עוד לפני 15 בדצמבר, היום שבו בנה החטוף יותם נהרג בשוגג על ידי חיילי צה"ל בעזה, הפכה איריס חיים למופת של יכולת להביט בחיים עצמם מבעד למשקפי התבונה והחמלה, גם כשהדברים מתפרקים.
עוד כתבות +ynet:
היא לא יצאה נגד המדינה והצבא, לא הסכימה לקרוא מדפי מסרים, אלא קראה לאחדות בעם, וגם כאשר קרה לה הנורא מכל ובנה נהרג – לא כעסה, אלא מצאה כוח להזמין אליה את לוחמי צה"ל שירו בבנה בשוגג, ובכך קנתה עבורם את חירות נפשם. "אין לי על מה לסלוח לכם כי אני לא כועסת. אני אוהבת אתכם ומבקשת מכם לשמור על עצמכם. אתם לא אשמים במה שקרה. רק חמאס אשם", אמרה להם כשהגיעו אל בית המשפחה ביישוב שואבה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אנחנו נפגשות יום לפני השלושים ליותם ("במלאת שלושים ליציאתו של יותם לחופשי", כתבה המשפחה בהזמנה לטקס), ואיריס מגיעה לביתי ומציפה אותו באור ובנינוחות שלה.
בזמן שאני מכינה לנו תה מעלי זעתר, קינמון ודבש, היא בוחרת קלמנטינה מקערת הפירות ומקלפת אותה ליד השיש, ואני מרגישה כל כך קרובה לאישה שמעולם לא פגשתי. מתברר שלא רק מבעד למסכי הטלוויזיה יש לאיריס את היכולת להפיל מחיצות, ליצור חיבור מיידי ולהשרות תחושת שלווה.
3 צפייה בגלריה
איריס חיים
איריס חיים
האמא החמישית. איריס חיים
(צילום: טל שחר)
ובדיוק לכן ביקשתי לפגוש אותה. כדי ללמוד מהו סוד החיים של איריס חיים. להבין איך גם נוכח האובדן הבלתי נתפס, היא מצליחה להתעלות מעל הכאב האישי ולהפוך להיות, כמו שהגדירו אותה – "האמא החמישית" – זו שמניחה רטיות של אנושיות נשגבת על פצעי הנפש המדממים של אומה שלמה.
שבועיים לפני השבת השחורה פירסמת בפייסבוק סדנה למשפחות של מי שמתמודדים עם דמנציה, שלה קראת "יש חיים אחרי השכל". מהם החיים שאחרי השכל? "שאלה מהותית. וזה בהחלט קשור לסיפור שעברנו עם יותם. במקצועי אני אחות ומומחית בטיפול תומך פליאטיבי. עד 2014 עבדתי בהוספיס ואז פתחתי את העסק שלי, 'רפואת חיים', והגעתי למיקוד בחולי דמנציה. זו מחלה שמשאירה אנשים באי־ודאות ובחוסר שליטה, שמביאים לתסכול, מתח, פחד, חוסר אונים - ואת המקומות האלה חקרתי בעזרת הכלים שרכשתי, כמו מיינדפולנס, היכולת להיות בכאן ועכשיו, ותטא הילינג, שבעזרתו הבנתי שלנשמה יש דרך מסוימת. ופה אני מחברת לתשובה את האימהות שלי ליותם. להיות אמא לילד עם קושי נפשי, פירושו גם באיזשהו שלב להבין שיותם הגיע מתדר אחר ולכן הייתי צריכה תמיד להיות בהיכון ללא נודע. יותם היה למשל מפתיע אותנו באמירות כמו 'אולי כדאי לגמור עם זה כבר', היה נשבר לנו מול הפרצוף בלי שנבין למה, וחוסר הוודאות הזה מול מתמודד בריאות הנפש, או מול אדם ששונה מאיתנו ומפתיע אותנו בהתנהגויות מוזרות - דרש ממני לקבל את המציאות בזרימה. וזה דומה גם למה שנדרש ממני כשאני מלווה חולים סופניים וחולים בדמנציה ונמצאת במקום של המון אי־ודאות. אנחנו הרי נורא שכלתנים, אנחנו יודעים להתמודד מול אדם שאומר לנו מה הוא חושב ורוצה, אבל אנחנו צריכים ללמוד להיות בשלווה ובנחת גם מול התנהגות שאנחנו לא מצפים לה".
והנה נגזרת עלייך אי־ודאות ענקית כשיותם נופל בשבי. "נכון, והיום אני מבינה עד כמה הכלים האלה עוזרים לי במציאות שנכפתה עליי ב־7 באוקטובר. הרי זו לא מציאות שאני בחרתי, ואם היו מציעים לי אותה ודאי שלא הייתי בוחרת בה, אבל זה קרה, ומהרגע שבו הבן שלי נחטף, אני לא יודעת איפה יותם, אם הוא חי או מת, אם הוא אוכל או לא אוכל".
