"תגידו לי בבקשה אדונים נכבדים, מה יש להם ליהודים שהם שולחים אליי כל כך הרבה שליחים בנוגע לאסירים שלהם ושלנו? הם חושבים שזה ישנה במשהו? שאולי ככה הם ישנו את דעתי? אני הייתי אמיר האסירים של חמאס בכלא, אנחנו, הקסאם (גדודי עז א־דין אל־קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס), ההתנגדות, ובמיוחד המאג'ד (יחידת ביטחון הפנים הקשוחה והאכזרית של חמאס, שסינוואר ייסד) עברנו זמנים קשים מאוד בכלא, ואין לנו שום כוונה לשנות את דעתנו או להתכופף… אנחנו לא מעוניינים באיזו עסקה קטנה, אלא רוצים לרוקן את כל בתי הכלא, ולהחזיר את כל הלוחמים הגיבורים של הקסאם הביתה. לפני שהיהודים מסכימים לזה, אין על מה לדבר".
(יחיא סינוואר, 2016, עונה לשליחים בינלאומיים מטעם ישראל, שניסו להגיע עימו לעוד עסקת שבויים)
בית הסוהר קציעות, כמה קילומטרים מגבול מצרים, אוגוסט 2008.
שנתיים אחרי שגלעד שליט נחטף, נדמה כי מבצע "בא במהרה" - המשא ומתן על השבתו - מתקדם במהירות. למרות שמרבית הציבור הישראלי לא יודע על כך דבר, הידיעה מגיעה גם לכלא, שמאכלס כמה מאות אסירים ביטחוניים, בעיקר מחמאס, כולל כמה מהמסוכנים שבהם. את השניים הבולטים הפרידו זה מזה. יחיא סינוואר, ששפוט לחמישה מאסרי עולם (ראו חשיפת כתב האישום נגדו בסוף הכתבה), ומכונה "אֶמיר האסירים", ראש חמאס בכלא - ובעצם המנהיג הבלתי־מעורער של כל הכלואים הביטחוניים בישראל, הועבר לכלא נפרד, לנפחא. "סגן האמיר" נותר בקציעות: סלאח אל־עארורי. סינוואר הוא המנהיג מרצועת עזה; אל־עארורי הוא המנהיג מהגדה המערבית. ואין חיבה יתרה בין השניים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"ופתאום, מודיעים לי שאל־עארורי מבקש לבוא אליי באופן דחוף", משחזר סגן גונדר ד"ר יובל ביטון, אז קצין המודיעין של כלא קציעות. "חשבתי לעצמי: על מה מדובר כבר שכל כך דחוף בכלא? אבל בסדר, סגן האמיר רוצה לראות אותי בהול, אז בואו נראה במה מדובר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ביטון הכין לשניים כוס תה עם מרווה, כמקובל בחמאס, "ואז הוא אומר לי: אני מבין שאתם חושבים שיש עסקה. הוא צדק. זו הייתה האמונה אצלנו. הממונים על המו"מ אמרו שבאמת יש עסקה, שהדברים מתקדמים. הם היו מאוד אופטימיים.
"ואל־עארורי אומר לי: 'אתם כולכם טועים'. שאין עסקה, ויחיא סינוואר עובד על כולכם בעיניים, הוא מתעתע בחמאס ומתעתע בישראל. אני התעקשתי שהוא טועה, אבל אל־עארורי בשלו: אתם לא מבינים מה קורה פה, לא מבינים ששום דבר לא יזוז אם סינואר לא יסכים. וסינוואר, שלכאורה לא מעורב, משבש את הכל".
רגע, אבל סינוואר יודע שהוא עצמו עתיד להשתחרר בעסקה כזו. ולמרות זאת הוא משבש אותה?
"לגמרי. סינוואר עשה את הכל כדי לא להשתחרר מהכלא בו היה נכון לאותה עת כבר 19 שנה בתנאים קשים".
על המו"מ לשחרור שליט ניצח באותה עת גרהרד קונראד, בכיר הסוכנים במזרח התיכון של הבה־אן־דה ("המוסד" הגרמני). הוא כבר תיווך בעבר במו"מים סבוכים בין ישראל לארגוני טרור, ומונה אישית למשימה הרגישה על ידי הקנצלרית אנגלה מרקל. באותו רגע הייתה על השולחן עסקה לשחרור 450 אסירים. הרשימה גובשה אחרי לא מעט ויכוחים, בתוך ישראל, בינה לבין המתווכחים, ובינם לבין חמאס. אבל על שם אחד דווקא לא היה ויכוח: יחיא סינוואר. הוא הוגדר אז כ"אסיר בסיכון נמוך יחסית, בצבע ירוק ברמזור", כדברי ביטון. זמן קצר לפני כן, בבחירות חשאיות שמתקיימות בבתי הכלא בארץ, הוא שוב נבחר ל"אמיר האסירים". "זה מקביל בעצם להנהגה שנמצאת מחוץ לכלא", מסביר ביטון. "יש מנהיג בחוץ ויש מנהיג בפנים. יש שורא, המועצה הקובעת בחוץ, ויש אחת בפנים. הכל מאוד מסודר, דמוקרטי, וערכי ואתי, מוקפד וישר ונקי דרך. כך לפחות הם הציגו את עצמם בפנינו".
