"לא היה לי מושג מה יהיה באותו יום. הגעתי למילואים כרגיל, לכוננות סוף שבוע שאמורה הייתה להיות סטנדרטית, אולי אפילו שקטה. כבר במהלך הבוקר הבנתי שמשהו מתבשל, ואז הגיעה המשימה והסופ"ש הרגוע הפך לאירוע מתפרץ", מתאר טייס הקרב סא"ל (במיל') ע' את השבת האחרונה, שבה שיחרר את הפצצה שהביאה לחיסול אבו-עוביידה, דובר הזרוע הצבאית של חמאס.
ע', בן 45, משרת כבר 25 שנה בחיל האוויר, במערך הקרב. נשוי, אב לילדים, מתגורר בצפון. מ-7 באוקטובר עשה מעל 450 ימים מילואים. "השתתפתי בכל המשימות והמבצעים שהיו מאז ועד היום, כולל בשבת האחרונה בסיכול של דובר חמאס", הוא מאשר ביובש.
זה לא החיסול היחיד בפרופיל גבוה של ע'. לפני כשנה, ב-13 ביולי 2024, הוא היה הטייס שתקף וחיסל את מוחמד דף באזור אל-מוואסי שבפאתי חאן-יונס. ("וואו, זה היה מזמן", אומר ע').
חד'יפה סמיר עבדאללה אל-כחלות, המכונה אבו-עוביידה, מונה לתפקידו אחרי ההתנתקות, לפני כ-20 שנה. הופעתו הראשונה כדובר הייתה ההכרזה על חטיפת גלעד שליט. הוא היה האחראי על המערכה התודעתית שניהל חמאס, ועוד לפני המלחמה הפך לדמות מוכרת ונערצת על תומכי ארגון הטרור בעולם הערבי. הוא נהג להופיע כשפניו מכוסות בכאפייה אדומה. 17 שנה ניסתה ישראל לחסל אותו.
מוחמד דף היה סמל גדול אף יותר של חמאס. מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של הארגון, שהוביל לצד יחיא סינוואר את טבח 7 באוקטובר ועוד קודם היה אחראי לרצח המוני ישראלים. ישראל, כידוע, ניסתה לחסל אותו מספר רב של פעמים לאורך שלושה עשורים, אבל תמיד חמק. עד שלא. "אלה היו משימות מורכבות מאוד", אומר סא"ל ע'.
נבחרת אליהן במיוחד, על תקן האיש שלנו למחוסלים מפורסמים?
"לחלוטין לא, זה לא עובד ככה. הטייסת מבצעת את המשימה עם האנשים והכלים שנמצאים וזמינים באותה נקודת זמן. זה הייתי אני, אבל כל אחד אחר יכול היה לבצע את המשימה. גם אצל אבו-עוביידה וגם אצל דף לא ידעתי בתחילת היום איך הוא ייגמר".
ועדיין, זה היית אתה. והם היו סמלים של האויב, אני מתאר לעצמי שמרגישים משהו מיוחד.
"בטח, מה? תחושה שונה בוודאות. תחושת משמעות. ואני מרגיש גאווה גדולה שהייתי שם, שאני חלק מארגון שנלחם על הבית כל כך הרבה זמן ויודע להוציא משימות מורכבות תחת אילוצים קשים. כולל בסביבה של אוכלוסייה אזרחית משמעותית שבה הם נמצאו. ועדיין, צריך היה לסכל אותם תוך כדי למזער כמה שניתן את הפגיעה בבלתי מעורבים.
"בסיכולים כאלה יש סמליות. לא רק עבורי, תחשוב גם מה זה עושה לגף הטכני, לאנשי המודיעין, לכל השרשרת שהייתה מעורבת בביצוע. יש גאווה מאוד גדולה ויש תחושה עמוקה של רצון לקדם את המלחמה, לעשות הכי טוב שיש. אני שמח שנפל בחלקי לבצע את המשימות האלה, אבל הייתי שמח גם אם זה היה טייס אחר".
כשחוזרים מחיסול כזה חוגגים? שותים לחיים?
"לא. הרבה פעמים לא יודעים את התוצאה, בטח כשחוזרים. אם כבר להפך, יש המון מחשבות שרצות בראש עד שמגיע האישור שהיעד סוכל; האם עמדנו בכל יעדי המשימה. לפעמים זה לוקח זמן. אני גאה שהשתתפתי ושהייתה לי השפעה, אבל מה יש לחגוג? צריך לזכור את התקופה שאנחנו נמצאים בה".
המשפחה יודעת שאתה האיש שחיסל את אבו-עוביידה ואת מוחמד דף?
