החברות הקרובה הזו נולדה בפגישה מקרית בפינת עישון בלוס-אנג'לס. שורד השבי אלמוג מאיר ג'אן יצא מלובי המלון לשאוף קצת אוויר, כשראה לראשונה את בן לדאני, לוחם שמרותק לכיסא גלגלים, לאחר שנפצע בקרבות בעזה. החיבור היה מיידי, ולא נשען רק על החיבור שנובע מההבנה ההדדית לטרגדיות שעברו השניים בנפרד, אלא על הדרך המשותפת של שניהם בהווה – פעילות למען ישראל בזירה שהופקרה, עוד זירה שהופקרה – ההסברה בעולם.
"בן היה עם אמא שלו ואני עם אמא שלי", נזכר אלמוג. "ראיתי אותו מעשן בחוץ ואמרתי לאמא שלי, זה בטוח חייל פצוע. התחלנו לדבר, שנינו באותו גיל. הוא ישב שם כאילו העולם שייך לו, מלא ביטחון עצמי. זה הצחיק אותי".
"לא הסתכלתי על אלמוג כחטוף", אומר בן, "והוא לא הסתכל עליי כפצוע. היינו רק שני גברים בגיל דומה שמדברים על החיים". אלמוג מהנהן: "הרבה אנשים מתייחסים אלינו בצורה שונה, ברחמים, נותנים לנו יחס מועדף כי יודעים מה עבר עלינו. אבל בינינו אין את זה. אין לנו בעיה לרדת אחד על השני ולצחוק על עצמנו".
ומה גבולות השיח ביניכם?
בן: "לא אשאל אותו שאלות על השבי, אלא אגיד: יאללה אלמוג, תתחיל לעבוד. בוא נהיה מרוכזים. אלמוג יודע שאם משהו קשה לו, הוא יגיד לי. אותו הדבר גם אני. אני סומך עליו בעיניים עצומות".
"כשאנחנו על הבמה, אנחנו נותנים ביטחון אחד לשני", אומר אלמוג על ההופעות המשותפות של השניים בפני קהילות יהודיות, דיפלומטים וכל מי שרק מוכן להקשיב. "החברות שלנו לא מתבססת על מה שעברתי, אלא על אלמוג ובן. אני אוהב אותו, כיף לי לדבר איתו, אם זה על מסיבות, על נשים, על עבודה ועל החיים".
"אני אוהב לשמוע את אלמוג", אומר בן. "התחברתי אליו כי הוא אמר משפט שריגש אותי: 'יש לי אלף סיבות לקום כל יום ולבכות, אבל אני בוחר סיבה אחת שלא'. אותו הדבר גם אני. כמה שאני חושב שהפציעה שלי קשה, תמיד יש מישהו במצב גרוע ממני. בקשר שלנו יש אחד שפצוע נפשית ואחד שפצוע פיזית".
אלמוג מאיר ג'אן (22) נחטף מהנובה ושרד שמונה חודשים בשבי חמאס, עד ששוחרר במבצע ארנון ההרואי, יחד עם נועה ארגמני, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו. בזמן הזה, בן לדאני (24), לוחם עוקץ שעלה לארץ מדרום-אפריקה ושירת בעזה, אושפז בבית חולים לקראת תחילתו של מסע שיקום שעדיין נמשך.
"שמעתי בחדשות על המבצע, זה היה ממש מרגש. כל כך שמחתי באותה שבת", אומר בן. "האמת שלא הייתי אמור להתגייס. היו לי חיים תותים בדרום-אפריקה, אבל זו ציונות – החובה כיהודי לעזוב את הבית ולהתגייס. הייתי עושה את זה שוב. חטפתי שבעה כדורים, והייתי עושה את זה עוד שבע פעמים. אני לא מצטער בכלל. לא שמח שנפצעתי, אבל זה מה יש ואהיה בסדר. עכשיו יש לי מוטיבציה לעזור לאחרים".
