בחירות זה כמו לרכוב על אופניים. אף פעם לא שוכחים. וגם אם פעם, כשאלו לכנסת היו מתקיימות אחת לארבע שנים בדייקנות של שעון דמוקרטי, אפשר היה לשכוח - היום כבר אי-אפשר. ארבע מערכות הבחירות בין אפריל 2019 למרץ 2021 הכניסו את ישראל למערבולת פוליטית בלתי נגמרת והפכו את אזרחיה לבעלי מקצוע בהכרעת גורלות, גם אם בעלי מקצוע לא מוצלחים במיוחד המתקשים לבצע את מלאכתם.
אפילו אשליית ההכרעה שניתנה עם בחירתם לראשות הממשלה של נפתלי בנט ב-2021 ובנימין נתניהו ב-2022 לא הועילה להתרת הפלונטר. במובנים רבים, היא רק סיבכה את המלאכה עוד יותר. בחסות אינפלציית הפרגודים הפכו כולם מומחים באקטואליה. שמות ומושגים שפעם היו שגורים רק בפיהם של גרופיז של פוליטיקה – יועמ"שית, יצחק עמית – נישאים היום על כל לשון משל היו כוכבי ספורט ותרבות.
השעון הפוליטי שמתקתק לקראת אוקטובר 2026, סופה של המלחמה ונחרצות הדעה שהתעצמה בשנים האחרונות, מבטיחים שבקרוב יחזרו כולם לעסוק בספורט הלאומי – דמוקרטיה, או למצער אשלייתה. בימים אלו ניעורים לראשונה שרירי ההצבעה הרדומים, וכפטריות אחרי המלחמה צצים ראשוני הכנסים ההמוניים לקראת מה שיהיו – באוקטובר? ביוני? קודם? - הבחירות לכנסת ה-26.
מימין לשמאל, מדרום לצפון וממזרח למערב, ישראל ממששת את קצות אצבעותיה ומוודאת שאלו זוכרות כיצד תוחבים את הפתק למעטפה. זה יהיה פסטיבל רב-חודשים שישלב טעם רע, טעם לפגם וחוסר טעם. כוונות טובות לא חסרות, אבל כך גם דברים אחרים.
× × ×
זו דרך לא קצרה, מהחניון שהושכר מראש במתחם אקספו ועד לאוהל המלבני הגדול שהוקם מחוץ לביתן 1, וגם אם הערב הזה יעמוד בסימן “כל מה שכסף יכול לקנות”, יש עדיין כמה דברים שאי-אפשר להבטיח אפילו עם הפורטפוליו של ניר ברקת. למשל, מזג האוויר. ברקת היה לבטח מעדיף מזג אוויר נוח בהרבה, אבל הרוח הקרה שנשבה בחוץ קירבה אל האף זיכרונות מהגשם שכבר ירד ונשאה הבטחה לזה שעוד יירד.
בראש מורכן, מכונסים בתוך מעילים, צעדו זוגות-זוגות אל האוהל הגדול, שם התקיים החלק הקולינרי של הערב שכותרתו "אחדות וניצחון לישראל", אירוע שכבר הפך למסורת של שר הכלכלה והתעשייה. נחליאלי מבשר את בוא הסתיו, וכנס "אכול ושתה כי מחר בחירות" של ברקת מרמז על בוא הפריימריז. מה שמשתנה הוא רק הביתן הספציפי בגני התערוכה, פעם 2 ועכשיו 1, תלוי בלוח הזמנים של הפסטיגל והכנסים השונים.
ברקת לא קטנוני. מה שיש הוא ייקח, כל עוד זה מסוגל לאכלס מאות רבות של אנשים, יש שיאמרו אלף, ביניהם שרים וחברי כנסת, נסיכי ליכוד, פעילי מחוזות ואבירי סניפים. כדי להבטיח את הגעתם של כמה שיותר מהם נשלח שעות ספורות לפני האירוע מסרון מטעם חברת הפקה עם קריאת הקרב המוסכמת. "ליכודניקים יקרים, בשעות האחרונות מופצות הודעות מצד גורמים קפלניסטיים שמתכוונים להפגין ולחבל באירוע. אנחנו מבהירים: אירוע 'חגיגת האחדות והניצחון' מתקיים כרגיל הערב". הרי לכם אחדות.