"לא. אני מנסה לייצר כמה שפחות דלף מידע. יש דברים שאני מספר לאשתי, שותפת הסוד שלי, ועם האנשים מהטייסת כמובן, אבל בעצם אתה חי עם הדברים האלה לבד. לא הייתי רוצה שהילד שלי יידע על זה, וכל הזמן לחשוב על מה הוא שמע, מה הוא הבין, מה הוא מרגיש, למי הוא סיפר. מראים את הסיכולים האלה בחדשות, ולפעמים מתים אזרחים, משפחות. אני לא רוצה לייצר אצלם תחושות מועקה. אלה דברים מאוד קשים. גם לי הם קשים. אחרי 25 שנה בצבא אני יודע לנהל את המתחים האלה עם עצמי, אבל לא הייתי רוצה להכניס אחרים למתחים כאלה".
בחיסולים בפרופיל גבוה כזה, אתה מביא איתך גם מטען אישי נגד המסוכל, רגשות נקמה, זעם אולי, או שהכל סטרילי, חיל אווירי?
"לא. אני נכנס למשימות בצורה מאוד שקולה, מנטרל עומסים ורעשים שיש בחוץ. אין פה יצר נקמה. יש פה מלחמה. אנחנו זוכרים את 7 באוקטובר, אנחנו רוצים להחזיר את החטופים, להגן על כוחות הקרקע שלנו. אנחנו עושים הכל מתוך ההבנה הזאת. לא שמחים על בלתי מעורבים שנפגעים. אבל כמובן שאנחנו מרוצים אם סיכלנו את האנשים האלה – מהות הרוע של הארגון הזה. כשאני באוויר אני כולי בתוך המשימה. אחר כך אני יכול לחשוב על הדברים ועל התחושות באופן עמוק יותר".
יכול לשתף?
"אחרי 7 באוקטובר היו יותר תחושות של כעס ותסכול. היום התחושות הן של כובד האחריות והמשימה. אני חושב על המלחמה, על החטופים, על המון החללים שנפלו. אני מוכן להשקיע את כל הזמן שלי. זו לא תקופה להגיד לא, זו תקופה לבצע את המשימות, לתת כתף, להכריע את המלחמה. אנחנו מגינים על אזרחי ישראל, אני מגן על המשפחה שלי".
סא"ל ע' נאנח כשהוא מדבר על הרוגים בלתי מעורבים. "ההתמודדות היא מאוד מורכבת. אם עשיתי טעות או שהייתה לי תקלה, זה יושב על הנפש"
באוויר ובים
היו עוד לא מעט חיסולים של מטרות מפורסמות. ב-13 במאי השנה חיסל רס"ן (במיל') א', טייס F15, את מוחמד סינוואר, שהחליף את אחיו יחיא, בתפקיד כמו גם בתואר המבוקש מספר אחת של צה"ל. יחד איתו נהרגו מפקדים נוספים בחמאס.
א', בן 30, השתחרר לפני כשלוש שנים. "טיילתי משהו כמו שנה. חזרתי ב-5 באוקטובר, התחלתי לעבוד בתחום הכי שונה מחיל האוויר – בים. ללמוד תואר שני בהנדסת מערכות. מאז שהתחילה המלחמה אני מילואימניק במשרה מלאה". חי עם חברה. עשה מעל ל-500 ימי מילואים. "עזה, לבנון, סוריה, איראן, תימן. הכל מהכל".
ראית עולם.
"כן".
החיסול של מוחמד סינוואר היה הסיכול הכי איכותי שלך?
"יש מצב. נראה לי".
איך התחושה להוריד את המבוקש מספר 1?
"לא היה לי מושג. גיליתי את זה בדיעבד. באותו יום הייתי במילואים וביטלו לי טיסה מתוכננת, אבל אמרתי, 'אני בתקופה של טירוף בעבודה, במקום לנסוע חזרה בפקקים, אשאר בבסיס ואעבוד מפה'. פתאום התחילו כל מיני הסתובבויות. יצאתי לשאול מה קורה, ומפה לשם אחרי כמה שעות אני עולה למטוס, טס, מבצע, נוחת, מתחקר, ומיד חוזר לשקוע בעבודה. בלילה אני מגיע הביתה, רואה חדשות ועושה אחד ועוד אחד".
לא סיפרו לך את מי אתה הולך לחסל?
"אני מניח שאם הייתי שואל היו אומרים לי, אבל אחרי כמעט שנתיים אתה לומד להתחדד, לעשות את הניתוקים ואת החיבורים שלך. עכשיו אני טס. נוחת. מתחקר. עכשיו אני בעבודה. עכשיו אני עם החברה".
