1. זה יהיה טור עם מחשבות שצפו בשבוע המרגש שעברנו, אבל אני מבטיח לסיים בהפוגה קומית חסרת חשיבות, כי הלב, הוא באמת כבר עומד להתפקע. כמה אפשר לשאת את משחקי הדיונון שהפכו לחיינו. לא נשרוד אם לא נעסוק גם בזוטות.
אבל אתחיל מכך שאספר כי בשבת שעברה, עוד בטרם ראינו את שלוש הבנות בבית, חבר שלח לי פרטים של אחד מהמחבלים שמשוחררים בעסקה. הסתכלתי ולא הבנתי מה יש בזה. זה הרוצח של שלום שרקי, הוא הסביר. פתאום המושג הערטילאי "שחרור מחבלים" קיבל אצלי משמעות קונקרטית. אני עוד זוכר את משפחת שרקי הולכת לבית המשפט לדיונים. היה חשש שהרוצח הנתעב יימלט ממלוא חומרת הדין. עורכי דינו ניסו לטעון שהוא לא בריא בנפשו. אבל הוא קיבל מאסר עולם, וזה סיפק להם מעט נחמה. והנה, כעבור תשע שנים בלבד, הוא יהיה שוב אדם חופשי. זה לא משהו שצריך לשנות את העמדה העקרונית של מישהו, אבל זה מחדד את חוסר הצדק והזוועה שאנו עוברים: אדם שרק ב-2017 נגזרו עליו מאסר עולם ועוד 20 שנות מאסר, יוצא לחופשי, בעוד שלום שרקי ז"ל עלה בסערה השמיימה ביום ההוא ואיננו עוד. אוי לנו שנקלענו לאותו מחדל נורא ואיפשרנו לאויבינו להתעלל בנו ככה. אבל כמו שאמר חברי יאיר שרקי באצילותו כי הרבה: אחי איננו, אבל רומי חיה ולכן טוב שהעסקה יצאה לפועל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
1 צפייה בגלריה
שלום שרקי ז"ל
שלום שרקי ז"ל
שלום שרקי ז"ל. פתאום המושג הערטילאי "שחרור מחבלים" קיבל אצלי משמעות קונקרטית
(צילום: באדיבות המשפחה)
2. בזמן כתיבת שורות אלה המדינה כבר עסוקה בשחרור הנוסף שצפוי לקרות. מי יודע אילו תרגילים ושטיקים יעשו לנו הסדיסטים מחמאס בפעם הזו, וגם בכך צריך להודות: יש איזה שעון חול מתקתֵּק ומפחיד שמרחף מעלינו. 42 יום. ומה יקרה בסופם? חזרת החטופות מדגישה כמה בלתי אפשרי להשאיר את האחרים מאחור. אבל ההבנה שהממשלה תתפרק אם ממשיכים בעסקה לשלבים הבאים מעוררת חרדה קולקטיבית: מה יהיה גורלם של החטופים האחרים? האם טראמפ יכריח את ביבי להמשיך בעסקה? האם סמוטריץ’ יכפה את המשך הלחימה? ויש עוד שאלה: גם אם סמוטריץ’ מתכנן לעצור את העסקה, למה לדבר על זה כעת, בטרם כל החטופים שאמורים לשוב בשלב הראשון משוחררים? למה לסכן אותם? למה להתעמר בבני משפחותיהם החרדים?
שאלה נוספת: מה זה בעצם אומר, "להמשיך להילחם"? בשבועות שקדמו להפסקת האש איבדנו חיילים רבים בצפון הרצועה, במקומות שבהם צה"ל היה שוב ושוב ושוב. המשמעות: השאלה איננה בהכרח בין שחרור חטופים לבין הכרעת חמאס. השאלה היא בין שחרור החטופים לבין דשדוש ואבידות חסרות תכלית. האם את מה שלא השגנו 15 חודשים, נשיג פתאום?
מה זה בעצם אומר, "להמשיך להילחם"? השאלה היא בין שחרור החטופים לבין דשדוש ואבידות חסרות תכלית. האם את מה שלא השגנו 15 חודשים, נשיג פתאום?
