דאגנו שהילדים יהיו שמורים ומוגנים, עטופים. הם בסך הכול ילדים. ורצינו שהם יהיו ילדים שיכולים לשמוח וצחוק, ולא רק להרגיש כאב ועצב. הם ילדים עם חוסן נפשי, בטח לאור כל הדבר הזה שהם נאלצו לעבור. הם ילדים והם יודעים להיות ילדים. הם יודעים לדבר על משהו קשה ואחר כך ללכת לשחק כאילו כלום לא קרה. המעברים מאוד חדים. גם כשאני הייתי שקועה מאוד באבל, הם ידעו לשמוח ולצחוק".
הם מדברים הרבה על ההורים שלהם?
"הם דיברו עליהם בהתחלה, ועכשיו זה פחות בשיח. הם יודעים מה קרה לאמא ולאבא".
הפוקוס של לירון וזולי נמצא כל החודשים האחרונים על הילדים ורווחתם, אבל באותה שבת, בממ"ד ביתם שבכפר עזה, הם עברו בעצמם שעות ארוכות, קשות וטראומטיות. "בתחילת האירוע אני מנסה להתקשר למנהלת הקהילה", משחזרת לירון, "מנסה להבין מה קורה. אני אומרת לה, 'הילדים של סמדר לבד בבית, תצילו אותם, מי יכול להוציא אותם?!' זולי ואני עמדנו ליד החלון, הוא עם האקדח, ורק חיכינו שיחלצו אותנו. חיכינו וחיכינו, וזה לא קרה. ובינתיים הילדים שואלים אותי כל הזמן, 'מה קורה? מה קורה?' גם כשאני מבינה אני מנסה לשמור אותם מהידיעה הזאת, ואומרת להם שאני לא יודעת מה קורה, ושאני מנסה לברר".
בשלב הבא מצטרפות לממ"ד של משפחת מור גם שי־לי עטרי ובתה התינוקת שיה. שי־לי, שבעלה יהב וינר ז"ל נרצח על ידי המחבלים שפרצו לביתם, הצליחה להימלט בזכות תושייתו. זולי ראה אותה דרך החלון והכניס אותה פנימה. שם שהו כולם יחד במשך 27 שעות תמימות. "היא באה אלינו ככה, בלי כלום, עם שיה על הידיים, ובלי אוכל. נתנו לה חלב, יוגורט, זולי הכין לה דייסת קורנפלור, וכל זה באמצע התופת.
"כששי־לי הגיעה, התפרקתי וסיפרתי לה מה קרה. הבן שלי ענבר ראה אותי בוכה, וכנראה הבין. ישבנו שם מתים מפחד. התפללנו. באיזשהו שלב קרובי משפחה מתקשרים ואני לא יכולה להגיד כלום כי אני מפחדת שזה יהפוך למשהו אמיתי. כל השעות האלה אנחנו מנסים להבין איך אנחנו מוציאים את הילדים של סמדר ורועי בחיים, ואיך אנחנו יוצאים משם בחיים בעצמנו".
איך בכלל מתפקדים בסיטואציה כזו?
"באיזשהו שלב אני מפסיקה לתקשר עם העולם. התקשורת קרסה, ואני התחלתי לעבוד על אוטומט, במוד הישרדותי לחלוטין".
לירון, זולי והילדים יוצאים לבסוף מהבית רק למחרת בבוקר. "כל הלילה חשבתי רק איך אנחנו שורדים את התופת הזה. גם לא היה חשמל ולא נשאר לנו אוכל. בשלב מסוים כולם נרדמו ורק אני נשארתי ערה, בודקת כל רעש קטן. היה לי פחד בגוף שאני לא יכולה לתאר. וכל הזמן אני נושאת אצלי את הידיעה על מה שקרה לנו, אבל לא מתפרקת. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק מולם. חששתי שאם הם יידעו מה קרה לסמדר ולרועי הם יפחדו שזה יכול לקרות גם להם. דבר ראשון שאמרתי להם בממ"ד זה שהם לא נכנסים לרשתות החברתיות ולא רואים חדשות".