וכשראית בחדשות?
"האמת, יצא לי חיוך מבויש כזה, קטן. אמרתי לעצמי, טוב שתפסנו אותו. טוב שאנחנו מצליחים להגיע לאנשים האלה. יכול להיות שזה יקדם את המלחמה, יעזור להחזרת החטופים".
חגגת?
"לא. זה נחמד לדעת שהבנאדם הזה איננו ושאתה תרמת לזה, אבל זה באמת בזכות כל כך הרבה אנשים מאחורה. אני הייתי בטייסת אותו יום, הבאתי את הפצצות למטרה. אבל הכינו לי הכל; מטוס, חימושים, מודיעין, נ.צ. אתה הטייס, זה שבקצה, אבל מאחוריך אופרציה ענקית. כמו שאני סומך על כל האנשים בטייסת, ככה הטייסת שלי סומכת עליי. בעיניי הרבה יותר מרשים הבנאדם שמביא את המודיעין. ההישג הוא שלו".
החברה יודעת שאתה האיש שהפיל את סינוואר? ההורים יודעים?
"חברה שלי כן. ההורים לא. אני לא מסתובב ומספר".
בלי פאתוס
קשה לחלץ רגשות והשתפכויות מהטייסים האלה. האמת שזה קצת מרענן. בעוד כל טבח מתאר את המנה שלו בפאתוס היאה לנחיתה על הירח וכל התבטאות של פוליטיקאית, ספורטאי או משפיענית מתוארת כדרמטית לכל הפחות, נעים לדבר עם אנשים צנועים יותר. כאלה שחולקים בקרדיט ולא מתייחסים לעצמם כמתת אל – זה אמנם הסטריאוטיפ הקבוע של הטייסים, אבל גם הוא נסדק מאז 7 באוקטובר, מבחוץ וגם מבפנים, כמו כל כך הרבה דברים אחרים. בסופו של דבר, מטרידים אותם החיים עצמם.
איך אתה אחרי יותר מ-500 ימי מילואים?
"אתה מנסה לרצות את כולם וכולם כל הזמן קצת מאוכזבים ממך. החברה מאוכזבת שאתה לא נמצא בבית, העבודה מאוכזבת שאתה לא נמצא במשרד והטייסת שאתה לא בא יותר. אתה משתדל לאכזב את כולם כמה שפחות; אלה הם חיי, בגדול. יש לי מזל שבעבודה שלי גם הבעלים והמנהלים הם לוחמים שעשו מילואים. הם מבינים, מכילים ומגבים, גם כשאני נעלם לתקופות. אני מכיר הרבה סיפורים אחרים".
"כל תקופה מייצרת אתגרים חדשים נוספים לאיש מילואים שמנסה להמשיך מה שהיה לו בחוץ", מספר סא"ל ע', "לקיים משפחה, לדאוג שכולם בסדר שם בצפון המטווח, לדעת שהיא מצליחה לשמור על שפיות עם כל מה שעובר על אזרחים במלחמה. מעבר לזה, גם לילדים היו תקופות מאתגרות מאוד. בחברה, בלימודים. אבל עבור איש המילואים המלחמה היא לב העניין והמשפחה צריכה לחיות במקביל או מסביב לזה. אשתי מנהלת את העניינים. הילדים מבינים שמה שאבא עושה זה חשוב, אבל גם הם צריכים תשומת לב. ואז אתה חוזר הביתה ממילואים, הם רוצים אותך מיד, אבל צריך איזה 12 שעות רק בשביל לחזור לשפיות, לתפקוד, אחרי שתי יממות בלי שינה של משמרות, כוננויות וטיסות".
סא"ל ע': "יש דברים שאני מספר לאשתי, שותפת הסוד שלי, ולאנשים מהטייסת, אבל אתה חי עם הדברים האלה לבד. לא הייתי רוצה שהילד שלי יידע על זה"
"היו לי בוסים שלא הבינו", מספר רס"ן א'. "לפני מלחמת איראן לדוגמה, אתה יוצא להרבה זמן אבל לא יכול לספר בעבודה מה אתה עושה ולמה. אתה מסביר שזה חשוב, מבקש שיאמינו בך, אבל אנשים שואלים שאלות, מתחילים להתעצבן. אחרי זה אומרים לך, מצטער שכעסתי. אבל זה מייצר המון אתגרים. גם את הדברים האלה צריך לסדר אחר כך".
