אז מיהו בעצם יוסי כהן? כמה יוסי כהנים יש?
האיש, המרגל, החליפה, ראש המל"ל, ראש המוסד, השיער המושלם העשוי על המילימטר, הפנים שמשלבות איזו תמימות במבית לצד חיוך שמסגיר עורמה אינסופית, לחיצת היד ההדוקה, השעון היקר, המשרד המשתרע על פני אצטדיון קטן בקומה גבוהה מעל העיר ומצויד בכל צעצועי האלפיון הנדושים – טלסקופ, ספר אמנות בגודל שולחן, מכתבה כמו-עתיקה – מה מכל אלה הוא יוסי כהן? האם באמת מדובר, כפי שמסתמן, בישראלי שחי בסרט ג'יימס בונד אבל נאלץ לעשות את זה במדינה שהיא, במקרה הטוב, אסקימו לימון?
כי ימי הבונד שלו, ללא ספק, מאחוריו; בגיל 64, אחרי קריירה מטאורית – זאת המילה – בעולם הביון, יוסי כהן הוא פורש מערכת הביטחון שעשה ועושה (ובעיקר יעשה, כשתגיע ההנפקה) כסף גדול כדירקטור ופותח דלתות בחברת האנרגיה "דוראל", ובתפקיד מנהל ההשקעות של הקרן היפנית הענקית "סופטבנק" בישראל. והוא מנהל כמה עמותות וארגונים פילנתרופיים. והוא – אם אני מאבחן נכון – בעיקר משועמם כשחקן ספסל שמחכה בקוצר רוח שיקראו לו בחזרה להרכב הפותח, כלומר לשירות הוד מלכותה מדינת ישראל.
בינתיים, צרצרים.
אולי זה קשור לעובדה שהוא עושה קולות של מי שעומד להתמודד בבחירות הבאות על הנהגת המדינה, או כדבריו הסותרים: "כרגע אין מערכת בחירות, וממש לא החלטתי להיכנס לפוליטיקה", או כפי שאמר בפודקאסט של יסמין לוקץ', "אני צריך להיות ראש ממשלה", או כפי שאמר לי בתחילת השבוע: "החלטתי לא ללכת לפוליטיקה, אני לא בזה, ואני רוצה שתכתוב את זה".
אבל מפצירים בך.
"המון, המון. בכל רגע נתון. פעילים, פוליטיקאים, אנשים, כולם".
וזה בוער בך.
"נכון מאוד. הצורך לתקן את ישראל בוער בי. איה אשתי אמרה לי בעבר: 'תבטיח לי שאתה לא נכנס לפוליטיקה', וכיום היא אומרת לי: 'תישבע לי שכן. נגזר עליך'. וזאת התחושה, שמתישהו אני אצטרך לעזור או לסייע בלנהל את הדבר הזה טוב יותר. ואם אי פעם היה זמן, זה הזמן. אלא שכרגע לא קורות מערכות בחירות, והכרזות על כניסה לחיים הפוליטיים הן מיותרות ולא נכונות".
כי מיד יכתימו אותך בכל מיני עניינים?
"אני אהיה מטרה. כנראה של כל הצדדים".
על החיכוך עם ראש המוסד ברנע: "טסתי פעם אחת לקטאר באישור ראש הממשלה. היה חוסר הבנה במטה המוסד ושל ראש המוסד לגבי מה אני עושה שם, התחילה התבכיינות, ביבי כנראה שמע, ובסוף נאלצתי להגיד: ככה אי–אפשר לעבוד"
זה זיקוק של משחק החם-קר שכהן מנהל עם ההכרזה הסופית על כניסתו – הכרזה שלפחות אצלו בראש, כנראה, כבר קרתה – אבל מי כמותו יודע שטיימינג זה הכל. וכרגע, למשל, הוא עדיין תחת מכתב אזהרה שהוציאה לו ועדת החקירה לפרשת הצוללות, שבודקת הטיית מכרזים ושוחד בכל הקשור לרכש כלי השיט. כהן מודה שהוא ממתין שהוועדה תנקה אותו. "כן, אני מעריך שנסדר את זה", הוא אופטימי. "אני עדיין לא יודע במה אני נאשם, רק הוציאו לי מכתב אזהרה. אני חושב שכל מה שעשיתי היה לשם שמיים ולטובת מדינת ישראל".
מבין האנשים שעל הקווים כרגע, מי בעיניך הכי מתאים להנהיג את ישראל?
