כשסמל במיל' עופרי מורן עמד מולן לראשונה בבגדים אזרחיים, ללא הקסדה והמדים, המשפחות הצעירות של כפר עזה התקשו לזהות אותו. אבל אחרי כמה שניות שבהן הביטו היישר לתוך עיניו, האסימון נפל והזיכרונות התעוררו. "עכשיו אני זוכרת אותך, עמדת שם כשפתחתי את דלת הממ"ד", אומרת לו שני ארג'נטרו, ואז נוזפת בו בחיוך: "למה לא ענית לי כששאלתי אותך מי היה נשיא המדינה הראשון? חשבתי שאתה מחבל".
עופרי צוחק. על פניו, זו באמת שאלת טריוויה פשוטה שבשגרה נינוחה אפשר לענות עליה בקלות. כשאתה תחת ערפל קרב, ממוקד מטרה, עסוק בחילוץ אזרחים ובחילופי אש עם מחבלים במקביל - זה קצת יותר מסובך.
שני הייתה נעולה בממ"ד ביתה בקיבוץ במשך שעות ארוכות. כאשר שמעה דפיקות בדלת, לא ידעה אם מדובר במחבלים או במחלצים ישראלים, והמטירה עליהם שאלות מעבר לדלת כדי לוודא את זהותם. עופרי, קיבוצניק מגליל ים, שהיה בראש הכוח שפרץ לבתים, ענה לה: "תפתחי את הדלת, קוראים לי עופרי, אני קיבוצניק בדיוק כמוך, באנו לחלץ אתכם". הוא אמנם לא ענה "הנשיא הראשון היה חיים ויצמן", אבל התשובה הזאת של הלוחם הספיקה כדי לתת לשני את הביטחון שהייתה זקוקה לו - והיא פתחה את הדלת.
"הצחוק הוא תמונת הניצחון שלנו"
צחוק מתגלגל של ילדים ממלא עכשיו את המועדון של קהילת כפר עזה, שמתגוררת בימים אלו באופן זמני בקראווילות בקיבוץ רוחמה. בסוף השבוע שעבר התקיים שם מפגש מרגש בין המשפחות הצעירות ששרדו את מתקפת 7 באוקטובר, ללוחמי צנחנים במילואים, גדוד 71 מחטיבה 55, שחילצו אותן באותה שבת שחורה, לעיתים תחת אש כבדה. "הצחוק הזה שאתם שומעים, חבר'ה, זו מבחינתי תמונת הניצחון שלנו", אומר נועם אורבך, מפקד החפ"ק של הגדוד.
חמש משפחות מכפר עזה שחולצו באותה שבת שומרות מאז על קשר הדוק עם המחלצים. זו הפעם הראשונה שבה המחלצים מגיעים לבקר בשכונה בקיבוץ רוחמה שבה מתגוררים תושבי כפר עזה, לפחות בינתיים. למפגש הגיעו משפחת רביד-שגב: נרקיס (42), אורן (44) והילדים גוני (10), ארי (4.5) וניר (1.8), משפחת עדס: איתי (40), דנה (38) והילדים גיא (6) ומעיין (3), משפחת ארג'נטרו: אבישי (42), שני (39) והילדים נגב (9) ורז (2), משפחת פלג: מיקה (35), אסיף (36), והילדים נטע (4.5) ונעמי (4 חודשים), ומשפחת גטמנסקי: אולגה (40) ובנותיה אילן (10) וכליל (7).
"חשוב לנו שתראו שכל מה שעשיתם למעננו לא היה לחינם", אומרת נרקיס למחלצים, "הנה אנחנו כאן, חיים בבתים, שאמנם הם זמניים אבל הם חלק מהתקומה שלנו".
לוחמי הצנחנים, המחלצים, הגיעו למפגש המרגש עם בנות זוגם. רס"ן דוידי בן ציון, מפקד מכלול הגדוד, יאיר שרף, קצין מטה בגדוד, סמל המחלקה עופרי מורן שהיה בכוח שפרץ ראשון, ניב ניר, סמל במחלקה ששבועות לאחר מכן נפצע קשה בחאן-יונס ומאז השתקם, מפקד החפ"ק נועם אורבך וקמב"ץ הגדוד יוחאי זיסמן. על מבצע חילוץ האזרחים פיקד המג"ד, סא"ל במיל' מאיר כרמי, אך לא הגיע למפגש הנוכחי.
