בשבוע שעבר הודיע פיקוד העורף רשמית לתושבי 18 יישובים בעוטף ובנגב המערבי כי מבחינה ביטחונית, אין מניעה שיחזרו לבתיהם. מדובר בחלק מהיישובים שנמצאים במרחק של עד ארבעה קילומטרים מגבול רצועת עזה ובכל היישובים במרחק יותר מארבעה ק"מ. ההודעה אינה מתייחסת לתנאים הכלכליים, החברתיים והאחרים שנחוצים לחזרת התושבים (בבארי, למשל, שליש מהבתים מיועדים להריסה), אבל היא משקפת את ההכרה שאליה הגיעו במערכת הביטחון ובדרג המדיני, כי ההישגים של צה"ל עד כה מעניקים לחלק גדול מתושבי העוטף ביטחון פיזי סביר ותחושת ביטחון בתוך יישוביהם ובבתיהם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רון בן ישי:
ההחלטה נובעת משתי התפתחויות: האחת – הצלחת התמרון הקרקעי שפירק את הלחימה המאורגנת של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, בעיקר בצפון הרצועה. והשנייה – ההתקדמות שהושגה בהקמה ובעיצוב של מה שמכונה בצה"ל "מרחב האבטחה" במסגרת תוכנית ההגנה החדשה על אוכלוסיית ישראל בכלל, ועל תושבי העוטף בפרט. למעשה, הדחיפה ליצירת מרחב האבטחה באה מתושבי העוטף עצמם ומראשי המועצות והערים, שהבהירו שלא יחזרו לבתיהם מבלי שיובטח להם ביטחון מלא.
מדובר ברצועת קרקע חשופה ברוחב שבין 1,000 ל-1,200 מטרים לכל אורכו של הגבול, אבל בתוך שטח רצועת עזה, שעזתים לא יורשו לשהות ולנוע בה ללא אישור (בעניין זה אין עדיין החלטה סופית). כשיושלם המרחב הזה לא יהיו בתוכו שכונות מגורים, מבני ציבור או תעשייה, מטעים סבוכים ופעילות כלכלית אינטנסיבית אחרת. מרחב האבטחה, לכשיושלם, יקשה מאוד על פעילי הטרור לחפור מנהרות, להסליק אמצעי לחימה וכלי רכב סמוך לגבול. הוא אמור גם להקשות עליהם לצאת מתוך שכונות שבהן מתגוררת אוכלוסייה אזרחית "תמימה", לרוץ כמה מאות מטרים או להגיע באופנוע בתוך דקות אל מכשול הגבול הישראלי ולפרוץ אותו בעשרות נקודות כפי שקרה ב-7 באוקטובר.
בימי שגרה ובעיתות הסלמה וסבבי לחימה יאפשר מרחב האבטחה לסכל ניסיונות חדירה, הנחת מטענים על צירי התנועה שלנו לאורך הגבול, צליפות וירי מרגמות על חקלאים בשדות, הברחות סמים ונשק ואיסוף מודיעין. אפילו את הטרור הפירומני, הבלונים והרחפנים, יהיה קל יותר ליירט.
"אני רוצה שתושב מכפר עזה שיחזור לביתו יפתח את החלון המערבי ולא יראה מולו יותר את בתי שג'עייה מולו", אמר לפני כחודשיים קצין בגזרה לכתב "ידיעות אחרונות" ו-ynet. המשאלה הזו – לפחות בכל הנוגע לשכונות הקצה – באה פחות או יותר על סיפוקה ביישובי העוטף שצופים אל העיר עזה ובנותיה. לא כן ביישובים הצופים אל דרום הרצועה, האזור שטרם הושלם בו התמרון הצה"לי ועבודות הקמת מרחב האבטחה בו נמצאות רק בראשיתן.