מי שהגיע לא מצא אף "קפלניסט" בסביבה. הם כנראה עפים למקומות אחרים כשבחוץ קפוא. מטרים רבים לפני הכניסה לאוהל ההסעדה ועמדות הבידוק והרישום, כליא ברק למספרי טלפון של אנשים לקראת יום פקודה, כבר אפשר היה לנחש עם האף שבפנים ממתינים סוגים רבים של מוקפץ. ואכן, אם הערב כולו היה חתונה של ברקת עם עצמו, אז הבופה היה יוצא מגדר הרגיל. באמת שאי-אפשר היה להפסיק לאכול; מסאמן פרגית, מסאמן טבעוני, שווארמה דג, המבורגר צמחוני, בשר מפורק, טופו אם יגיעו קפלניסטים, גביעי שמפניה מפלסטיק ובירות כיד המלך. סליחה, יד השר.
"שישה המבורגרים עולים 92 שקל", אמר צעיר אחד לאדם מבוגר יותר, אולי אביו, ויחד ניסו להיכנס לכיס של ברקת, העמוק יותר ממצולות האוקיינוס, ולהקיש מפיסות הבשר הזולות ביותר על סדר הגודל התקציבי של האירוע. כדי לאכול בלי הפסקה לא היה צריך לשים צ’ק, רק פרטים מזהים שמהם המטה של ברקת כבר יידע לחצוב את כל מה שהוא צריך בהמשך. מי שממש הרגיש צורך להודות, יכול היה לעמוד בתור ולהמתין לתמונה עם ברקת. מסכות על הפנים, אופנתם החדשה של המאבטחים, רימזו על בואה של אישיות חשובה שהסתתרה מתחת לכתפיהם הגבוהות של השומרים. זה ישראל כ”ץ, שר הביטחון, שיחד עם קטי שטרית, משה סעדה ונוספים הגיעו כדי לשמוח עם ברקת.
אחרי שכולם אכלו ושתו ושתו ואכלו, התבקשו לקיים את חלקם בהסכם ולעבור אל האולם הסמוך, שם הסבו לשולחנות לקראת מה שיהיה החלק המרכזי של הערב. בקבוקי מים, מגשי סופגניות ודגלי ישראל קטנים המתינו למי שעדיין נותר לו מקום לקינוח ולפטריוטיות.
"אם מחר יש בחירות, אנחנו מנצחים". לו הדברים היו נאמרים על ידי יאיר גולן לקהל בצפון תל–אביב, הם היו לבטח גוררים קריאות משולהבות. היות שהדברים נאמרו על ידי יאיר לפיד לפתח–תקוואים מבוגרים יותר, הם התקבלו במחיאות כפיים מנומסות
"שנתיים היסטוריות, כואבות, עוצמתיות, עברו על עם ישראל", אמרה העיתונאית טל מאיר שהנחתה את האירוע, "ואתם הענקתם גב עוצמתי מאלף הפגנות. אתם הלוחמים למען הדמוקרטיה". או אז עלה אל הבמה ברקת, לכאורה גם החתן וגם הכלה בטקס הזה, אבל רק לכאורה, כי בליכוד של סוף 2025 אדם לא יכול להתחתן עם עצמו – הוא יכול להתחתן רק עם נתניהו, וכל שר או פעיל, גדול וקטן, הם לא יותר ממראה שתפקידה להחזיר את נתניהו בגדלים ובצבעים שונים.
הסרטון של ברקת, מעין כרוניקה של ישראל בשנתיים וקצת האחרונות, נפתח בקטעים מהצהרתו של נתניהו לתקשורת בקריה בבוקר 7.10.23. הקהל מחא כפיים שפסקו כאשר הנאום התחלף בתמונות הפלישה מעזה, שהזכירו שדבריו היו תגובה למחדל הגדול בתולדות המדינה. במחולל ההיסטוריה שהוא הסרטון של ברקת, הפכו השנתיים האחרונות מהאסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה - לתקופה של נס שהתמזל מזלנו לחיות בה. "צה"ל מחלץ חטופים... מחסל את מחבלי חמאס... משמיד את צמרת חיזבאללה... תוקף באיראן את אתרי הגרעין".