אחד הילדים הצוחקים במועדון הוא ניר רביד-שגב, רק בן שנה ושמונה חודשים. אמו, נרקיס רביד-שגב, חולצה מהבית בחודש השמיני להריונה, וילדה את ניר בבית החולים באילת, לשם פונתה. עכשיו היא נזכרת בשעות הארוכות של האימה, עד שהגיעו המחלצים. "כל הגוף שלי היה דרוך, הייתי בסטרס נוראי. הייתי בקשר עם החברים האחרים מהקיבוץ כל הזמן, ובכל פעם שקראתי בהודעות שיש מחבלים באזור מגורי הקראווילות הלב שלי צנח. חשבתי שהנה, זה מגיע. עוד רגע הם נכנסים גם אלינו. כל הזמן הזהירו אותנו בהודעות, 'שימו לב, הם מתחזים לחיילים, הם מדברים בעברית'. שתבינו איזה חוסר אמון היה".
אין פלא ששאלתם שאלות טריוויה.
"היינו חייבים להבין מי עומד מאחורי הדלת. לא רק שחיכינו לכם", היא פונה למחלצים, "גם לא ידענו אם אתם זה הם או שהם זה אתם. זה היה נורא מבלבל, בטח אחרי שעות ארוכות של מתח. אבל בלילה, כשעופרי וכרמי המג"ד קראו בשמות של בעלי ושלי, 'נרקיס, אורן!' אמרתי - אוקיי. עכשיו נחכה שהם יקראו לנו שוב, נשמע שאין להם מבטא ערבי. ואז שוב אני שומעת אותם קוראים - 'נרקיס, אורן'. בסוף אמרתי לאורן - 'תשמע, אין מה לעשות. השעה כבר אחרי עשר בלילה. חייבים לפתוח את הדלת, אי-אפשר להישאר כאן עוד'. אמרתי: מה שיהיה - יהיה. מהבוקר לא יצאנו מהממ"ד, אפילו לא לשנייה".
הסכנה הייתה ברורה ומוחשית מאוד. נרקיס ואורן גרו בקראווילה קטנה בכפר עזה. "זה מבנה קל", נרקיס מסבירה, "מספיק שהיה איזה ירי בודד לעברנו - והוא היה חודר את הבית".
מה את זוכרת מהרגע שבו נפתחה הדלת?
"אני זוכרת שכרמי המג"ד אמר לנו שאנחנו עדיין לא יוצאים מהקיבוץ, שזה ייקח עוד קצת זמן. בינתיים, הוא אמר לנו, קחו אוכל וקחו מים. אחרי כמה דקות גם אולגה הצטרפה אלינו לבית. התארגנו מהר מאוד, אפילו לא נעלתי נעליים לבן שלי. הוצאנו אותו יחף. עד היום אני קוראת לו 'היחפן מכפר עזה'. החיילים אמרו לנו שאנחנו הולכים ברגל. אמרתי להם 'מה ברגל? אני בחודש שמיני, אני לא עושה ספורט כבר מלא זמן. מה עכשיו?' בסוף אמרתי לעצמי, טוב, נעשה את זה מהר, אין ברירה. ההליכה הזאת הרגישה לי כמו איזה צ'יזבט של תנועת נוער. לא האמנתי שזה אמיתי, מה שקורה לנו. למעשה עד היום אני לא מאמינה שזה קרה לנו".
נרקיס הייתה זו שצירפה את הלוחמים לקבוצות ווטסאפ של הקיבוץ, כדי לסייע באיתור התושבים שזקוקים לחילוץ, ולהעניק להם את הביטחון לצאת החוצה. "כשפתחתי את הדלת ועברתי ליד הבית של נרקיס ואורן ראיתי שאתם כבר המון חיילים", אומרת אולגה, "אני זוכרת את התמונה הזאת עד היום, כשאני פותחת את הדלת ורואה אתכם עומדים שם. כשראיתי שאתם רבים, הרגשתי כבר קצת יותר בטוחה".
