אף אחד כבר לא יגיד שארגון "תיקון 2024" לא השיג הישגים עצומים בתוך קרוב לאפס זמן, בעיקר בתחום אחד: תחום האמרו־עליהם. כי מה לא אמרו עליהם. אמרו שהם ממומנים מימין. או משמאל. אמרו שהם תמימים. או נאיביים. שהם בהיי של לוחמים שחזרו מהשטח. או בלואו. שהם מקסימים ולא מבינים. או לא רוצים להבין. אמרו שהם מייצרים סימטריה בין שמחה רוטמן לשקמה ברסלר. או בין צבי סוכות לשקמה ברסלר.
אמרו בלי סוף.
הרשתות החברתיות מהשבועיים האחרונים, וגם תקשורת המיינסטרים, מלאות בגיצֵּי, שבבֵי ונתְזֵי "תיקון 2024" – הישג שאף ארגון דומה – וקמו כבר ארגוני פיוס דומים, למשל "הרבעון הרביעי" או "אמנת בראשית" – לא הצליח להשיג. כך שאין בכלל ספק ש"תיקון 2024" עושים משהו נכון. כלומר את כל הדברים הלא־נכונים הנכונים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הם נפגשו (והצטלמו) עם ח"כ צבי סוכות מהציונות הדתית, ועוד סייגו בטוויטר שמדובר בדמות "שנויה במחלוקת, יחד עם זאת – הוא כאן, הוא שליח ציבור, הוא חלק מהחברה הישראלית ולכן בהכרח חלק מהתיקון". הם נפגשו (והצטלמו) גם עם שקמה ברסלר, נפתלי בנט, ח"כ מתן כהנא, ח"כ נעמה לזימי, ח"כ אוהד טל – והם בקושי התחילו, קיימים פחות מחודש, וכבר אחרי כנס שולחנות עגולים בבנייני האומה בירושלים ולפני צעדה ואירוע גדול בתל ־אביב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בתגובה, נכנסה להם אומת הטוויטר – מעירית לינור ועד תומר פרסיקו, מחיים לוינסון ועד קוסטה בלאק – באמ־אמא. יש כבר אפילו חשבון סאטירי בשם "קלקול 2024" שמעלה פוסטים ובהם "מפגשים" יצירי פוטושופ של אנשי ארגון עם יאיר נתניהו ויגאל עמיר.
נו, אפשר להבין. אם מקשיבים ל"תיקון 2024" רק קצת, אפשר לשמוע את קולות הניסור המונוטוניים של הענף – למעשה העץ כולו – שעליו יושב הטוויטר העברי: שנאה, קיצוניות ופוליטיקת זהויות בשיאה. בדיוק מה ש"תיקון" מבקש לנטרל עם מתווה ששת הסעיפים שלו, שאומר, בגדול, לקיחת אחריות אישית על ידי כל 120 חברי הכנסת, קביעת מועד מוסכם לבחירות עוד השנה, הקמת "ממשלת תיקון ציונית רחבה" ובמרכזה שלוש המפלגות הגדולות מימין, שמאל והמרכז, ועדת חקירה ממלכתית למה שקרה, ובעיקר שימור "רוח הישראלית" המאוחדת שהתגלתה, לכחצי שעה, בתחילת המלחמה.
זה נשמע כל כך אפשרי ובו־זמנית אוטופי לחלוטין, עד שרק העובדה שהארגון מורכב מכמה מהאנשים הכי מרשימים שהמלחמה הזו הוציאה – קצינים מכל קצות הקשת הפוליטית שנלחמו חודשים בעזה, יפי הבלורית והרזומה, כל אחד מהם כבר אחרי מספיק פרויקטים ומיזמים מכל הסוגים וכולם מבריקים בדרכם – גורמת לך להקשיב להם ולהשתכנע. או לחלופין לחשוב שהם נאיביים.
