ביולי 2019 גילתה שרה אנג'ל את מלאך המוות יושב אצלה על הספה בסלון. ככה, בדרמטיות אופיינית, היא מסבירה איך הבינה שהסוף מתקרב. ואכן, זמן קצר אחרי שהבחינה באורח הבלתי רצוי, מצאה עצמה הסופרת והמרצה הכריזמטית, שנודעה בצעירותה כ"מלכת העולם התחתון" ‑ במחלקת טיפול נמרץ לב, ואחר כך בשיקום של שיבא בתל השומר. "בחיים לא חשבתי שאקבל התקף לב", היא מספרת לראשונה. "חשבתי שאין לי לב, ולכן גם לא האמנתי שאני בהתקף לב, חמור. אבל כן, עמדתי למות".
איך זה קרה?
“תקופה ארוכה חשתי בדעיכה, ולא ידעתי למה. לא היה לי כוח, הייתי מתעלפת פה ומתעלפת שם, אבל לא ייחסתי את זה ללב. יום אחד ישבתי בסלון עם הבת שלי אליה, ואז פתאום רצתי לשירותים, הקאתי והקאתי, הרגשתי איך החיים נוזלים ממני ממש. כשיצאתי, ראיתי את מלאך המוות אצלי בבית. ידעתי שאם אשב או אשכב הוא גומר אותי, אז נשארתי לעמוד ואמרתי לאליה: ‘אני בהתקף לב’, אפילו שבכלל לא היו לי הסימנים הרגילים, כמו כאבים ביד או משהו כזה. ובאמת הגיעו לפה שני אמבולנסים, ורק אז נשכבתי. מתברר שמה שחוויתי היה טרום-התקף, ובאמבולנס קיבלתי את ההתקף עצמו. הגעתי לבית החולים ועשו לי צנתור, וגם שם מלאך המוות היה איתי בחדר. באותם רגעים הרגשתי שהתנקשו בחיי. ולא הבנתי שזו אני שהתנקשה בחיי”.
למה הכוונה?
"בבית החולים הייתי במצב רוח נוראי, אז האחות אמרה לי: 'תיכנסי, יש פה סדנה על התקפי לב'. ישבתי עם כל מיני זקנים, והרופא מחשיך את החדר ואומר: 'חמשת הגורמים להתקף לב הם מלח, שמן, אלכוהול, סיגריות וגנטיקה'. אמרתי: 'לא מעניין, אני יוצאת החוצה'. עוצרת אותי האחות: 'לאן את הולכת, ממהרת לאיפשהו? את הבנת מה הרופא אמר? מלח הורג'. אבל אני בכלל שומעת אותה אומרת: 'סודות הורגים'. שאלתי: 'מה אמרת?' והיא עונה שוב: 'מלח הורג'. ועוד פעם שמעתי 'סודות'. התחלתי לבכות, כי הבנתי שהסודות שלי הרגו אותי, ואני לא מוכנה להמשיך עם זה. מיד צילצלתי לבת שלי ואמרתי: 'תביאי את המחשב'. כשחזרתי הביתה התחלתי לעבוד על 'מלח' ‑ קורות חיי בארבעה כרכים".
× × ×
עד ש"מלח", שנמצא עדיין בתהליך כתיבה, יגיע לחנויות ‑ תוכלו להתרענן במהדורה חדשה, כולל פרק בונוס מיוחד, 30 שנה אחרי, של רב-המכר ההיסטרי "מלאך או שטן". ספר שיצא כבר ב-19 מהדורות, והחזיק במשך שנים בתואר “הספר המועדף בבתי הכלא בישראל”.
בקריאה מחודשת, מה חשבת על שרה אנג'ל של "מלאך או שטן"?