הבנתי שאנחנו באירוע היסטורי, שקרה כאן משהו גדול ונוראי"
מהעבר השני, ללוחם עופרי מסע החילוץ הרגיש כמו חציית ים סוף. "זה התיאור שאני נותן עד היום כששואלים אותי איך הרגשתי, כמו יציאת מצרים", הוא אומר, "לקח לנו הרבה זמן לשכנע אותם לפתוח את דלתות הממ"ד. אבל ככל שעבר הזמן הם הרגישו יותר בטוחים, ואז התחילו לצאת".
השעה כבר הייתה אחרי חצות כשלוחמי הצנחנים הצליחו לקבץ את המשפחות הצעירות שמתגוררות בשורה של קראווילות בכפר עזה, עם משפחות אחרות שמתגוררות בדירות קטנות בשכונה שנקראת "שכונת התאילנדים", זכר לתקופה שהתגוררו בה עובדים זרים מתאילנד.
"אני חשבתי שזה כמו 1948, מלחמת העצמאות, כשפינו את הקיבוצים באמצע הקרבות (מה שמכונה "מבצע תינוק" - מ”צ)", נזכרת נרקיס, "לא האמנתי שזה קורה. לפני כמה ימים דיברתי עם דוידי בן ציון ושאלתי אותו למה לא פיניתם אותנו ברכבים ממוגנים. הוא ענה שהיה מידע שצפוי להגיע עוד גל של מחבלים לכפר עזה. ושהיו חייבים לחלץ אותנו כמה שיותר מהר".
"התארגנו מהר מאוד, אפילו לא נעלתי נעליים לבן שלי. הוצאנו אותו יחף. עד היום אני קוראת לו 'היחפן מכפר עזה'. החיילים אמרו לנו שאנחנו הולכים ברגל. אמרתי להם 'מה ברגל? אני בחודש שמיני, אני לא עושה ספורט כבר מלא זמן. מה עכשיו?'"
התחנה הבאה הייתה תחנת הדלק שמחוץ לקיבוץ, שם המתינו האוטובוסים שאמורים היו לפנות את התושבים. כוח המילואים כיתר את התושבים - 50 נשים, ילדים וגברים - ויחד הם צעדו בחושך מוחלט, כשמסביב קולות ירי, ולאיש אין עדיין מושג מהו היקף הזוועות שהתחוללו במקום. בשלב זה, קיבוץ כפר עזה טרם טוהר ממחבלים, שעוד הסתתרו בכל מיני פינות או בתים שאליהם פלשו, ולוחמי צה"ל ניהלו מולם קרבות עזים.
המסע היה יחסית קצר, אבל הרגיש כמו נצח. "הובלנו אותם החוצה דרך השבילים בקיבוץ ועד היציאה, וכל הזמן הזה חששנו מירי מחבלים", משחזר עופרי, "פשוט הקפנו את כל האזרחים וביקשנו מהם להתקבץ יחד. לפני שיצאנו עשינו להם סוג של תדריך. אף אחד לא דיבר, פשוט הלכנו והלכנו כמה שיותר מהר עד שהגענו לתחנת הדלק. הבנתי שאנחנו באירוע היסטורי, שקרה כאן משהו גדול ונוראי".
נרקיס נזכרת גם היא ברגע מפחיד מהצעדה אל מחוץ לקיבוץ. "אני זוכרת שאחד מאלה שצעדו איתנו היה גם בחור רווק שגר לידנו. הוא גרר מזוודת טרולי, שהגלגלים שלה עשו רעש על האספלט. אמרתי לאחד החיילים - תגיד לו להרים את המזוודה, היא עושה רעש, זה חושף אותנו. כל כך פחדתי".
גם לאחר שהתושבים עלו על האוטובוסים, החיילים נשארו בשטח. למעשה, לוחמי הצנחנים נשארו בכפר עזה שלושה ימים נוספים עד שהושגה שליטה על הקיבוץ. לאחר מכן הם המשיכו במילואים עוד 260 ימים ונלחמו בעזה ובגזרות אחרות בצפון. בקרוב הם ייצאו לסבב מילואים נוסף.