חשוב לסייג ולומר שעצם קיומו של מרחב האבטחה לא ייתן ביטחון מלא לתושבי העוטף. ראשית, מפני שעצם הכוונה להקימו משקפת תחזית פסימית של מערכת הביטחון והקברניטים המדיניים שלפיה גם אם תנצח ישראל במלחמה, תמוטט את חמאס ותגרש את הנהגתו ואת הנהגת הג'יהאד, עדיין צפוי טרור מהרצועה ויהיה צורך להתגונן בפניו. שנית, מפני שמרחב האבטחה אינו נותן הגנה מלאה. כדי לתת ביטחון סביר ותחושת ביטחון מלאה לתושבי העוטף, צה"ל יצטרך להשלים את כל המרכיבים של תוכנית ההגנה החדשה, כולל נוכחות ופעילות נייחת וניידת במרחב האבטחה, כוחות שיישבו בתוך היישובים כדי להגן עליהם ומערך המוצבים, מכשול ההתרעה והגילוי הטכנולוגי שיוקם בתוך זמן לא רב בעלות של מיליארדים על הגבול ובינו לבין היישובים.
כדאי גם לזכור שמרחב האבטחה אינו מספק הגנה מנשק תלול מסלול (פצמ"רים, רקטות וטילי קרקע־קרקע), גם לא מטילי נ"ט שהטווח שלהם עולה על שישה ק"מ, ושחמאס יורה אותם בכינון ישיר מרבי-הקומות שיישארו למכביר ברצועה. מרחב האבטחה גם לא יגן מפני רחפנים וכטב"מים חמושים. השורה התחתונה: מרחב האבטחה הוא רק גורם מעכב שמשפר את סיכויי צה"ל להתמודד עם האיומים הקרקעיים הנשקפים מהרצועה ולסכל אותם, בראשם חדירה פיזית של מחבלים לשטחנו וביצוע חטיפות ומעשי זוועה.
צה"ל הכיר בצורך להקים את מרחב האבטחה כבר בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר, שעה שלוחמי צה"ל ניהלו עדיין מרדפים וקרבות היתקלות עם מחבלים בתוך שטח ישראל. לראשי הצבא היה ברור שניהול קרב בתוך ואף בעומק השטח שאתה אמור להגן עליו הוא כישלון של תפיסת ההגנה ושל מערך ההגנה. המעלה הגדולה באמת של מרחב האבטחה היא שהוא נותן לצה"ל יכולת להתחיל להתעמת עם האויב ולנסות לסכל את כוונותיו בעודו בשטח הרצועה, גם אם אין התרעה מודיעינית או טכנולוגית מוקדמת. שבילי טשטוש־גישוש לאיתור חדירות ותצפית חמושה במשקפת פשוטה יכולים לספק את ההתרעה הנחוצה לכוח שערוך בשטח (בתנאי שיש כוח כזה).
לכן מיד בסיומו של קרב ההגנה בשבוע שאחרי שמחת תורה, עוד לפני שהדרג המדיני התחיל בכלל לחשוב על "היום שאחרי", צה"ל כבר פרס כוחות בתוך שטח הרצועה, סמוך לגבול, כדי שיחצצו בין היישובים הישראליים לבין מעוזי הטרור, ואלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן החל לדבר על רצועת חיץ שתיקרא לימים "מרחב האבטחה". הרמטכ"ל הרצי הלוי ופורום המטה הכללי אימצו את הרעיון, והקבינט המצומצם וראש הממשלה נתנו את אישורם.
אבל הביצוע הממשי התעכב עד כמעט סוף חודש נובמבר. רק אחרי שצה"ל הצליח להשתלט על חלק ניכר מצפון הרצועה ופירק את גדודי חמאס שהגנו על בית־חאנון, בית־לאהיא, שאטי וג'באליה, החלו יחידות הנדסה של אוגדת עזה בפיקוד תא"ל אבי רוזנפלד לעבוד בתוך שטח הרצועה בצמוד למכשול הגבול. המשימה הראשונה הייתה לחשוף מנהרות התקרבות אל הגדר על סמך מודיעין שהגיע בעיקר משבויים, ולשטח בתים ששימשו את המחבלים טרם צאתם למתקפת 7 באוקטובר.