והנה, דווקא המנהיג הזה, אסיר למופת, מתנגד לעסקת שבויים, ועוד כזו שבמסגרתה גם הוא ייצא לחופשי? ביטון נותר ספקן, אבל הציף את המידע לגורמי ביטחון שהיו מעורים במו"מ הסודי לשחרור שליט. "כולם אמרו לי: 'בעוד שבועיים אתה תשמע שסגרנו'. אבל השבועיים האלה עברו, וחלף עוד זמן, ומי שצדק זה אל־עארורי ולא החבר'ה שלנו. מה מסתבר? שסינוואר באמת הפיל את זה מתוך הכלא".
אבל מה המניע שלו לסכל את העסקה?
"כי הוא אדם כזה, מייצג במידה רבה את הראש הקשה של חברי חמאס שבאו מעזה. בכל פעם שנתקלתי בהם, ראיתי אנשים עם נכונות לשלם מחיר חסר פרופורציות לחלוטין עבור הגשמת עיקרון".
ומה העיקרון כאן? להישאר בכלא?
"לא. העיקרון מבחינתו היה לא לעשות עסקה על חלק מהאסירים - אלא להמתין מספיק זמן, ולייצר את התנאים שכולם ישוחררו. אולי דווקא כי הוא ידע שהוא ישוחרר, זה היה בלתי נסבל מבחינתו להיות זה שייצא וישאיר אותם, הסמלים של האינתיפאדה השנייה, אחריו".
וגישתו של אל־עארורי הייתה שונה?
"לגמרי. אל־עארורי היה מהגדה, ויחסית לסינוואר, אדם פרגמטי. כלומר, צריך לזכור: הוא איש חמאס, ולא אוהב אותנו בשום צורה, אבל אל־עארורי חשב שצריך לקטוף את הפירות מהחטיפה המוצלחת מבחינתם של שליט, למקסם את הרווח, וללכת לעסקה, אפילו אם לא משוחררים בה כל אנשי חמאס שבכלא".
אז מה אל־עארורי הציע בעצם?
"הוא דיבר ישיר ולעניין. אני מציע לך, כך אמר, שאנחנו נתערב בסוגיה הזו, כלל מנהיגות חמאס בכלא. הייתה עד אז החלטה של סינוואר שהאסירים לא מתערבים, כי זה כביכול לא אתי שאסירים ידונו בשחרור שלהם. אחרי שאל־עארורי הבין שסינואר פועל מאחורי גבו, הוא הציע שורת מהלכים עדינים ומתוחכמים כיצד גם לערב את חלק מההנהגה שכן רוצה עסקה, ושהיא תכופף את סינוואר. ומה הוא אומר לי גם בין השורות? הוא מתפוצץ מכעס על סינוואר".
ביטון רוקם מבצע לא־שגרתי: להביא לכלא קציעות את הנהגת חמאס; ובמקביל, לאפשר לאל־עארורי קשר - מפוקח, כמובן - עם הנהגת חמאס בחו"ל. הכל, כדי שעסקת שליט תצליח. ביטון: "העברתי את ההצעה של אל־עארורי לשב"כ, לצוות המו"מ בראשות חגי הדס ואצלנו בפיקוד, והם קופצים על האירוע הזה. הם אומרים 'וואלה, בוא נעשה מהלך'".
בית הכלא נעשה כמרקחה: אסירים יוצאים ובאים, פגישות חשאיות. ביטון מנהל את הכל. "הייתי יושב עם אל־עארורי כל בוקר, שותים תה עם מרווה, כי בחמאס אסור קפה. ואז הייתי הולך לפת"ח, שהם פחות ממושמעים וכן שותים קפה, ויושב איתם ועוד אחד ועוד אחד. פעם תה עם מרמייה (מרווה) ופעם שחור. וככה הייתי גומר איזה 30 כוסות ביום. הייתי מגיע הביתה עם סחרחורת. הפת"ח היו הורגים אותי, סיגריות וקפה. חמאס לא מעשנים, הפת"ח? בלי הפסקה".
בינתיים חלפו החודשים, אל־עארורי שוחרר אחרי 15 שנה מהמעצר המינהלי שלו, וגורש. כשהוא עבר לסוריה, ומאוחר יותר לטורקיה, המבצע נמשך לסירוגין. עד כדי כך, שבמחצית השנייה של 2011, כשכבר היה נדמה שהעסקה עומדת להיחתם, אל־עארורי העביר לביטון הצעה דרמטית: שים את סינוואר בהפרדות, שלא יוכל להעביר מסרים ולא יפריע, "העיקר שלא ידפוק את העיסקה". וכך היה.
בסופו של דבר, המחיר שדרש חמאס הלך ותפח, והגיע ל־1,027 אסירים, אבל גם לזה סינוואר התנגד. ייתכן מאוד שהעברתו להפרדות, היא שסייעה בסופו של דבר לחתימה על העסקה. מכאן, גלגלי ההיסטוריה ינועו: סינוואר משוחרר לעזה, הופך לשליט חמאס ומחולל את טבח 7 באוקטובר; אל־עארורי המשיך לעסוק בטרור, רכישת נשק לחמאס ובמנגנון המימון שלו. ב־2 בינואר השנה, הוא חוסל בלב רובע הדאחייה בביירות, במתקפה שמיוחסת לישראל.