היום הם כבר מבינים מה באמת קרה?
"הם מבינים שקרה לנו הנורא מכל, אבל הם לא מבינים שהם היו בסכנת חיים. גם אני לא הבנתי בהתחלה שהיו אצלנו מחבלים, אבל כנראה שהם לא ידעו איפה הממ"ד ־ ויצאו. רק בדיעבד שמעתי את זה. אני ושי־לי ישבנו בממ"ד והתווכחנו בשקט אם אנחנו שומעות עברית או ערבית. הכול היה בשקט. אפילו כיביתי את המזגן כדי שלא יהיה רעש. התינוקת של שי־לי, שהייתה רק בת חודש, נורא בכתה כל היום. בנס, דווקא כשהמחבלים נכנסו היא הייתה בשקט".
וככה נשארתם כולכם בממ"ד יותר מיממה?
"זולי פיטרל בתוך הבית עם האקדח, ובכל פעם שהיו יריות בחוץ יצאתי לראות שלא רצחו אותו".
החילוץ של משפחת מור התבצע בסופו של דבר רק בבוקר יום ראשון, ותחת אש כבדה. "זה היה מאוד דרמטי. בהתחלה ראינו חילוצים בבתים אחרים, אבל אלינו לא באו. היו רגעים שלא האמנתי שנצא משם בחיים. כשאחת היחידות הגיעה לבית שלנו עשינו וידוא מעבר לדלת. כבר לא האמנו לאף אחד. אחרי שווידאנו הם אמרו לנו לארוז תיק, הציעו לנו שנקלח את שיה, התינוקת של שי־לי, שהייתה במצב לא כל כך טוב.
"כשיצאנו החוצה ראינו בחוץ מלא גופות של מחבלים. אמרתי לילדים לא להסתכל, להוריד את הראש - ויצאנו. כשהכול התחיל הייתי לבושה בפיג'מה, החלפתי לשמלה ואמרתי לעצמי - אני לא הולכת למות בפיג'מה. אתה מבין? כבר הייתי במודעות שעוד רגע רוצחים אותי. לא רציתי שיתפסו אותי בפיג'מה, לא יודעת להסביר מה עבר עליי. עם השמלה הזאת פינו אותנו. אני עדיין שומרת אותה. אני לא אזרוק אותה לעולם, אבל מצד שני לא אלבש אותה יותר בחיים".
יש בך כעס?
"עד היום אני מרגישה שאנחנו במציאות מקבילה, כאילו זה לא באמת קרה. המילה ‘הופקרנו’ לא יכולה לתאר את גודל המחדל. שלוש שנים לפי השבת הנוראית גילו איזו מנהרה, היה אירוע ביטחוני באזור, ואני אמרתי לעצמי - אם חמאס היו חכמים היו באים 200 איש. אבל לא האמנתי שדבר כזה יקרה. הרי יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם, באמת האמנתי בזה, אחרת לא הייתי מגדלת ילדים בכפר עזה.
"חשבתי גם שיש עם מי לעשות דיאלוג בצד השני. אני בן אדם של שלום. בחרנו לגור בכפר עזה כי אין על הקיבוץ, הקהילה שלנו מדהימה".
מה סמדר חשבה על המצב?
"אף פעם לא חשבנו על סצנריו כזה. כשכל הדבר הזה התחיל, חשבנו שקורה כאן משהו אחר, אבל לא הבנו עד כמה. האמנו שעוד רגע זה נגמר ואנחנו אורזים תיק ויוצאים מפה. לקח הרבה זמן עד שכל הגורמים הרלוונטיים הבינו מה קרה, ואז לקח להם גם זמן להתאפס על עצמם".
הילדים שואלים על הבית בכפר עזה?
"הם לא עוסקים בשאלה האם חוזרים או לא, הם יודעים שאנחנו מנסים לנטוע שורשים מחדש, ואחרי מה שקרה לנו שם, כפר עזה היא כבר לא אופציה מבחינתנו".