"זו לא השאלה הנכונה, כי הבעיה המרכזית היא שאף אחד מהם לא ינצח לבד את הליכוד – וזה העצב הגדול שלי. הצעתי להם לייצר איזשהו איחוד מלמטה ולרוץ כגוף אחד, אבל כל אחד מהם רוצה לרוץ עצמאית, לראות מי הכי גדול, והוא יקרא לכל השותפות האחרות להרכיב קואליציה. אני חושב שזו טעות, כי כולם – איזנקוט, גנץ, לפיד, גולן, בנט, ליברמן, עכשיו יועז הנדל, תכף 'המילואימניקים', לוקחים מאותה עוגה, ובסוף זה משמין באותה מידה. יש גוש אחד – למה אתם לא מאחדים אותו? למה אי-אפשר לייצר מנהיג אחד על כל העוגה?"
זה משהו שאתה יכול לעשות?
"כן".
אתה יכול לאחד אותם?
"כרגע לא. ובנפרד הליכוד תמיד תהיה גדולה יותר. ואתה שואל: ראבק, זה לא מטריד אתכם? אתם רוצים להביא את השינוי?"
תסכים להיות מספר 2 של נפתלי בנט?
“לא אהיה מספר שתיים של נפתלי בנט ולא שלוש של בני גנץ. אני לא בזה. אני בכלל לא נכנס לפוליטיקה”.
אז נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא?
"אי-אפשר להוציא את זה מכלל אפשרות. אבל זה תלוי רק בנו, אם נתאחד".
על הממשלה הנוכחית יש לך משהו טוב להגיד?
"היא צריכה לסיים את ימיה".
כמה אתה מודאג כל עוד היא פה? אנחנו מדברים על גילה גמליאל כשרת מודיעין. למה אתה לא שר מודיעין?
"באמת לא בסדר. למה לא אני – אתה צודק. הייתי שם 42 שנה, הייתי הרמטכ"ל הקטן שלך, שר המודיעין הקטן שלך, הזרוע שלך בחו"ל. אבל הכניסה לחיים הפוליטיים, יש לה את המחירים שלה ואתה צריך למצוא את הפלטפורמות הנכונות להיכנס. האם ממשלת ישראל במתכונתה הנוכחית מרשימה אותי? לא. בינינו, יש שם רק שני שרים שביבי מדבר איתם – דרמר ודרעי".
ביבי צריך ללכת הביתה?
"בעת הנוכחית, כן. יש מקום להחלפת השלטון במדינת ישראל".
הוא היה צריך להתפטר מיד אחרי 7 באוקטובר?
"הוא היה צריך לקחת אחריות ולהכריז על תאריך בחירות. זה דבר מובהק; אחריות אתה לא לוקח כשקורה משהו, אלא בתחילת התפקיד. כל מה שקרה ב-7 באוקטובר זאת אחריותו של רה"מ, יחד עם כל האחראים האחרים".
לגילוי מאוחר יש גרורות, וזה מה שקרה
זו, כמובן, הצהרת העצמאות של יוסי כהן, והיא מנוסחת ביתר פירוט בספר האישי שהוא מוציא עכשיו, "בתחבולות תעשה לך מלחמה" (הוצאת "ידיעות ספרים") – שבמקור נכתב בכלל באנגלית (ונכתב היטב. כהן לא מסתיר שהעסיק כותב מקצועי וארבעה צוותים בהפקת הספר), עבור השוק הזר, ומתורגם עכשיו לעברית. הספר חושף, במידה רבה, לא רק את עלילותיו כסוכן חשאי ואת אמונותיו ודרכי החשיבה של כהן, אלא גם עד כמה, לשיטתו, אמר, עשה, התריע וחשש מתרחיש 7 באוקטובר, ועד כמה הדרגים שמעליו לא הקשיבו לו, לא איפשרו, ובקיצור: הביאו את זה על עצמם ועצמנו.
מיד כשפרצה המלחמה, הוא מספר למשל, ניגש לנתניהו והציע את שירותיו בהרמת מיזם גרנדיוזי שהגה: שינוע זמני של מיליון פלסטינים מהרצועה לחצי האי סיני, "כדי שצה"ל יוכל לעבוד, כי אמרתי מיד: 'אתם תגרמו למשבר הומניטרי, תהרגו שלא במתכוון הרבה מאוד אזרחים' – ואכן כל זה קרה".
נתניהו אישר לו, וכהן המריא לקטאר ולמצרים על מנת לשכנע את ראשיהן, רק כדי שיורשוׂ כראש המוסד, דדי ברנע, ישמע על שליחותו ויתפלץ, וממש בשעה שכהן יתראיין לדנה וייס על השליחות החשובה, המוסד ולשכת רה"מ יוציאו הודעה שלפיה הוא פועל מטעם עצמו בלבד.