החודשיים האחרונים היו מלאים בידיעות סותרות על אודות המשא ומתן לשחרור 134 החטופים והשבויים הישראלים בעזה. פעם נדמה כי מושגת התקדמות; פעם כי כל הכלים נשברו. נכון ל, המו"מ שמתנהל מול סינוואר טרם הבשיל לעסקה המיוחלת, ולפי שורת גורמים - תקוע ממש. במהלך השבועות האלו, ניהלנו שיחות ארוכות עם שלל גורמי מודיעין שמכירים את סינוואר, במיוחד מהתקופה ההיא, שבה ניהל משאים ומתנים מהכלא, ואחר כך מעזה.
הם לא ממש יודעים איך זה ייגמר הפעם, אבל בדבר אחד הם כן משוכנעים: כדי להבין את המו"מ של סינוואר היום, חייבים להבין את המו"מ של סינוואר של פעם. ובעיקר ללמוד מהשגיאות שישראל עשתה שם.
לפי המיתולוגיה של חמאס, באוקטובר 2011, רגע לפני ששוחרר מהכלא במסגרת עסקת שליט, סינוואר נפל על ברכיו בתאו ונשק לנעלי כמה מחבריו שנותרו מאחור, ובעודו ממרר בבכי תמרורים, נשבע להם כי גם הם ישוחררו. לא ממש ברור כמה הסצנה הזו הייתה אמיתית, ואם כן האם זו לא הייתה הצגה, אבל אין ספק ששחרור האסירים הוא אחד מהנושאים החשובים לו ביותר, אם לא החשוב מכולם. יש הטוענים אפילו כי המוטיבציה להשיג עוד חטופים כקלפי מיקוח הייתה המניע המרכזי שלו לפלישה ב־7 באוקטובר.
אלא שעד בוקר אותה שבת, מנתה קבוצת השבויים והנעדרים - שו"ן, בקיצור הצבאי - שבידי חמאס שני אזרחים ישראלים, מנגיסטו וא־סייד, ושתי גופות של חיילים ישראלים, גולדין ושאול ז"ל. לאורך כל השנים שקדמו, ניסתה ישראל לייצר תנאים לעסקה שתביא להשבתם הביתה. אבל בדומה למו"מ בשבועות האחרונים על השבת החטופים - הכל היה תקוע. סינוואר התעקש שכל האסירים הפלסטינים ישוחררו - ובמכה אחת.
כמו היום, גם בעבר ניסתה ישראל לפתוח במו"מ על השבת השבויים באמצעות גורמים בינלאומיים שונים. היו שם שליחים מגרמניה, מקטאר, וממקומות נוספים. אחד מהם, שניסה להתניע מו"מ כזה ב־2016, תיאר את סינוואר כמי ש"מאוד בטוח בעצמו, מאוד נינוח, מכיר היטב את מדינת ישראל, אזרחיה ותהליך קבלת ההחלטות אצלה", ובעיקר ולפני הכל - הוא לא היה מוכן לזוז אפילו מילימטר. או כולם, בבת אחת - או כלום.
אלא שבצמרת הביטחונית והפוליטית של ישראל, השנים שחלפו מאז עסקת שליט צרבו את הדעה כי העסקה ההיא הייתה טעות. "ישראל שאחרי עסקת שליט כמעט לא הייתה מוכנה לחתום על שום דבר", אומר עו"ד סא"ל (מיל') אבי כאלו, רמ"ח שבויים ונעדרים באמ"ן באותה תקופה.
סינוואר ידע כמובן שקלפי המיקוח שבידו - שני אזרחים שחצו את הגבול, ושתי גופות של חיילים שבארץ הוכרזו כחללים - לא מספיקים לעסקה טוטאלית כמו זו שהבטיח בדמעות על ברכיו בכלא. הוא גם ידע שהאסירים בכלא יודעים זאת היטב. והדבר האחרון ש"אמיר האסירים" לשעבר רצה, זה קרע עם האסירים שנותרו בישראל. הם הבסיס שלו, והשחרור שלהם הוא הרעיון המארגן של חלק גדול מהפעילות שלו.
מה נשאר לו לעשות? לשקר. סינוואר, כך לפי גרסה אחת, סיפר "רק" שקר אחד: שחיילי צה"ל גולדין ושאול בחיים ובשבי חמאס. לפי גרסה אחרת, הוא הפיץ שקר נוסף: שגם שני האזרחים, מניגיסטו וא־סייד, הם בכלל חיילים ישראלים בתחפושת, שנכנסו לרצועת עזה במסווה של מתמודדי נפש, אבל בעצם היו לוחמים מיומנים שהשתמשו בכיסוי מקורי, פאודה סטייל.