"הטריגר הכי חזק מאז שחזרתי מהשבי"
"זה עירער אותי לגמרי", אומר אלמוג בעלייה למטוס לארצות-הברית בשבוע שעבר. מאז שנחשף לתיעודים החדשים של החטופים אביתר דוד ורום ברסלבסקי, הוא לא מוצא מנוח – ומוצא תעסוקה שבה הוא תורם לחילוצם, בפעילות הסברתית לשחרור החטופים במהלך סבב נוסף של שיחות ומפגשים מעבר לים. “אביתר היה איתי כמה ימים בשבי, בימים האלה עשינו שיחות מאוד עמוקות. הוא סיפר לי שהוא נחטף על כביש, אחרי שהתחבא בשיחים. הבנתי שהייתי ממש לידו, ואז נפל לי האסימון: נחטפנו יחד. הוא היה לידי ורצה לברוח בריצה לשדות, ואמרתי לו, ‘אל תקפוץ, הם יירו בך’. הוא סיפר לי שלקחו אותו למנהרה ושהוא קיבל מכות והיה בטוח שהולכים להרוג אותו באיזה פרדס.
בן: "חטפתי את שבעת הכדורים ברגליים ובבטן. בדרך לבית החולים צעקו לי, 'תפוס את הבטן', כדי לעצור את הדימום, אבל חשבתי רק על הכלב שחטף כדור ודימם בנשימה. תפסתי את ג'ק ולא את הבטן"
“הסרטון הזה שלו פשוט פירק אותי לגורמים. זאת הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי טריגר - הכי חזק מאז שחזרתי מהשבי. לא הצלחתי להשתחרר מהתמונה, לא הצלחתי לישון. צילצלתי בבכי לבן וגם לאח של אביתר. אמרתי לו שאני טס עכשיו ורוצה לעשות כמה שיותר כדי לקדם משהו. אני זוכר אותו שונה לגמרי, פיזית וגם מנטלית. אביתר אדם מדהים וחזק מאוד, יש לו לב טוב. פתאום אני רואה אותו לא מסופר, חלש, עיניים שקועות, חסר שומן, חסר שריר. רק עצמות ועור. אלו תמונות שלא יכולתי לדמיין, זה קיצוני מאוד”.
אלמוג מספר שצפה גם בסרטון האחרון מהשבי של רום ברסלבסקי, וחש הזדהות שרק מי שהיה שם יכול להרגיש. “כשרום אמר שהוא לא מסוגל לעמוד על הרגליים, ככה זה גם היה אצלי”, הוא אומר. “חוויתי סחרחורות בכל פעם כשקמתי מהמיטה, בגלל מחסור במזון ומים. אתה לא הולך לשירותים כי אין למה. הגוף לאט-לאט נחלש. כשחזרתי הרופאים אמרו לי, ‘אין לך שרירים, אין לך כוח בכלל’. אז מה נשאר להם, לאביתר ורום וכולם, חוץ מהאמונה שהם יגיעו הביתה? לא נשאר דבר. וגם התקווה לא יכולה להישאר לעד”.
בן מביט באלמוג בהערצה כשהוא מדבר, ואלמוג מצידו מחייך חיוך ענק בכל פעם שבן מספר את סיפורו. "כשקמתי מהקומה", נזכר בן, "שאלתי את אחותי שתי שאלות: האם התפקוד שלי כגבר נפגע, והאם ג'ק, הכלב שלי, חי. היא אמרה שכגבר לא נפגעתי למטה, אבל ג'ק לא שרד. ואז הרדימו אותי לשבוע נוסף, עברתי שיקום ארוך, אמרו לי שלא אלך שוב אבל הצלחתי להתגבר. תודה לאל. זה 50-50, הגוף והנפש. הפיזי לא בסדר, אבל הנפש בסדר ותהיה טובה".
אלמוג לא מסתיר את הצחוק כשחברו משחזר את הסצנה הדרמטית שבה לא ידע היכן נפגע. "ברגע ששמעתי את הסיפור הזה לראשונה, הפכנו לחברים טובים", הוא אומר בחיוך. בינתיים, בן עדיין על כיסא גלגלים, "כבר שנה, אחרי שהייתי חצי שנה מרותק למיטה", הוא אומר.
מה אתה זוכר מהפציעה בעזה?
בן: "נפלתי על הרצפה, היה מלא ירי מכל הכיוונים. חטפתי את שבעת הכדורים ברגליים ובבטן. העבירו אותי לטנק, משם לנמר ומשם לאמבולנס. בדרך לבית החולים צעקו לי, 'תפוס את הבטן', כדי לעצור את הדימום, אבל אני חשבתי רק על הכלב. הוא פונה איתי, חטף כדור בריאות ודימם בנשימה. תפסתי את ג'ק ולא את הבטן. ואז נכנסתי לקומה, חודשיים וחצי".