סומך על מספר 2
אנחנו משוחחים על מצב השחיקה אחרי כמעט שנתיים של מלחמה. לא רק מול המעסיק והמשפחה – אלא גם מול עצמם, מול המחירים הכבדים שגובה המלחמה מהאזרחים בעזה. בשלושת החיסולים המדוברים נהרגו ונפצעו מאות רבות של אזרחים עזתים, חלקם בלתי מעורבים. אם כוללים גם את אלה שנפגעו במהלך ניסיונות החיסול שכשלו, המספר מאמיר. הדברים האלה לא עוברים ליד א' ו-ע'. ניכר שהם תופסים אצלם מקום, מכבידים עליהם.
ע' נאנח כשהוא מדבר על הרוגים אזרחים בלתי מעורבים. "כמו שאמרתי לך, אני יודע לנהל את המתחים האלה, אבל זו התמודדות מאוד מורכבת. אם עשיתי טעות או הייתה לי תקלה, זה בהחלט יושב על הנפש.
"יחד עם זאת, אני יודע שעושים הכל כדי למזער נזקים כאלה. אם מתו בלתי מעורבים נעשה תחקיר מעמיק. מבחינתי, אם ביצעתי את המשימה ברמת דיוק גבוהה ועשיתי בדיוק מה שתוכנן, אני שלם עם עצמי. אני מאמין בצבא, במתכנני הפעולה ובמקבלי ההחלטות בשטח בזמן אמת. אני סומך על האנשים בתא השליטה, על הטכנאים, על החימוש, סומך על מספר 2 שלי, וגם על עצמי. ברגע האמת אתה נדרש להיות מאוד מרוכז ומדויק. טעות קטנה יכולה לגרום לנזק גדול. יש תקלות חימוש, תקלות תכנון, ביצועים לא מדויקים. הכל קיים. כולנו אנשים. טעויות יכולות לקרות ואנחנו צריכים לדאוג שיהיו כמה שפחות. אבל בסוף זו מלחמה. ולא נלחמים פה סתם. אני סומך על האנשים, ועדיין – ההתמודדות מורכבת".
אתה מרגיש שהעבודה שלך, הפעלת לחץ צבאי, עוזרת להחזיר חטופים?
"קשה לי לענות לך. אני לא יודע להגיד מהפוזיציה שלי מה מידת הלחץ שמייצרות התקיפות. אני כן יכול להגיד לך שאם מבקשים ממני לייצר לחץ צבאי, אני אעשה את המקסימום. זו מלחמת הגנה על הבית, והמטרות שלה עוד לא הושגו. העומס קיים. זה ברור וגם ברור שאפשר לדבר על זה. אבל אין אחד מכל האנשים שאני מכיר, שלא יגיע בגלל העומס הזה".
אתה לא נתקל בסרבנות?
"בעולמות שלי זה לא קיים. באים למילואים, נלחמים ואם צריך עוד יום, אתה נותן עוד יום. אני גם רואה את המילואימניקים סביבי, חברים ומשפחה, מחילות השדה, שחווים חוויה הרבה יותר עצימה ממני, נמצאים בסכנת חיים מיידית, אבל ממשיכים לעשות מילואים".
"יש דברים שכואבים לי", אומר רס"ן א', ובהם בהחלט פגיעה לא מידתית בבלתי מעורבים, "אבל יש לי ביטחון מלא במערכת. יש המון חסמים לתקיפה ואתה מוודא כל הזמן, מאישור שאין בלתי מעורבים, שכוחותינו בטוחים, ועוד הרבה עניינים טכניים. מעטים מאוד המקרים שבהם טייס מחליט על דעת עצמו מה הוא תוקף. אני לא מחליט. מה שכן, אני יודע ואנחנו מדברים על זה הרבה, בכל פעם שיש אירוע, או טעות, בלתי מעורבים או אש על כוחותינו, חלילה. אנחנו מתחקרים איך קרתה הטעות. איך לא תקרה שוב. יש תקלות, אבל כל עוד התהליך הזה קורה, והוא שקוף לי, אני מרגיש בנוח להמשיך לבצע את המשימות".
רס"ן א': "הייתי בתקופה מטורפת בעבודה. אמרתי, במקום לנסוע בפקקים, אעבוד מהבסיס. מפה לשם, אחרי כמה שעות אני עולה למטוס, מבצע, נוחת, מתחקר, וחוזר לעבוד"
מטרות בוטיק
רס"ל נ' ממדור ביטחון שוטף, היתה אחראית על תכנון כמה מהתקיפות וחיסולי הבכירים הבולטים ביותר, כולל אלה המוזכרים בכתבה. בת 22, ממודיעין. בתחילת השבוע סיימה שירות קבע של שנתיים, ומיד המשיכה למילואים במדור. "אני חווה את הרגעים הראשונים של האזרחות". היא צוחקת, ומיד מרצינה.