המידע השקרי הגיע תוך זמן קצר לבתי הכלא הביטחוניים באמצעות עורכי דינם של האסירים ו"אשגרים" (פתקאות מגולגלות שמוברחות לכלא באמצעים שונים), והופץ בין התאים. האסירים, ובעיקר אסירי חמאס, היו בשמיים: הנה, האח סינוואר אמנם שוחרר, אבל לא שכח אותנו. "אמיר האסירים" השיג קלפי מיקוח והוא מקיים את מילתו.
לפי שני גורמים שעסקו בנושא בקהילת המודיעין הישראלית באותה תקופה, המתווכים, בעיקר הבינלאומיים, ניסו להתחיל את חידוש המגעים דרך בקשה לקבל מסינוואר אות חיים מארבעת הישראלים, אבל סינוואר הורה לחמאס שלא לומר דבר על מצבם של הארבעה. עמדת הארגון העיקשת הייתה כי המשא ומתן הוא על ארבעה אנשים בחיים, ולא סתם ארבעה אנשים - אלא ארבעה חיילים חיים.
מבוי סתום. סינוואר טוען שיש לו "ארבעה חיילים חיים", ודורש שחרור של כל האסירים תמורתם; ישראל, שבטוחה (ובצדק) כי אין לחמאס ארבעה חיילים חיים, לא מוכנה אפילו לדון במחירים שדומים לעסקת שליט.
אז קראו שוב לתת־גונדר ד"ר ביטון, אולי האיש עם הכי הרבה שעות סינוואר בישראל. הוא כבר היה אז ראש חטיבת המודיעין של השב"ס, והוא מבקש מכל המעורבים במו"מ לחזור לנאום הראשון שנשא סינוואר, מיד לאחר שחרורו מהכלא. "סינוואר מסמן כבר בנאום הראשון הזה את החשיבות של האסירים כנושא מרכזי שיוביל אותו, ויגרור את ההיסטוריה של המזרח התיכון בעקבותיו. הכל שם. הוא אומר, אבל אנחנו לא מקשיבים. 'העסקה הזאת היא עסקה גרועה. לא מושלמת', הוא אמר על עסקת שליט. 'אני השארתי מאחורה את חסן סלאמה ומחמוד עיסא', הוא הזכיר את השמות של חברים שלו מעשרות שנים של כלא. והוא גם אומר: 'אנחנו נחטוף חיילים עד שנחזיר אותם'. מתי הוא חוטף? ב־2014. גולדין ושאול. מבחינתו היה חשוב להציג את החטיפה הזו כהצלחה גדולה בדרך לקיים את ההבטחה שלו".
אבל הוא יודע שבישראל יודעים שהם נהרגו.
"הוא יודע שישראל יודעת היטב, אבל לאסירים הוא לא מעביר מסר שהם מתים; נהפוך הוא. והם האמינו לו שהם בחיים".
למה שיאמינו? הם תמימים?
"לא, ממש לא, אבל סינוואר ניהל עליהם מערכה שלמה של לוחמה פסיכולוגית. הוא דאג שאת השקר הזה ישכפלו לא סתם אסירים לשעבר, עם ותק בבתי הכלא וכבוד עצום שרוחשים להם בחמאס, אלא כאלה שישנו מיטה ליד מיטה, עם האסירים הכבדים שנותרו בפנים. אני אמרתי להם שהוא משקר להם. אבל הם כמובן העדיפו את הגירסה של החברים לתא לשעבר, שהם קיבלו באשגרים חסויים, דרך עורכי הדין ובשיחות בטלפונים הסלולריים שהאסירים החביאו".
שניים מהאסירים הכבדים ביותר, שנזקקו יותר מכולם לעסקת שחרור, היו גם שניים מהמחבלים הכבדים ביותר של חמאס: הראשון הוא מוחמד ערמאן, שנבחר על ידי רוב אסירי חמאס לרשת את סינוואר כ"אמיר האסירים"; והשני הוא עבאס אל־סייד, מתכנן ומוציא לפועל הפיגוע במלון פארק, שנבחר לסגנו.
ביטון: "ואני אומר להם: תקשיבו, הוא משקר לכם, וכל החברים שלכם לשעבר לתא משקרים לכם. והם לא מאמינים. וכל מנהיגי חמאס בכלא אומרים לי: אין מצב, אלה אנשים שישנו לידי ונשבענו בדם אחד לשני. ואם הם משקרים לנו, ואם הוא, סינוואר משקר לנו, אז נהרוס את חמאס מבפנים. הם היו כל כך משוכנעים שאני משקר וסינוואר אומר להם את האמת, שלא הייתה להם בעייה להגיד דברים כאלה".
מה עושים? כדי לשחרר את המו"מ, חייבים לשבור את האמון של אסירי חמאס במילה של סינוואר שיש בידיו ארבעה אסירים חיים, ארבעה גלעד שליטים.
וכך נולד מבצע "כינור ראשון".
סא"ל כאלו ומפקד יחידת המו"מ המטכ"לית, איש צללים בשם אל"מ דורון הדר, טוו את מבצע "כינור ראשון", ביטון ניהל אותו בכלא, "וזה היה מאוד מרשים לראות", משחזר כאלו, "איזה כבוד רוכשים לו האסירים, ואיזה אמון, ואיזו פתיחת דלתות אצלם הוא מביא".