הם לא; הם ישראלים מנוסים שמכירים את המערכות, והם יותר מזה: הם המילואימניקים הזועמים שחזרו מהלחימה, רק שבמקום לצאת לרחובות הם עושים משהו צפוי פחות: "אנחנו מפנים את הזעם בראש ובראשונה פנימה ושואלים מה צריך לקרות כדי שלא נקבל שוב את החרא הזה – החרא שהוא 2023 כשנה הכי מפלגת בתולדות החברה הישראלית, שבאה אחרי 30 שנה של חוסר הכרעות ו־7 באוקטובר כשיאו של הסיוט", כמו שמגדיר גולן רייז, 46, חובש כיפה מעין צורים, אב לחמישה ובמאי במקצועו.
ובמילים אחרות: במקום להיכנס היישר באחראים הפוליטיים הישירים לקטסטרופה, "תיקון" רוצים לשים קץ לעצם האינסטינקט להיכנס בצד השני בכל הכוח, כי "עם ישראל מחולק לקוטב ימני ושמאלי והם מגנטים רבי־עוצמה, וב־2023 הם מיגנטו מאה אחוז מהעם", מזהה מתן יפה, קצין בשריון ויזם שכבר הקים בעבר את ארגון "כוכבי המדבר" לפיתוח מנהיגות בדואית בנגב. "אנחנו מנסים לייצר מגנט חדש באמצע".
אבל זה יותר מזה: זו ההבנה ש־7 באוקטובר מוכרח להיות סופה של מציאות ישראלית מבוססת שנאה פנימית שמאיימת לכלות את הפרויקט הישראלי כולו. "ב־7 באוקטובר המציאות שלי נשברה", אומר רועי גבאי, 30, מפקד סוללת תותחים במלחמה ובאזרחות חוקר צרכנות. "קמתי בשש בבוקר במיטה שלי עירום – סליחה – וב־12 כבר חיילתי חיילים למלחמה, ו־24 שעות אחרי זה עמדתי על עמדה וחיכיתי להרוג או למות. ואמרתי: אני לא יכול שהחיים יימשכו ככה. ומאותו רגע כל הריבים וההתנהלות שהיו בחברה הישראלית עד אז נראו לי כל כך זרים – כמו הקאה אחרי שאתה שותה יותר מדי ואתה אומר: לא רוצה אלכוהול יותר, לא רוצה את החיים האלה יותר. חזרתי מ־120 יום מלחמה, ורציתי רק לתקן. הדבר שלנו נשבר, הוא לא התפורר עדיין. והבנתי שהיכולת שלנו למות ביחד במדינת ישראל גדולה, אבל לחיות ביחד – אנחנו לא עושים את זה טוב".
כמובן, כל זה מעורר אין־ספור שאלות שכבר הוטחו בהם מעל כל במה אפשרית, בעיקר ברשתות החברתיות. אנחנו יושבים במשרדים שנתרמו להם בבניין חדש ויפה במודיעין, מצטרפים אלינו גם חברי הארגון איתן תורג'מן, 38, אב לשלושה, רס"ן מחטיבת הנגב שנפצע בקרב בבית־חאנון, "מצביע ימין כל חיי"; ועטרה כהן, 43, אשת מילואימניק מעפרה ואם לארבעה; וקרן סוקולוב, 42, אם לשבעה מֵאֶפרת שהיא גם רס"ן במילואים ומנהלת עמותת "גוונים"; והיזם החברתי־עסקי דוד שרז, 39 – בקיצור, ישראלים שאין להם שום דבר פוליטי במשותף, ולכן "הייתי בטוחה שנקים את הארגון וכולם יבואו וימחאו לנו כפיים ויגידו: הו, סוף־סוף הגיעה הבשורה שחיכינו לה! בחיי, שזה מה שחשבתי", אומרת עטרה.
זה, כידוע, לא קרה. למעשה קרה די ההפך. "הצלחנו לעצבן את הקצוות במידה שווה, ובהיבט הזה זה הישג", מתן צוחק. "אבל יש פה תהליך ארוך שנים של מערכת שמקצינה כל הזמן ומנסה לייצר טובים ורעים כדי לשמר את עצמה, וזו מערכת שיודעת לעשות דבר אחד: להרוס את המדינה. זו אסטרטגיה מכוונת של הימנעות מהחלטות על ידי דחיפה שלנו לקצוות".