זובור מושלם. בשידור.
"היה חוסר הבנה במטה המוסד ושל ראש המוסד לגבי מה אני עושה שם, התחילה התבכיינות, ביבי כנראה שמע, ובסוף נאלצתי להגיד: ככה אי-אפשר לעבוד. לא מתאים", כהן נזכר, בכעס כלשהו, ברגע השפל הזה.
בוא; אם אתה היית ראש מוסד במקום ברנע גם אתה היית מתפלץ כשרה"מ היה לוקח רמס"ד קודם להתחיל לטפל בעניינים. אולי היית תמים כשהצעת את זה?
"ראש המוסד מאיר דגן עליו השלום נהג לומר לנו: 'כשייכתב הספר על התמימות, אל תחפשו אותי בביבליוגרפיה'. לא נכנסתי להם למגרש בנושא החטופים. עשיתי בסך הכל נסיעה אחת לקטאר, בידיעת ראש המוסד ובמנדט שנתן לי ראש הממשלה. ובצניעות – מעט מאוד אנשים יודעים לדבר עם מנהיגים במזרח התיכון כמוני, בשפתם. אפילו ב'הארץ' שאלו איך לא קיבלתי את האחריות לניהול המו"מ לשחרור החטופים. שאלה מעולה. כל מי שנושא ונותן יודע למה אני מסוגל, אבל לא קיבלתי את המנדט הזה ושליחותי לא נמשכה".
למה?
"לא יודע, תגיד אתה. ביבי מינה אותי כבר ארבע פעמים – כראש אגף, כסגן ראש מוסד, כראש מל"ל וכראש המוסד, והוא זה שהכריז עליי כיורש שלו. אני עצמי לא הכרזתי על עצמי, ובפן הפוליטי אני לא מכריז. כרגע אי-אפשר לקחת מביבי שום דבר בתוך הליכוד – אפילו עבור יוסי כהן או גדעון סער זה בלתי אפשרי להתמודד מולו בפריימריז".
אבל גם אם לא יתמודד מולו ישירות, נתניהו וכהן כבר לא. ממש לא. אולי זה קשור גם לעובדה שביולי 23' כהן יצא בפומבי נגד הרפורמה המשפטית, העלה חשש ממלחמה, פירסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" וקרא לראש הממשלה לעצור את החקיקה. הוא אפילו טילפן אישית לנתניהו ואמר לו, לדבריו: "'תעצור את החקיקה הזו, למען הביטחון'. זה מספיק התרעה למלחמה, כשראש המוסד לשעבר אומר את זה? והוא אמר לי: 'אני לא יכול לעצור, זה מנוהל על ידי הממשלה'. אז נתתי ראיון ליונית לוי ואמרתי לה שאני חרד מהיכולת שלנו להגן על עצמנו. ותשמע, זה למות! אני אומר את זה עכשיו ומת, הורג אותי שלא עשו עם זה שום דבר! שלא הבינו".
זו הייתה תחילת השבר בינך לבין נתניהו?
"לא יכול להיות אכפת לי פחות. אני לא עובד עבור ראש ממשלה, רק עבור מדינת ישראל. אמרתי לו: זה פוגע, תעצור, והוא אומר לי: אני לא יכול לעצור".
ומאז אתה מנותק קשר.
"לגמרי. על אפס".
מתי דיברת איתו בפעם האחרונה?
"אוף, המון זמן. לפחות שנה וחצי".
הוא זרק אותך, אחי.
"יכול להיות. אני לא חושב".
וזה אוכל אותך.
"אני תורם כמיטב יכולתי בפילנתרופיה, בעמותות. ברמה מדינית אתה לא יכול לתרום כשאין לך ג'וב".
ותשמח לאחד.
"הייתי שמח אם היה לי. אפילו לא פורמלית, אפילו בהסברה".
אבל בספר אתה כותב בעניין ההסברה: "אני לא בטוח שנוכל לזכות אי פעם בדעת הקהל העולמית".
"באמת לא נוכל. ברגע שראש ממשלה לשעבר, שר ביטחון לשעבר ורמטכ"ל לשעבר אומרים בתקשורת העולמית שישראל מבצעת פשעי מלחמה והרעבה – איך תנצח בהסברה? אבל עדיין יש מקום לעשות את זה, במיוחד מול מנהיגים נאורים בעולם. להגיד להם: מה שאתם מקבלים – זה לא נכון. אני חושב שהייתי יכול לנהל את זה. באהבה ובשמחה".
