זה קרה בשבוע שעבר. בין הכותרות על כיבוש עזה לפיגוע שסוכל, התקיים בקפריסין מפגש יוצא דופן ואפילו נדיר. איש מ-40 משתתפיו, שגילם נע בין 15 ל-18, לא העלה לרשתות פוסטים נרגשים עם נוף פוטוגני (למרות שהיה כזה), ואפילו באכסניית הנוער ביקשו לשמור על עמימות ולא לתייג את שמם. ככה זה כשאתה מארח בימים אלה קבוצה של בני נוער ישראלים ופלסטינים.
שעתיים וחצי של נסיעה מתפתלת משדה התעופה בלרנקה הביאה אותנו אל האתר שבו מתקיים המחנה זה שנתיים. זאת יש לדעת: לא כל אכסניה הייתה מוכנה לקבל את ההרכב האתני הזה. עם פחות ניקוד לישראלים, אגב. כך או כך, מדובר במקום הררי, מנותק מאוד מכל פיתוי, כדי לאפשר לבאים, תלמידי בית ספר, להתרכז במטרה שלשמה הם באו.
3 צפייה בגלריה
(משתתפי המחנה באכסניה בקפריסין. "אנשים שאף פעם לא רצו אותך כחלק מתמונה, פתאום קוראים לך להצטרף לצילום" | צילום: דניאל שופמן)
בחורף, כך אמרו לי, האתר מכוסה שלג כבד, והוא משמש כתחנת מוצא לגולשים. היה מחמם לב לראות באחד הלילות את שתי האמהות הפלסטיניות ושתי האמהות הישראליות שהצטרפו לנסיעה, פורשות בצוותא עלי גפן על השולחן וממלאות אותם באורז, כשהפלסטיניות מומחיות הגלגול, מראות לישראליות איך עושים את זה נכון. בגזרת הילדים נרשמה, יש לומר, פחות הצלחה בבונדינג. לא ברור אם בגלל מחסום השפה או בגלל התכנים הטעונים.
עבור המארגנים, אנשי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, אין בכלל שאלה. כבר יותר מ-20 שנה, כולל במבצעים ובמלחמות, הם מקפידים על המפגשים. אלא שבשנתיים האחרונות, קבוצות השיח נודדות מחוץ לישראל, בעיקר כי הצד הפלסטיני מתקשה לקבל אשרות לישראל. וזו לא הרגישות היחידה שעימה יש להתמודד במפגשים כאלו. כל בני הנוער ביקשו להישאר עלומים, בשל תגובות קשות שהם מקבלים.
"אני מרגישה שכל פיפס, כל מילה שאגיד, מישהו יוכל להיאחז בה ולהגיד שאני בוגדת. בגלל שאני מדברת בעברית, או בגלל שאני באה למחנה", אומרת לילה (שם בדוי, כמו כולם בכתבה), יוצרת קולנוע שהגיעה להעביר סדנה בצילום לבני הנוער. "הסיכון הוא בעיקר מהצד הפלסטיני, אבל אני חושבת שהיום גם בצד הישראלי ידביקו לך סטיגמה שאתה בוגד, שאתה מדבר עם האויב". ללילה יש חברה בעזה. "אני מתקשרת איתה עד כמה שאני יכולה", היא אומרת. "לצערי, המצב שלה מידרדר. היא חיה באוהל כבר כמה חודשים, רעבה, עייפה וחולה. אנחנו מתקשרות כשיש לה קליטה אבל זה הולך ופוחת".
3 צפייה בגלריה
פלקט שהוכן באחד המפגשים, "רגע שבו הרגשתי פחד". אחת התשובות בערבית: כשהצבא נכנס אליי הביתה
מהצד הישראלי גם צור בן ה-17.5, שאיבד את סבו וסבתו ב-7 באוקטובר, מעדיף לא להזדהות, למרות היותו נער ורבלי שאינו מהסס להיכנס לוויכוחים. אחרי האסון יצאו הוא ומשפחתו באמירות שנראו לחלקים בציבור שמאלניות מדי, ומיד חטפו מהאגף הנגדי. "אנשים הגיעו אליי דרך הרשתות החברתיות, שלחו לי תמונות מזעזעות מ-7 באוקטובר וכתבו: 'אתה בוגד במדינה, איך אתה מעז?'"