אבל אתם מטיפים להחלטות מתוך איזו הסכמה רחבה, בזמן שבסוף דרושה כאן הכרעה בשאלה שאין עליה שום הסכמה: האם ישראל היא דמוקרטיה חילונית־ליברלית־מערבית או מדינה דתית שמרנית.
קרן: "הבעיה המהותית שלנו היא שאנחנו נמצאים בשיח דיכוטומי כזה. בשיחה בינינו נוכל למצוא 70 אלף הסדרים שיאפשרו לך לחיות את החיים שלך בצורה טובה ומשגשגת וגם לי את החיים שלי".
זה די מה שהיה כאן עד שצד אחד כרת ברית עם כהניסטים מוצהרים והכריז על שינוי השיטה. והצד השני התקומם.
איתן: "ויצא למחאה ולשיח חרמות שהביא את ביבי להכניס את הכהניסטים".
עטרה: "זה לא משנה. הגענו לסיטואציה שבה הרבה גורמים – פוליטיקאים, תקשורת, האלגוריתם – רוצים שנחשוב שאנחנו שונאים אחד את השני, שאתה תשב פה ותגיד לנו: 'ישראל נגד יהודה'".
וזה לא המצב?
רועי: "השאלה מנוסחת בשפת קיצון. האם שחור ולבן יסכימו? בחיים לא. האם כל 50 הגוונים של אפור יכולים להתנהל איכשהו? אני חושב שכן".
עטרה: "ב־7 באוקטובר אזרחי המדינה הזו אמרו: אנחנו, במהות, יחד ורוצים להיות ביחד. אחרת כל מי שפתח חמ"ל היה פותח אותו למגזר שלו בלבד".
זה לא בדיוק מה שסמוטריץ' עושה כשהוא מחלק כסף רק למגזרים שלו?
מתן: "נכון. זה מה שקורה כשיש לך משהו על מלא".
איתן: "כשנפצעתי ומתן הגיע אליי, הנפנו שני דגלים: אחדות ולקיחת אחריות. אחדות זו לא פשרה, זו בחירה אמיתית. אין יותר יכולת להכיל את הרצון הבלתי נגמר של צד אחד להכריע את הצד השני. אין למדינה הזו יכולת להכיל ממשלה רק בדמות אחת. אין יכולת להכיל מחאה שדורשת עד הסוף הכול עכשיו".
עטרה: "אחדות זה לא אחידות. אני לא רוצה שכולם יחשבו אותו דבר. אני רוצה הכרעה מתוך הסכמה רחבה".
מתן: "הדבר הכי מסוכן לפוליטיקאים כיום זה הדבר הזה – שנתחיל לדבר. כי הם יצרו מציאות שבה כדי להתבלט הם צריכים ללכת לקצה ולדחוף לשם את האזרחים. זה יצר ריאקציה מחאתית מאוד חזקה ונוצרה פה ספירלת מוות שזורקת את כולנו לקצה. ואנחנו אומרים: חברים, עצור. אנחנו מתחילים בספירלה לכיוון הנגדי. ולמחנה שלי יש חלק בזה: עצם זה ששמנו קווים אדומים לביבי ואמרנו 'הוא בחוץ' יצר מציאות שבה הוא הכניס אנשים לא לגיטימיים, קיצונים ופנאטים שפעם מי היה מעלה על הדעת שתהיה להם מידה קלה שבקלות של סמכות במדינת ישראל, והיום הם שרים מכתיבי מדיניות בממשלה. זאת ספירלת מוות נוראית".
אז אני אשם בזה כי לא רציתי את ביבי כראש ממשלה?
"אני ממש לא בא להאשים את המחנה הליברלי, גם אני יצאתי לקפלן משך הרבה מאוד חודשים, אבל קרה פה תהליך קטסטרופלי שבו פוליטיקאים בנו קריירה מלפרק אותנו לגורמים – ומה לעשות, הם הצליחו. את זה הידהדה תקשורת שצריכה רייטינג ולכן נתנה לקצוות זמן מסך".