3. ואחרי שאמרנו את זה, אני רוצה לציין שני דברים פחות פופולריים, שניהם קשורים באנשים שלא הצבעתי ולא אצביע להם. נתחיל עם השר בצלאל סמוטריץ’. הוא העלה ציוץ ברכה לחטופות ששוחררו, וחטף ביב שופכין. אנשים התחרפנו מכך שהוא הצביע נגד העסקה אבל מעז לברך את הבנות על שובן. אבל האמת היא שאפשר לחשוב שהמחיר בעסקה גבוה ומסוכן מדי, ועדיין לשמוח בכל לב על שובן. וזה לא שאני מרחם על סמוטריץ’ שסופג ביקורת: בממשלה הקודמת הוא קרא לסלק את שרי הממשלה מבתי הכנסת בבושת פנים, עמד עם תמונות נרצחים בכנסת וטען שדמם על ידי חברי הממשלה. זה היה מבחיל. ובכל זאת, זה משהו שנצטרך לגדול אליו: היכולת להכיל ויכוח.
הדבר השני שרציתי להגיד זה שצבי סוכות כבר אינו חבר כנסת, וזה זמן לומר לו תודה על עשרות פניות שהעברתי לו בנושא מילואימניקים, והוא תמיד עשה מה שהיה יכול כדי לטפל ולבדוק ולקדם. העברתי עליו ביקורת יותר מפעם אחת והתכתשנו בינינו בימי הרפורמה, אבל מה ששלו שלו: כל פנייה שהגיעה אליו מחמ"ל המילואימניקים שלי טופלה מיידית ובמסירות. כך ראוי.
4. בגלל שהמתח הורג אותי, אסיים במשהו מהחיים הפשוטים, עם חיבור דחוק ביותר לאירועי השעה: לנוח, הכלב המטומטם וטוב הלב שלי, הייתה לאחרונה איזו בעיה בתחת. הוא כל פעם הלך כמה צעדים, ואז התיישב וגרר את ישבנו על הרצפה. למעשה הוא גירד בתחת, אבל בצורה אובססיבית שהראתה שמשהו מפריע לו. אגב, אלו בעיות שאינני זוכר שהיו לכלבים בזמן שאני הייתי ילד. בואו נאמר שברמת הגולן באייטיז כלבים לא גירדו בתחת. גם לא היו פסיכולוגים לכלבים. בקושי לאנשים היו פסיכולוגים. נוח בוכה כשאנחנו יוצאים מהבית. נראה לכם שהכלבים בזמננו היו בוכים? הם היו יוצאים גם, לעשות את הסידורים שלהם. גם מצחיק אותי שאני רואה היום שלטי "זהירות, כלב נושך". איזה נושך, בחייכם. הכלבים של היום, אם בא פורץ הם רצים לשירותים להקיא. הולכים לבכות לפסיכולוגית. בזמננו לא היה שלט של כלב נושך, כי הכלב היה אוכל את השלט. הוא גם בכלל לא היה נושך. הוא היה טורף.
5. בכל מקרה, רציתי לקבוע תור לנוח אצל הווטרינרית, אבל היא הייתה עמוסה, רצתה שאבוא בהמשך השבוע. איך המשך השבוע, אמרתי לה, נוח מחכך פה את התחת על הכביש, זה פיקוח נפש. צלם לי סרטון, היא ביקשה, ואגיד לך אם זה דחוף. החל מרגע זה קרה דבר משונה, שמזכיר את הרכב שאתה מביא למוסך ודווקא שם הוא מחליט להפסיק להשמיע את הרעשים שבגללם הגעת איתו: בכל פעם שהפעלתי את המצלמה, נוח התנהג רגיל. בכל פעם שכיביתי, הוא חזר לחכך את התחת על האספלט. זה היה כל כך מובהק, שלא הבנתי אם הוא מנסה לעבוד עליי או על הווטרינרית. בסוף נאלצתי להיכנס הביתה, להעמיד פנים שאני מנמנם, וכשנוח לא שם לב צילמתי אותו מהחלון בפפראצי, כאילו מדובר בביונסה.
אבל זו המחשבה שהעסיקה אותי: האם נוח סובל כמו שניכר ברגעי חיכוך התחת על השטיח, או שמא הוא מבסוט, כפי שניכר בכל הסרטונים שצילמתי אותו ובהם קפץ ושמח?
ואנחנו, האם אנחנו שמחים מאלה ששבים אלינו, או בדיכאון מאלה שעדיין לא שבו? מחילה, לא מצאתי חיבור יותר טוב, אבל ממש רציתי לעסוק גם בזוטות. שבת שלום.