לדבר לכיסא הריק
היחס שקיבל צור מהמשתתפים הפלסטינים במחנה לא היה נעים יותר. "הפלסטינים, לצערי הרב", הוא אומר, "לא מזהים את הכאב שלנו על החטופים ועל הדברים שקרו ב-7 באוקטובר. נאמרו פה דברים שאני חושב שהם מזעזעים. למשל, שהחטופים נחטפו רק ככלי פוליטי, שחמאס לא הרג את סבא וסבתא שלי, שזה היה סתם אנשים. דברים שאני יצאתי בגללם מהחדר. התעצבנתי.
"אבל למחרת חזרתי לחדר ודיברתי עם אותם אנשים, ואמרתי להם שכואב לי מה שהם אמרו, ושאני רוצה שיחשבו על הדברים שאמרתי מהמקום הכואב שלי, כמו שאני חושב על כל סיפור שכול שלהם. אני מרגיש שלצד הפלסטיני יש הרבה מה להתקדם. ועדיין, האנשים האלה מאמינים בשלום, וכן באו לפה".
יכול להיות שגם אמירות שלכם הרגיזו אותם?
"אני חושב שבמקום מסוים הישראלים נזהרים יותר, במילים ובכובד ראש. אותי זה מצער שאנחנו לא מגיעים מאותו מקום של כאב והכלה. וזה עוד אנשים שאמורים להיות במחנה השלום. אני לקחתי מזה, שאנחנו לא חייבים להכיר בכל הנרטיב ובכל כאב של הצד השני, בשביל להגיד שעדיין אנחנו יכולים לשים לרגע את כל הדברים שקרו מאחורינו, ולחיות ביחד, בשביל עתיד יותר טוב".
צור, שאיבד את סבו וסבתו ב־7 באוקטובר: "פלסטינים אמרו פה דברים מזעזעים, שחמאס לא הרג, שזה היה סתם אנשים. התעצבנתי ויצאתי מהחדר. אבל למחרת חזרתי"
מה ששמע צור היה רק אמירה אחת מתוך נרטיב שלם שעימו היה צריך להתמודד המחנה הישראלי, באומץ, יש לומר. כך, למשל, אמרה אחת המשתתפות הפלסטיניות בקבוצת הדיון המשותפת כי "חמאס הוא מפלגה דתית ולא יכול להיות שאנשים דתיים אנסו ב-7 באוקטובר".
אבל יש סרטונים שחמאס צילמו את עצמם אפילו. איפה בכלל הוויכוח? אני שואלת את אימאן בת ה-18, שנושאת על צווארה תליון כסוף עם חיתוך של מפת ישראל השלמה, או פלסטין, תלוי את מי שואלים. ויש לה גם עגילים זהים. "אנחנו לא חשופים לסרטונים", היא הודפת את השאלה ומספרת שהישראלים לקחו קשה מאוד את הפקפוק באונס. "אנחנו שומעים מכם על אלימות החיילים הישראלים", ענתה ישראלית לפלסטינית. "אלו דברים שאנחנו לא שומעים בחדשות, ובכל זאת בחרנו להאמין לכם. אז למה אתם בוחרים שלא להאמין לנו כשאנחנו מספרים לכם מה שאנחנו יודעים?"
במפגש אחר התקיים דיון על החטופים בעזה, שהגיע להשוואות בין החטופים לאסירים המשוחררים מהכלא הישראלי. הפלסטינים אמרו לישראלים: "מאיפה אתם יודעים שאסירים יוצאים במצב טוב, כמו שאומרים לכם?", וזה גרם למהומה. "בעיניי", אומרת אימאן, "לא צריך להגיע להשוואות. אני לא באתי להגן על חמאס, או להגיד שהם לא אנסו, או לדבר על אסירים שיצאו ומספרים על פגיעות מיניות. אני באתי לפה להגן על המשפחה שלי, על החברים שלי, לסיים את הכיבוש, את הכאב. כל השאר, זה לא התפקיד שלנו, לא בשביל זה באנו".
