התפטרותם של הרמטכ"ל הרצי הלוי ושל אלוף פיקוד הדרום, ירון פינקלשטיין, נתנה את האות למעבר ל"יום שאחרי" מלחמת חרבות ברזל. אפשר להעריך שבימים ובשבועות הקרובים יהיו התפטרויות נוספות בצה"ל, בעיקר אחרי שיושלם תהליך הפקת הלקחים הצבאיים מהמלחמה. ראש אגף המבצעים, אלוף עודד בסיוק, צפוי גם הוא לסיים את תפקידו, וייתכן שגם אלוף נמרוד אלוני, שסיים את כהונתו כמפקד אוגדת עזה קצת יותר משנה לפני הטבח, ישלם את מחיר הקונספציה. אליעזר טולדנו, שהיה אלוף פיקוד הדרום עד יולי 2023, כבר הודיע שלא ימשיך בצבא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
שר הביטחון ישראל כ"ץ הודיע כי ביום ראשון הקרוב יחל בתהליך בחירת הרמטכ"ל הבא. שלושת המועמדים הם מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (במיל') אייל זמיר, סגן הרמטכ"ל אלוף אמיר ברעם ומפקד זרוע היבשה היוצא, אלוף תמיר ידעי. שלושתם ראויים, אך זמיר הוא עתיר הניסיון מביניהם ונחשב למועמד הטבעי לתפקיד. כמנכ"ל משרד הביטחון וכסגן רמטכ"ל לשעבר הוא רכש ניסיון רב הן בתחום בניין הכוח והן בתחום הדיפלומטיה הצבאית, בעיקר מול האמריקאים. כאלוף פיקוד הדרום בשנים 2018-2015 עסק זמיר בהפעלת הכוח ובהכנתו למלחמה, וכמי שהיה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, הוא מכיר היטב את הממשק בין הדרג המדיני לצבאי. זמיר, 59, בוגר הפנימייה הצבאית בתל-אביב, גדל בחיל השריון. אם ימונה, הוא יהיה הרמטכ"ל הראשון שביצע את כל שדרת התפקידים בחיל, מאיש צוות טנק ועד מח"ט.
ברעם, 55, בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה, גדל בחטיבת הצנחנים ופיקד עליה. ברעם הצטיין בתפקידו כאלוף פיקוד הצפון והכין היטב את הכוחות ואת התוכניות המבצעיות למלחמה בלבנון. אך דווקא כסגן רמטכ"ל הוא לא בא לביטוי משמעותי במלחמת חרבות ברזל, ועסק בעיקר בהיבטים הלוגיסטיים של ניהול המערכה ובקשר עם האמריקאים. הביקורת שהשמיע בחדרים סגורים על תפיסת העולם המבצעית של הרצי הלוי והעובדה שאינו נמנה עם מקורביו עשויות להעניק לו נקודות אצל שר הביטחון כ"ץ. ועדיין, אין לו את הניסיון העשיר והמגוון של אייל זמיר, במיוחד בהיבטים האסטרטגיים.
אחד הלקחים החיובים של התמרון, שהרמטכ"ל הבא יידרש לשמרו והטמיעו, הוא עקרון הקרב המשולב. הלחימה במסגרות של צק"חים (צוותי קרב חטיבתיים) ושל צק"גים (צוותי קרב גדודים) הפכה לדבר כמעט טבעי בתמרון בעזה ובלבנון. מח"ט טנקים, למשל, יכול למצוא את עצמו מפקד על מסגרת הכוללת שני גדודי חי"ר, גדוד טנקים אחד וגדוד הנדסה, ולהפך
ידעי, 55, גדל בגולני ופיקד על החטיבה במלחמת לבנון השנייה. יש לו ניסיון רב בפיקוד על מסגרות לוחמות ביבשה, והוא מכיר היטב את גזרת יהודה ושומרון על המורכבויות שלה – הן כמפקד אוגדת איו"ש והן כאלוף פיקוד המרכז. התפקיד הזה נחשב לא פעם כתחנה האחרונה של אלופים בצבא, בגלל החיכוך עם המתנחלים, אבל לא במקרה של ידעי, שהצליח לתמרן בשדה המוקשים של השטחים ולצאת משם בשלום. כמפקד זרוע היבשה הוא עסק אמנם בבניין הכוח, אך אין לו את הניסיון הנדרש מרמטכ"ל בהיבטים האסטרטגיים והמדיניים וגם לא בעבודת מטה ברמה המטכ"לית. אם ייבחר לתפקיד, הוא יהיה הרמטכ"ל הראשון מאז מרדכי (מוטה) גור ז"ל שלא כיהן קודם לכן כסגן רמטכ"ל.
