1. בשולי הדברים, וזה באמת בשולי-שוליהם, כי מי ידע ומי יודע לצפות מה יקרה במזרח התיכון, אבל עדיין נחמד להיזכר בימי הנעורים שלנו, כילדים ברמת הגולן, במאבק על הבית. בכל הר הקמנו כתובת אבנים "שלום עם הגולן", הלכנו לעצרות לרוב, והסתכלנו בהערצה על המבוגרים ששובתים רעב בגמלא, אם כי להערצה התלוותה גם פליאה מסוימת, שכן חלק ניכר משובתי הרעב השמינו במהלך התקופה שבה כביכול לא אכלו דבר.
אני זוכר את הרגע שבו הבנתי משהו על שתייה בעת ההיא. זו הייתה שביתת רעב שמותר בה רק לשתות, ושמתי לב שביום הראשון השובתים שתו מים, ביום השני הם שתו מיצים ולפנות ערב נוספו גם מרקים, ביום השלישי למרקים נוספו קרוטונים ושקדי מרק, ביום הרביעי זה כבר היה מרק עם גרוגרות ועוף מכובס, והחל מהיום החמישי החבר'ה היו שותים גם שניצלים ופירה וגלידה לקינוח. כמה קינאנו בשובתי הרעב על האוכל שהיה להם, ריר נזל לנו בהביטנו בם, אבל לא הרשו לנו להתקרב לכבודה.
"האוכל הזה", אמרו לנו המארגנים בלי לשים לב לאוקסימרון, "הוא רק למי ששובת רעב".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. מה שאני אומר זה שגם מנקודת המבט הצרה הזו, טוב שיצאנו אז למאבק, טוב שלא ויתרנו על רמת הגולן ועל שפת הכנרת, שהייתה ועודנה חלום. די מדהים לחשוב שלוותר על רמת הגולן נראה פעם כמו דבר הגיוני.
אחר כך התגייסתי לשריון, ומדי ערב במסדר שיננו בעל פה את הדרך לרמפות. זה היה טקס בעל חשיבות. כל אחד מאיתנו ידע בדיוק לאן הוא מגיע עם הטנק במקרה שהסורים על הגדרות. יוצאים מהמשטח ופונים, עוברים את המגדל, ואז פונים בצומת. פעם אחת גם הלכנו את הדרך לרמפות ברגל. אמרו לנו שזו הדרך הכי טובה לזכור. הרעיון שהוטמע בנו היה ברור: גם אם מעירים אותך בארבע בבוקר והפקודות לא ברורות ויש בלגן, קח את הטנק שלך לרמפות ותגן על ישראל מפני האויב הסורי, כשברקע תשיר את השיר על אמא שהיה לה בית ירוק עם אבא ובובה ושסק.
1 צפייה בגלריה
סא"ל רועי ממונה תוך כדי קרב בעזה למג"ד 53 של גולני, לאחר נפילת חברו סא"ל סלמאן חבקה ז"ל
(צילום: דובר צה"ל)
3. בשבת שעברה מג"ד שאני מכיר שלח לי הודעה וביקש שנעזור לחייל שלו להגיע לצפון. הם הוקפצו לרמת הגולן לפנות בוקר כדי לעבות את הגבול, והחייל היה תקוע בבית-שמש. יש לי חמ"ל שיש לו רשימת צדיקים שמחכים שיקראו להם להקפיץ חיילים בשעות-לא שעות, אבל לא זה הסיפור. הסיפור הוא המג"ד. כלומר המג"דים. אני רוצה לומר לכם משהו על מפקדי גדודים בשנה האחרונה. תראו, זה לא מאה אחוז מדויק, אבל בגדול, מפקדי החטיבות הם אנשי קבע. גם מפקדי חטיבות המילואים. ואנשי הקבע ראויים לכל שבח, כמובן. זה אמנם מה שהם עושים לפרנסתם בשגרה, אבל מה שהם לקחו על עצמם מאז השבת השחורה זה בלתי נתפס. ועדיין, אין זה דומה לאנשי מילואים שעזבו את כל מה שהיה עולמם והטילו עצמם למערכה. רבים מהמג"דים הם אנשי משפחה עם עבודות, שגם בשנים רגילות עושים כ-150 ימי מילואים, אבל בשנה הזו הם רק שם. בשדה הקרב. פגשתי רבים מהם במלחמה הזו. ישראלים פטריוטים בשנות ה-30 של חייהם. יש להם ילדים קטנים בבית. קריירה שהתחילה להמריא. הם באמת בפריים טיים של חיי המשפחה והעבודה.