בן יושב לצד אלמוג במטוס. בלתי נפרדים באוויר כמו על הקרקע. שבוע קודם לכן נפגשו באוניברסיטת רייכמן בהרצליה, שם בן לומד מינהל עסקים וכלכלה, ואלמוג יחל ללמוד שם השנה גם הוא, בעקבות חברו הטוב. "הדבר הכי טוב לטראומה זו שגרה", אומר בן. "לכן המלצתי לאלמוג להיכנס ללימודים". "זה עזר לי מאוד", מסכים אלמוג. "בכלל, בן טיפוס שעזרה לאחר עושה לו טוב. בשיקום שלו הוא חווה הרבה עזרה וטוב, והיום כשהוא חזק יותר יש לו את הרצון להחזיר ולתת".
ההיערכות למשימה נמשכת בטיסה. אלמוג עובר שוב ושוב על הנאומים הצפויים לו במסע ההסברה, על לוח הזמנים הגדוש בפגישות ברחבי ארצות-הברית. הוא וחברו הטוב יודעים שהם מגויסים למשימה מורכבת וחשובה, בתקופה שבה הממשלה כושלת בהסברה, העולם מאשים את ישראל בהרעבה מכוונת בעזה, ואזרחים אכפתיים כמוהם נאלצים להתמודד עם האתגר ולהזכיר לכולם שיש עדיין חטופים חיים בעזה.
"אנחנו הרבה יחד. זה מסע שעוזר לנו להחלים, אבל המטרה העיקרית היא הסברה", אומר אלמוג. "היינו יחד בלוס-אנג'לס, בדרום-אפריקה ועכשיו שוב בארצות-הברית. נהיה הפעם בניו-יורק, ניו-ג'רזי ובבית הלבן, נפגוש קהילות יהודיות ונדבר עם דיפלומטים כדי לנסות לחשוף אותם לעוד סיפורים. המסר שלנו הוא שאנחנו רוצים להמשיך בחיים שלנו, רוצים לעשות שינוי בכל מה שקשור למדינה וכמובן לפעול למען החטופים".
בן: "שמתי לב במפגשים עם הקהילות בחו"ל שאנשים שם מדברים שטויות על מה שקרה בשבי. כל מיני אגדות. חלק מהמסע הזה הוא גם לחנך אותם ולחשוף בפניהם את האמת, להשלים להם את התמונה".
אלמוג: "ואנחנו באמת משלימים האחד את השני. בן הוא אדם שאני יכול להגיד שאני עושה איתו ביזנס, וגם אדם שאני יכול לראות אותו לצידי בהמשך המסע שלי. יש דברים שחסרים בי ודברים שחסרים בו, ואנחנו משלימים זה את זה".
במה למשל אתם משלימים האחד את השני?
בן: "אלמוג הרבה יותר רגוע ממני, לוקח את הדברים באיזי, במחשבה עמוקה. אני לעומתו הרבה יותר, איך נאמר, תוקפני. יותר כאן ועכשיו. זה בא לידי ביטוי גם בשיחות 'רגילות' על משכנתה, עבודה, טיסות צפויות".
ישראל תחת בליץ תקשורתי בינלאומי חסר תקדים, אתם מרגישים שבכוחכם להשפיע?
אלמוג: "אני חושב שהעשייה לא קשורה למחשבה האם אני חושב שזה ישפיע או לא. לעשות – חייבים, כי אין מי שיעשה. יש לי סיפור, אני בא ומדבר אותנטי את מה שקרה לי. אנחנו באים להשאיר חותם ולהראות כיוון אחר, לא על ילדים שמתים בעזה אלא על חיילים שחסים על ילדים ומפנים שטחים לפני שמפציצים בהם. יש דברים שבן יכול להגיד ויש דברים שאני יכול, אבל אלה עובדות".
איך זה משפיע על השיקום שלך?
אלמוג: "היום, שנה אחרי, אני מתקדם. אני מדבר על השיקום, על העקרונות ועל המשמעות שקיבלתי. אני מדבר על הכרת תודה ועל הדברים שאני יכול להעביר לאנשים אחרים. בסופו של דבר, פרופורציות זה משהו שכל אדם יכול לקחת לעצמו ולא משנה אם זה נהג אוטובוס, עורך דין או דונלד טראמפ, נשיא ארצות-הברית".