אין ספק שבזה כהן צודק; אם יש בישראל אדם שסט כישוריו הולם במדויק את ניהול המשא ומתן על החטופים – או את מערך ההסברה של ישראל – מדובר בכהן. אבל המו"מ הרגיש והחשוב בתולדות ישראל מנוהל כרגע, אם בכלל, על ידי גורמים משתנים בהתאם למצב רוחו של נתניהו, וההסברה מתה.
"איזנקוט, גנץ, לפיד, גולן, בנט, ליברמן, לוקחים מאותה עוגה, ובסוף זה משמין באותה מידה. יש גוש אחד - למה אתם לא מאחדים אותו? למה אי–אפשר לייצר מנהיג אחד על כל העוגה?" זה משהו שאתה יכול לעשות? "כן"
כהן, בינתיים, מתבזבז בלשכתו המפוארת ומחכה לריקושטים שיגיעו – ובוודאי יגיעו – כשהאני-מאשים שעולה מספרו יפגוש את הציבור הרחב. הוא מספר, למשל, איך הציע את עזרת המוסד – שביומיום אמון על הזירה הבינלאומית – בעבודה ברצועת עזה. "אחרי צוק איתן ראיתי שרמת המודיעין שיש לנו בעזה לא גבוהה, שאין לנו שם שום פטנטים ותשתיות לפעילות, כלום, שום דבר, וחזרתי ואמרתי לכולם שרצועת עזה דומה יותר למדינת יעד מאשר ליו"ש, ולכן אני חושב שהמוסד יכול לעזור שם, עם כניסה לרצועה ובייצור מבצעים מיוחדים. כלומר, ביקשתי להיכנס למגרש המסורתי של שב"כ ואמ"ן".
ואמרו לך לא.
"בוודאי. אמרו: לא צריך אותך, אנחנו בסדר. אני טענתי שלא בסדר, ובסוף היו הבנה והסכמה שכדאי לתת למוסד להיכנס, אבל מיררו לנו את החיים. התחלנו לעבוד, אבל שיתוף הפעולה היה מתחת לכל ביקורת, ולדעתי המוסד היה יכול לעשות שינוי מאוד משמעותי ברמת המודיעין שלנו מהרצועה".
עד כדי מניעת 7 באוקטובר?
"לא יודע. אבל יכולתי להגיד: לא אחריותי, תסתדרו. לא חשבתי ככה. אמרתי: תנו לי אחריות. לא רצו לתת לנו להיכנס מתוך שמרנות מקבעת, ואחריותם נשארה באחריותם".
כהן גם טוען שלאורך שנותיו כראש המוסד – בין השנים 2016 ל-2021 – לא איפשרו לו להיות, כמו שהוא קורא לזה "פרו-אקטיבי", וכי נתניהו העדיף תמיד להקשיב לראשי הצבא, שחששו מהוצאת מבצעים לפועל. "אני תמיד הייתי דינמי ובעד לזהות סכנה, לאתר אותה ולחסל אותה", הוא אומר. "אבל הגישה השלטת, לאורך שנים, הייתה הימנעות ו'אוי-אוי-אוי, מה יקרה אחר כך'. היה לי למשל מבצע גמור לחיסול קאסם סולימני (מפקד כוח אל-קודס האיראני לשעבר, ר"ש) בסוריה, הכל היה מוכן, רק לאשר ולצאת. למה הכנתי אותו? כי אמרו לי 'תכין'. הרבה זמן הכנתי אותו; מודיעין, איסוף, סיורי שטח, תצפיות, טכנולוגיה, מה שאתה רוצה. ואז אמרו לי: אתה לא יכול לעשות את זה, כי תפרוץ מלחמת איראן-ישראל, חיזבאללה יצטרף, וכן הלאה".
חשש מובן לשעתו, לא?
"לא. בכל מבצע יש שלושה פרקים: האם היעד ראוי, האם הגורם המבצעי יודע לעשות את זה ולחזור הביתה בשלום, ומה תהיינה ההשלכות. ובשלב השלישי דברים נפלו כל הזמן ועל כל דבר אמרו לי 'לא, זה מסוכן מדי'. למשל כשהייתי ראש המל"ל, בדיון קבינט דיווחו לנו על בניין הכוח של חמאס ברצועה – מערבלי בטון, יכולת טילאית, רקטות – ואני אומר: למה לא מורידים את המפעלים האלה? הרי ברור שהבטון הזה משמש למנהרות! והבנתי שהם פשוט מפעילים בעזה את הפרקטיקה שהפעילו מול חיזבאללה בלבנון: הימנעות, ותנו להם להתעצם. זו גישה לא מוצדקת".