הם עלו על מדים בשבת ההיא, ומאז לא באמת פשטו אותם. האחריות שעל כתפיהם בלתי נתפסת. הם באמת קובעים את גורל המערכה. הם גם אלה שצריכים לתווך לחיילים את המציאות. להסביר להם למה הגדוד מגויס שוב בחנוכה למרות שגם בראש השנה ובסוכות היה בצו 8, למה אחרי 200 ימי מילואים יש עוד 70 באופק. הם צריכים לעמוד מול סטודנטים ששואלים: מישהו יפצה אותנו על כך שהלימודים שלנו נדחו בשנה? זה מעניין מישהו? הם מבינים את השאלות, כי גם הם בעצמם שואלים אותן. הנשים שלהן בבית שואלות איך זה בעצם שהכל נופל עליהם. ואיך זה שאין שינוי מקצה אל קצה ביחס למילואימניקים וביחס למגזר החרדי, שלא באמת רוצה להתעלות.
המג"דים הם גם אלה שצריכים לתווך לחייליהם את המציאות: להסביר ללוחמי הגדוד למה הם מגויסים שוב, ולסטודנטים מדוע הלימודים שלהם יידחו בשנה. הם מבינים את השאלות, כי גם הם בעצמם שואלים אותן
4. עם ישראל חייב תודה עמוקה לכל משרתי הקבע והמילואים. אנחנו כולנו עפר לרגליהם. האנשים האלה שילמו את המחיר האישי הגדול ביותר כדי להביא את ישראל מהנקודה שהיינו בה ב-7 באוקטובר למצב הנוכחי, שבו הציר האיראני נחלש ומבולבל כל כך. אלה האנשים שמסכנים את חייהם שוב ושוב כדי לשמור עלינו, כדי להחזיר חטופים, כדי להשיב את תושבי הצפון לבתיהם. ומה שנכון למשרתי המילואים נכון בעיניי באופן מיוחד ומזוקק למג"דים הגיבורים בצה"ל. קבוצה נבחרת של מפקדים שהפכו בשנה הזו למכונות מלחמה משוכללות, התבגרו מאוד וצברו ניסיון שמעט מפקדים בהיסטוריה שלנו צברו. הם הטובים שבבנינו, הם שילמו ומשלמים את המחיר הקשה ביותר, והנחישות שלהם, העובדה שהם לא מיצמצו בשום שלב – גם כשיצאו להתקפה עם פחות חימושים ממה שרצו וגם כשנאלצו לקרוא לחיילים שלהם מהבית, אחרי שאלה התרעננו ימים ספורים בלבד מהסבב הקודם – היא מה שמביא לישראל את ההצלחות. והיא גם מה שיביא בסוף את החטופים הביתה.
5. אחת התכונות הבולטות ביותר של המג"דים האלה היא תכונה שצריך לאמץ: עין טובה. חיוביוּת. אליהם הרי מגיעות הרבה טענות מוצדקות מלמטה: על העומס, על התנאים, על חוסרים, על אי-סדר. הם צריכים להסביר ולהרגיע, למרות שהם מזדהים עם הטענות. אחר כך הם עולים למעלה ומנסים להעביר את מה שכואב, וגם את זה הם עושים במידה הנכונה. לא בנהי, אלא בצורה פוזיטיבית: אנחנו כאן, החיילים כאן וכך ימשיך להיות, אבל חשוב לנסות להשתפר בדרך שקוראים להם, לתת להם ודאות, להתחשב.
אז אם אתה מג"ד במילואים שעשה יותר מ-300 יום השנה ואתה קורא את זה, דע שאנחנו מצדיעים לך. נשתדל להיות ראויים. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24