"אחרי המלחמה עושים שמח"
לפני כמעט שנתיים, כשהלוחמים נפרדו מחברי כפר עזה בתחנת הדלק, הם כבר הבינו שגורלם נקשר. היה זה רס"ן דוידי בן ציון, שכיום מכהן גם כסגן ראש מועצת שומרון, שפתח זמן קצר לאחר 7 באוקטובר קבוצת ווטסאפ עם המשפחות הצעירות מכפר עזה, והעניק לה את השם האופטימי: "אחרי המלחמה עושים שמח". מאז הקבוצה משמשת להידוק הקשר ולהעלאת זיכרונות.
עכשיו, אולגה יושבת עם הלוחמים המחלצים ומראה להם תמונות של הבית שלה מאותה שבת. היא מנסה להבין איך הם נכנסו, ומה קרה מעבר לדלת בזמן שהיא והבנות היו נעולות בממ"ד. "כבר בשעה שש וחצי הבנו שקורה משהו מטורף", היא נזכרת, "היה ירי מקלעים מאוד חזק לידנו. גם היה רצף צבע אדום לא סביר. התרעה אחרי התרעה. באותם רגעים שלחתי הודעה קולית לאחותי. זו הייתה הודעה מאוד מבוהלת, ולרוב אני לא כזאת. לרוב אני זו שמרגיעה אותה. אמרתי לה שקורה משהו מזעזע, שאני לא יודעת מה קורה בדיוק, אבל זה רע מאוד. ואז התחילו לרוץ הודעות מחרידות בקבוצות של כפר עזה. מישהי כתבה שזרקו רימון לתוך הבית שלה, ששורפים בתים, שרוצחים אנשים, שחוטפים אותם. קריאות לעזרה, הצילו".
"יש לי זיכרון מאוד חזק מהבית של משפחת ארג'נטרו. כשהם פתחו את הדלת של הממ"ד אני רואה את הבן שלהם, נגב, שהוא בן גילו של הבן שלי, בארי. אני לא שוכח את המבט שלו עד היום. היה לו מבט כזה שמצד אחד כמו שואל - למה באתם רק עכשיו? ומצד שני אומר תודה שבאתם"
יתר המשפחות מצטרפות ומספרות ללוחמים על קולות הירי החזקים שנשמעו מחוץ לבתים, על הדפיקות בדלת ועל הדילמה אם לפתוח או לא. "ישבנו בממ"ד, ודי מהר הבנו שהמצב בכפר עזה קשה ממש", נזכר גם איתי עדס, "אני זוכר שאמרתי לדנה: 'נראה לי שכיתת הכוננות גמורה. המצב גרוע ממש'".
יחסית לשאר תושבי הקיבוץ, קבוצת הצעירים הבינה את ממדי האסון מהר יחסית, גם כי גרו קרוב לנשקייה של הקיבוץ - שם התנהלו חילופי אש כבדים - וגם כי מעת לעת הצליחו להתעדכן בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ.
דנה פונה ללוחמים: "אנחנו חייבים לכם תודה לנצח, כל מה שעשיתם לא היה לחינם. הגעתם לחלץ אותנו, תוך שאתם מסכנים את חייכם. נכנסתם לכפר עזה ולא ידעתם את רמת האיום. מבחינתנו זה הדבר הכי נעלה. מה שעברנו, כל אחת מהמשפחות בשעות האלה בתוך הממ"ד, היה נורא".
תוצאות פלישת המחבלים לכפר עזה היו קשות מאוד: 64 תושבים נרצחו. 19 נחטפו לעזה. 17 מהם חזרו בעסקאות, וכעת כולם ממתינים לשובם של התאומים גלי וזיו ברמן שעדיין חטופים בעזה.
כשהם יושבים יחד, המחלצים והמחולצים, הזיכרונות צפים. "כשהייתי בדרך לכפר עזה, ועוד לא ממש הבנו מה קורה, עברתי באחד הצמתים ליד הקיבוץ ופתאום אני רואה טנק באמצע הכביש", נזכר זיסמן, "אני עומד ברמזור, הרמזור אדום, ואני זוכר שאמרתי לעצמי: קיבינימט, מה עושה פה טנק שעומד ברמזור אדום? לא הבנו את גודל האירוע".