"זה היה כמו פיצול אישיות. להסתכל על זה בדיעבד קצת זיעזע אותי, כי ההיא מהספר, שרה של גיל 20 עם השפה ההפוכה של העבריינים, היא כבר מזמן לא אני. אבל הזיכרון שלי מדהים. אני קוראת וחוזרת לאנשים, לריחות, למחשבות, לפסיכופתיה, לאהבה המטורפת הזאת".
ומתגעגעת?
"בכלל לא. אלה היו חיים אחרים. אהבתי את שמעיה, התחתנתי איתו ופתאום מצאתי את עצמי נשואה לכל העולם התחתון. זה דבר שלא תיכננתי, אבל זו הייתה הנדוניה, ועם זה חייתי. ברגע שיצאתי מזה, זה נגמר".
קשה להאמין, אבל הצעירה הנצחית, בעלת רעמת התלתלים השחורה, כבר בת 66. ובחייה החדשים, שהם כבר מזמן לא חדשים, היא השאירה מאחוריה את הפלילים והפכה לסופרת, ומאז 7 באוקטובר 23' גם למנחת סדנאות כתיבה ולמלווה של סופרים מתחילים.
"אחרי 7 באוקטובר כל כך הזדעזעתי שנכנסתי לטראומה, וכדי לצאת ממנה אמרתי לעצמי: 'די, הסיפור שלי נמאס, עכשיו אני רוצה לעזור לאנשים לכתוב את הסיפור שלהם’", היא מסבירה. "בניתי סדנה מאוד מיוחדת. אין אצלי כתיבה מטעם או כתיבה שאמורה למצוא חן. אני כותבת עם גרזן, וככה מצפה גם מהתלמידים לכתוב. לזרוק את הלא-מעניין לטובת כנות בכל מחיר. אני מקבלת פניות מאנשים, כולל כאלה מהעולם התחתון, כדי לעזור להם לכתוב. ואז אני שואלת: 'אתה מוכן לספר הכל, גם איך הרגת, ואיך רצחת? אם לא, אז אין לך טעם לכתוב'".
אם אתם בני פחות מ-40, אולי אתם זקוקים לרענון בקורות חייה. שרה אנג'ל נולדה וגדלה בבת-ים בבית נורמטיבי, בת אמצעית בין שלוש אחיות. אביה חלם על בן, וגידל אותה בהתאם, כולל הכינוי שניתן לה, "שמוליק", ואהבה למשחקי כדורגל, ובעיקר למכבי יפו שאותה אהד כבולגרי.
בשנת 1980 הייתה אנג'ל, אז שרה לוי, סטודנטית למקרא ולספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, שעבדה לפרנסתה בבר בשם "פיקוק'ס", בכיכר אתרים. "הייתי צריכה כסף ללימודים, וזה היה מקום עם הרבה טיפים, אבל גם עם טיפוסים עברייניים שלא סבלתי, וכבר התחלתי לחפש עבודה אחרת. באותה תקופה מכבי תל-אביב בכדורסל הייתה אימפריה, והשחקנים היו נוהגים לבוא לפיקוק'ס. עמדתי על הבר, ופתאום מישהו נכנס עם ארבע בלונדיניות. הייתי משוכנעת שמדובר בשחקן כדורסל איטלקי, התחלתי לקפצץ ולעשות עיניים, והוא לא הסתכל עליי בכלל. בסוף חבר הכיר בינינו, 'נעים מאוד, שמעיה אנג'ל'. ישר קפצה לי לראש כתבה על מלך העולם התחתון והבנתי שזה ההוא שקראתי עליו בעיתון. היה כתוב שהוא נאשם ברצח וגורש מהארץ, עם תמונה מטושטשת. משכתי את היד וברחתי. שמעיה מאוד נפגע וחזר לבלונדיניות.