מדובר באמירות קשות מאוד לאוזן ישראלית.
"אני אמרתי שאולי הדבר החיובי היחיד שיצא מ-7 באוקטובר, זה שהעולם שמע על הבעיה שלנו. אני נגד החטיפות וכל מה שקרה ב-7 באוקטובר, ונגד חילול הגופות, אבל אני לא יכולה להשוות בין כאב לכאב. כל מקרה לגופו. אדם ישב איתך על השולחן ולמחרת הוא חטוף או אסיר".
פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני הוקם לפני 30 שנה על ידי האב השכול יצחק פרנקנטל וכעבור שלוש שנים נוצר החיבור הראשון בינו לבין משפחות מעזה, שאיבדו גם הן מישהו בסכסוך. בימי האינתיפאדה הראשונה נותק הקשר עם עזה, ומשנת 2001 נוצרו שותפויות עם משפחות שכולות פלסטיניות מהגדה המערבית וממזרח ירושלים. לאחר 7 באוקטובר הצטרפו לפורום יונתן זייגן, בנה של פעילת השלום ויויאן סילבר מבארי, פדויית השבי ליאת אצילי מניר עוז ששכלה את בעלה אביב, משפחת ינון ששכלה את הסבים בלהה ויעקב מנתיב העשרה ואחרים.
לפני המפגש הנוכחי נעשו טלפונים רבים למשפחות שכולות חדשות שנשאלו אם ישלחו את ילדיהן לדיאלוג, אך ההיענות הייתה נמוכה. למפגש השנה הגיעו ילדים מג'נין, שכם, רמאללה ועוד. אי-אפשר להתעלם מכך שמהצד הישראלי מגיעים ילדים מחיתוך סוציולוגי מאוד מסוים – משכילים, רחבי אופקים, אינם מפחדים מדיאלוג עם השונה, נון-קונפורמיסטים, אנשים שמאמינים עדיין במילה שלום. רבים מהם לומדים במסגרות חינוך אלטרנטיביות, פעילים חברתית בארגונים שונים של בני נוער, חלקם בני הקהילה הגאה, ולדבריהם, כלל לא בטוח שיתגייסו לצה"ל.
התנאי לכניסה לקבוצת המחנה הוא השכול, אבל לא רק. השנה ביקשו להשתתף 60 פלסטינים והתחרו על 20 מקומות. בצד הישראלי הגישו בקשות 35 ילדים. המימון מגיע משגרירות גרמניה ומארגון peace by tourism. כל דבר בקבוצה כפול: ישראלי ופלסטיני, והפעילות ‑ סדנאות צילום ובישול וכמובן המון דיבורים ‑ מתקיימת בעברית, ערבית ובלית ברירה אנגלית.
"אנחנו לא אומרים להם, 'תעשו סרט על האובדן', 'תצלמו תמונה שמכאיבה לכם'", אומרת המדריכה לילה, "אנחנו נותנים להם להיות יצירתיים. אחת הילדות הישראליות עשתה את סמל החטופים מכאפייה, וזה היה מטלטל. אני ציפיתי לתגובות חריפות מהצד הפלסטיני, של ניכוס, אבל כולם התרגשו, אמרו שזה נגע בהם, שזו שותפות גורל. ילדה פלסטינית צילמה את עצמה מדברת לכיסא ריק, וילדים בכו, כי כולם מרגישים שמאז השכול הם מדברים עם מישהו שלא נמצא. ילד אחד סיפר על סבא וסבתא שלו שנרצחו ב-7 באוקטובר, ומישהו פלסטיני דיבר על אח שלו שמת, ונהיה שיח של לשתף. אלה דברים שהם לא ישכחו, אפילו אם החיים יהפכו אותם לקשוחים ואפילו אם יש כאוס, שהם ישבו ודיברו ובכו ביחד".