אלוף פיקוד הצפון אורי גורדין, שזהו תפקיד האלוף השני שלו (בניגוד לזמיר, ברעם וידעי, שעשו שלושה תפקידי אלוף), הוזכר כמועמד אפשרי לרמטכ"לות, אך בשיחות עם מקורביו אמר שר הביטחון כי אינו בשל עדיין לתפקיד, ולכן נפקד שמו מהרשימה. סביר להניח שיתמודד על תפקיד סגן הרמטכ"ל שצפוי להתפנות – בין אם ייבחר ברעם לרמטכ"ל ובין אם לאו.
פרישתם הצפויה של הקצינים שדבק בהם כתם המחדל תחייב את שר הביטחון למלא את השורות החסרות. שניים ממפקדי האוגדות שהוכיחו את עצמם במלחמה – האלופים דן גולדפוס ודדו בר כליפא – כבר יושבים סביב שולחן המטה הכללי, גולדפוס כמפקד הגיס הצפוני ובר כליפא כראש אגף כוח אדם. אפשר להניח שממשלת הימין תפעל לקדם את הקצינים שנחשבים כמזוהים איתה, כולם חובשי כיפה, ובראשם תא"ל עופר וינטר, שפרש בזעם מהצבא ולא חסך את ביקורתו מהרמטכ"ל שסירב לקדמו. ייתכן שגם מפקד אוגדת עזה, תא"ל ברק חירם, ומפקד אוגדה 252, תא"ל יהודה ואך, יסומנו כמועמדים עתידיים לקידום, כל אחד מהם בבוא זמנו ובהתאם לניסיונו.
השר כ"ץ רמז לא פעם כי המטכ"ל הבא יהיה לוחמני יותר מזה הנוכחי. זו בעיקר סיסמה שנועדה לרצות את מצביעי הימין. הרצי הלוי הוא רמטכ"ל לוחמני ונחוש שמנהל כבר 15 חודשים מערכה מורכבת ועתירת הישגים בשבע זירות, קרובות ורחוקות. הנרטיב שלפיו ראש הממשלה נתניהו אחראי להישגי המלחמה ואילו הרמטכ"ל אחראי רק לכישלונות ולמחדלים עושה עימו עוול. השבוע, למשל, אמר השר כ"ץ כי מבצע "חומת ברזל" בג'נין הוא "לקח ראשון משיטת הפשיטות החוזרות בעזה". המסר שעלה מבין השורות: בעוד שהרמטכ"ל הרצי הלוי דוגל בפשיטות חסרות תכלית, שבסיומן המחבלים חוזרים לשטח, שר הביטחון מוביל מדיניות שונה ולוחמנית הרבה יותר. לטענה הזאת אין אחיזה במציאות: ראשית, מי שחתום על תוכניות הלחימה בג'נין ומוביל אותן הוא הרמטכ"ל הרצי הלוי. שנית, הלחימה בעזה אינה עונה להגדרה של "פשיטות", שהן פעולות ממוקדות של כניסה לשטח ויציאה ממנו אחרי יום או יומיים. בג'באליה, למשל, צה"ל נלחם כבר שלושה חודשים ברצף ומנהל קרב התקפה אוגדתי בעצימות גבוהה.