"בסוף הערב אמרתי לעצמי: 'שלא יחכה לי למטה, יהרוג אותי מכות. אני אלך ואתנצל'. כשהתקרבתי, ישר הוא נעמד והריח שלו הכה בי. לא ידעתי שהוא התאהב בי מהרגע הראשון. שאשכרה קופידון בא ודפק לו חץ לתוך הלב. ראיתי בעיניים שלו לבבות, וזה עוד יותר הפחיד אותי. ואז הוא אמר: 'היום אני בן 27, תחגגי איתי'. קצת נלחצתי ובכל זאת התלוויתי אליו לדירה בשכונת התקווה, והיו שם אנשים רגילים ועוגת יום הולדת, ונרגעתי. איך שנכנסנו, כולם הלכו ונשארנו לבד. ואז הוא התחיל לספר לי את סיפור חייו, וזהו, מאז התאהבתי בו".
לימים, על בסיס אותה סצנת היכרות, כתב יענקל'ה רוטבליט את "רחבת הריקודים", אחד מלהיטיה הגדולים של יהודית רביץ. אנג'ל, מתברר, כעס מאוד על השיר, והיה מתקשר לשרה מהכלא, צורח ומאיים להרוג את רוטבליט. "שמעיה", היא מספרת, "לא הבין איך הוא כתב 'נערה מבית טוב פוגשת בבחור בלי בית', כשאני מבת-ים, כביכול מקום לא טוב, והוא מרמת אביב. זה גם לא מה שהיה. הייתה רחבת ריקודים והיו ריקודים, אבל לא אנחנו רקדנו. הוא השתמש בסיפור שלנו ובנה סיפור משלו".
מהר מאוד אנג'ל עזבה את הפיקוק'ס ואת התואר באוניברסיטה - לא לפני שהגיעו שוטרים לשיעור שבו השתתפה ושלפו אותה החוצה. "השוטרים עצרו את השיעור, האירו עם פנס על כל השורה והוציאו אותי. אני עוד זוכרת את הפרצוף של המרצה, פרופ' מנחם פרי. הם הציקו לי המון כשהייתי חברה של שמעיה, ואחר כך אשתו. ודווקא כשהייתי בתוך העולם התחתון הם לא הציקו לי. רק חיכו בצד לתפוס אותי.
"העולם התחתון אף פעם לא ריתק אותי", חשוב לה להבהיר. "זה היה עולם של מפגרים, רובו ערסים. אבל הצמרת, זה כבר משהו אחר. שם הכרתי גאונים. הם יכולים לדבר בשפה קלוקלת, עם קללות, אבל מדובר באנשי עסקים מבריקים. חכמים, מכירים את נפש האדם, את נקודות התורפה של כל אחד, הם יודעים איך להפחיד אותך בלי להוציא מילת אזהרה מהפה. והם מאוד מגוונים. יש כאלה שקוראים ספרים והם פילוסופים ענקיים. ורק אני, שהייתי שם, יכולה לכתוב על זה באמינות".
מה את יודעת שאחרים לא?
"ראיתי את 'הבורר', פרק, שניים, ואמרתי: 'אוקיי, ביי-ביי'. כי במציאות ממש לא מדברים ככה, עם ה'יאללה' וה'מניאק'. את לא יודעת כמה דברים שאנחנו אומרים יוצאים מהעולם התחתון, כולל מילים שאני המצאתי. למשל, 'לך חפש מי ינענע אותך', זה שלי. למרות שאני לא כל כך גאה בזה, זה צ'חצ'חי. פשוט בכלא אסור היה לקלל סוהרות. את אומרת לה 'בת זונה, לכי תזדייני', את הולכת לצינוק. אבל 'לכי חפשי מי ינענע אותך', אני יכולה להסביר לה שזה לולב, זה קדוש".
בעולם התחתון של היום מכירים אותך?