איתן: "בוא נסכם שכולנו אשמים. ואני מסתכל למעלה ולא רואה את הממשלה שלי – שאני בחרתי! – עוצרת את הרכבת הזאת".
יש איזו היתממות בלטעון שכולם אשמים או בלדרוש "אחריות אישית" מכל 120 חברי הכנסת. האם אחריותה האישית של נעמה לזימי, נאמר, זהה לזו של בנימין נתניהו?
מתן: "לא, וגם לנו זה ברור. יש הבדל בין לקחת אחריות לבין מידת האשמה. אנחנו לא אומרים מי אשם יותר ופחות. בשביל זה תקום ועדת חקירה. אנחנו קצינים בצבא, וכמפקד, בסוף יש את האקט של לבוא ולהגיד: חבר'ה, זה עליי. לכל חברי הכנסת ב־7 באוקטובר הייתה סמכות ולכן יש להם אחריות. יש פה אקט הצהרתי שאומר: אנחנו רוצים מנהיגות שיודעת לעמוד ביושר, להסתכל למצלמה ולהגיד: חברים, אני הייתי חלק מכנסת ישראל כשזה קרה".
קרן: "כולנו אשמים. כולנו צריכים לקחת אחריות, כל אחד במידתו. לאלה שישבו בשקט בבית ולא עשו דבר, לאלה שיצאו לרחובות והחרימו אנשים אחרים, לאלו שהצביעו על חוקים מסוימים – לכולנו היה חלק בזה. ועד שלא כולנו נבין שאין אדם בישראל שלא הייתה לו יד בתוך הדבר הזה – לא נוכל להגיע לתיקון".
אתם טוענים שמה שהביא אותנו ל־7 באוקטובר זה לא סדרת החלטות כושלות שקיבלה ממשלה קיצונית, אלא הקיטוב בציבור וכי לא דיברנו יפה ברשתות החברתיות?
עטרה: "נורא מדגדג לי לענות לך ש'לא, כי לפני זה היה ככה וככה ואתה שוכח', אבל אני לא אלך לדיון הזה כי הוא לא משרת אותנו".
קרן: "אנחנו מצביעים על חוסן חברתי שאחרי השנה האחרונה היה כל כך מוחלש, שהתבלבלנו בלזהות מי האויב שלנו. היינו עסוקים בלהכריע אחד את השני".
במה שאתם אומרים יש התעלמות מהתנהלות ממשלתית מופקרת בכל התחומים כמעט.
רועי: "יש משהו שצריך להתנער ממנו ומאוד קשה לאנשים שפוגשים אותנו: יש רצון משני הצדדים לייצר קתרזיס על החוויה המאתגרת שקרתה להם עד באוקטובר. שני הצדדים רואים ב־7 באוקטובר הוכחה לזה שהם צדקו. בן גביר קודם כל תקף ואמר: הנה, אמרתי לכם. גם שקמה והצד השני אומרים: הנה, תראו, אמרנו לכם. כולם רוצים פעם אחת לקום ולהגיד לכל עם ישראל: הנה, אמרנו! התרענו! ואנחנו מציעים איזושהי אמירה אחרת: אנחנו מנתקים את הקונספט של הקתרזיס. נכון, אני צריך את הקתרזיס של ביבי עומד מול כל עם ישראל ואומר: טעיתי, נכשלתי, אני מתפטר. זה הקתרזיס שלכאורה בשבילו אני חי – שמע, למדתי בגילמן, בשביל זה הם קמים בבוקר. לצערי הרב, כמו כל טיפול פיזיותרפי ארוך, התשובה הקתרזיסית של 'מחר אקום בבוקר וארוץ' – זה לא עובד. אנחנו צריכים תהליך גמילה ופיזיותרפיה ארוך, שחלק ממנו נוגע באחריות אישית, חלק ממנו עובר בתהליך תיקון. היכולת להגיד 'אמרתי לך' בשני הצדדים לא תעזור".
אבל לא יעזור אם, בתור התחלה, ראש הממשלה ובכיריה ייקחו אחריות במקום להגיד שיהיו בחירות "עוד כמה שנים"?
מתן: "זה מזעזע".