הכל עובדות, אבל אופן הגשתן מזכיר את שידורי הטלוויזיה הצפון-קוריאנית בדיווחיה על הישגי נבחרת הכדורגל במונדיאל 2014. לאזרחים סופר על ניצחונות כבירים – 0:7 על יפן, 0:4 על ארצות-הברית, 0:2 על סין, 0:7 על פורטוגל בשמינית הגמר, 1:2 על גרמניה ברבע הגמר, 0:3 על דרום-קוריאה בחצי הגמר ו-1:8 על ברזיל בגמר. הבעיה היחידה הייתה שנבחרת צפון-קוריאה אפילו לא העפילה למונדיאל. אבל אולי המציאות לא חשובה, אלא רק איך מספרים אותה.
נאומו של ברקת כלל את הרפרטואר הרגיל, שכל מי ששמע אותו פעם יודע לדקלם בעל פה – ממשכורת של שקל בשנה ועד לכך שאת רכבו האישי רכש בכספו הפרטי. כאשר דיבר ברקת על נתניהו, עצר גם הוא ומחא כפיים, חושש שמא ייפסל אם לא יעשה זאת. כשהזכיר את הנשיא דונלד טראמפ דיבר באנגלית, משל הוא מאזין בשידור ישיר בבית הלבן. הבטן הייתה מלאה, השאר פחות.
× × ×
שלושה שבועות לפני כן, בצהרי יום שישי שמשי במיוחד, התאספו כ-400 פעילי הדמוקרטים, ההלחם האקטואלי של מפלגות העבודה ומרצ, לכנס צעירים שהתקיים במקום שבו פארק הירקון נושק למחלף רוקח. בחור צעיר ישב בקו ישר לבמה שעליה התחלפו הנואמים בשיטת הסרט הנע – יאיר גולן, גלעד קריב, נעמה לזימי, אפרת רייטן ועוד – ושירטט בעיפרון את הלוגו של המפלגה. אחרים השתמשו באמצעים טכנולוגיים חדישים יותר כדי לתעד את האירוע. תינוקות זחלו על הרצפה, מבוגרים בחולצות של "רבין צדק" לחצו ידיים ושאלו זה לשלומו של זה, ואחרי שנעמדו לשיר את "שחקי שחקי" יצאו כולם להפסקה והתמנגלו על מצע סנדוויצ'ונים עם גבינה כחולה, פטרוזיליה וענבים.
"שישה המבורגרים עולים 92 שקל", אמר צעיר אחד לאדם מבוגר יותר בניסיון להיכנס לכיס של ברקת, העמוק יותר מאוקיינוס. כדי לאכול בלי הפסקה לא היה צריך לשים צ'ק, רק פרטים מזהים שמהם המטה של השר כבר יידע לחצוב את מה שהוא צריך בהמשך
זו נקראת כמו הקלישאה החבוטה ביותר על המחנה, אך יש סיבה לכך שקלישאה היא קלישאה – היא בסך הכל אמת שחזרו עליה יותר מדי פעמים. גם שם, היה טעים.
זהו מגרשה הביתי של המפלגה, המקום שבו הירוק של הפארק מתנגש עם האפור של האוטוסטרדה בצפון תל-אביב, היכן שנוכחותה במרחב כמעט מובנת מאליה. עומר לובטון גרנות, מנכ"ל המפלגה שבמתכונתה הנוכחית החליטה לזנוח את התקן "מזכ"ל", התפאר בכך שבשנה החולפת קיימו הדמוקרטים 320 חוגי בית, גם במקומות שבהם מקובל לחשוב שהזדהות כתומך הדמוקרטים זה משהו שאפשר באמת לעשות רק בתוך הבית.
"השלום חזר לאופנה!" הכריזה לזימי, ואדם לוי, בן 24, מחא כפיים. הוא עובד בתנועת החלוץ, ארגון חינוכי שמפעיל מכינות ותוכניות לבוגרים אחרי צבא, וסטודנט לעבודה סוציאלית. הוא נבחר מראש להיות האיש שישאל את לזימי סדרת שאלות שהוטלה עליה החובה להשיב עליהן בקצרה, דבר העומד בניגוד לכל עצם מעצמותיה כפוליטיקאית.