תהא זהותו של הרמטכ"ל הבא אשר תהא, הוא יצטרך לבחור לעצמו מטה כללי שיתאים למשימות הניצבות בפניו. ובראשן, גיוס לצה"ל של עוד כ-10,000 חיילים, מתוכם 6,000 לוחמים. הגיוס הזה נועד הן כדי לפצות על האבידות שספגה ישראל במלחמה – 841 חיילים הרוגים וכמעט 7,000 פצועים – והן כדי לאייש את משימות ההגנה על הגבולות ובשטח ישראל לאור לקחי 7 באוקטובר ולנוכח האיומים הקיימים. הגדלת הצבא הסדיר תאפשר להקטין את נטל המילואים בהדרגה בתוך מספר שנים. ואמנם, משימה חשובה לא פחות מהכנת הצבא למלחמה הבאה תהיה הקלת הנטל על המשק כתוצאה מגיוסי מילואים ממושכים, שגורמים לשחיקת החוסן הלאומי והמוטיבציה. כמו כן יצטרך הרמטכ"ל הבא לגבש בדחיפות מודל שירות קבע חדש שיגרום לטובים ולמבריקים לרצות להישאר בשירות, בעיקר בדרגי הפיקוד הזוטר והבינוני. בצה"ל יש כעת מפקדי אוגדות מצוינים ועתירי ניסיון, אבל המחסור במ"פים ובמג"דים טובים מתחיל להיות מורגש. הרמטכ"ל יצטרך לרתום גם את האוצר כדי שאיכות הפיקוד לא תיפגע כתוצאה מהשחיקה של יותר מ-15 חודשי לחימה ושל תנאי השירות.
על כל זה מעיבה סוגיית גיוס החרדים. שר הביטחון הקודם, יואב גלנט, עמד כחומה בצורה מול חוק ההשתמטות, וזוהי אחת הסיבות להדחתו ולמינוי של כ"ץ תחתיו. היחסים העכורים בין כ"ץ לרמטכ"ל נובעים, בין היתר, מסירובו של הלוי להצהיר כי צה"ל אינו מסוגל לקלוט כמות גדולה של חרדים. להפך: בתשובתו לעתירה שהוגשה לבג"ץ הבהיר הצבא שיוכל לגייס כל כמות חרדים שתידרש החל מ-2026. אפשר להניח שמחליפו של הלוי יידרש ליישר קו עם הממשלה בסוגיה זו, ונראה שזה יהיה שיקול מרכזי בבחירתו.
אחת המשימות המרכזיות של הרמטכ"ל הבא היא לממש את לקחי המלחמה בכלל, ו-7 באוקטובר בפרט. אגף המודיעין יצטרך לעבור, ולמעשה כבר עובר, רפורמה יסודית לאור הלקחים הללו. אחד השינויים הבולטים הוא חיזוק המודיעין האנושי (יומינט) שהוזנח בשנים שלפני המלחמה. שיתוף הפעולה עם השב"כ לא פיצה על החיסרון הזה. ובכלל, הגישה כיום היא שלכל משימה מודיעינית צריך להקצות את כל מגוון אמצעי האיסוף ולא להתבסס רק על מודיעין טכנולוגי (סיגינט) ועל סייבר. הדבר יצריך תוספת של מאות ואולי אלפי אנשי מודיעין.
צה"ל יזדקק לשיתוף פעולה הדוק עם התעשיות הצבאיות כדי להשיג שני יעדים. האחד הוא מה שמכונה "עצמאות חימושית" – גם כדי שלא נהיה תלויים ברצונן הטוב של מדינות זרות ברכש חימושים וחומרי גלם לייצור חומרי נפץ, טילי יירוט ופצצות אוויר בעת מלחמה, וגם כדי למנוע את הצורך בכלכלת חימושים כמו זו שמפקדי חטיבות הטנקים התלוננו עליה בשיאו של התמרון בעזה. היעד השני הוא פיתוח וייצור מערכות הגנה אווירית להתמודדות עם חימושים היפרסוניים, כטב"מים ורחפנים. גם בתחום זה ניכר יתרונו של זמיר, שמשלים בימים אלה שנתיים כמנכ"ל משרד הביטחון.
אחד הלקחים החיובים של התמרון, שהרמטכ"ל הבא יידרש לשמרו והטמיעו, הוא עקרון הקרב המשולב. הלחימה במסגרות של צק"חים (צוותי קרב חטיבתיים) ושל צק"גים (צוותי קרב גדודים) הפכה לדבר כמעט טבעי בתמרון בעזה ובלבנון. מח"ט טנקים, למשל, יכול למצוא את עצמו מפקד על מסגרת הכוללת שני גדודי חי"ר, גדוד טנקים אחד וגדוד הנדסה, ולהפך. עקרון הקרב המשולב בא לביטוי גם בהכשרות ובאימונים, ואפילו בפיתוח כוח האדם, עד כדי כך שקציני שריון המיועדים לקידום מבצעים לעיתים תפקיד רוחב באחת מחטיבות החי"ר. הרמטכ"ל וקציני המטה הכללי יזדקקו יותר מאי פעם בעבר למיומנויות שישלבו דיפלומטיה צבאית עם יצירתיות טקטית כדי לנצח במערכות הבאות.

צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל ובשיתוף שר הביטחון, צריך ליזום גם את שינוי תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. תפיסת הביטחון הבן-גוריוניסטית, שמתבססת על הרתעה, התרעה והכרעה, כבר אינה ישימה בכל החזיתות. נראה כי צה"ל יידרש להוסיף לתפיסת הביטחון מרכיבים נוספים כמו מניעת התעצמות אסטרטגית של האויב ועקרון המתקפה המקדימה, כפי שבוצע בסוריה אחרי נפילת משטר אסד כדי שכלי הנשק האסטרטגיים שלו לא ייפלו לידי המשטר החדש.
כמו קודמו, גם הרמטכ"ל הבא יצטרך להתמודד מול מספר זירות לחימה כשהוא נתון ללחצים של ממשלה לוחמנית שנשענת על מפלגות הימין הקיצוני.
לחמאס בעזה יש עדיין יכולת לתפקד כגוף שלטוני, בעיקר משום שישראל טרם גיבשה חלופה שלטונית לממשל האזרחי שלו, אבל צבא הטרור של הארגון האיסלאמיסטי הוכרע. פעיליו מסוגלים עדיין לבצע פיגועי טרור וגרילה, אך לצה"ל יש תוכניות כיצד להביאו למצב שבו אינו יכול לאיים על ישראל. התנאי לכך הוא שחרור החטופים ונטרול יכולתו של חמאס להשתלט על הסיוע ההומניטרי. כל עוד החטופים בעזה, ידיו של צה"ל כבולות.
האגף המשיחי בממשלה דורש שצה"ל ישתלט על כל שטח הרצועה, יישאר שם ככוח כיבוש ויחלק בעצמו את הסיוע ההומניטרי. צעד כזה יחייב כוחות בהיקף גדול שיישארו זמן ממושך ברצועה ועלול להטיל על מדינת ישראל את מלוא המעמסה של שירותים אזרחיים לתושבי עזה. נוכחות סטטית של כוחות גדולים ברחבי הרצועה גם תסב אבידות לא מעטות לצה"ל. לכן, סביר להניח שגם הרמטכ"ל הבא יביע בפני הממשלה והקבינט את התנגדותו לכך. לא מן הנמנע ששר הביטחון יבהיר למועמדים לרמטכ"לות כי מצופה ממי שייבחר ליישר קו עם מדיניות הימין בנושא זה.

ובינתיים, בלבנון, ככל שעובר הזמן מתברר שהמכה שספג חיזבאללה הייתה קשה אפילו יותר משהערכנו. לא רק בגלל האבידות בנפש ואובדן היכולות הצבאיות שספג הארגון אלא גם מפני שאיראן אינה מצליחה, לפחות בינתיים, לעזור לו להשתקם צבאית ואזרחית. אבל הסכם הפסקת האש בלבנון עדיין שביר. ביום ראשון בערב מסתיימים 60 הימים של הפסקת האש הראשונית ומסתמן שצבא לבנון עדיין לא הצליח להתפרס בכל האזורים שפינה צה"ל ולסלק את כל תשתיות הלחימה שחיזבאללה השאיר מאחוריו. צה"ל נאלץ לעשות זאת בעצמו, בעיקר בגזרה המזרחית, דבר שיעכב את היציאה משם.
הרמטכ"ל הרצי הלוי הורה לאגפי המטה הכללי ולפיקוד צפון לתכנן ולהיערך למבצע נוסף שייצא לפועל אם חיזבאללה יחדש את הלחימה. "אם ההסכם בלבנון יקרוס", מדגישים בצה"ל, "נדע להיכנס ולעשות את העבודה בעצמנו ביסודיות ובמהירות". אבל האינטרס הישראלי כרגע הוא לקיים את ההסכם, בעיקר מפני שזה רצונו של הממשל החדש בוושינגטון.