איתן: "זה חמור מאוד, ואני אומר את זה כביביסט. זה כי הם לא מנהיגים, ואנחנו רוצים לראות מנהיגות. אבל כל עוד לא נתנתק מהקונספציה של צד אחד מנצח את הצד השני, לא יהיה פה יותר טוב גם אם יתפטרו".
רועי: "ההתפכחות מחוויית הניצחון הזאת על הצד השני שכולנו כל כך רוצים להשיג – היא הצעד הראשון כדי להציל את הילדים שלנו פה".
אבל התרופה המוצעת שלכם היא ממשלת חירום רחבה. על מה לדעתכם קואליציה של 80 איש תוכל להסכים?
דוד: "קודם כל על הדברים שאנחנו יכולים להסכים עליהם: שרצועת עזה צריכה להיות מפורזת, שצריך להחזיר את החטופים, שלא יהיה חמאס. היתר – שזה הנעלם הגדול – קשור לשינוי תודעתי. ואני חושב שהמהלך שלנו מתחיל מתנאי הכרחי: מתווה תיקון שדואג שלא תהיה פה מלחמת אחים, יהיה מועד לבחירות, תקום ממשלה נורמלית, תהיה ועדת חקירה ממלכתית. זה צעד ראשון בלבד. אני מגיע מעולמות ההייטק, אני יודע שצריך לעשות תמיד MVP – מוצר מינימלי הכרחי. זה הסיפור גם פה".
אבל גם ממשלת השינוי הלכה על הקו הזה של "בואו נסכים על 80 אחוז מהדברים" בלי להבין שה־20 אחוז הנותרים הם כל מה שקריטי באמת.
עטרה: "את ה־20 אחוז האלה נוכל לפתור רק בהסכמות רחבות, אבל הרגילו אותנו שאם לא נריב לא נצליח להגיע להכרעות. הרי ברור שאם תעביר חוק גיוס גורף לחרדים הם רק ייצאו לרחובות ושום דבר טוב לא ייצא מזה".
"הכנסת הזו נבחרה בעולם אחר לגמרי, עולם שנחרב ונברא מחדש ב־7 באוקטובר, והפוליטיקאים חייבים להחזיר את המנדט לעם כדי שיבחר מי יכול להקים ממשלת תיקון שכל כך נדרשת כדי שמדינת ישראל תחזור להיות מדינה מנצחת. כי אנחנו לא מנצחים כבר"
מתן: "כיום לא משנה מהי תפיסת הטוב שלך, אנחנו בקיפאון מוחלט ביכולת שלנו לייצר מציאות שונה ממציאות של ריב ומדון. הכנסת הזו נבחרה בעולם אחר לגמרי, עולם שנחרב ונברא מחדש ב־7 באוקטובר, והפוליטיקאים חייבים להחזיר את המנדט לעם כדי שיבחר מי יכול להקים ממשלת תיקון שכל כך נדרשת כדי שמדינת ישראל תחזור להיות מדינה מנצחת. כי אנחנו לא מנצחים כבר ולא מגיעים להכרעות. הנה, סוגיית גיוס החרדים – זו הרי סוגיה שאיתנו כבר 30 שנה. מה קרה ב־30 שנה האלה? כלום. סוגיית הבדואים; יודע מה קרה איתם ב־30 השנים האחרונות? הם הכפילו את עצמם פעמיים, חוץ מזה כלום".
ולמה לדעתך דברים לא זזו?
"כי יש פה מנהיגות שחושבת שאם היא תייצג רק סנטימנט זהותי מאוד מסוים משהו יקרה, ויש פה עם שבוחר בזה. ואנחנו אומרים: העידן הזה נגמר. אנחנו צריכים אחדות כתפיסה, כדי שנוכל ליישב מחלוקות אקוטיות".
כשאחת משלוש המפלגות הגדולות מביאה איתה אנשים כמו טלי גוטליב או דודי אמסלם, איזה סיכוי אתם נותנים לזה?