אוגדת המילואים 252 ניהלה עדיין קרבות מול חוליות מחבלים שפעלו והסתתרו בתוך מנהרות ופירים בבית־חאנון ובבית־לאהיא. אנשי חמאס היו מגיחים מהפירים לתוך בתים, מניחים מטענים בפתחי פירים ויורים פצצות אר־פי־ג'י קטלניות. לוחמי חטיבות המילואים נעו מ"איתור" ל"איתור" (מבנים, פירי מנהרות ומשגרי רקטות שהמודיעין איתר מראש והעביר את מיקומם לכוחות) וחיסלו חוליה אחר חוליה. כל אותו זמן, בשעות היום, במרחק של קילומטרים ספורים, לפעמים אפילו מאות מטרים מאחורי הלוחמים, נעו דחפורי D9 שחישפו את השטח. הם שיטחו מטעים ושטחים חקלאיים שבהם הסתתרו מחבלים שהתקרבו למחסום ארז ולנתיב העשרה, והרסו עמדות תצפית של חמאס ומבנים ששמשו כמחסני אמל"ח. גדוד טנקים עצמאי מאולתר בשם "עוף החול", שהוקם על ידי אנשי המילואים וביוזמתם על בסיס טנקים שיצאו משירות והוכשרו מחדש, הוצב בין לוחמי 252 לבין הכוחות ההנדסיים, רובם אנשי מילואים, שהחלו לעבוד על עיצוב מרחב האבטחה.
6 צפייה בגלריה
ניהול קרב בתוך ואף בעומק השטח שאתה אמור להגן עליו הוא כישלון של תפיסת ההגנה ושל מערך ההגנה
(צילום: JACK GUEZ / AFP)
אבל גולת הכותרת וההישג העיקרי היו "מנהרות ההתקרבות". אחרי שמערכת הביטחון הקימה את מכשול "שעון חול" על גבול הרצועה, שכלל חומה תת־קרקעית בעומק עשרות מטרים שבתוכה הוטמעו חיישנים, חמאס הבין שלא יוכל יותר לפרוץ לשטח ישראל באמצעות "מנהרות חודרות". לכן הוא חפר מנהרות שהסתיימו מאות מטרים ספורים מהגדר הגבול ומהן עתידים היו מחבלי חמאס להגיח, לרוץ לעבר נקודות תורפה במכשול שמעל לפני הקרקע ולפרוץ דרכן לשטח ישראל. היו כמה מנהרות כאלה, שהגדולה שבהן איפשרה למחבלים לנוע ברכב ובאופנועים עד לקרבת הגבול, ואז לפרוץ במחסום ארז לעבר כביש 4. חלק ניכר מהמנהרה הזו עובר מתחת למרחב האבטחה שכבר הוקם בצפון הרצועה. את יתר מנהרות האבטחה מתאמץ צה"ל לחשוף באמצעות מודיעין ועבודות הנדסיות.
עבודות ההקמה של מרחב האבטחה, שכללו בעיקר חישוף שטחים מצמחייה ומבנים, קיבלו תנופה גדולה כאשר צה"ל השלים את ההשתלטו על צפון הרצועה. בשלב זה החלה עבודת חישוף והשטחה בהיקף רחב של הבתים בפאתי שכונות המגורים הנטושות בצפון הרצועה, שמרבית תושביהן התפנו למחסות הבטוחים בדרום הרצועה. מי שמסייר בימים אלה בכל שטח הרצועה, חוץ מרפיח, רואה מאות בתים הרוסים בשכונות הקצה המזרחיות והצפוניות של בית־לאהיא, בית־חאנון, שג'עייה וג'באליה בצפון הרצועה; במחנה הפליטים אל־בורייג' שבמרכז הרצועה, ובאזור ח'ירבת ח'זאעה והעבסאנים שממזרח לחאן־יונס. לפי מחקר של פרופ' עדי בן נון מהאוניברסיטה העברית, מתוך 2,850 מבנים שהיו באזור מרחב האבטחה ערב המלחמה, יותר מ-1,400 כבר הרוסים ואינם ראויים למגורי אדם. את חלקם הפציץ חיל האוויר כהכנה לתמרון הקרקעי, אבל את רובם פוצצו כוחות הקרקע באופן המבטיח שאי-אפשר יהיה למקם בהם עמדות תצפית וצליפה, או לאחסן בהם נשק ואמל"ח.