הוא התחיל להתעניין בפוליטיקה בגיל 18, ובתזמון שלא יכול היה להיות טוב יותר. לוי הוא חלק מדור הבייבי-בום של הפוליטיקה הישראלית. הוא רק בן 24, ומערכת הבחירות הקרובה תהיה השישית שבה הוא מצביע, הישג שבעבר היה שמור רק לבני 38 או לכאלו שהחזיקו במקביל באזרחות קונגולזית.
לוי הוא דוגמה טובה לפוליטיזציה של המרחב בישראל, היכן שהתוהו ובוהו וחוסר היכולת להתיר את הפלונטר רק מגבירים אצל רבים את התחושה שעליהם לעשות הכל כדי לפרום את הקשר. זה עידן התודעה והמעורבות, עם אנשים שמבינים בפוליטיקה כפי שבעבר הבינו בני גילם בספורט ובמוזיקה.
"שירתי במילואים במלחמה וככה הבנתי שאי-אפשר לשתוק יותר סביב מה שקורה פה", הוא אומר, "בשנה האחרונה הייתי שותף בהרבה כנסי פעילים. אני חושב שלצעירים יש הרבה יותר כוח ממה שהיה בעבר. המצב לא יכול להימשך. המהפכה המשטרית, בשעתו, לא פגשה אותנו. אלו דברים אקדמיים שהיית ממש צריך להעמיק כדי להבין בהם. היום המצב פוגש אותנו, בסופר, במילואים. במובן הזה, הדמוקרטים מציעה פלטפורמה שרותמת את העניין הגובר של הצעירים בפוליטיקה – יש מודלים של התנדבות בתאים סטודנטיאליים, למשל, ואני ממש מופתע לטובה מההיענות. המלחמה נתנה סטירה לאנשים. אני מאמין בשינוי, בכך שהוא קרוב".
באוויר אכן נישאת תחושת מהפך מתקרב ואמונה בכך שהדמוקרטים תהווה חלק משמעותי בגוש שיחליף את השלטון. זה לחם חוקה של מפלגת אופוזיציה – להאמין בקואליציותה הקרבה. הסקרים מנבאים למפלגה מספרים שמפלגת העבודה לא ראתה גם עם משקפת בכנסות האחרונות, אך כשלוקחים בחשבון שמדובר בביטוי למשקלם האלקטורלי של מצביעי העבודה ומרצ גם יחד, המספרים חדלים להיות פלאיים והופכים, ובכן, ריאליים.
יתרון אחד יש בכל זאת לדמוקרטים. הבחירות הקודמות, שבהן מרצ לא עברה את אחוז החסימה, הוכיחו שבפוליטיקה הישראלית - ובוודאי בגוש השמאל ההולך ומתכווץ על רקע הפיכתם של בנט ואביגדור ליברמן לבית עבור מצביעים פוטנציאליים - אחד ועוד אחד לא תמיד שווים שניים. עדיף להיות שניים מראש. מצד שני, המלחמה היא אירוע שטילטל את הישראליות גם בכך שמשך אותה לקצוות האידיאולוגיה. מרכז הוא רעיון שלא מותאם לימים קיצוניים, וכך בני גנץ ויאיר לפיד משלמים את מה שליברמן ויאיר גולן מרוויחים. בתוך כותלי הגוש, הכוחות מתמגנטים לקצוות.
"הקהל שלי זה אנשים שרוצים להאמין במפלגת השינוי", אומר לובטון גרנות, 35, בעל ניסיון של עשור בקמפיינים פוליטיים. הוא מדבר על 17 מנדטים לפני חיבורים בתוך הגוש, ומתנתק מעט מחללית האם של ההיגיון. הוא מציין שהוא מזרחי שגדל בבית דתי בהתנחלויות, לא המיליה של הדמוקרטים, סיפור מקור שלכאורה מעניק לעמדתו הנוכחית, הלא-מובנת מאליה, יתר חשיבות כמי שמצא אמת כלשהי.
"אני לא מחפש להמיר אנשים שהצביעו בבחירות הקודמות לליכוד", הוא אומר, "אני מנסה שאנשים יצביעו לערכים שלהם, בלי להתנצל או להתבייש. אני ממלא אולמות שלוש פעמים בשבוע, השטח שלי בוער. יהיו אחוזי הצבעה מאוד גבוהים במחנה שלנו – אנשים מרגישים שמתחילים להצר את צעדיהם, ולכן אלה הבחירות הכי גורליות שיהיו פה. אני נערך לבחירות כבר ביוני".