"בעיניי הם לא העניין. ההתמקדות בהם זה בדיוק הסחת הדעת מהעיקר. יש בפוליטיקה מספיק אנשים נורמליים שמתנהלים בתנאים לא נורמליים, ויש עוד הרבה אנשים מעולים שיכולים להיכנס פנימה".
רועי: "השמות האלה הם סימפטומים של הבעיה. הם הדבר שיוצא ממערכת חולה ורקובה שניזונה מהאוכל הלא־נכון. טלי גוטליב כדוגמה היא כוכבת ריאליטי קלאסית, כי הפכנו את החוויה הפוליטית לבידור, והמערכת מייצרת את הדבר הזה. המערכת צריכה להשתנות מהיסוד כדי שכל השמות האלה ייצאו ממנה. ואנחנו נכניס למערכת הזו תזונה אחרת שתייצר לנו חברי כנסת איכותיים יותר".
השאלה היא, כמובן, אם כל הכוונות המצוינות האלה לא מרצפות את הדרך לאותו גיהינום. כי כש"תיקון" נפגשים עם צבי סוכות, למשל, הם עשויים להיות, מצד אחד, שגרירים של רצון טוב, ומצד שני מי שמכשירים נער גבעות קיצוני שבמשך שנים היה יעד של השב"כ.
הרעש שהמפגש הזה חולל לא בהכרח הזיק להם, אבל לא בטוח שהועיל. האם ייפגשו גם עם איתמר בן גביר? לא נראה שהם עצמם סגורים על זה. "יש הרבה אנשים מהמחנה שלי – מחנה הימין הלאומי־ציוני־דתי – שרואים בשקמה ברסלר דמות דמונית שהובילה את המדינה למקומות מאוד קשים, אז להחרים גם אותה?" איתן מציע. "אנחנו רוצים לעשות ריסטארט למערכת. מאחורי בן גביר יש הרבה אנשים ראויים שנלחמו בשדה הקרב, בעלי משפחות, משלמי מסים, שיש להם אמונה אחרת".
מתן, מצד שני, חושב ש"בארבעת החודשים האחרונים אנחנו לא רואים את בן גביר עושה איזשהו תהליך של תיקון. אבל יש פה פרדוקס: מתווה התיקון הוא פוליטי, ואנחנו צריכים שפוליטיקאים יאמצו אותו, אז איתם אנחנו צריכים לשבת. אין לנו צל של ספק שלא כולם ייעתרו לזה, ויש מי שימשיך להחזיק בעמדות קיצוניות ולא יהיה חלק מהתיקון. בהקשר הזה, בן גביר, להבנתנו, לא מדגמן התנהגות שבאה לתקן. אבל אני רוצה שפוליטיקאים יתעלו לגודל השעה ויאמצו את המתווה".
בדיעבד זו הייתה טעות להיפגש עם צבי סוכות?
רועי: "לא. בקבוצת הוואטסאפ של המילואימניקים שלנו מישהו אמר: הצבעתי לו, מבחינתי הוא שליח הציבור שלי. תראה, יש בעיה בציבור הישראלי – בעיקר מצד שמאל אבל גם מימין – שאנחנו מבטלים את הנציגים של הצד השני וחושבים שהם טועים במאה אחוז, הם כל כך טועים שהם אפילו לא מבינים שהם טועים! 'הרפורמה רעה במאה אחוז – מאה אחוז! נייר לקמוס!'".
אבל כשאתם נפגשים עם מישהו כמו צבי סוכות אתם באיזשהו אופן מנרמלים אותו. מלבינים אותו.
מתן: "זו לא הלבנה. אני רוצה להאמין שיש הרבה חברי כנסת שעברו התפכחות. אנחנו אומרים להם: קבלו את התיקון, קבלו את השפה החדשה שאנחנו מציעים. ואנחנו לא עוסקים בחרמות; לצבי סוכות יש הרבה מצביעים, וכשאנחנו מדברים איתו אנחנו מדברים איתם. אני מאמין שבהרבה מהאנשים האלה טמונים זרעים של הקשבה ושותפות. אבל מכונות הרעל מכל הצדדים שטפו לאנשים את המוח והפכו אותנו לאויבים".
יש מכונות רעל מכל הצדדים?