במסגרת המבצע קבוצת קצינים בכירים נפגשה בחשאי בבתי הכלא עם חברים נבחרים בהנהגת חמאס. הקצינים הראו להם את דוחות המכון לרפואה משפטית על שאול וגולדין, והציגו בפניהם ממצאים נוספים, כולל הקסדה של אחד החיילים, מהם עלה באופן ברור כי השניים אינם בין החיים. "וראיתי את המבט על פניו של עבאס אל־סייד", נזכר ביטון, כשהוא מביט בחומרים שמציגים לו, והוא כאילו שומר על קור רוח, יעני קוּל כזה. אבל אני מכיר אותו טוב, ורואה את השרירים הקטנים בסנטר זזים, ורואה איך הוא הולך ונמלא זעם אדיר, שהוא מבין שסינוואר עבד עליו כל השנים האלה. אחר כך עמראן אמר לי שסינוואר בעצם לא שיקר לו, אלא שיקר לאמא שלו, שהיא לא תראה אותו בחיים מחוץ לכלא בגלל השקרים האלה".
אסיר אחר, חסן סלאמה, לא שמר את דעותיו על סינוואר רק לעצמו. סלאמה נידון לעשרות מאסרי עולם באשמת הריגתם של 67 ישראלים, בין השאר בפיגועי התופת הקשים בשני האוטובוסים בקו 18 בירושלים ובטרמפיאדה בצומת אשקלון בפברואר 96'. סלאמה היה "אסיר הפרדה" כמעט עשור, מבודד לחלוטין, לא ראה איש זולת סוהרים, וזכה רק פעם ביום לסיבוב של שעה בחצר בית הסוהר. ביטון: "כשהיה בכלא, סינוואר תיכנן במשך שנים שביתת רעב סודית מיוחדת כדי שנוציא את האיש הזה מבידוד, וכדי להשיג לו ולעוד כמה אסירי הפרדה אגף משותף לכולם, שלפחות יהיו להם בני אדם באזור ולא יצאו מדעתם".
אבל אותו סינוואר ביקר את אמו של סלאמה והבטיח לה שהוא עושה הכל, זאת באמצעות חטיפת שני חיילים חיים, כדי להוציא את בנה לחופשי. ופתאום הבן מגלה שסינוואר שיקר לו כל השנים.
סלאמה רותח, ומחליט שלא לשתוק. הוא כותב מעין אשגר משלו, ובו דברים קשים מאוד נגד מנהיג חמאס. הוא מאשים אותו בשקרים, בזיופים ובכך שהוא מועל בהבטחתו לעשות הכל כדי להשיב הביתה את אלה שהותיר בכלא. סלאמה למעשה מאשים את סינוואר כי הוא נהנה מתפנוקי השלטון בעזה, בזמן שאלו שנותרו מאחור, נמקים בצינוק.
מערך המודיעין של שב"ס יירט את העברת האשגר הזה, קרא אותו - אבל התיר לו להמשיך לעבור הלאה. כשהגיע ליעדו, דאגו גורמי מודיעין אחרים גם להדליף את תוכנו לציבור הערבי. סלאמה בעצמו הצליח לפרסם מאמר נגד סינוואר, שתוקף אותו ומתגרה בו. סלאמה כתב כי אם החיילים בחיים, מדוע סינוואר לא עושה בהם שימוש כמו בעסקת שליט וממיר אותם באסירים פלסטינים רבים? ביטון: "הדברים של סלאמה היו חדים - אם הם בחיים, תציג אותם, ואז תפעיל לחץ גדול על דעת הקהל בישראל. אם יש לך קלף - תראה אותו וכך תעניק לו שווי אמיתי".
בתגובה, המסר של סינוואר היה חד, חלק ונוקשה: "הוא שולח לו מסר באמצעות אחד מעורכי דינו: 'תאכל את הנעל שלך ותשתוק'. דברים חריפים מאוד עבור מישהו שנחזה להיות כמו אח שלו".
סא"ל כאלו: "אמנם כלפי חמאס וכלפי סלאמה סינוואר הפגין גישה קשוחה מאוד, שאף אחד לא יבלבל לו את המוח. בשלב מאוחר יותר הוא כותב לסלאמה אשגר ואומר כי הוא לוחם, וחלק מהתפקיד שאללה ייעד לו הוא להיות אסיר שנים רבות בכלא, והוא יעשה את התפקיד הזה עד כמה שיידרש.
"אבל מדיווחים שהגיעו אלינו הבנו שזו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הצלחנו לגעת בסינוואר, שהוא השתולל, שהוא יצא מאיפוס, שפגענו לו בדיוק בפוני של הנקודה שהוא הכי רגיש לה - האמון שציבור האסירים ובעקבותיו כל ציבור חמאס רוחש לו ולמילה שלו. סינוואר תמיד שם דגש על כך שאם הוא אומר משהו, יהיו אלה דברים אמת, ואם הוא מבטיח משהו, הוא יעמוד בהבטחה שלו. והנה מתברר שהוא לא רק לא עמד בהבטחה שלו, אלא גם שיקר לאחיו לכלא, כאילו יש בידיו קלפי מיקוח שכלל לא היו לו".