× × ×
הגוון הקליפי שתפס אירוע הצעירים של הדמוקרטים – דוברים מתחלפים שמשיבים לשאלות קצרות שחלקן קלילות על גבול השטחיות ("עם איזה חבר מפלגה מהקואליציה היית יושבת לקפה?" שאל לוי את לזימי, וזו לא מצאה בעצמה את שארית ההומור הדרושה כדי להשיב) – היה שונה בתכלית מזה שאפיין את הכנס שקיימה יש עתיד בפתח-תקווה יומיים לאחר מכן. היו צעירים במקום, אין ספק, אך הגיל הממוצע של המשתתפים היה סביב 50, וכך האירוע היה, לפחות במהותו, מעמיק יותר.
בשלב מסוים יאיר לפיד התחיל לדבר ולא הפסיק. כשהפסיק, השיב לשאלות שאולי יאפשרו לו להתייחס למה שלא הספיק. הוא סוכך על עיניו וכיווץ את גביניו בניסיון לאתר מי זה שם בדיוק שמרים את ידו בשורות האחרונות של אולם שהכיל כ-400 מתנדבים, סקרנים ומתלבטים.
הדוברים נתבקשו מראש לנסח את מחשבותיהם בצורת שאלה, כי לאנשים יש לפעמים נטייה לנאום כשהם עוברים ממצב ישיבה לעמידה. הנוכחים שהרימו את ידם וגם קיבלו את רשות הדיבור מלפיד היו מודאגים ממספר נושאים שאותם ניתן היה לצפות מראש – חוק גיוס חובה, שילוב החרדים בשוק העבודה, נתניהו בנימין ובנימין נתניהו – אך את לפיד הדאיג בעיקר האופן שבו הם תופסים את האחרון. יותר נכון – דימויו כאדם בלתי מנוצח שמקפיד להעיד ולצחוק אחרון.
"יש לנו נטייה לחשוב שביבי יוציא שפן מהכובע. שלוש שנים רצוף אנחנו מובילים בכל סקר אפשרי", אמר לפיד והתכוון יותר לסך כוחו האלקטורלי של המחנה ופחות לזה של מפלגתו שלו, שאם יהיה לה מזל תאבד רק 50 אחוז מחברי הכנסת שלה בכנסת ה-26, "אם מחר יש בחירות, אנחנו מנצחים. בגלל זה הם דוחים את הבחירות, כי הם יפסידו ואנחנו ננצח. תודעת ניצחון מביאה ניצחון, ולא יכול להיות שמחנה שמוביל בסקרים יסתובב בתחושה שהוא יפסיד".
לו הדברים היו נאמרים על ידי גולן לקהל שהתאסף בצפון תל-אביב ולא בפתח-תקווה, הם היו לבטח גוררים קריאות משולהבות. היות שהדברים נאמרו לאוזני פתח-תקוואים מבוגרים יותר, התקבלה האמירה במחיאות כפיים מנומסות. אולי הם פשוט לא השתכנעו. אחרי שנים שבהן נתניהו משכיל להישאר במקומו, חרף אינספור אירועים שכל אחד מהם טרם התרחשותו נחזה ככזה שלבטח יוביל לנפילתו – העמדתו למשפט, תחילת עדותו, פתיחת חקירתו הנגדית, פרוץ המלחמה, סיום המלחמה – כבר קשה להאמין למספרים ולמילים. כשזה יקרה הם יאמינו, ואולי גם אז לא.
האופן המדויק שבו יחולקו הקלפים של חפיסת האופוזיציה יעסיק את הידיים המערבבות עד למועד הגשת הרשימות. בעוד לובטון גרנות מדבר על סקרים שמצביעים על כך שהחיבור של הדמוקרטים, יש עתיד וגדי איזנקוט שווה 31 מנדטים, לפיד מוריד את הדברים מסדר היום. "אנחנו לא נתאחד עם השמאל כי אנחנו לא שמאל, אנחנו מפלגת ימין כלכלי מובהקת".