יואב בן 17 הוא דור שלישי לפורום, סבו היה בין המייסדים לאחר שאיבד את בנו, מ"פ צנחנים, בשנת 96'. אמו פעילה אף היא ולמעשה הוא גדל בפורום. למרות זאת, הוא מבקש לא לזהותו, מחשש שזה יזיק לו לקראת גיוסו המתקרב. "אני לא ממש רוצה לשרת את המדינה", הוא מתוודה. "כי אני מרגיש שהמדינה לא מחויבת למה שהיא אומרת. ובכל זאת אני אתגייס, אבל לא לקרבי, כי אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אולי לתקן מטוסים או משהו אחר בחיל האוויר, אבל לא להפציץ אנשים חפים מפשע".
נעה, ששכלה את סבה בפיגוע: "אני חוזרת הביתה עם הידיעה שזה לא 'קורבנות פלסטינים', אלא זו דודה של אסיל, שהיא חברה שלי וששתינו רוצות להיות רופאות"
על הנסיעה למחנה סיפר לחברים קרובים בלבד. "לחבר הכי טוב שלי", הוא אומר, "יש מלא קונספירציות נגד פלסטינים. למשל, שכל פלסטיני הוא מחבל בפוטנציה. ואני מסביר לו שאני פוגש אותם וזה ממש לא נכון. לא כולם מהג'יהאד או מארגון טרור. לכן זה לא נכון להגיד שכל אחד בעזה הוא טרוריסט".
מה התגובות שאתה מקבל לאמירות כאלה?
"האמת שאני לא חושב שכדאי לי להגיד דבר כזה למישהו שאני לא מכיר. החבר הכי טוב שלי אומר שצה"ל זה הצבא המוסרי בעולם. היום אני יכול להגיד לו ששמעתי אישית מפלסטינים שהם סבלו ואיבדו את האחים ובני הדודים שלהם בגלל חיילים ישראלים שהרסו להם את הבית בלי סיבה".
כועסים על המדינה
זו הפעם השנייה שלו במחנה, הראשונה הייתה לפני 7 באוקטובר. הפעם, הוא אומר, היה קשה לשמוע את הצד הפלסטיני. "הם סיפרו שבהתחלה הם הצדיקו איכשהו את 7 באוקטובר. הסבירו שהרגישו ניצחון ונקמה קטנה, כי בסופו של דבר יש שם כאב, וכל השנים הם מרגישים מוקטנים. אני הרגשתי כעס מאוד גדול ב-7.10. לצערי הרב, אני נורא כועס גם על המדינה שלנו, כי אני מרגיש שלצבא לא אכפת מחייל שהולך להילחם בתוך חאן-יונס או ווטאבר".
צור מספר על השיח שהתפתח סביב השירות בצבא. "אחד הדברים שהפתיעו אותי בצד הפלסטיני הייתה המוכנות שלהם לקבל ישראלים שמתגייסים. הדרישה היחידה שלהם הייתה 'תהיו אנושיים במחסומים' או 'אל תגיעו לתוך השטחים' או 'תעשו מה שאתם רוצים בצבא, לכו תתקנו מטוסים, לכו תהיו בסייבר', שזה דבר שהפתיע אותי בטירוף. אני חשבתי שהם יגידו כל הצבא מבחינתנו פסול. אבל הם מסוגלים להתגמש ולהתפשר, ולראות את האנושיות של הישראלים שהולכים לצבא".
3 צפייה בגלריה
תמונות שצילמו הצעירים בסדנת הצילום. "הם לא ישכחו שישבו ודיברו ובכו ביחד" | צילום: רום ברנע
"זה לא שפתרנו את הסכסוך", מרגיעה המנכ"לית הנוכחית איילת הראל, שבאה למחנה עם בתה בת ה-17. "אנחנו רוצים לעשות את הצעד הראשון להכיר באנושיות של הצד השני, לראות ששנינו בני אדם, להבין את הרצונות. ברגע שהתחילה המלחמה בעזה וכמות הקורבנות עלתה, נוצר הרבה זעם. פלסטינים מאוד עסוקים במה שקורה בצד שלהם".