גולן: "אני יכול להראות לך הרבה פוסטים שנכתבו עלינו ברשתות, ותראה את מכונות הרעל משני הצדדים".
כל האיזון הקדוש הזה שאתם מציעים מתעלם מעובדה אחת: שיש כאן ממשלה שעובדת מהמקפצה, מחזיקה לפחות חמישה משרדי ממשלה יקרים שכולנו מסכימים שהם מיותרים, משפצת למנהיג בריכה פרטית בעיצומה של מלחמה, ואפשר להמשיך. יש כאן דלקת במקום מסוים, ואתם באים ואומרים: לא, כל הגוף מודלק.
גולן: "זו עמדה שבעיניי היא לא בשפת התיקון שלנו. זו התפיסה הדיכוטומית הישנה. אנחנו אומרים: להגיד שיש צד אחד שצודק וצד אחר שמשתין עליו זו תפיסה חסרה. כי יש שני צדדים, שמרגישים כלפי האחר משהו שהאחר בכלל לא מבין ולא קורא, כי הוא כל היום בתוך אקוסיסטם שרק מהדהד לו את עצמו. כולנו חיים בתוך מעגל סגור של מידע ואין לנו שום יכולת לראות את הכאב של האחר. וכשאתה אומר: יש ממשלה שמשתינה על צד אחד – זה יכול להיות נכון, אבל אין פה ראייה של הצד השני. אנחנו אומרים: אבא ואמא, שבו, תקשיבו רגע לכאבים שלו. יש פצע עמוק גם לימין".
רק שהוא שולט פה כבר 15 שנה לפחות.
"אבל יש הרבה מאוד מוסדות שהוא מרגיש שאין בהם איזון ושאנשי ימין מודחים בהם ממוקדי כוח. ואתה בשאלה שלך פחות מצליח לראות את הכאב הזה. מאידך, יש אנשים בימין שלא מבינים עד היום את הפחד העמוק של אנשי שמאל מהרפורמה המשפטית. היה שם פחד עמוק ואמיתי שהרבה מאוד חברי ימין לא ראו אותו".
קל היה לראות אותו אם לוקחים בחשבון עקרונות בסיסיים של דמוקרטיה.
מתן: "אני מבין את הקושי שלך, כי יש פה בקשה, גם ממך, להיפרד מהרבה מהשפה הישנה. אתה משתמש בשפה, אם יורשה לי, מאוד שיפוטית, עם אפס אמפתיה, שמאוד ניכר בה שאתה צודק והצד השני טועה, והיא מאוד בינארית. היא לא שפה שמכילה מורכבות. ומה לעשות שהחברה הישראלית היא מלכתחילה חברה עם המון מורכבויות, והניסיון לשטח את השיח הוא הבעיה".
הוא כנראה צודק.
ואולי הדבר המרשים ביותר במפגש איתם הוא הרעות – סליחה, כן, המילה חוזרת – והשותפות, ובעיקר הדיבור המשותף שחולקים ישראלים שיש משהו דומה מאוד בישראליותם המובהקת, וכששמים אותם בחדר אחד אין כמעט דרך לאתר את השסע הפוליטי הטקטוני שלכאורה מפריד ביניהם.
"איתן ואני, בוא ניקח אותנו כשני קטבים של המרכז השפוי חפץ החיים – וזה הסיפור", מתן אומר. "אם שנינו עכשיו מנהלים את המדינה יקרו כמה דברים שלא קורים במציאות של היום: קודם כל, אנחנו נהיה בצד היוזם ולא בצד המגיב – היום המערכת הפוליטית רק מגיבה מול כל סוגיות הליבה. בפועל סינוואר ונסראללה מכתיבים את נוהלי הקרב שלנו – וזה מזעזע. שתיים, אנחנו נראה אחד את השני בעיניים טובות, אני לא אחשוב שהוא מנסה לדפוק אותי והוא לא יחשוב ככה עליי. ושלוש, ניכנס לדיאלוג מתוך הבנה עמוקה שהמשימה שלנו היא לא לנצח אלא להגיע להבנות. ומתוך ההבנות האלה אני אלך למחנה שלי ולא אגיד 'איתן הוא פשיסט', אלא 'איתן הוא אח שלנו ולכן אנחנו מוותרים על זה וזה'".