גם אם המושגים הכביכול-מובהקים הללו, "ימין" ו"שמאל", נשחקו באקלים הפוליטי של ישראל ב-2025 – נכון יותר יהיה לומר “דמוקרטים” ו”איך שלא יקראו לצד שמנגד” – זה לא אומר שהם איבדו משמעות לגמרי. לפחות לא ברמת המיתוג, המילה שמאל עדיין מעוררת תגובת-נגד אינסטינקטיבית בליבם של מרבית הישראלים. זו כותרת שרצויה, ובכן, רק למי שמוכנים להעיד על עצמם כשמאלנים. מיזוג של גולן, לפיד ואיזנקוט אולי יבטיח לטרויקה את הבכורה בתוך הגוש, אך לא יגדיל את הגוש אפילו בקול אחד. זה הרי לא יוריד מהגדר לכיוונו של לפיד אפילו מתלבט אחד שכל מה שחסר לו זה הגוון הרפורמי של קריב. זה כן יכול להרחיק אנשים שניתן היה למשות מהליכוד.
למען האינטרס הכללי, ובהנחה שהיא לא מתחככת עם אחוז החסימה, מוטב ליש עתיד לבדל את עצמה מהדמוקרטים, גם אם ברור שהתעצמותה של זו באה על חשבון יש עתיד. תרשים הזרימה ברור – הדמוקרטים משיבים הביתה מצביעים שנדדו למרכז, ואילו יש עתיד (ובעיקר בנט ואיזנקוט) מושכים את השוליים הרכים, הממלכתיים, מימין.
הדברים הללו הם לא בתחום עיסוקה של מאיר שור, 22, שאפשר להגדיר באופן לא רשמי כ"שרת הטיקטוק" של יש עתיד. תפקידה הוא לצבוע בגוונים שונים של צעירוּת אירועים מהסוג הזה, שמושכים אליהם בעיקר אנשים שעדיין משתמשים בפייסבוק. "בסוף, לצעירים לא מדברים בכנסים בשמונה בערב בפתח-תקווה", היא אומרת, "אנחנו עושים סרטוני אווירה, שואלים מה הכי רוצים שישתנה. אני מאוד נהנית ומקבלת גם פידבקים ממש טובים, אבל יש גם דברים פחות סימפתיים". שור בהחלט משלמת מחיר – מאז החלה לעבוד עם יש עתיד ירדו לה הרבה עוקבים.
× × ×
הדלקת נרות עם בנט, טיגון לביבות עם ליברמן, חיפוש אפיקומן עם איתמר בן גביר וקביעת מזוזה עם בצלאל סמוטריץ' – חלק מהאירועים הללו התרחשו באמת, ואם האחרים לא זה רק אומר שהקריאייטיב המפלגתי חייב להתעורר. לוח השנה היהודי משופע בחגים, כמו הביא מראש בחשבון שיבוא יום ויהיה צריך למצוא תירוץ טוב לאגד כמה פעילים במקום אחד.
ככל שיתקרבו הבחירות, גם סתם יום שלישי שגרתי יהיה ניתן למסגר באופן מיוחד – "שלישי של ציונות", "שלישי של מהפך", "שלישי של פעילים", "שלישי של משתכנעים".
אנחנו עומדים לפני שנה של התכנסות בלתי נגמרת, מחול חיזור של נבחרים ובוחרים שבמסגרתו ישלחו מיליוני אס-אם-אסים שרק לאחוז זניח מתוכם ישיבו "הסר". האם כל זה באמת מייצר שדה מגנטי של אידיאולוגיה שחזק מספיק כדי להסיט אנשים ממפלגה אחת לשנייה? אם כל מפלגה מקיימת כנסים, אז מה שמתקבל הוא לא יותר מכיכר פוליטית – כולם זזים במעגל, רק כדי לפנות בסופו של דבר בחזרה אל המקום שממנו הגיעו.
לפעמים נדמה שהמרוויחים המיידיים והברורים ביותר מכל האירועים הללו הם ספקי השירות העקיפים. הקייטרינג במשתה של ברקת ובכנס הצעירים של הדמוקרטים, ואולם האירועים ששימש כאינקובטור של יש עתיד. במציאות הכלכלית הלא-פשוטה של ישראל בואכה 2026, גם זה משהו.