כמובן, היה אפשר להרוס את גושי הבניינים האלה ללא קושי באמצעות הפצצתם מהאוויר, ואכן, חלק גדול מהבניינים בשכונות הקצה של עזה הופצצו על ידי מטוסי קרב במסגרת הריכוך האווירי שקדם לתמרון הקרקעי. אבל הקמת אזור החיץ דורשת סוג אחר של הרס. הפצצות מהאוויר מותירות בדרך כלל חלק מהמבנה על תילו כך שאפשר עדיין להסתתר בו ולירות מתוכו. לעומת זאת, פיצוץ קרקעי או דחפור משטחים את הבניין באופן שהופך אותו לחסר שימוש עבור המחבלים. "כשאנחנו מפוצצים, הגג נושק למרתף", הסביר לי קצין הנדסה כשהסתובבנו בפאתי ג'באליה. לא הייתה בדבריו שמחה לאיד או חדוות מנצחים אלא ניסיון להסביר באופן מקצועי מה הם עושים כדי לצמצם פגיעה עתידית אפשרית ביישובי העוטף.
שיקול נוסף הוא הרצון לחסוך בפצצות אוויר מדויקות ויקרות הנחוצות כל כך, בעיקר אם תיפתח מלחמה גם בצפון. "כלכלת החימושים האוויריים" מחייבת עבודה מקצועית יומיומית וסיזיפית על הקרקע של עשרות צוותי הנדסה במילואים. כיום מתנהלת העבודה על מרחב האבטחה במקטעים – כל חטיבה באוגדת עזה מנהלת את הקמת אזור החיץ בגזרתה מתוך כוונה שהמקטעים ייפגשו בהמשך.
6 צפייה בגלריה
תקיפה אווירית בעזה. הרצון הוא לחסוך בפצצות אוויר מדויקות, בעיקר אם תיפתח מלחמה גם בצפון
הרס הבתים במרחב האבטחה אינו כולל מתקנים שהקימו האירופאים. כך למשל, מכון טיהור שפכים שבנו הגרמנים בפאתים המזרחיים של אל־בורייג' נותר על כנו. צה"ל גם אינו נוגע במבנים של אונר"א הסמוכים לגבול.
העבודה על החיץ, שחלקו שורץ עדיין מחבלים, גובה מפעם לפעם קורבנות. למשל, באסון שאירע בסוף החודש שעבר ליחידת מילואים שהכינה שני בתים לפיצוץ במסגרת העבודות לחישוף אזור האבטחה מול כיסופים, וגבה את חייהם של 21 לוחמים. בתחקיר ראשוני נמצא שהקפדה על נהלים הייתה מצמצמת מאוד את מספר הנפגעים. אבל עצם ההיתקלות בחוליית מחבלים באזור שסמוך ליישובים מוכיח את הצורך במרחב אבטחה.
מאות אלפי עזתים שהתקשורת הזרה והארגונים הבינלאומיים מגדירים אותם "בלתי מעורבים" נותרו ללא קורת גג ואמצעי מחיה עקב חישוף השטח לצורך הקמת מרחב האבטחה. אולם, גורמים ממשלתיים בישראל מציינים שלרובם היה יותר ממושג עמום על מה שחמאס והג'יהאד עומדים לבצע ב־7 באוקטובר, והם לא ניסו לעצור או למנוע את הזוועות. להפך: היו בהם שסייעו ובזזו בעצמם.
חמאס השתמש בבתים הקיצוניים של שג'עייה, בית־חאנון ובית־לאהיא שבצפון הרצועה ובג'חר א־דיק שבמרכז הרצועה כנקודות יציאה וכבסיסי אש וחיפוי למחבלי הנוח'בה בשבת הארורה, ולשם חזרו עם השלל שבידיהם. בחצר בית בג'חר א־דיק ראיתי קלנועית שנבזזה מקיבוץ בארי. אנשי חמאס וג'יהאד גם פיזרו כמויות אדירות של נשק, מטעני נפץ ואמצעי לחימה אחרים בבתי אזרחים, בעיקר בשכונות קצה שאליהן הם יכולים להגיע מתוך המנהרות או אפילו בתנועה אזרחית כביכול ברחובות, ואז להפתיע את כוחות צה"ל שמתמרנים בתוך שטח הרצועה.
בתי האזרחים בשכונות המזרחיות והצפוניות של הרצועה שימשו גם כעמדות תצפית ושיגור טילי נ"ט לעבר שטח ישראל, איסוף מודיעין ופגיעה באמצעי גילוי כמו מצלמות התצפית שעל התרנים בשטח ישראל. לכן מרחב האבטחה יהיה ברוחב שיקשה על תצפית בעין ועל ירי בכינון ישיר לעבר מערך ההגנה הישראלי על גדר הגבול. אזור החיץ בין הגבול לבין השכונות האלה לא ימנע ניסיונות לפגוע באזרחים ישראלים משטח הרצועה, אבל יעשה אותם לפחות יעילים, פחות מדויקים וקלים יותר לזיהוי מוקדם על ידי אמצעי תצפית ואיסוף מודיעין.