ביטון, כאלו ואנשי מודיעין נוספים קיוו ש"כינור ראשון" היה כשמו: רק המבצע הפותח של שרשרת מבצעים, שתוביל לערעור של עוד ועוד אסירים במנהיגותו של סינוואר - ואז, אולי, בגלל הלחץ שהאסירים ומשפחותיהם יפעילו - הוא יחליט לרדת מהעץ של "כל האסירים - או כלום". "היה ברור שההצלחה (של כינור ראשון - ר"ב) לבדה לא תוביל לפריצת דרך", אומר כאלו. "זה היה אמור להיות הראשון בשורת פעולות ומבצעים, אבל גם לזה בקושי נתנו לנו אישור - ואחרי כן, שום דבר. כל הבקשות שלנו נפלו על אוזניים ערלות".
ביטון חריף הרבה יותר בביקורת שלו על כך שלא היה המשך ל"כינור ראשון". "הם רק רצו לעשות רעש, להראות שהם עושים משהו, לא הייתה חשיבה מחוץ לקופסה ולא הייתה המשכיות לפעולה החשובה שבוצעה על ידי מודיעין שב"ס, המהלך הזה בוזבז".
אז סינוואר המשיך באותה גישה: בכל נאום הוא הזכיר את חבריו שהשאיר מאחור וחזר על התחייבותו לשחררם. סא"ל כאלו פרש מהתפקיד אחרי שורת הצלחות של הצוות שלו, אך בתחושה כי רבים מהדברים שניתן היה לעשות לא נעשו, גם לטובת השבויים והנעדרים בעזה, וגם לגבי שבויים ונעדרים במקומות אחרים. בנייר סיכום לתפקידו ב2019 כתב כאלו כי הסכנה גדולה, מיידית וחמורה. ההתחייבות והמחויבות המוחלטות של סינוואר לשחרר אסירים, טען, וזאת בלי שמדינת ישראל שומעת ומנסה לאתר נקודות חולשה שלו, יוצרות אפשרות לניסיון של סינוואר להוציא לפועל מבצע גדול לטובת חטיפה אסטרטגית, שתשלים את ההתחייבות שלו – ריקון בתי הכלא מאסירים ביטחוניים.
"התסכול הזה של תשע שנים שסינוואר לא מצליח לעשות משהו, זה לדעתי הדבר הראשון שהוביל להתקפה של 7 באוקטובר. הוא בעצם אמר לעצמו: לא טוב להם שתי גופות, בסדר. אז נביא עשרה חיילים"
ביטון רואה בכך החמצה אדירה של הזדמנות. "סינוואר באמת נלחץ מהאירוע. הוא לחוץ מהקהל בבית ולחוץ מהאסירים שמאיימים עליו להרוס את הארגון מבפנים, כי הוא שיקר לאמא שלהם. בעצם, במצב שנוצר, סינוואר נותר בלי קלפים לקיים את ההתחייבות. אמא של סלאמה מגיעה כל יום שישי למשרד שלו ורוצה לדבר איתו, והוא צריך להסביר לה ולמצוא עוד ועוד תירוצים. וזה, התסכול הזה של תשע שנים שהוא לא מצליח לעשות משהו, זה לדעתי הדבר הראשון שהוביל להתקפה של 7 באוקטובר. הוא בעצם אמר לעצמו: לא טוב להם שתי גופות, בסדר. אז נביא עשרה חיילים".
אז למה הוא לא הלך לנסות להביא עשרה חיילים? למה הוא יוצא במבצע פלישה עצום, שחלק מהמטרות שלו זה גם לחטוף אזרחים וגם לרצוח כמה שיותר?
"המבצע כולו היה פרי של הצלחת־יתר בממדים וברמות שאף אחד, בטח לא סינוואר, לא תיאר לעצמו. הוא היה בטוח שרוב החוליות, רוב נקודות הפריצה, ייכשלו ובסוף הוא יישאר עם כמה חוליות שיצליחו, והן יביאו לו כמה חיילים".
זה נוגד את ההערכות של רוב גורמי המודיעין בישראל, וגם חלק מהעדויות שנאספו מאנשי חמאס שנשבו.
"זו העמדה שלי, ואתה תראה שברבות הימים והחקירות יבינו שגם בזה אני צודק".
ומה אתה חושב שיקרה עם העסקה הנוכחית?
"יש לגורמי המודיעין יתרון עליי: הם יותר בקיאים בפרטים והם בתוך האירוע. אבל אני מכיר את סינוואר, ואני אומר לך - אין שום סיכוי שהוא יחתום. הוא פשוט מתעתע בכולם ויוצר הרגשה שתכף, רק כדי להפיל אחר כך את תיק הסירוב עלינו, או לייצר ספין בכיוון ההפוך".
הפעם כולנו, וגם ביטון עצמו, מקווים מאוד שהוא טועה.