בזירה הסורית המדיניות כרגע היא להישאר באזור החיץ ובשיא החרמון עד שיתבררו כוונותיו של מוחמד א-שרע, הידוע בכינויו אבו-מוחמד אל-ג'ולאני. הרמטכ"ל הבא יצטרך לנסח עם ראש הממשלה, הקבינט ושר הביטחון את סידורי הביטחון שיאפשרו לצה"ל לסגת משם. דרישות המינימום של ישראל הן שהמשטר החדש בסוריה לא יאפשר לאיראן להתבסס מחדש ולהעביר נשק לחיזבאללה, ושג'ולאני ואנשיו יבהירו שהם רואים בנו שכן ולא אויב.
אחד מכאבי הראש של הרמטכ"ל הבא יהיה המעורבות ההולכת ומעמיקה של ארדואן בנעשה בסוריה, עד כדי חשש לעימותים עם הטורקים קרוב לגבול הגולן. ישראל מנסה לפעול בערוצים שונים, גם מול ארה"ב, כדי למנוע חיכוך עם הטורקים בסוריה.
המטכ"ל בהנהגתו של הלוי כבר החל בהיערכות ובבניין הכוח לקראת התמודדות עם החות'ים בתימן, וגורם יודע דבר אומר כי "התפתחו בהקשר הזה דברים יפים שיורחבו יחד עם השותפים האמריקאים והאחרים". ההערכה היא שהפסקת אש בעזה, אפילו אם תהפוך לקבועה, לא תסלק את האיום מתימן. "החות'ים כאן כדי להישאר ולהמשיך לעשות צרות", סבורים באמ"ן. לכן, גם הרמטכ"ל החדש יצטרך להתייחס לזירה החות'ית כאל זירה פעילה.
אלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט, ומפקד אוגדת איו"ש, תא"ל יקי דולף, עיצבו בחודשים האחרונים גישה חדשה שאמורה להוריד בצורה דרסטית את כמות פיגועי הטרור ביהודה ושומרון, לצמצם את האיומים על היישובים היהודיים ולמנוע הברחות של נשק ואמצעי לחימה מאיראן. המרכיב החשוב ביותר בתפיסת הלחימה האקטיבית החדשה הוא מבצעי "חפש והשמד" ארוכים במעוזי הטרור בג'נין, בשכם, בטול-כרם וב"מחומש" שסביב העיר טובאס, בואכה בקעת הירדן. מרכיב נוסף הוא תגבור כוחות צה"ל בכל רחבי יהודה ושומרון מחשש ששחרור מחבלים במסגרת עסקת החטופים העזתית יגרום לתסיסה ולעלייה בפיגועי הטרור כתוצאה מאופוריה ברחוב הפלסטיני וחזרתם של פעילי טרור לשטח. כיום פועלים ביהודה ושומרון כ-25 גדודים, אבל את עיקר הפעילות במעוזי הטרור מבצעות יחידות מיוחדות כמו אגוז, דובדבן, יחידת המסתערבים של משמר הגבול והימ"מ.
5 צפייה בגלריה


האלוף איב בלוט. עיצב יחד עם מפקד האוגדה גישה שתוריד את כמות הפיגועים באיו"ש
(צילום: דובר צה"ל )
אם השגת מטרות המלחמה בחזיתות הקרובות היא המשימה הדחופה ביותר של הרמטכ"ל הבא, איראן היא המשימה החשובה ביותר. ליתר דיוק, מניעת פריצה של איראן לנשק גרעיני והכנות לאפשרות שזה יקרה בהפתעה. מחליפו של הלוי יצטרך להתמודד עם הסוגיה הזאת בהתאם לסיכומים שיושגו בין נתניהו לטראמפ. קיימות כרגע שתי אפשרויות. האחת, שממשל טראמפ יגיע להסכם גרעין חדש עם איראן, ואז יהיה לישראל יותר זמן להיערך ולהתכונן להתמודדות עם האיום, אולי בשיתוף פעולה עם ארה"ב. האפשרות האחרת היא שממשל טראמפ ייתן לישראל אור ירוק לנצל את חולשתה של איראן ולפגוע במתקני הגרעין שלה. לאור הצהרותיו של הנשיא האמריקאי החדש-ישן, האפשרות שהוא ייתן לישראל אור ירוק לתקוף באיראן היא הפחות סבירה. כך או אחרת, הרמטכ"ל הבא יצטרך לפעול מהר, יחד עם שר הביטחון והקבינט, כדי שישראל תהיה ערוכה כבר בעתיד הקרוב להתמודד עם אפשרות שאיראן תנסה לפתח ולייצר את ראש הקרב הגרעיני עצמו. יש לה די אורניום מועשר כדי לייצר ארבעה-חמישה ראשי קרב כאלה שיהוו איום קיומי של ממש על ישראל, בעיקר אם המודיעין לא יצליח לאתר זאת מבעוד מועד ולהתריע על כך.