הם נפגשו בבית החולים שבו שכב איתן הפצוע, אחרי שמתן חזר מהמלחמה לאזרחות והתחיל להרגיש כמו אודי כגן השב משדה הקרב היישר לפסיכוזת הביבי־לא ביבי המשפחתית במערכון ההוא של "ארץ נהדרת". הוא ביקש להשתחרר מהמשך המילואים, "אמרתי למנהל הלחימה שלי, בחור דתי, 'אני הולך לשרוף את המדינה. ה־120 חברי כנסת האלה יהרסו אותנו ביחד, ואני רוצה להילחם בזה'. והוא אמר לי: 'אני איתך, זה חשוב לא פחות ממה שקורה בחאן־יונס'. הוא נתן לי טלפון של גולן, שאמר: 'יש לי חבר ביביסט, חייבים להכניס אותו לעסק'. וככה הגענו לאיתן לחדר".
הם נפלו טוב. איתן בדיוק סיים להשלים עם חבר ילדות – טייס שהצהיר, במהלך המחאה, על הפסקת התנדבותו, והם רבו וניתקו קשר על רקע המחלוקת הפוליטית. "ומי עשה לנו את זה? אנחנו לעצמנו. וכשנפצעתי הוא הגיע ואמר: אחי, זה לא יהיה יותר. והבנתי שהייתי חלק משיח רעיל ומגעיל, שפוליטיקאים הציתו והתקשורת ליבתה, והחלטתי שאני לא משחק במשחק הזה יותר".
האם – בעידן תאי ההדהוד של הרשתות, ההתמכרות הציבורית לרטוריקת השיסוי וניצחונו הגורף של הפופוליזם הפוליטי – יש בכלל סיכוי למשחק אחר? "תיקון" מאמינים – קִראו להם תמימים, לא תהיו הראשונים – שאין ברירה אחרת, "הרי ברור שמה שמחזיר את ביבי עכשיו בסקרים זו המחאה נגדו, זה קלאסי, וככל שאנחנו מרימים את הלהבות שוב בתוך חוויית הקתרזיס הזאת, אנחנו כורים את הבור של עצמו", רועי אומר. "אנחנו כמו חולה סופני שמוכרח שינוי דרסטי באורחות חייו כדי לשרוד, ואנחנו מבקשים מעם ישראל לבחור לעשות את השינוי".
עם ישראל, בינתיים, לא מסתער. מימון ההמונים זז בעצלתיים, והפוליטיקאים שאיתם נפגשו לא מיהרו לחתום על המתווה – מלבד ח"כ מתן כהנא, שהתגייס ונרתם. ב"תיקון" לא מאבדים אופטימיות, ומתכוונים להגביר לחץ במיידי. "אנשים אומרים לנו, 'אתם לאבי־דאבי, אתם נחמדים', אני מתנגד לזה בתוקף", מתן מבהיר. "אנחנו קוראים לעצמנו 'תיקון' ומדברים בשפה מתוקנת, אבל אסור לבלבל את זה עם חוסר נחישות. אנחנו מילואימניקים, אנחנו חותרים למגע, אנחנו עומדים במשימות ואנחנו מדלוורים. נדע להוציא אנשים לרחוב ולדרוש מהמנהיגים להתנהג כמו מנהיגים ולא רק להחזיק בעמדות מנהיגות".
ואם לא תהיה ברירה – ועושה רושם שלא – הם עצמם ייכנסו פנימה. "היום אני מבין שלדור שלנו אין ברירה אלא להכניס את ידיו ורגליו לתוך הבוץ המנהיגותי והפוליטי", רייז אומר. "אבא של אשתי, לפני חודשיים, קנה דרכונים פורטוגליים לכל הנכדים שלו. במובן מסוים הדבר הזה שבר את ליבי, והבטחתי לעצמי שהדור הזה יתקן. הדור הזה יתחיל להקשיב אחד לשני".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.02.24