"אנחנו לא רגילים למילה שכול בהקשר פלסטיני", ממשיכה הראל, "אבל אלו אנשים שנהרגו על ידי צה"ל, על ידי מתנחלים. אחי נהרג במלחמת לבנון הראשונה, כשהפלוגה שלו באה לכבוש מחנה פליטים פלסטיני, וכשאני באה לפלסטינים בג'נין או שכם, אני אחות של אחי. אמרתי להם: 'אני מבינה שזה לא פשוט בשבילכם, אבל אחי היה בן אדם צעיר, היו לו חלומות, כולנו בני אדם'. אני חיה במדינה שלא מחנכת לשינוי, ולא פועלת לשנות, וזה מה שאני רוצה".
גם אחרי 7 באוקטובר?
"בהחלט. 7 באוקטובר חיזק את העמדה שלי, כי מה הביאו לנו כל תיאוריות ה'עוד כוח ועוד כוח ועוד כוח'?"
האם הם הפכו לחברים לעתיד? לא ברור. "יש מחסום שפתי שנורא קשה לעבור", אומר צור. "פה הפכנו להיות חברים, אם זה בלשיר שירים ביחד, או לרקוד דבקה. הם עשו איתנו קידוש בארוחת שישי ואנחנו שרנו בערבית ורקדנו. אתמול באו אליי פלסטינים וקראו לי להצטרף לצילום. אלה אנשים שאף פעם לא רצו אותך כחלק מתמונה, ופתאום הם יוזמים בעצמם, וזה מרגש".
בונו הציע לארח
למחנה גם שני מנהלים, ישראלי ופלסטיני. הישראלי הוא גיא אלחנן ששכל את אחותו סמדר פלד אלחנן כשהייתה בת 14, בפיגוע במדרחוב בירושלים. הפלסטיני הוא מוחמד עוואד ששכל את דודו לפני הרבה שנים ולפני תשעה חודשים גם את בן דודו אמג'ד בן ה-16. "אמג'ד", מספר עוואד, "גר בכפר עקב שתושביו לא מקבלים שירותים מהמדינה, אבל הם בעלי תעודות זהות כחולות. ככזה, הוא לא פחד בכלל מחיילים".
בערב חורפי השנה צעד אמג'ד לבקר חבר מרמאללה ובדרך חזרה עבר מול חיילים. לדברי עוואד, הוא הלך מול חייל בלי פחד ואף ניסה להתקרב אליו. החייל חשד שהנער מתכוון להזיק לו וירה בו. "כשאמג'ד נהרג", אומר עוואד, מדריך נוער במקצועו, "עצרתי לחשוב: האם אני יכול להמשיך לעבוד עם נוער ולספר להם על שלום, ואיך אפשר לחיות יחד, ולהגיד שלא כל הישראלים שונאים אותנו. הבנתי שאני בצומת דרכים, ובחרתי להמשיך".
מה בעצם הבעיה שלנו בדו-שיח?
"משנת 2000 ועד עכשיו אין לנו תקשורת עם הישראלים. 25 שנים זה דור. אז יש דור שלא פוגש ישראלים או מדבר איתם, אלא רק עם חיילים או מתנחלים. בני הנוער הפלסטינים לא יודעים על הישראלים וגם הישראלים לא יודעים על הפלסטינים. כשהתחלנו את העבודה עם הנוער, דיברנו איתם על הקהילה, איך הישראלים חיים, ושיש המון זרמים בישראל. שיש אנשים שרוצים שלום ומתנגדים למתנחלים. והישראלים הבינו פה שלא כל הפלסטינים הם חמאס, שלהרבה מהם אין בעיה לחיות עם הישראלים".
הקולות בעולם נגד ישראל נותנים לך סיפוק?