אבישי ארג'נטרו נזכר. "אחרי שהתחלנו ללכת עם החיילים, נזכרתי ששכחתי את המחשב בבית. רציתי לחזור לקחת אותו. לא נתתם לי. אגב, אם אנחנו כבר נפגשים, אולי אתם תוכלו לעזור לי לפתור תעלומה. מחוץ לבית היה לי מקרר אדום של קוקה קולה. יש למישהו מושג לאן הוא נעלם? מאז שפיניתם אותנו לא מצאתי אותו". ללוחמים אין תשובה. הם חילצו אזרחים, לא ציוד, ובטח לא מקררים.
דוידי בן ציון: "יש לי זיכרון מאוד חזק מהבית של משפחת ארג'נטרו. כרמי המג"ד ואני הוצאנו אותם מהבית, וכשהם פתחו את הדלת של הממ"ד אני רואה את הבן שלהם, נגב, שהוא בן גילו של הבן שלי, בארי. אני לא שוכח את המבט שלו עד היום. היה לו מבט כזה בעיניים, שמצד אחד כמו שואל - למה באתם רק עכשיו? ומצד שני – שמח לראות אותנו, שבכל זאת הגענו. מבט שאומר תודה שבאתם. אני זוכר שבשלב מסוים הורדנו את הקסדות מהראש, כדי שלא יפחדו מאיתנו, שלא יחשבו שאנחנו מחבלים. שיראו שאנחנו אזרחים כמותם".
ברית חיים נצחית
שנתיים כמעט אחרי מתקפת הפתע על הקיבוץ, כפר עזה ברובו נטוש. אמנם אין מניעה ביטחונית לחזור לשם, אבל קיימת "מניעה שיקומית", כלומר התשתיות בקיבוץ עדיין לא ערוכות לקליטה מחודשת של התושבים. 500 מתושבי הקיבוץ נמצאים בקיבוץ רוחמה, אחרים מבני הקהילה מתגוררים בשפיים או מפוזרים במקומות שונים בארץ. "אמנם אנחנו על קרקע נעימה ובטוחה כרגע", אומרת נרקיס, "אבל עדיין אין ודאות לגבי העתיד שלנו. אנחנו חיים כל יום את 7 באוקטובר, עד שנמצא מקום חדש ונתחיל חיים חדשים".
בעוד שנה ייאלצו המשפחות לעזוב את קיבוץ רוחמה ולקבל החלטה: האם הם חוזרים לכפר עזה או מתחילים חיים חדשים במקום אחר. בשלב הזה נראה כי רוב המשפחות הצעירות טרם גיבשו החלטה. חלקם לא פוסלים את האפשרות שישובו לכפר עזה, תלוי בשאלה האם השקט והביטחון יחזרו לאזור. לצידם, יש גם כאלו שהתשובה יותר ברורה להם: "אחרי כל מה שעברנו", אומר איתי עדס, "אני סיימתי עם החיים ביישוב צמוד גדר".
בימים אלו חברי קהילת כפר עזה מגויסים כולם למען המאבק להשבת החטופים, בפרט חבריהם, האחים גלי וזיו ברמן. "לא יהיה שיקום אמיתי לקהילה כל עוד החטופים בעזה", אולגה מצהירה, "אין מה לדבר איתנו על זה בכלל, זה פשוט לא עובד ולא יקרה במקביל. נכון שאנחנו פה ברוחמה, יש לנו גינה יפה ולכאורה חיים רגילים, אבל זו רק קוסמטיקה. לא שיקום אמיתי. לא נשתקם כשאנחנו יודעים שמי שנחטף מהמיטה שלו עדיין נמצא שם".
כך או כך, לאן שלא ייקחו אותם החיים, החיבור שנוצר בין לוחמי הצנחנים למשפחות כאן כדי להישאר. בן ציון מקפיד עליו במיוחד. "יש בינינו ערבות הדדית נצחית", הוא אומר, "צריך להבין, אנחנו נכנסנו לכפר עזה בלי מיגון ירי, בלי וסטים, בלי יותר מדי הנחיות. הבנו שאנחנו חייבים לעשות את זה.
"כולנו באנו ישר מהבית, אנחנו אזרחים בדיוק כמו כולם. זאת לא העבודה שלנו בשוטף. לא הגענו לכפר עזה בגלל פקודה כזו או אחרת. באנו בגלל שהם אחים שלנו שנמצאים במצוקה ורק אנחנו היינו יכולים לעזור. זו לא רק ברית דמים, זו ברית חיים נצחית".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