שאלה אחת לא פשוטה נותרה. אם בישראל ידעו חלק גדול מכל מה שמסופר כאן, ושסינוואר הוא מנהיג וסמל בחמאס שמסכל עסקאות - מדוע הוא בכלל שוחרר בעסקת שליט? בשבוע שעבר, במינכן, פגשתי את האדם שאולי יותר מכל יודע לענות על כך: את המתווך הגרמני גרהארד קונראד, בכיר המודיעין שתיווך בעסקת שליט בשלב השני, אחרי שהתברר שהמודיעין המצרי לא מצליח להביא את ההישג. קונראד סגר עסקה עם כל הגורמים רק כדי להתאכזב, הפעם מנתניהו שעשה סיבוב פרסה. הוא פרש בלב כבד מהמו"מ, רק כדי לראות מבחוץ איך נתניהו סוגר עסקה בתנאים עוד פחות טובים מבחינת ישראל. אבל כך או כך, סינוואר היה בכל הרשימות, כמועמד ודאי לשחרור.
"אני מבין שכיום הישראלים רואים בו את חזות כל הרוע, וזה כי אנחנו יודעים מה קרה ב־7 באוקטובר", אומר קונרד ל"7 ימים". "אבל צריך להבין שבשנים שלקראת העסקה ובעסקה עצמה, היו הרבה אנשי חמאס שנתפסו באמת כגרועים שבגרועים. ועליהם היו הרבה מאוד דיונים וויכוחים ומשברים, שלגבי חלק מהם ישראל ויתרה ולגבי חלק - חמאס ויתר".
אבל לא לגבי סינוואר.
"לגבי סינוואר לא היו שום שאלה או ויכוח. הוא היה אסיר לדוגמה ומנהיג אסירים, ומבחינת ישראל הוא לא היה מעורב בדבר שהיה צובע אותו בגוונים אחרים לחלוטין - הוא לא הרג יהודים. מעולם לא התנהל כל ויכוח עליו. הוא לא נחשב כאיום משמעותי, ולמיטב ידיעתי, במידה רבה התייחסו אליו כסוג של אסיר פלילי שהיה מעורב בפשעים נגד פלסטינים".
קונראד מספר כי סינוואר, שאותו לא פגש אישית, הוגדר בפניו בידי אנשי מודיעין ישראלים כאדם קשוח וחסר רחמים, רוצח קר לב, אבל גם חד וחריף, כריזמטי, בעל סמכות, מקובל על כלל האסירים, שעשה לעצמו שם של אדם שעומד במילה שלו. הוא עצמו, לדבריו, עסק בתיווך של הרשימה בין הצדדים, לא בהצעות מי להכניס לתוכה.
"הניסיון להביט לאחור ולהגיד זה מה שיצא מהשחרור של סינוואר, הוא מעשה היפותטי. ברור לחלוטין שמבחינתה של ישראל, אף אחד לא העלה על דעתו בתקופה ההיא שזה מה שעלול להתרחש".
פרסום ראשון: זהו כתב האישום שהוגש נגד מי שלימים הפך למנהיג חמאס
העובדה שיחיא סינוואר נשפט בגין רצח משתפי פעולה, נכלא בישראל לשנים ארוכות, ושוחרר רק במסגרת עסקת שליט, ידועה היטב. אבל כתב האישום המקורי נגדו, נותר כל השנים הללו בעלטה. עד השבוע.
סינוואר הוא הנאשם השלישי בתיק מספר 1996/89, למרות שאין ספק כי הוא הבכיר מבין השלושה. הסיבה פשוטה: בכתבי אישום מהסוג הזה, הסדר הוא פשוט לפי הא"ב. זו הסיבה ששניים מפקודיו של סינוואר מופיעים לפניו: רווחי ג’מאל עאנם מושתה וחסן אחמד חאלד מקאדמה. רק אחריהם מצויין שמו של יחיא אברהים חסן סנואר, ת.ז. 95526697, יליד 1962, ממחנה הפליטים חאן־יונס. סינוואר והשניים האחרים נעצרו באמצע מאי 1989, אחרי חקירה מאומצת של השב"כ, חלק מההתעוררות המאוחרת מדי מול הארגון שיהפוך לאחת הסכנות החמורות לביטחון ישראל.
"הנאשמים הינם חברים בארגון 'אל־מאג'ד' (תהילה), שמטרותיו איסוף מידע מודיעיני על אנשים שנחשדו בשיתוף פעולה עם השלטונות, בסחר בסמים, בעיסוק בזנות או במכירת קלטות פורנוגרפיות, ובביצוע מעשים הנוגדים את רוח האיסלאם", נפתח כתב האישום. סינוואר ויאסין הכירו שנים רבות קודם, וכבר בדצמבר 1987, סמוך להקמתה, סינוואר הצטרף לתנועה שהקים השייח'. לפי כתב האישום, סינוואר וחבריו נשבעו אמונים למען "התנגדות טוטאלית לכל יוזמת שלום, באשר היא טומנת בחובה ויתור על חלק כלשהוא מאדמות פלסטין ונקיטה בדרך האחת והיחידה - ג’יהאד", לצד "הטלת חובה אישית על חבריה להתעמת מול האויב הציוני".
