1. 700 ימי מלחמה, ואני מודה שעדיין לא מצאתי מסילות לליבי לרחם על סבלה של עזה. ליבי לא גס כמובן בכאבם של חפים מפשע, אבל גם בחלוף כמעט שנתיים, עומד לנגד עיניי ההמון צמא הדם שהגיע בבוקרו של אותו יום ארור ושחט בדם קר את אנשינו ונשותינו וילדינו היקרים. שחט ואנס ובזז וחטף. ולא היה שם אחד שהתנגד או פיקפק, כל עזה ששה ושמחה נוכח נהרות הדם שלנו שנשפך כמים. אין לי שום רצון לראות חפים מפשע נהרגים ואין לי שום עניין ברעב שיהיה בעזה, אבל גם בחלוף 700 יום לא התקררתי, לא שכחתי וגם האמת הפשוטה לא השתנתה: יש דרך קלה מאוד להקל את סבלותיהם של העזתים והיא להשיב את החטופים. בידיהם הדבר.
900 חיילים נפלו מאז 7 באוקטובר. חלקם שילמו בחייהם בגלל שהצבא שלנו מוסרי, יש יאמרו מוסרי מדי. חלק מהחיילים האהובים שלנו נשלחו לסרוק בניינים, כי הפְצצה מהאוויר הייתה מסכנת בלתי מעורבים. הלב שלי מושקע בכאב המשפחות שלהם. בכאב החטופים. בכאבם של הלומי הקרב. יש בעולם מספיק מי שירחם על העזתים. עניי ושבורי הלב של עירך - קודמים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. 700 ימי מלחמה, ואחד הדברים שמילואימניקים מבקשים ממני בחודשים האחרונים זה לא להתעייף. לא להפסיק להזכיר אותם. לא להפסיק לפעול למענם. הם אומרים זאת מתוך חשש גדול שנתרגל, שנמשיך הלאה בחיים שלנו ונשכח שהחיים שלהם נעצרו. אני מבקש מכם לעשות תרגיל מחשבתי: נסו לחשוב על עצמכם עוזבים את כל מה שאתם עושים, ויוצאים למאה יום רצופים במקום אחר. לא זמינים רוב הזמן. אנא תשהו בזה. נסו להעריך מה יקרה במאה הימים האלה לעסק שלכם. איך הבית יתקשה בלעדיכם, וגרוע מכך, איך אחרי פרק זמן מסוים יתחילו להסתדר בלי שאתם שם. עכשיו תחשבו שחזרתם ממאה הימים האלה. כמה ימים ייקח לכם להבין איפה אתם. מי נגד מי. יומיים? שבועיים? והנה נכנסתם שוב לשגרה, איכשהו חזרתם לעבודה ולשגרה ולחדר הכושר ולקלפים. נשמתם. ואז טלפון. סיבוב נוסף. 90 יום. סוריה או עזה או מי יודע איפה. עוד שלושה חודשים כאלה. שוב אתם יוצאים מהמים.
זה מעבר לקשה. זה בלתי אפשרי.
3. 700 ימי מלחמה, ומספרי הכאב גדולים. לפעמים זה נראה כי אין בית שאין בו מת. קצת יותר מ-40 ישראלים הם תאומים לאחים שנפלו במלחמה. עמותת “משפחה אחת” לוקחת אותם למסע בתאילנד. הם הכינו חולצות שעליהן נכתב משהו שאומר את הדבר הבא: אחי בגן עדן, אז הגעתי למקום הכי קרוב לזה בעולם כדי להיות איתו. יש קבוצה גדולה יותר של נשים שאיבדו את בן זוגן במלחמה בעת שהיו בהיריון. לעבור לידה לבד. איזה אירוע. גם לאישה, גם לתינוק. הוא נולד לעולם שבו אין אבא שיחזיק אותו, שישמור עליו מכל רע. יש גם עשרות ישראלים שאיבדו את שני הוריהם במלחמה. פגשתי אותם לאחרונה ושמעתי מהם תובנה חשובה: אנשים שעברו אובדן הם לא אנשים מסכנים. הם אנשים עצובים. הסתובבתי כמה ימים עם המשפט הזה. הוא דייק לי את המשימה שלי, האיר לי את הדרך. על אדם מסכן אתה מרחם. אדם עצוב אתה מנסה לשמח.
1 צפייה בגלריה
פינוי פצועים מהרצועה במהלך המלחמה. לכו לבתי החולים, תראו כמה חסד ואהבה
(צילום: דובר צה"ל)
4. 700 ימי מלחמה, ואני פוגש בשיבא פצועים "חדשים". צוות טנק שסופת המלחמה פגשה בו. אחרי מעל שנה של תמרון זה קרה להם. ארבעה אנשי צוות. אחד נהרג. שניים פצועים בגופם. פציעות קשות ביותר. הרביעי הלום קרב. אני ממשיך להתהלך במסדרון בית החולים. מישהו ניגש אליי. בחור צעיר. כמה ניתוחים אתה חושב שעשיתי עד היום, הוא שואל. שישה, אני מנסה. יותר קרוב ל-40, הוא משיב. בחדר הפיזיותרפיה אני רואה פיזיותרפיסטית מלאת חמלה עובדת עם קצין מסיירת גולני. על כל כאב שהיא גורמת לו כדי להתקדם בטיפול, אני רואה את עיניה החומלות מבקשות סליחה. יש לה מעין שעווה כזו שהיא שמה על ידו להקלת הכאב. הכל שם אינטימי כל כך. רך כל כך. כמה חסד ואהבה יש במקום הזה. ומרוב צער לא אכתוב על פצועי הראש ולא על אלה שהתעוורו ולא על אלה שהתגרשו - לא משום שאני מדחיק את קיומם, אלא להפך, מפני שהם מלווים אותי בכל נשימה, וחוסר האונים לופת אותי.
5. 700 ימי מלחמה, ואנחנו לא מצליחים להתרגל לחיים שתחת עננת אי-השבת החטופים. זה משהו שלדעתי הממשלה לא הפנימה עד הסוף. מי שעוקב אחרי טור זה יודע שאני מקפיד הקפדה יתרה לא להאשים את מי שמתנגד לעסקה בהפקרת החטופים ולא לייחס לו מניעים פסולים. יש לי חברים רבים שמוסרים נפשם במלחמה הזו, הם ובניהם, ודעתם היא נגד עסקאות חלקיות ונסיגות מאזורים בעזה שהשתלטנו עליהם במחיר דמים. הגם שאני מייחל לעסקה, אני לא מוכן בשום אופן לומר וגם לא לחשוב שהחטופים לא מעניינים אותם.
ואחרי שהבהרנו את זה, אגיד שאחרי 700 יום כבר ברור לכל מי שמביט על החברה הישראלית במבט עם עומק: אנחנו לא נחלים כל עוד הם יהיו שם. אנחנו לא נעבור עמוד פתאום ונתחיל לשגשג, זה לא יקרה. התודעה הלאומית תישאר שבורה כל עוד האחים שלנו יוחזקו במנהרות.
זו האמת על מי שאנחנו.