לא עדיף להיות זהירים?
"הקם להורגך השכם להורגו. ותראה לאן הגענו עם זה: כשחיזבאללה חוצה את הקו הכחול – את הגבול הבינלאומי – מה אנחנו עושים לו? יורים לידו ומוציאים הוראה לאנשי פיקוד צפון להתנהל בזהירות ליד הגבול. וזה בדיוק כמו ברפואה; אתה חייב לטפל בתופעות שקורות לנגד עיניך בנחישות מיידית ולא להמתין. לגילוי מאוחר יש גרורות, וזה מה שקרה. וכאן הגילוי דווקא היה מוקדם, אבל הטיפול היה מאוחר, ועניין ההימנעות הוא מגפה שאת תוצאותיה ראית ברצועת עזה".
זה לא שהמוסד לא היה חלק מזה. אתם סייעתם בהעברת הכסף הקטארי.
"אי-אפשר לטעון את זה, אני כופר בזה מכל וכל. הייתי שליח, לא יזם, לא הגיתי את זה, הכסף לא נסע איתי. נשלחתי לגייס כספים לאזרחי רצועת עזה ממדינות ערביות כי הבנו שהמצוקה שם עלולה להקריס את הרצועה ולהעלות את חמאס, והוצגה לנו תוכנית מפורטת על ידי שב"כ, שהוא יודע, יש לו רשימת שמות, למי הולך הכסף, אחד-אחד, אין סיכוי שהכסף זולג מהידיים של האזרחים. ומכיוון שהגישה הייתה גישת הימנעות, מדינת ישראל החליטה לפצל בין חמאס לאוכלוסייה העזתית הסובלת. זו הייתה המדיניות, ולא אני ולא המוסד המצאנו או ניהלנו את זה. כשגם שב"כ ואמ"ן אמרו שהכסף בורח לידיים הלא-נכונות, הצעתי פומבית לעצור את זה. האם זה נעצר?"
אם אין עסקה – להמשיך להילחם
כהן משאיר את השאלה הרטורית תלויה באוויר. אין ספק, כשתקום ועדת חקירה ממלכתית – והוא תומך נלהב בהקמתה – יהיה לו מה להגיד לה. אבל בינתיים הוא מרשה לעצמו לקחת קרדיט על מה שבכל זאת הצליח לעשות. כהונתו כראש המוסד עדיין נחשבת לאחת המוצלחות בתולדות הארגון, עם תפיסת ארכיון הגרעין האיראני והבאתו לישראל כסוג של גולת כותרת שהוכיחה לעולם עד כמה איראן פועלת מאחורי גבו של הסכם הגרעין שעליו חתמה, אבל זה יותר מזה; למעשה, כהן טוען שהביפרים המתפוצצים שבישרו את תחילת המערכה מול חיזבאללה הם המצאה שלו, מתקופתו במוסד. "אני אבי-אבות הקונספט", הוא אומר. "כל הקונספט הזה התחיל ב-2004, כשבאתי לדגן, אז ראש המוסד, ואמרתי לו: אני רוצה להקים מוקד למבצעים מיוחדים, שיעסוק גם במכירת ציוד".
מה זה כלל למשל?
"זוכר את הפיצוץ הגדול מאוד בנתנז? זה היה מה שנקרא 'שולחן איזון': שולחן בגודל החדר הזה, שבנוי כולו מחתיכה אחת של שיש מונוליתי והתפקיד שלו בעצם – בשלב האחרון לפני שהצנטריפוגה מופעלת ומתחילה להעשיר אורניום – להעביר אותה איזון אבסולוטי על אנך מוחלט. את השולחן הזה אנחנו מכרנו לאיראן, הוא התפוצץ אצלם, והרסנו להם את כל המפעל הזה. להביא שולחן חדש כזה לאיראן – אין סיכוי. אז איך הפכנו לספק מורשה שמוכר ציוד כזה לאיראן? זה הסיפור".
המצאת גם את הביפר המתפוצץ?
"הביפר הראשון אושר אצלי. לא זוכר מי העלה את הרעיון, אבל אני אישרתי. עוד קודם מכרנו עשרות אלפי מכשירי קשר עם חומר נפץ, ולמעשה המערכה שתוכננה מול חיזבאללה הייתה שאנחנו נפוצץ את הביפרים, הם יעלו על מדים, ייקחו את מכשירי הקשר, ואז נפוצץ גם אותם, תפרוץ מלחמה וחיל האוויר יתקוף".