סינוואר, כך מגלה כתב האישום, גויס על ידי סאלח שחאדה, המפקד הצבאי העליון של החמאס, לטובת “התארגנות בחוליות, איסוף נשק ומעבר אימונים צבאיים בנשק ובחומרי חבלה מאולתרים, לצורך ביצוע פיגועים כנגד כוחות הביטחון ו’מלחמה’ (המרכאות במקור בכתב האישום, שנראה כי מי שניסח אותו לא האמין כי אי פעם תהיה זו מלחמה בין הארגון לישראל).
בפעולה הראשונה שלהם, בתחילת 1987, פנו סינוואר ומושתהה ליאסין, “ואמרו לו כי בעקבות פעילותם בארגון אל־מאג’ד הצטבר בידיהם מידע רב על חשודים בשיתוף פעולה עם השלטונות ובהפרת הוראות דת האיסלאם, וכי אין להשלים עם מעשים כנ”ל ויש לנקוט בפעילות לשם הפסקת ‘מעשי התועבה’ הללו”. סינוואר וחברו הציעו לשייח’ “כי יחטפו ויחקרו כל חשוד בשיתוף פעולה וקיבלו מהלה פסק דין דתי - ‘פתווה’ - כי כל אחד שיודה בחקירתו בביצוע אחד מן המעשים הנ”ל, עליהם לרוצחו ‘על פי דרכי האיסלאם’”.
השייח יאסין היה זה שהציע את המועמד הראשון לחקירה והוצאה להורג. הוא טען כי אדם בשם רסמי סלים גם משתף פעולה עם השלטונות, וגם “מצלם ומשכיר קלטות וידיאו פורנוגרפיות, מתעסק ב’זנות’ ולוקח בנות אל חנות הוידיאו שלו והוא ואחרים מקיימים איתן יחסי מין. שני הנאשמים אמרו לשייח’ יאסין כי בכוונתם לרצוח את רסמי הנ”ל, והלה אמר שאין לרוצחו, אלא משיהיו בטוחים כי אכן ביצע את המעשים שנחשד בהם”.
אגב, אדם שעסק בהפעלת סוכנים באותה תקופה ברצועת עזה מטעם השב”כ אומר כי אותו סלים כלל לא היה קשור לישראל, ו”כי זו הייתה יוזמה של יאסין שרצה להיפטר מאדם שביצע את כל שאר המעשים בהם השייח’ הקנאי ראה כפירה שעונשה מוות”.
לפי כתב האישום, “השלושה סיכמו ביניהם כי יחטפו את רסמי ויחקרוהו... ובאם יתברר כי אכן יש בסיס לחשדות - ירצחוהו”. סינוואר הוכיח כשרונות ארגון, איסוף מודיעין ומבצעים. רק אחרי ימים ארוכים של מעקב סמוי אחרי האיש בחאן־יונס, התנפלו עליו סינוואר ואנשיו, ו”בהיותם רעולי פנים, חטפוהו, והכניסוהו למכוניתו של סינוואר ולקחו אותו לפרדס נטוש, ושם החלו לחקור אותו תוך שהם מענים אותו קשות. החקירה התנהלה שלושה ימים רצופים כשהם ממטירים עליו מכות”.
בסוף רסמי הודה. בכל. סינוואר הקליט את ההודאה ואף רשם עליה זיכרון דברים בכתב ידו. אחר כך הגיע לשייח יאסין עם ה”ממצאים”, “כשבידו הקלטת החקירה והדוח הכתוב, ואף אמר לו כי חקרו את רסמי ללא שהיו רעולי פנים ועל כן ‘אין להניח לו’”. שייח’ יאסין, נתן בידיו פתווה, פסק הלכה, כי עליהם לרצוח את האיש.
סינוואר ומושתהא לקחו את האיש לבית הקברות בחאן־יונס, הכניסו אותו לתוך קבר, חנקו אותו באמצעות כאפיה ואז כיסו את הגופה וסגרו את הקבר.
ימים ספורים לאחר מכן, מצוידים בפסק ההלכה נוסף שקיבלו מיאסין, חטפו סינוואר ועוד שלושה מאנשי הצוות שלו את עדנאן עצפור, שגם הוא “נחשד בעיניהם בשתוף פעולה עם השלטונות, בצילום סרטים פורנוגרפיים ובקיום יחסי מין עם בחורות, וזאת לאחר שעקבו אחריו במשך ארבעה ימים”, במכוניתו של סינוואר.
סינוואר ואנשיו נכנסו לחנות של עצפור, חטפו אותו באיומי סכין, לקחו אותו לפרדס, קשרו אותו לעץ ועינו אותו עד שהודה בכל. אחר כך נתנו לו כדורי שינה, לקחו לבית הקברות, חנקו אותו, קברו את גופתו ודיווחו ליאסין.
את הבא בתור, פכרי עיסא ממחנה הפליטים בורייג’, הם כבר פשוט קשרו לעץ, ואז “חנקוהו והיכוהו במקלות ובאגרופים לאחר שקשרו את עיניו עד אשר הלה נפל ומת”. באופן דומה, היו עוד שני נרצחים ועוד מקרה של הריגה, שבוצעו על ידי חוליית החיסול של סינוואר.
סינוואר נידון לחמישה מאסרי עולם, ולמעשה היה אמור להישאר בכלא עד יומו האחרון. אלא שאז הגיעה עסקת שליט - והכל השתנה.