ואיך את מתמודדת? "באותו רגע זרמתי עם המציאות הזו ובמקום לשאול: 'למה זה קרה לי', שאלתי: 'מה אני עושה עם זה'. לא הלכתי ל'אם' או ל'למה', אלא לזה שכל עוד לא אמרו לי שהוא מת, יש סיכוי שהילד שלי חי, ובזה אני נאחזת".
ומה עם בני המשפחה האחרים? "לי יש הסתכלות רחבה יותר על דברים, אבל בתוך המשפחה שלי היו עוד קולות. למשל, רביב, בעלי, והבן שלי, תובל, הלכו בהתחלה לכיוון הרע. הם חשבו שיותם מת ושצריך לקבור אותו ואיפה נקבור אותו, ואני לא הסכמתי לשמוע. אמרתי: 'בואו נראה איך אנחנו יכולים לבחור לראות משהו אחר, אין לנו מידע, אז בואו נאמין שהוא בטוב', ואז באמת סגרנו את הטלוויזיה".
אתם לא צופים בטלוויזיה? "תובל הוא זה שיזם את הרעיון לסגור את הטלוויזיה, וגם כשאמרו לי: 'שמעת, שמעת', אמרתי: 'אני רוצה רק ודאות, לא שמועות'. ולכן לא היינו במתח, זה פוגג את המתח, כי כל היום לשבת מול הטלוויזיה ולדאוג לא היה עוזר לנו".
אז מה עשיתם? "יותם הוא מתופף בלהקת המטאל פרספור, הזמנו הביתה נגנים, חברים של תובל, נטע ברזילי הייתה אצלנו ועוד הרבה אמנים והתמקדנו בצורה מאוד מודעת בדברים שעושים לנו טוב. וזה מה שאני גם אומרת למשפחות ולחולים בדמנציה – להתמקד בדברים הטובים. כמו שאני אומרת למטופלים: 'מה אכפת לך עכשיו מהתרופות שלו, תן לאבא שלך גלידה, שחרר את הצורך בשליטה'".
מאיפה גדלות הנפש הזו? "זה קרה לי באופן טבעי כשהתחלתי לשמוע את המילים: 'עכשיו, עכשיו', במקביל לזה שחיילים נהרגים. מה אתם רוצים שיקרה עכשיו, כשעושים כל מה שאפשר? מה בדיוק אתם רוצים? תגידו תודה על מה שעושים עבורכם. לא התעכל לי הסיפור של 'עכשיו, עכשיו'. וכנראה קיימת אצלי היכולת לראות מעבר לבעיה הפרטית שלי. אולי בגלל שאני מטפלת ואני מכילה מאוד. גם כשירו ביותם הדבר שאמרתי לעצמי אחרי כמה ימים זה: מסכן היורה. תחשבי על אמא ואבא וסבתא של היורה, אנשים אמרו לי: 'הבן שלי היה בעזה וישר חשבתי – רק שזה לא יהיה הבן שלי שירה בהם, הוא יתאבד'. אני באמת הרגשתי את הכאב שלהם".
3 צפייה בגלריה
הכתובת שהכינו שלושת החטופים שנהרגו מאש צה"ל יותם חיים ז"ל, אלון שמריז ז"ל וסאמר טלאלקה ז"ל
הכתובת שהכינו שלושת החטופים שנהרגו מאש צה"ל יותם חיים ז"ל, אלון שמריז ז"ל וסאמר טלאלקה ז"ל
הכתובת שהכינו החטופים שנהרגו מאש צה"ל
(צילום: דובר צה"ל)
היכולת להיות בכאן ועכשיו, בלי לחפש אשמים או לבקש נקמה זה מה שהבודהיזם והמיינדפולנס לימדו אותה. לפני כמה חודשים, כשאיריס החליטה שהיא "רוצה להשפיע על יותר אנשים", היא לא דמיינה גם בסיוטים, שזו תהיה הדרך שבה תתממש המשאלה שלה. "כמה חודשים לפני 7 באוקטובר אמרתי לעצמי: 'אני רוצה להשפיע על יותר אנשים', והלכתי לקורס שמלמד איך לעבוד עם חברות וארגונים ואיך לבנות פרופיל עסקי, והחלק השני של הקורס, שהיה אמור להיפתח ב־10 באוקטובר, עסק בשיווק. והנה, היום, בלי שאבחר בכלל את הדרך שבה זה יקרה, אני מרצה על הסיפור שלנו ומשפיעה על הרבה אנשים. ברור שהייתי מוותרת על ההשפעה הזו", היא אומרת כמעט בלחש, ומוסיפה ש"גם יותם אמר שהוא רוצה להיות מתופף מפורסם והיום כולם מכירים אותו לצערי. אני חושבת המון על הבקשות שלנו. פעם אמרתי: 'הלוואי שיהיה לי הרבה כסף', ואז אמרתי לעצמי: 'אוי ואבוי, אל תבקשי שום דבר, לכי תדעי מאיפה זה יבוא לך? אולי מאיזה ביטוח חיים של מישהו?' זה נורא, אי־אפשר לדעת עם המשאלות האלה".