זה נגמר לא רחוק מזה, וכהן – אם לשים בצד את מה שעובר תמיד כיהירות טבולה באיזו גנדרנות שמתפרשת לא פעם כפאק באמינות (לא תמיד באשמתו, אגב) – הוא באמת אחד האנשים היותר-ידענים ומתוחכמים שהציבוריות הישראלית ראתה זה עשורים. יש משהו מרגיע, למשל, בלהקשיב לו כשהוא מסביר שמבצע עם כלביא באיראן השיג היטב את מטרותיו והיה שווה את ההקרבה האזרחית.
"מפעל גרעין זו עיר גדולה, אלפי אנשים, משאיות, לוגיסטיקה, מים, חשמל, וכדי לוודא שהצנטריפוגה בדיוק על 1,150 הרץ כל הזמן – זו המהירות שבה אורניום יודע להיפרד – צריך מערכות מאוד מדויקות שפעילות כל הזמן. כל זה איננו, הושמד. לכן אין חיות בפרויקט ההעשרה האיראני, וחדרנו פנימה גם למרתפים בנתנז ופורדו, זה נעשה מצוין, ואני חושב שייקח לאיראן שנים להתאושש מזה. אז נכון, ישבנו בממ"דים והיו לנו הרוגים מבית, וזה לא נעים ומצער מאוד – אבל תראה מה השגנו. ליציאה למערכה תמיד יש מחיר, אבל חייבים לשלם אותו כדי להסיר איום גדול יותר. סביר מאוד שסיכלנו את תשתיות הגרעין האיראני להרבה מאוד שנים קדימה, ואנשים מתגאים ואומרים: טוב שעשינו את זה, כל הכבוד למדינת ישראל. אני עשיתי המון עבודה תשתיתית באיראן, אין ספק שהיה לי חלק גדול בזה".
ועדיין אנחנו שומעים על מבצע נוסף שם מעבר לפינה.
"אישית אני חושב שפוטנציאל האיום הקיומי הוסר. איראן, למיטב הבנתי, לא מעשירה כרגע אורניום. אם יהיה צורך, נבוא שוב. כרגע אין צורך".
ולהמשיך במלחמה בעזה עוד ועוד, יש צורך?
"לו הייתה עסקה כוללת – כל החטופים הביתה ועצירת המלחמה – הייתי אומר בנחרצות: בואו נעצור. אבל מאחר שזה לא על השולחן, אנחנו לא יכולים לצאת נפסדים מכאן ומכאן ולהכריז על סיום המלחמה רק כי אנחנו עייפים ושחוקים. אם תכריז על סיום באופן חד-צדדי, חמאס עדיין שם".
ואם תמשיך להילחם בו הוא יחוסל?
"יש הרבה מצבים שאתה אומר: גוד אינאף. יכול להיות שהניצחון המוחלט – אגב, פלגיאט שנלקח מרוזוולט – לא יקרה. אבל אין ספק שאכלנו אותה, במילים פשוטות. העובדה שיש שם עדיין חטופים שלנו, וגם האחריות שלנו לפן ההומניטרי ממתנות מאוד את היכולת שלנו למיגור יותר טוטאלי של חמאס. אבל אלה חוקי המשחק, ואם אין עסקה – להמשיך להילחם".
עד מתי?
"עד שתהיה עסקה".
"אני בשר אדום, טורף בשעת ציד"
הוא, לכאורה, כאחד האדם; תומך במחאת משפחות החטופים ובימי השיבוש – "בני משפחתי, מקורביי, חבריי, היו בהפגנות האלה. אני לא מפגין אבל אני תומך נלהב בזה" – מאמין בחוק גיוס שוויוני באמת ובאכיפתו הנמרצת, והוא מזכיר שילדיו וגם חתנו "טוחנים ימי מילואים בלי סוף".
וברמה האישית, כבן למשפחה ירושלמית דתית במקור וכאדם שומר שבת בעצמו שנשוי לאישה מאמינה (ואחות ראשית במקצועה), כהן הוא לכאורה האליטה הכל-ישראלית הנוכחית; מתגורר במודיעין, מספר לא פעם על ארבעת ילדיו – בהם יהונתן, שנולד עם שיתוק מוחין והפך לקצין ב-8200; אבל יוסי כהן, האיש עם השם הכי גנרי בישראל, הוא גם תעתוע מוחלט: כי ככל שהוא מתאמץ להצטייר כישראלי מהשורה, הוא הכל מלבד, ואין בו שום דבר כמוני-כמוכם.