"אין בי שנאה"
כשהם לא מתעסקים במשימות ברומו של עולם, אלמוג מאיר ג'אן ובן לדאני הם קודם כל צעירים, רווקים, בתחילת שנות ה-20 לחייהם, שנהנים מהדברים הקטנים ומשתדלים לעשות את מה שעוזר לנפש שלהם. בן יכול להתמוגג רק מלראות את אלמוג אוכל בתיאבון, כחלק מתהליך השיקום שלו אחרי השבי הממושך, שכולל גם פעילות גופנית ואימוני שחייה ארבע פעמים בשבוע.
"השיקום ארוך, ולא טהור", אומר אלמוג. "אתה רוצה להיות בשגרה שבה אתה יכול לטפל בעצמך ולהיות מאוזן, אבל המדינה היום במצב מאוד הפכפך. פתאום מחזירים גופה מעזה, פתאום עוד חייל נהרג, פתאום איראן, פתאום מלחמה עם החות'ים. זו לא יכולה להיות החלמה טהורה".
אז מה עושים?
אלמוג: "אני נכנס להחלמה דרך עשייה. זה לחזור לחיים, למה שאתה מתעסק בו, שלא קשור לחיי השבי ולא לחטיפה. לימודים, משפחה, חברים, ספורט – מה שעושה לי טוב לנפש. המשמעות שקיבלתי זה להכיר תודה גם לאנשים שבזכותם אני פה - כמו למשל ארנון זמורה ז"ל, כמו החברים שלי מהנובה שנרצחו ולא איתנו פה. אבל אנחנו ממשיכים את דרכם ומעבירים שלום ואהבה".
יש בך עוד רגשות לגבי מה שעברת?
אלמוג: "אין בי שנאה. אם תשאל את בן ואותי, אנחנו נטולי שנאה. ראינו מה שנאה עושה. אנחנו במצב אחר, של תיקון. שם ההחלמה".
בהחלמה שהוא מתאר, אלמוג ובן מעלים את סוגיית החטופים בכל מפגש שהם מגיעים אליו בארץ ובחו"ל. המשך הלחימה, והאפשרות שצה"ל ירחיב את המערכה במטרה לכבוש את הרצועה, מעלה את החשש לחיי החטופים שנותרו בחיים. "החזרת החטופים לא תלויה במלחמה בעזה ולא תבוא מלחץ קרבי, אלא מעסקה בלבד", אומר אלמוג.
ממשלת ישראל מנסה להגיע לעסקת חטופים?
אלמוג: "אני חושב שמאוד מנסים, אבל לא עושים מספיק. אף אחד לא מקבל החלטה, הכל באוויר. אין מישהו שיגיד מה יהיה, וזה גורם להרבה שאלות, ויותר מזה – לפילוג בעם, כי אין מי שיספק תשובות ויראה דרך נכונה לכל הסיפור הזה".
בן: "אף אחד לא עושה היום את ההפרדה בין המלחמה לבין החטופים".
אלמוג: "אם תלך עכשיו לחייל שנמצא בעזה ותשאל אותו מה המשימה שלו להיום, אני לא חושב שמישהו יגיד לך שהוא שם בגלל החזרת החטופים. זו לא המשימה היומית, אלא הלחימה, השמירה על השטח, לחסל עוד מחבלים, עוד מקורות אמל"ח. אבל לא להביא חטופים. זה לא מה שיביא אותם".
קשה להתעלם מזה שרוב החטופים חזרו בעסקאות, אבל מפתיע לשמוע התנגדות ללחץ צבאי ממי ששוחרר במבצע צבאי.
אלמוג: "אין מי שסומך על החיילים שלנו והצבא שלנו יותר ממני. אם הייתה להם אפשרות לחלץ עכשיו מישהו – הייתי הכי שמח בעולם וסומך עליהם בעיניים עצומות, כי אני באמת מכיר את הכוח שלהם, אבל זו לא הסיטואציה היום. אנחנו צריכים להיות ריאליים, כל החטופים שנשארו נמצאים במקומות שקשה להגיע אליהם. זה בלתי אפשרי להגיע אליהם בלי סיכון ממשי".