"לא. אני עצוב. אני פלסטיני שרוצה לחיות עם כל האנשים. אנחנו מאוד קשורים. כששונאים יהודים אז היהודים שונאים אותנו יותר. ראית בעצמך, הגענו פה למתחם עם בריכה. אם היו אומרים שלא מכניסים ישראלים, גם הפלסטינים היו הולכים ולהפך. כשאנחנו לוקחים את הילדים האלו לקפריסין ומראים להם איך אנשים רגילים חיים, זה עושה להם משהו. בדרך משדה התעופה למלון אחד הילדים אמר לי: 'נסענו שעתיים ולא ראינו אף מחסום'. זו בעיה. כדי להגיע לקפריסין, נסיעה של שעה הפכה לשלושה ימים. זה מה שהופך את חיי הפלסטינים לקשים".
ומה עם האחריות של הנהגת הפלסטינים, של חמאס, לחיים הקשים?
"כל הפלסטינים בעזה הצטרפו ב-7 באוקטובר? אי-אפשר להרוג את כל העזתים בגלל חמאס. המנהיגות היא הבעיה, לא האנשים".
אלחנן, מקבילו הישראלי, הוא בן 46, גר בחיפה, מורה למשחק. 28 שנה חבר פורום. אמו נורית, סיפור מרתק בפני עצמו, פעילת שמאל ידועה. כששכלה את בתה, ביקשה מראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, שלא יגיע לנחמה, הגם ששניהם השתייכו בצעירותם לאותה חבורת רחביה. "אני והמשפחה שלי מקבלים איומים בלי סוף ברשתות החברתיות, בגלל הפעילות שלנו", אומר אלחנן. "החלפתי חשבון פייסבוק איזה שלוש פעמים. הכל הם עושים, שמים תמונות של אחותי המתה, איומים על החיים שלנו בצורה מאוד מפורשת, אין להם שום גבולות. ואין שום סיכוי להתלונן על זה. ולא רק בפייסבוק, מוצאים אותי גם בטלפון, מתקשרים".
בן דודו של המנהל הפלסטיני של המחנה נורה בידי חייל לפני תשעה חודשים. "עצרתי לחשוב: האם אני יכול להמשיך לספר לבני נוער על שלום. ובחרתי להמשיך"
ובכל זאת, מצא את עצמו כאן בקפריסין, מתרגם מערבית את דברי הפלסטינים לילדים. "בתחילת הארגון של המחנה קיבלנו הצעה מפסטיבל מוזיקה באירלנד, שממומן על ידי אושיות כמו בונו ובעבר שינייד או'קונור, לעשות מחנה קיץ אצלם, אבל אנחנו כבר קבענו פה".
חייבים להיות אופטימיים
הבריסטולים שנתלו על הקירות באחד מהאולמות באכסניה שבו התקיימו הדיונים הקבוצתיים מספרים הרבה. כך, למשל, תחת הכותרת "רגע שבו הרגשתי אי-צדק", נכתב בערבית: כיבוש, רצח העם בעזה, מוות של אנשים שאינם אשמים. "רגע שבו הרגשתי פחד": כשהצבא נכנס אליי הביתה, "רגע של תקווה": כשאמרו שהמלחמה בין עזה לישראל תסתיים. ועוד "רגע של תקווה": 7/10.
על אותם בריסטולים כתבו גם הישראלים. "רגע של תקווה": המפגש הראשון עם חבריי הפלסטינים אחרי 7/10. תחת השאלה "למה באת למחנה?" כתב מישהו בערבית "כי אמא אמרה" ומישהו בעברית "כדי להכיר את הצד השני".
בשעות הערב הישראלים ישבו עם אקורדיון או שמעו שירים של טונה, בעוד מקביליהם פתחו רמקול נייד, שמו שירים בערבית ורקדו לצליליהם. בבריכה הם כן היו יחד, כמו כל קבוצה של בני נוער, ובלילה האחרון, במסיבת הסיום המרגשת, כל ישראלי זימן פלסטיני ולהפך, וכל אחד דיבר בשבחו של האחר. הם העניקו מתנות אלו לאלו ונפרדו בבוקר, כי הפלסטינים חזרו דרך ירדן והישראלים דרך נתב"ג. כל כך קרובים וכל כך רחוקים.