"אני טיפוס די ססגוני, אני משער. אני לא פרווה. אני בשר אדום, טורף בשעת ציד", הוא מעיד על עצמו בספר, ונדמה שעשרות שנותיו בעולם הביון הכשירו אותו לסוג חיים שאין להם כמעט תוקף מחוץ לעולם ההוא. "אני אוהב את הפחד, את החשש, את הדופק הגבוה, אני אוהב מבצעים והתמכרתי לעבודה במוסד", הוא אומר לי. "אני מכור לעניין בחיים, זקוק לדברים שיניעו אותי ושיש בהם משמעות. עד גיל 60 זכיתי שהחיים שלי יהיו נורא מעניינים. ואז אתה אומר: מה עכשיו? איך אני ממשיך לנהל את חיי?"
העולם שמחוץ למוסד חיכה ולא חיכה לו. יתרונו העיקרי: הוא מסוגל לגלם כל תפקיד. שחקן אופי מעולה. "בעבודה בביון אתה נכנס לדמויות. כשאתה מול אובייקט – יעד לגיוס – אתה צריך להיות החבר הכי טוב שלו, וכשאתה מוליך אותו מא' לב' אתה חייב להיות שחקן בדמות. אתה צריך לכעוס עליו כשאתה לא כועס עליו, לשמוח איתו כשאתה לא שמח בכלל, לבכות איתו כשהכל שמח סביבך, להגיד לו שהוא האדם הכי מקסים בעולם כשהוא משעמם למות".
הייתה איזו דמות שאהבת במיוחד לגלם?
"הייתי הכל: סוחר נעליים ממשפחה יצרנית, עורך דין, פילוסוף, איש עסקים, בן של משקיע, מתווך, ארכיאולוג. מה שאתה רוצה. כל דבר כזה אתה חייב ללמוד בצורה מספיק מעמיקה כדי לנתב שיחה".
קל ליפול עם זה, לא?
"לכן הרמה האינטלקטואלית שלך חייבת להיות מאוד גבוהה וְורסטילית. אתה צריך לדעת על המדינה שאתה לכאורה בא ממנה. פעם היו לי שני אובייקטים סוריים בו-זמנית. האחד היה קצין מאוד בכיר, והשני מקורב למשפחת הנשיא. את הראשון שאלתי באחת ההזדמנויות: 'מה המקום שאתה הכי אוהב בסוריה?' והוא ענה לי: 'שמע, כשעולים מלובטייה יש כביש שעולה ועולה ועולה, ואז הוא מגיע לכפר קיר-דאחה, ושני קילומטר מהכפר אתה מסתובב, והנוף שנשקף משם מול הים זה הדבר הכי יפה בתבל'. זמן קצר אחר כך, הסורי השני שניסיתי לגייס חשד בי, ואומר לי פתאום: 'מה אתה הכי אוהב בסוריה?' ומיד אמרתי לו: 'האמת? כשאתה עולה בכביש המתפתל מלובטייה' וכו'. אחרי שאמרתי ותיארתי לו את זה, הוא אמר לי: עכשיו אני בוטח בך".
ואז כל האקזוטיקה הזאת פוגשת את העולם האמיתי. כאן הצליח כהן, בשנים האחרונות, להפוך למולטי-מיליונר על הנייר – ותכף כנראה גם בפועל – כשחברת "דוראל אנרגיה" תנפיק בשוק האמריקאי, והאופציות שלו בחברה (כשלושה אחוז) יניבו לו כ-50 מיליון דולר. ייתכן בהחלט שהוא מחכה לקצ'ינג הסופי הזה כדי להתפנות לפוליטיקה, אבל תקופת ההמתנה, ללא ספק, מובילה פה ושם להתנהלויות תמוהות. מבוכה גדולה נגרמה לו כשבתוכנית "המקור" של רביב דרוקר נחשף רומן שקיים לכאורה עם דיילת ובמסגרתו שיתף איתה – וגם עם בעלה, שאיתו ניסה להתיידד – מידע מסווג. כהן מסרב להתייחס במילה בודדה לפרשה, אבל נדמה שהיא סימפטום לקושי המסוים שלו למצוא את הדרך הנכונה להרוויח אמינות ויושרה ציבוריות מתוך דמות זיקיתית שמשדרת איזו נכלוליות נצחית.