אלמוג: "הסרטון של אביתר דוד פירק אותי לגורמים. היינו כמה ימים בשבי, היו לנו שיחות עמוקות וגיליתי שנחטפנו יחד. הוא רצה לברוח לשדות ואמרתי לו, 'אל תקפוץ, יירו בך'. הוא סיפר שהוא קיבל מכות במנהרה והיה בטוח שיהרגו אותו"
זה ודאי מתסכל אותך ברמות שלא נבין, כמי שחזר מהתופת ויודע מה הם עוברים.
אלמוג: "מתסכל אותי השיח על מה חשוב יותר, ועל ויכוחים פוליטיים ועל מה יקרה בעוד עשר שנים אם נפסיק את הלחימה עכשיו. הוויכוחים האלה מיותרים בעיניים, כי לנו כמדינה יש מטרה שהיא הרבה יותר גדולה מהישג פיזי, אנחנו צריכים להחזיר אותם כדי להחזיר את הביטחון שלנו בעצמנו".
בן: "דפקנו אותם כמו שצריך, ומגיע להם, אבל אני חושב עכשיו שיש לנו יותר מדי נופלים. עכשיו זה מספיק, חייבים לסגור את זה ולצאת משם. זה כמו האמריקאים שנכנסו לעיראק, והיום הם אומרים: היינו שם בשביל כלום".
אלמוג: "היו משמעות ותכלית למלחמה. היום כבר לא".
בן: "הכלב שלי ג'ק הציל חיים של איזה מאה חיילים. הוא נכנס ראשון, תקף מחבלים, הכלב באמת גיבור. הרגשתי בכניסה הראשונה לעזה שאני עושה משהו, כי באמת עשיתי. אם אתה שואל אותי עכשיו, המשמעות יורדת. צריכים להוציא את החיילים".
מה אתם עונים למי שאומרים שהמטרות הצבאיות טרם הושגו?
אלמוג: "הרבה מטרות הושגו, נכון שלא הכל ואף פעם לא יהיה הכל, אבל רובן הושגו וזה מספיק בשביל לעשות הערכת סיכונים ונזקים. יש הרבה דברים שלא קשורים בכלל למטרות המלחמה".
כלומר?
בן: "יש אנשים במדינה עם הרבה כוח, שראו את 7 באוקטובר ואמרו 'וואלה, זו סיבה לסיים את עזה. עזה היא שלנו’".
אלמוג: "יש גם אנשים שמפחדים על המקום שלהם, חושבים שהמלחמה מחזיקה אותם רלוונטיים ושהם לא יישארו כאלה כשהיא תיגמר. אבל האמת, את בן ואותי לא מעניינת פוליטיקה. יש לנו אלף נושאים אחרים לדבר עליהם".
לא רוצים שאנשים יסתכלו עלינו כעל מסכנים
שמונה חודשים חיכה אביו של אלמוג, יוסי ג'אן, לשובו של בנו. שעות בודדות לפני שאלמוג חולץ, הלך יוסי לעולמו ולא זכה לפגוש אותו. הפספוס הטרגי הזה מלווה גם הוא את אלמוג, ואת השיחות שלו עם בן. הם לא חיים את העבר, חשוב להם להדגיש, אבל הם גם לא מעיזים להתעלם ממנו.
"עם הזמן אני מתעסק בדברים שלא התעסקתי בהם קודם", אומר אלמוג. "כשחזרתי היה כל כך הרבה מידע, כל כך הרבה דברים להשלים, כל כך הרבה שינויים. רק את יום החילוץ שלי צריך שנה כדי לעכל. עברתי בו כל כך הרבה, אם זה לגלות את כל מה שקרה ב-7 באוקטובר, אם זו ההודעה שאבא שלי נפטר ביום שבו חולצתי, אם זה ארנון זמורה שנפל והחברים שאיבדתי. יש כל כך הרבה דברים לעכל, שאי-אפשר לעכל אותם".
אז מה עושים מול זה?
אלמוג: "זה בא בפרקים. אתה מחלק את זה, ויש דברים שמראש אמרתי גם לעצמי שאין לי אפילו סיבה להיכנס אליהם. זה לא עניין של לא רוצה להכיל, אני פשוט מעדיף שלא, כי יש דברים שהם עיקר ויש טפל. זה עבר, זה לא מקדם אותי לשום מקום. אני אוהב לראות את מה שחשוב, לא חופר בעבר אלא חי את ההווה".