מה גרם לך לבוא לפה? אני שואלת את נעה בת ה-17 מתל-אביב, ששכלה את סבה בפיגוע טרור במצרים. נראה לי שמדובר במעשה מאוד אופטימי, לא? נעה חושבת הרבה לפני שתשיב. "כן", היא אומרת לבסוף, "לדעתי אין לנו ברירה אלא להיות אופטימיים, כי התוצאה של אלימות היא רק עוד אלימות, ו-7 באוקטובר הוא אירוע מזעזע ולא מוצדק בשום צורה. אבל הוא קרה, ואני רוצה לחשוב איך אנחנו יכולים להגיע מכאן לעתיד שיהיה טוב לכמה שיותר אנשים".
זו השנה השנייה שלך במחנה. את שמה לב להבדל בין הפלסטינים שהשתתפו בשנה שעברה לאלה שהשתתפו השנה?
"כשילדים באים לפה בפעם הראשונה, הם באים עם הרבה כעס. גם הישראלים, אבל אצל הפלסטינים זה יותר בולט לי, ואז שומעים את הסיפורים שלנו ורואים שאנחנו מקשיבים לסיפורים שלהם. ובשנה אחר כך, הם באים עם יותר הבנה לצד השני, יותר הכלה. הם באמת באים להקשיב, ואני חושבת שזו המטרה של המחנה כאן, לעבור תהליך".
שלום נתפסת היום כמילה גסה.
"אני חושבת שכולם מחפשים פתרון. אף אחד לא רוצה שנישאר לנצח במלחמה".
ומצד שני יש את 7 באוקטובר, את החטופים.
"זה לא נפרד בעיניי, המאבק להשבת החטופים מאוד חשוב לי, ואני משתדלת להשתתף ולהשמיע מחאה ככל יכולתי. ב-1 בספטמבר, אחרי ההודעה על ששת החטופים שנרצחו, פשוט הסתובבתי בתל-אביב והייתי חסרת מנוח, חיפשתי הפגנה להצטרף אליה. זה באמת משפיע עליי. אני חושבת שיש הרבה דיסאינפורמציה אצל הפלסטינים, ואני מאמינה שיש איזשהו קושי כששומעים אצלנו את הסיפורים שלהם.
"כשסיפרנו על החטופים, היה להם קושי להאמין לפרטים מסוימים. וזה קיים משני הצדדים, זה חלק ממה שאנחנו מתמודדים איתו במחנה הזה. אני שמעתי סיפורים על דברים שקרו לפלסטינים שכאן, למשפחה שלהם, שהיה לי ממש קשה להאמין שחיילי צה"ל עשו את זה בשמי, בשם המדינה שלי. אבל בשנתיים האחרונות אני חוזרת הביתה עם הידיעה שזה לא 'קורבנות פלסטינים', אלא זו דודה של אסיל, שהיא חברה שלי, שדיברנו, ששתינו רוצות להיות רופאות".
"לא מספרים לנו באמת מה קורה בעזה", אומר אביתר ששכל את סבתו בפיגוע בשנה האחרונה, "או מה באמת קורה בגדה. אז גם להם לא אומרים מה באמת עוברים החטופים. הם רואים את הטקס של חמאס והם רואים את החטופים מחייכים עם תעודה ויורדים מהבמה. זה מה שמראים גם להם".
מה סבתא שלך הייתה אומרת על ההשתתפות שלך במחנה?
"סבתא שלי הייתה בן אדם מאוד פתוח ומכיל ואוהב. אז אני רוצה להאמין שהייתה מקשיבה לי, ושומעת את מה שיש לי להגיד, מה שיש לי לספר, וגאה בי שאני מאמין במשהו ודוגל בו ורודף אחרי הגשמתו".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