בוושינגטון, באו"ם ובבירות אירופה יש לא מעט אישים בכירים שחושדים כי הקמת מרחב האבטחה היא מסווה לניסיון של ממשלת הימין בישראל לכבוש ולספח שטח מהרצועה – אם כעונש על זוועות 7 באוקטובר ואם מתוך שאיפות קולוניאליסטיות.
אורכו של מרחב האבטחה הוא כ-65 קילומטרים, מחוף זיקים שמדרום לאשקלון בצפון ועד רפיח בדרום. בגלל הטופוגרפיה ומבנה הקרקע, רוחבה של רצועת החיץ הזו לא יהיה אחיד, וגבולה המערבי ייקבע על פי תוואי השטח. בתוך שטח הרצועה יש שני רכסי חול וכורכר שנמתחים לאורך קילומטרים רבים ומפריעים לכוחותינו לשלוט באש ובתצפית מתוך שטח ישראל. ישנם "שטחים מתים" בערוצי הוואדיות שדרכם אפשר להתקרב משטח הרצועה לגבול. הפרשי הגובה איפשרו ועדיין מאפשרים למחבלים שליטה בתצפית ובאש על בתי תושבים בשטח ישראל, וקיימות עדיין דרכים ישנות שמאפשרות להם להסתער ברכבים לתוך שטח ישראל. לכן צריך להכשיר שבילי גישוש וטשטוש מהזן הישן, שיאפשרו להבחין בחדירה של גורמים עוינים מתוך הרצועה ולנהל אחריהם מרדף. לצורך כך סולל צה"ל דרכים חדשות על בסיס חצץ וחומרי מילוי שמאפשרים לנוע גם בחורף מבלי לשקוע בבוץ העמוק שנוצר מאדמת החרסית והחול של הרצועה. עשרות משאיות אזרחיות (רכינות), טרקטורים, מכבשים ודחפורים מועסקים יום־יום בסלילת הדרכים האלה, וצה"ל מאבטח אותם.
עדיין לא ברור מה תהיה שיטת ההגנה בתוך מרחב האבטחה. צה"ל יקים כנראה מספר מועט של מגננים, אולי אפילו מוצבים, בשטח הרצועה. לא כולם יאוישו באופן קבוע, אבל לפחות בחלק מהזמן יוצבו בהם מכ"מים, מצלמות ואמצעי התרעה, והם גם ישמשו כבסיסי יציאה לפטרולים ניידים שיוודאו שאין חדירה למרחב ההתרעה. בכל מקרה, אין כוונה להקים בתוך רצועה עזה דגם של רצועת הביטחון שהייתה בדרום לבנון עד לנסיגה בחודש מאי 2000.
אי־אפשר לדבר על מרחב אבטחה ברצועת עזה בלי לציין שתי סוגיות נוספות: האחת היא "הסוגר הדרומי" שיפריד בדרום הרצועה בין השטח הריבוני של מצרים וסיני לבין רפיח העזתית. זהו "ציר פילדלפי" שאורכו מהים התיכון ועד אזור כרם שלום הוא כ־12.5 ק"מ. "הסוגר הדרומי" אמור לעבור מעל ומתחת לפני הקרקע כדי למנוע הברחת נשק במנהרות שמתחת לפילדלפי ובמעבר רפיח. לאחרונה הודיעה ישראל למצרים שהיא מזהה שם 12 מנהרות הברחה שעדיין פעילות מתוך יותר מאלף שהיו פעילות בעבר ונחסמו על ידי הצבא המצרי.
בקבינט המצומצם ובמערכת הביטחון שוררת תמימות דעים על כך שסוגיית "הסוגר הדרומי" חייבת לבוא על פתרונה בהסדר מוסכם בין ישראל, מצרים וארצות-הברית. כבר החלו מגעים בנושא, אבל ההערכה היא שהמשא ומתן האפקטיבי יתחיל רק אחרי שצה"ל ייכנס לרפיח ויפרק את שלושת גדודי חמאס שנמצאים שם ואת השלטון האזרחי של הארגון.