ב־2.1, ביום ההולדת ה־29 של יותם, שבועיים לאחר שנהרג, נסעו איריס, רביב, תובל ונויה לביתו שבכפר עזה. המשפחה התגוררה שנים רבות בקיבוץ גבולות, שם גם נקבר יותם.
3 צפייה בגלריה
איריס חיים עם בנה יותם חיים ז"ל
איריס חיים עם בנה יותם חיים ז"ל
איריס חיים עם בנה יותם חיים ז"ל
(צילום: מהאלבום הפרטי)
על חלקת הדשא שמול הבית המפויח בשכונת הצעירים בכפר עזה הדליקו בני משפחת חיים את הנרות והניחו עוגה, ובין החפצים שחילצה איריס מחדרו מנוקב הכדורים, מצאה גם פיסת נייר עם השיר "אני מאמין" ("שחקי שחקי") של טשרניחובסקי, והשורה הזאת, "שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין / כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ", היא אומרת אותה ברגש, "אני רוצה להמשיך להאמין בבני אדם ולא מוכנה שיהרסו לי את זה".
אז אעשה לך את זה קשה. מה עם המחבלים, גם הם בני אדם? "כן. גם הם בני אדם, הם לא מפלצות. הם כן בני אדם שבחרו לפגוע, להרוס, להרוג. מתוך הסיבה שלהם, הם עשו בחירה – להזיק, וזו תולדה של הסתה. כל בן אדם שיסיתו אותו מספיק, יכול להיות חמאס ולהרוג יהודים, כמו בשואה. אז כן, הם בני אדם שבחרו לעשות זוועות, והם צריכים לשלם מחיר והם משלמים עכשיו, וכל מי שמסביבם".
כלומר, אין חפים מפשע בעזה? "בהחלט יש ילדים חפים מפשע. יש אנשים חפים מפשע שצריכים לקבל מקלט בארץ אחרת, ואני מצפה מארצות ערב לפתוח את השערים ולא מבינה למה הם לא עושים את זה. אם באמת היה עולם הגיוני במקום הצביעות, בואו תנו מקלט לאחים שלכם שהם מוסלמים ערבים, תגנו עליהם ובתום המלחמה תחזירו אותם לבתים שלהם. הלוואי שייבנה שם משהו יפה".
באחד הראיונות אמרת: "כמו משה שלא הגיע לארץ המובטחת, חמישה ימים הסתובבו השלישייה בשג'עייה. רצינו הפי אנד, אבל בשביל יותם בתוך תוכי אני מאמינה בכל מאודי שהוא במקום הטוב בשבילו". "כשקיבלתי את הבשורה התפרקתי וצרחתי צעקות של כאב נוראי, אבל אני יודעת שיותם יצא מהעולם הזה כגיבור. יותם היה בשבי והוא עשה בחירה מודעת לצאת מהשבי, והסתובב בשג'עייה כפרטיזן, ולכן הוא מת מות גיבורים, מוות של אדם חופשי, ואף אחד לא לקח ממנו את החופש. את יודעת, בשיר ההוא גם כתוב 'כי עוד נפשי דרור שואפת'. וככה יותם, הוא לקח את החיים שלו בידיים שלו, לקח צ'אנס והעז, ואין הרבה אנשים שאפשר להגיד עליהם את זה. נכון, החיים הארציים שלו נגמרו, אבל המעשה שהוא עשה ייזכר לדורות. החברות שהייתה של השלישייה הזו, היציאה מהשבי, ההסתובבות, השלטים שהם כתבו, ואין להם אוכל, אבל הם לא איבדו את רוח האדם ואת רוח הגבורה, ובזה אני מתמקדת".
את בונה עכשיו לכולנו נרטיב כל כך עוצמתי של יותם ושל אלון שמריז וסאמר א־טלאלקה ז"ל שנהרגו איתו. מאיפה היכולת הזו? "אני לא רוצה להיות בתודעת קורבן. ב־7 באוקטובר חמאס פלש לישראל, חטף, רצח, טבח – זו המציאות. אבל האם עושה לי טוב להתעסק בזה כל הזמן? להיות הרוסה ושבורה? ממש לא".