לנוכח המשימות כבדות המשקל הללו, ברור שלרמטכ"ל הבא ולמטה הכללי שיבנה סביבו לא יהיה זמן ללמוד וגם לא תהיה את הפריבילגיה של מהלכי ניסוי וטעייה. לכן, האדם שייבחר לתפקיד יצטרך להיות מנוסה לא רק במבצעים צבאיים אלא גם בקשר עם האמריקאים, בלוגיסטיקה ובעיקר – בבניין הכוח. צה"ל יצטרך להיות גדול יותר ובנוי אחרת כדי להתמודד בהצלחה עם האתגרים שעומדים בפניו.
ההיערכות בגבולות, למשל, תהיה שונה בתכלית מזו שהייתה עד 7 באוקטובר. במקום המחנות הצבאיים שהיו עד כה בגבולות עזה ולבנון יקים צה"ל מוצבים שתפקידם יהיה למנוע כל ניסיון חדירה או התקרבות לגדר. מערכי היירוט של הרקטות והטילים יעובו בעשרות משגרים, כולל מערכות לייזר שאמורות לאפשר התמודדות עם כטב"מים ועם כל איום תלול מסלול קצר טווח. בגבול המזרחי לא רק שתיבנה גדר וסביבה מכשול שיסכל הברחות, אלא שתוקם גם אוגדה חדשה שתתפרס מהכנרת ועד הערבה. תפקידה של אוגדת "גלעד" – ששמה נחשף כאן לראשונה – יהיה למנוע הברחות וחדירת מחבלים בזירה הפרוצה הזאת, שמהווה כיום צינור להברחת אמצעי לחימה וכלי נשק ליהודה ושומרון. האוגדה הזאת תדע לסכל הברחות ופיגועים גם באמצעות כטב"מים ורחפנים, ולתת מענה אם יחולו זעזועים בממלכה ההאשמית.
אחד הלקחים מאירועי 7 באוקטובר הוא שצה"ל צריך להיות ערוך למלחמה בלי התרעה מוקדמת. מה שקרה עם קריסת המשטר בסוריה הוא דוגמה מצוינת לכך. הג'יהאדיסטים עדיין כאן והמטכ"ל החדש יצטרך להתמודד איתם לא רק בגבולותינו אלא גם בתימן ובעיראק. לשם כך נחוץ צבא גדול, וזה בדיוק מה שאלוף אייל זמיר הטיף לו בנאום הסיכום שלו כאשר פרש מהצבא לפני שנתיים, אחרי שלא מונה לרמטכ"ל. זמיר טען כבר אז שצה"ל קטן מדי למשימותיו, שאין מספיק טנקים וחטיבות חי"ר, ושהקלישאות על אודות צבא קטן וחכם אינן ישימות במציאות שלנו.
ולצד כל אלה, ישנה משימה חשובה מאוד שהרמטכ"ל המתפטר הרצי הלוי עמד בה בכבוד: לא לאפשר לשיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים של מפלגות הקואליציה לעוות את ההחלטות המבצעיות והאסטרטגיות שמתקבלות בקבינט ומכוונות את פעילות צה"ל. הרמטכ"ל הבא, כמו קודמו, יצטרך להציג את כל המשמעויות בפני הקבינט, שר הביטחון וראש הממשלה – ולא לנסות לרצות אותם. זה מה שמצופה מרמטכ"ל שמבצע את תפקידו בצורה עניינית ועל פי שיקולים מקצועיים.