ומה חשוב לך בהווה?
אלמוג: "למשל, להיות בקשר עם חטופים נוספים מהנובה, חשוב לי. אני בקשר מאוד טוב עם מורן סטלה ינאי שגם חזרה מהשבי, עם שלומי, אנדריי ונועה ארגמני. מה זה אומר? שאני יודע שאהיה שם בשבילם, ואני רוצה להאמין שהם יהיו שם בשבילי. יש דברים שאנחנו יכולים לדבר עליהם ואף אחד לא יבין, אף אחד לא יצליח להרגיש את מה שאתה מנסה להעביר. יש לנו את המקום הזה אחד אצל השני, תמיד אשמור להם חסד על זה".
כלפי חוץ אתה משדר עוצמות.
אלמוג: "אני חושב שהנראות שלנו ואיך שאנחנו לוקחים את הדברים, זה נותן לאנשים תקווה. לראות אדם שיצא מהשבי והוא קם, והוא חזק, והוא מתחיל ללמוד, וטס לעשות הסברה, ועובד ומרוויח כסף, וחי, ומחייך - כל זה נותן השראה".
בן: "החטופים עברו משהו מאוד קשה. אני חטפתי שבעה כדורים וזה עדיין לא כמו להיות חטוף".
אלמוג: "היום פחות מעסיק אותי הסיפור שלי, אלא ההכרה של העולם בחטופים ולהיות עם המשפחות שלהם, בצד השני, זה שנלחם על החטופים. שם האנרגיות שלי. לא מתעסק במה עבר עליי בעזה, איך הלכתי בסמטה אחת ואיך שמו עליי חיג'אב, או איך הייתי עם אזיקים בימים מסוימים. יש לי את החוויות הגדולות משם, כמו האנשים שפגשתי, שובים וכאלה ואחרים שהיו משמעותיים שם. אני מתמודד עם המחשבות האלה, וזה אומר לחיות לצד הדבר הזה".
השיקום הוא צעדים קטנים, שבמהלכם הם מסמנים להם מטרות קטנות, כאלה שנראו להם זניחות לחלוטין לפני השבת השחורה, והיום זו משימה של ממש. "השיקום שלי ארוך", אומר בן. "למדתי מהדברים הקטנים במהלכו. אמרתי לעצמי, בא לי לעמוד ולהשתין על עץ, כמו גבר. ביום שזה קרה, הסתכלתי אחורה ואמרתי לעצמי: רציתי את זה, וזה קרה".
אלמוג: "היום פחות מעסיק אותי הסיפור שלי, על איך הלכתי בסמטה בעזה ושמו עליי חיג'אב, או שהייתי עם אזיקים, אלא ההכרה של העולם בחטופים ולהיות עם המשפחות שלהם. אני מתמודד עם המחשבות מהשבי, וזה אומר לחיות לצד הדבר הזה"
אלמוג: "הכל מתחיל באתגרים שאני מציב לעצמי, כי אחרי שחזרתי מהשבי כולם אמרו לי 'עכשיו אתה יכול לנוח, אתה לא צריך לעשות כלום'. אבל איך בן אדם יכול להשתקם כשהוא במנוחה? אם אתה לא עושה כלום, לא מרים את עצמך, לא מעסיק את עצמך ולא מאתגר את עצמך – איך תשתקם? ברגע שהתחלתי לאתגר את עצמי, המצב השתנה".
תן דוגמה לאתגר כזה.
אלמוג: "לנסוע לחו"ל ולדבר באנגלית מול קהל של אלפיים איש בלי ידע קודם בתחום. ברגע שהתחלתי לעשות את הדברים האלה, צברתי גם ביטחון וגם כלים נוספים בשביל לדעת שאני בסדר. אני עובד על עצמי ותמיד בעלייה, זה מקדם אותי. התחלתי לעשות הרצאות, לדבר על זה יותר, ואז אתה כבר חושב בפן הכלכלי – רגע, מה הלאה?"
ועם איזו מסקנה יצאת?