סוגיה נוספת היא מסדרון נצרים שמבתר את הרצועה לרוחבה על בסיס נחל עזה מאזור נחל עוז ועד הים. המסדרון הזה, שכרגע פועלת בו חטיבת הנח"ל, מפריד בין צפון הרצועה למרכזה ולדרומה, ומי שמחזיק בו שולט במרקם החיים ברצועה כולה. לוחמי הנח"ל השמידו השבוע באזור הזה מנהרה באורך של כעשרה קילומטרים שחמאס חפר בעמל רב כדי לשמור על קשר שלטוני וצבאי בין שני חלקי הרצועה מתחת לפני הקרקע למקרה של פלישה ישראלית.
גם במסדרון נצרים מתנהלות כעת עבודות הנדסיות כמו סלילת דרכים והקמת מוצבים שנועדו למנוע חזרה לא מבוקרת של פלסטינים מדרום הרצועה אל מה שנשאר מבתיהם בצפון הרצועה. ביתור הרצועה ומניעת חזרתה של האוכלוסייה מהווים מנוף לחץ בידי ישראל גם בעניין שחרור החטופים. ואכן, אחת מדרישות חמאס במסגרת המגעים לעסקה הייתה שישראל תאפשר חזרת עקורים פלסטינים מדרום הרצועה לצפונה.
צה"ל הקים באזור מסדרון נצרים שני "נקזים" (נקודות ביקורת) – האחד באזור דרך סלאח א־דין, המכונה בצה"ל "ציר טנצ'ר" וחוצה את הרצועה לכל אורכה, והאחר על ציר החוף. באמצעות הנקזים מונעים צה"ל והשב"כ ממחבלים לברוח מצפון הרצועה דרומה, והם אמורים לסכל בעתיד ניסיון של מחבלים להסתנן בחזרה לצפון הרצועה, אם וכאשר ישראל תאפשר לאזרחים עזתים לשוב לבתיהם.
בוושינגטון, באו"ם ובבירות אירופה יש לא מעט אישים בכירים שחושדים כי הקמת מרחב האבטחה היא מסווה לניסיון של ממשלת הימין בישראל לכבוש ולספח שטח מהרצועה – אם כעונש על זוועות 7 באוקטובר ואם מתוך שאיפות קולוניאליסטיות. השימוש בשם "מרחב האבטחה" והצהרתו של נתניהו כי לישראל אין עניין להישאר ככוח כובש ברצועה, אלא רק לקיים בה "שליטה ביטחונית", נועדו להבהיר כי מדובר במיזם צבאי־ביטחוני מובהק, שנועד להגן על יישובי העוטף.
מאז פרוץ המלחמה חלה התפתחות בעמדתה של וושינגטון לגבי מרחב האבטחה. בהתחלה הביע דובר מחלקת המדינה מת'יו מילר התנגדות להקמתו, אבל בסוף השבוע שעבר הצהיר מזכיר המדינה אנתוני בלינקן כי "ישראל רשאית להיות מסוגלת להחזיר את תושביה לבתיהם, הן באזור עוטף עזה והן ביישובי קו העימות בצפון. לצורך זה מוכן ממשל ביידן לאשר את הקמת החיץ הביטחוני באופן זמני". מילות המפת בעמדה האמריקאית הן "באופן זמני". וושינגטון וישראל שומרות על עמימות בסוגיה זו משום שלא ברור מה יקרה ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה, ואיש עדיין לא מוכן לקבוע קריטריונים ביטחוניים שיאפשרו לישראל לבטל את מרחב האבטחה.
המשפט הבינלאומי מאפשר לכוח כובש להחזיק באופן זמני, ולצורכי ביטחון בלבד, בשטח שנכבש על ידו, אך הוא חייב לצאת ממנו ברגע שאין בכך עוד צורך ביטחוני. לישראל לא תהיה בעיה להוכיח בעתיד הנראה לעין שמרחב האבטחה נחוץ לה. בינתיים זה המרכיב היחיד של "היום שאחרי" שכבר קורה בשטח, וימשיך ככל הנראה להתקיים גם אחרי סיום המלחמה. עד מתי? ההיסטוריה מראה שבישראל הזמני נוטה להפוך לנצחי.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.03.24