"זוכר את הפיצוץ הגדול בנתנז? מכרנו לאיראן 'שולחן איזון', בגודל החדר הזה, שבנוי מחתיכה אחת של שיש מונוליתי. הוא התפוצץ והרסנו להם את המפעל. אז איך הפכנו לספק מורשה שמוכר ציוד כזה לאיראן? זה הסיפור"
בראיונות טלוויזיוניים שהעניק הצליח לחמוק כמעט תמיד מאמירות משמעותיות. המצלמה מתאהבת בו מיד, אבל דווקא נטייתו לענות ב"כן" ו"לא" נחרצים – כמי שאין לו מה להסתיר – עוברת לא משכנע. הוא רהוט מאוד, נראה כפי שהוא נראה, חכם, לכאורה בלתי מובס, אבל הפער בין הדימוי המניפוליטיבי לבין מי שהוא באמת לשיטתו, מסוגל להרגיז אותו ממש: "אני לא מבין את זה", הוא מרים קול לראשונה ולאחרונה בשיחה. "מדברים על 'חליפות', 'חבר של ביבי', 'אוהב מיליארדרים' – מה יש לכם מזה? אני עבדתי עם ארנון מילצ'ן כי הוא היה סייען מפואר של מדינת ישראל! חבר שלו? אם כבר, דרכו הכרתי את הפסיכופת הזה ג'יימס פאקר, שאמר לי 'קח מיליון דולר לחתונה של הבת שלך, אני מעריץ אותך, אתה הבן אדם השני הכי מרשים על פני כדור ארץ אחרי שמעון פרס'. אדם אומלל. אז יש פער שצריך למחוק בין יוסי כהן האמיתי לבין התדמית".
פאקר, אגב, העניק לו לבסוף רק 20 אלף דולר לחתונת הבת, וכהן בחר להחזיר את הכסף, ועדיין, הוא מקווה שהספר – בגוף ראשון – יציג טוב יותר את מי שהוא באמת. "חלק ניכר מחיי המקצועיים עבר עליי בלי שם ובלי פנים. הייתי רוח רפאים שאין לראותה ואיש אינו יכול לשמוע. הייתי בלתי נראה, משב רוח בדמות אדם", הוא כותב שם – נשמע כמעט נוסטלגי – ואילו עכשיו, ערב כניסתו לחיים הפוליטיים, הוא ההפך המוחלט מזה; איש ציבור שמכוון למשרה הרמה ביותר בישראל, ובוגר מצטיין של שירות חשאי שריפד את דרכו, בכסף ובקשרים, לכל מטרה שאליה כיוון ולעושר פרטי עצום.
"לא הכרתם אותי עד שהפכתי לסגן ראש המוסד, והיה לי מאוד נעים במחשכים", הוא אומר. "עד גיל 52 קראתם לי י' והיו לכם בתקשורת כינויים מחפיצים בשבילי שהתייחסו לאיך אני נראה, איך אני מתלבש. שטויות".
תשמע, זה אתה שמסתובב בחליפות כל החיים.
"בעיקר בחו"ל, איפה שצריך, לא על החוף בג'קרטה. אני חושב שחשוב להיראות מכובד בכל מקום שאתה נמצא בו, ואני תמיד מוקפד".
אתה מעדיף להיות Over dressed מאשר Under dressed.
כהן צוחק. "אין דבר כזה Over dressed, אתה בטח מכיר את השורה הזאת. כשהייתי במוסד לא הלכתי בחליפות, לפעמים הלכתי אפילו בג'ינס. התבגרתי מאז, אני כבר לא ילד, אז אני לא הולך בג'ינס".
האם יוכל כהן לגלם בהצלחה את הדמות "ראש ממשלת ישראל"? בסקרים שפורסמו בשבוע האחרון הוא זוכה לחמישה עד שמונה מנדטים בלבד, אבל הוא, לפחות, חש שהציבור הרחב כבר משיב בחיוב. "תשמע, כל פורום עסקים שאתה מכיר, מכפר שמריהו עד אשדוד דרום, כולם בעדי. חרדים בעדי. ימין ליברלי בעדי. ליכודניקים טובים בעדי, מתנחלים ובני משפחתי בעדי – ואתה רואה את זה על הפנים של אנשים כשאתה נכנס לאיזה מקום. אתמול הייתי בחתונה של בת דודה, ואתה רואה הערצה גורפת".
זה אולי נשמע שחצני, אבל פגישה ממושכת מספיק עם כהן תעביר כמעט כל ישראלי סביר למחנה תומכיו; יש לו את הכריזמה הדרושה, המילים הנכונות, המתינות הבלתי שכיחה כיום בהתבטאויות ובטון הדיבור. הוא מפולס, לכאורה, כשולחן איזון מהסוג שמכר בשעתו לאיראנים. אבל בעניין הצניעות – אם לצטט שוב ממאיר דגן – כשייכתב עליה הספר, אל תחפשו את שמו בביבליוגרפיה. לא, חפשו אותו בחליפה הכי טובה בחדר; שם הוא יהיה, מחכה להעביר גם אתכם לצד שלו.