אלמוג: אמרתי טוב, אני רוצה ללמוד. בחודשים האחרונים עלתה לי המחשבה ללמוד משהו, עשיתי קורס עמידה מול קהל, איך לדבר ולהציג את עצמי נכון, איך לעמוד בביטחון על הבמה. כשעשיתי את זה אמרתי לעצמי, 'אוקיי, אני יכול להכניס דברים חדשים למוח, אני לא הולך לאיבוד ומתפזר'. דיברתי על זה עם בן, והוא אמר לי 'אחי, אני כבר מתחיל ללמוד ברייכמן. שאלתי מה, אמר לי כלכלה ומינהל. עניתי לו 'בוא'נה, זה בדיוק מה שרציתי ללמוד'. ככה דברים התגלגלו".
איזה עתיד אתה מאחל לעצמך?
אלמוג: "יש לי רצון לגוון את עצמי, לא להיות על הסטטוס של 'אלמוג שחולץ מהשבי'. לצאת מזה, לא להישאר אלמוג החטוף, להתקדם לעוד מקומות. להיות אלמוג שיש לו עסק, ללמוד איך להקים עסק, אלה מחשבות שהיו לי עוד בעזה. היו לי שמונה חודשים לחשוב על זה, והיום כשחזרתי יש לי סלט בראש כי נוספו עוד רעיונות. בשבי לא העסקתי את עצמי במחשבה על ההווה ועל איזה באסה לי, והאם תהיה עסקה או לא. חשבתי על היום שאחרי".
אפשר בכלל להפסיק להיות "אלמוג החטוף"?
אלמוג: "אני מקבל את הטייטל הזה וגם אוהב אותו. הדבר הזה נתן לי כלים שבחיים לא הייתי מקבל. לא שאני ממליץ למישהו להיחטף, אבל אם כבר אז כבר, לפחות להוציא מזה את הטוב".
אילו כלים קיבלת מהשבי?
אלמוג: "להתעסק בעיקר ולא בטפל. יש כל כך הרבה דברים שאתה מבזבז עליהם אנרגיה והם לא נחוצים לך. אנשים שלא טוב לך איתם, מקומות שלא טוב לך בהם, דברים שאתה עושה ולא רוצה לעשות".
מותר בגילכם להתעסק גם בטפל.
אלמוג: "אני אוהב להתעסק גם בו לפעמים, אבל אני במודעות על זה. טפל גם סבבה, ברור, בגיל 23 צעירים לא מרגישים משמעות בדרך כלל או כוח לשנות. לעומת זאת אני חושב שיש לי סֶנטר הרבה יותר חזק היום מהרבה אנשים שאני מכיר בגילי".
בן: "אנחנו נותנים מוטיבציה האחד לשני. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר שאלמוג ינצח. הוא מרגיש אותו הדבר כלפיי. אני רוצה שהוא ינצח בחיים וכל דבר קטן שהוא מצליח ומקבל, וואלה, זה ניצחון בעיניי".
איך ייראה הניצחון האישי בעיניכם?
אלמוג: "ביום שבו אסתכל לאחור ואוכל להרשות לעצמי להיות מספיק מאוזן ומאושר בשביל לתת, להעביר ולהעניק לאחרים את הטוב הזה בלי לקבל שום תמורה".
בן: "בזכות דברים כאלה אנחנו חברים. המטרה שלנו זה לדאוג לעצמנו, כי חייבים אחרי מה שעברנו, ועכשיו אנחנו רוצים לעזור לאנשים אחרים. אנחנו רק לא רוצים שאנשים יסתכלו עלינו כעל מסכנים. אנחנו רוצים לחיות עם הטייטל הזה, של חטוף ופצוע, אבל להפוך את זה לדבר טוב ולמשהו שבאמת יעזור לאנשים אחרים".
מה מעצבן בטייטלים שלכם?
בן: "הדבר שאני הכי שונא הוא שאנשים אומרים, 'אפשר לעזור לך?' כאילו אני לא יכול לעשות את זה לבד. אז אני רוצה לעשות את זה לבד. אני רוצה שאנשים יסתכלו עליי כמו על אנשים אחרים".
אלמוג: "אנחנו פה ויש לנו משמעות. הייתי לא מזמן בהכנסת ספר תורה שעשו לזכרו של ארנון ביישוב שבו הוא גר. התחלתי לעשות פרויקט הנצחה לזכרו. ארנון בשבילי מייצג המון, המון אחדות ונתינה בשביל האחר, ואני רוצה להעביר את הערכים האלה הלאה. זה גם יעזור לאנשים וגם יחבר אותם. שיידעו מי היה ארנון".