אז מה עושה לך טוב? "לדבר על הגבורה של יותם, על רוח האדם ולהנציח אותו. לא להוריד את המורל, להרים. כי אני לא רוצה להיות בבור הדיכאון, אני רוצה להיות באור, בעשייה ובשמחה. הבן שלי מת, אבל אני לא מתה, גם אם קשה לי, אני רוצה להמשיך לחיות. גם קשה לי מאוד להגיד את המילה 'מת'. תקשיבי למילה הזו: 'מת'. זה נורא סופי. מת. ויותם, כל הזיכרונות שלו וכל הדברים הטובים שהיו איתו והקשיים וכל מה שהוא לימד אותי – הכל בעצם נשאר איתי. לכן אני לא אומרת 'מת' או 'נהרג', וגם לא 'איבדתי', אלא אני אומרת 'מה שקרה ליותם', כי אני מרגישה שהחיים של יותם ממשיכים בתוכי. הוא איתנו, הוא תמיד יהיה איתי".
אבל פיזית הוא לא איתכם. "הפיזיות קשה לי מאוד. אני רוצה לחבק אותו, לצחוק איתו, הוא נורא מצחיק. חסר לי המצב רוח הטוב והישיבה איתו ועם האחים שלו ועם החתולים במרפסת, אבל אני זוכרת שהוא היה גם במצב רוח לא טוב, וחושבת שבאמת הוא נח עכשיו ויצא מהעולם באופן מדהים ובגבורה. ולכן יש מסר, יש ערך למוות שלו, ואני ממשיכה להנציח את סיפור הרוח של בחור צעיר שהוגדר כמתמודד נפש, מוזיקאי שרצה ללכת לנגן בהופעה שהייתה אמורה להיות ללהקה שלו, פרספור, באותו בוקר, ומצא את עצמו באמצע קרב".
את חושבת על הימים האחרונים, השעות האחרונות של יותם? "לא. וכשאני חושבת על זה, מאוד קשה לי. מההתחלה השתמשתי במנגנון שנקרא הרחקה. החלטתי להרחיק מעצמי, כמו שמסתכלים על משהו מרחוק ואז לא רואים אותו מטושטש. לארווין יאלום יש ספר, 'להביט בשמש', ובו הוא כותב שהמוות זה כמו שמש ואי־אפשר להביט בו. את אותה הרחקה עשיתי גם כשיותם היה בשבי. עשיתי הפרדה גדולה ביני לבינו, לא ידעתי את הפרטים, אז למה שאדמיין אותם?"
אבל עכשיו את כן יודעת. "הגעגוע והכאב קשים ונמצאים תמיד. הבוקר שלי מאוד עצוב, אני בוכה המון בבוקר, אני מוצפת. זה שעות קשות לי. זה כל פעם לקבל את הסטירה מחדש שהוא לא פה, לא יחזור, שהבגדים שכיבסתי מהחדר שלו כבר לא יהיו עליו. ואני צריכה לבחור בכל בוקר אם אני הולכת לצלול ולבכות כל היום ולהאשים או לשמור על עצמי. ולכן אני חשה כאב גדול, אבל גם משתמשת במנגנונים הנורמליים של ההגנה על הנפש, כי זה סיפור כל כך קשה וכואב וכל כך עצוב ובלתי נסבל. אבל הכאב לא הולך לשום מקום, הלוואי שהיה אפשר לזרוק אותו מהחלון, אבל אי־אפשר. אני מקפידה להיות עסוקה ולעשות למען אחרים. זו הדרך הכי טובה לעשות למען עצמי".
ולכן בעוד כמה שנים נראה אותך בפוליטיקה? מושכת כתפיים ומחייכת מעט: "אני אמשיך בקו הטיפולי, אני מאמינה שדרך ההרצאות שלי אצליח להשפיע על נשים ואמהות. אני מספרת איך כאמא של יותם התמודדתי עם הקושי שלו והחלטתי לסמוך עליו ולאפשר לו את החיים שלו מתוך הבנה שאנחנו לא אותו בן אדם, שיש לו את הדרך שלו ואני לא יכולה להשפיע על הבחירות שלו או לעשות במקומו, וגם אם הוא בוחר בחירות שפחות נכונות בעיניי, זו הדרך שלו".
ומה המשמעות שאת יוצקת לסיפור? "איך אני יכולה לקחת את הסיפור של יותם ולהעביר אותו הלאה ולעזור לאחרים למצוא בתוכם את היכולת להיות במקומות יותר טובים, לתת לאחרים כוחות ופרספקטיבה כדי להתמודד עם קושי. כשאני חושבת על זה, יותם עזר לי להעצים את מה שעשיתי ממילא".