"יחד עם פיקוד דרום ושב"כ אנחנו מובילים את הסיכולים בעזה של שרשרת הפיקוד של חמאס, משלב הרעיון הראשוני, כשהמודיעין מגיע, דרך כל שלבי התכנון, האישור, התדרוך והביצוע. המטרה היא להביא את ההישג הכי טוב, לסכל את הבנאדם, אבל עם פגיעה כמה שיותר מזערית בבלתי מעורבים. התיכנון הוא בעצם תהליך של התאמה ודיוק של המשימה".
ועדיין, יש מאות הרוגים ונזקים גדולים מאוד.
"היד ממש לא קלה על ההדק. כל מטרה נבחנת לעומק, עוברת ציר ארוך של תכנונים ואישורים בשיתוף פעולה של הרבה גופים. יושבים עד שמגיעים לפגיעה הקטנה ביותר בבלתי מעורבים. אלה תחושות לא נעימות, לדעת שנהרגו בלתי מעורבים. זה תמיד קשה. אבל אני יודעת שאנחנו עושים את כל המאמצים להימנע מזה כמה שניתן".
החיסולים שאנחנו מדברים עליהם, לפי נ', הם "מטרות בוטיקיות, כביכול. למשימות כאלה יש ערך סמלי, זה נותן תחושת סיפוק ותחושה של אחריות ושליחות, וגם מקדם את הצבא ואת המדינה".
בבית, המשפחה, החברים, יודעים מה את עושה ובמה את מעורבת?
"יודעים בכללי מה התפקיד, אבל לא ביומיום. כשאני חוזרת באמצע הלילה הם לא יודעים מה קדם לזה, ואז הם רואים בחדשות כמו כולם. אני לא מספרת, אבל יש סיפוק שהם רואים מה אני עושה וגאים בי, רק בדרך אחרת. בשבילי זו תחושה של ציונות. בלי ציניות. להשפיע ישירות על הלחימה, בדרך כזו או אחרת. זו גאווה אדירה".
מרגישה את השחיקה אחרי כמעט שנתיים?
"זה באמת קשוח ומתיש, אבל זו המשימה הכי חשובה שלנו כמדינה, ואם אנחנו נישחק, מי יעשה את זה במקומנו? אם יש רגעים של משבר, ויש, כשאת יודעת שמשימה כזאת תשפיע ישירות על הלוחמים בשטח ותעזור להם – זה מתעלה על הכל. בסוף אלה אנשים שמנהיגים ומשפיעים על חמאס ועל שרשרת הפיקוד. כשאדם כזה מסוכל, יש לזה השפעה על הצד השני – אני מקווה מאוד".
את מרגישה השפעה כזאת? ערימת הסיכולים על שולחנך הולכת ונהיית דקה עם הזמן?
"לא הייתי אומרת שהיא נהיית דקה, אבל אני כן חושבת שכל פגיעה באדם מרכזי בשרשרת הפיקוד נותנת מכה חזקה שלוקח זמן להתאושש ממנה. נכון שמישהו יחליף, אבל יש את הדברים שהם עשו לנו כמדינה, שנשארים והולכים איתם. וגם הארגון הולך ופוחת. זה מטלטל את המערכת".
"יש לי משפחה בעוטף. כל מטרה ותכנון של דברים שאני ואנחנו עושים שם זה כדי לשמור על הבית שלהם. כל משימה מקדמת את החזרה של כולם הביתה. זו תחושה טובה לדעת שאני מתכננת ומוציאה לפועל מבצעים שישפיעו על הביטחון של המשפחה שלי".
ובינתיים המלחמה נמשכת ונמשכת והסוף לא נראה לעין. את חושבת על הדברים האלה?
"זה הרבה מעליי. אני חושבת שהמלחמה צודקת. שהמשימה הכי חשובה שלנו זה להחזיר את החטופים ואני אעשה כל מה שאדרש לו למען ביטחון המדינה. מאז שהתחלתי שירות חובה באיו"ש ועד היום, בכל תפקיד שעשיתי נגעתי בסיכול פיגועים ובעצירת הטרור. זו משימה חשובה מאוד שלקחתי בה חלק".
ואז את חוזרת הביתה ולא מספרת לאף אחד.
"אתה תמיד רוצה שהמשפחה והחברים יתגאו בך, אבל אני שומרת לעצמי את התחושות האלה. גם את תחושות הגאווה".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