"דור בעולם התחתון נע בין שבע לתשע שנים, הרי כל עשור הם מתחסלים, ובאים אחרים. אני כבר דור רביעי, חמישי. לא מכירה אותם והם לא מכירים אותי. גם התנתקתי. כל מי שהיה בחתונה שלי כבר מת, כנראה בטרם עת. זה לא נכון שאי-אפשר לצאת מהעולם התחתון. אם לא הלשנת על אף אחד ולא העדת על אף אחד ‑ למרות שהיום גם עדי מדינה חיים פה בכיף ‑ אז כשאתה רוצה לצאת, אף אחד לא יגיד לך 'לא'. עשרה יקפצו על הנישה שלך".
ההישג הכי גדול שלי בחיים זה להגיע לגיל שלי. שמעיה ניסה להרוג אותי כמה פעמים, אבל לא היה לו כסף לקנות חיילים מקצועיים. גם ידעתי באיזשהו מקום שהעולם התחתון מעריץ אותי. אמרו: 'זאת נאשמה ברצח וזוכתה'. לא משנה שהייתי חפה מפשע, בשבילם זה כאילו עבדתי על המערכת"
אז למה הם לא יוצאים מזה?
"כי הם פושעים. זה לא שמישהו רוצה לחזור למוטב והורגים אותו, ממש לא. כשאת בעולם התחתון אין זמן לחשוב. העבריינים קמים בשעות הצהריים, ומאותו הרגע עד שהם הולכים לישון, בשעות הבוקר המוקדמות, החיים שלהם מלאים בסכנה, מתח, תככים, אויבים, משטרה, ניסיונות רצח. אתה לא יכול בתוך הלופ הזה לחשוב 'אני בסדר?' 'זאת הדרך שאני רוצה לחיות בה?'"
נדמה שאת היית בתקופה אחרת, תמימה יותר, לא?
"תמימה לא הייתי אומרת. העולם התחתון לא משתנה. כבוד, כסף, אגו, שליטה - זה אותו דבר. פשוט היום יש הרבה יותר כסף. אז לא היו שוק אפור, הלוואות, עבודות עפר ונדל"ן. אז היו רק סמים, זנות ופרוטקשן. היום כל עבריין מחזיק צבא. בזמני לא היו 'צבאות', היו 'מעריצים'. שמעיה הלך עם כנופיות גדולות, הוא מאוד אהב את זה, את האפקט שזה גורם. שבעה-שמונה חבר'ה שהרחוב רועד מהם. אבל הם לא היו 'שומרי ראש', הם היו חברים פליליים, שמסוגלים לעשות דברים אחד עבור השני".
איך נראית מפת עולם הפשע היום בהשוואה למה שאת הכרת?
"היום הערבים שולטים. המשטרה חיסלה את העולם התחתון הישראלי, הכניסו אותם לכלא, שברו אותם ולא טיפלו בעולם התחתון הערבי. עכשיו נוצר מצב ממש מסוכן, כי אתה לא יכול שבמדינה ריבונית יהיה עולם תחתון של עם אחר, ופה הערבים הם המאפיה המרכזית. תחזירו לנו את עברייני ארץ ישראל".
× × ×
ארכיון שלם מתאר את קורותיה של אנג'ל מאותם ימים, ראשית שנות ה-80. עיקרו נשען על הניסיון להרשיעה, לצד בעלה דאז שמעיה וחברם חיים שושן, ברצח הכפול של סוחרי הסמים מישל נחמיאס ושולמית שלי ב-1981. לטענת התביעה, אנג'ל הייתה המוח מאחורי החיסול. במשפט, שנמשך כשנתיים, סיפרו עדי מדינה על הדוכן כי "שמוליק'' אמרה להם שצריך "לבזבז'' את השניים.
כששמעתי ששמעיה חלה פרצתי בבכי. הבת שלי הסתכלה עליי, הכי מאוכזבת בעולם, ואמרה: 'איכס, את כמו אישה מוכה'. פתאום תפסתי את עצמי, אמרתי, בוא'נה, מה את בוכה כמו איזו טיפשה? אבל תמיד הייתה לי אהבה לשמעיה. תמיד. עד יום מותי, לא עד יום מותו, כי הוא כבר מת, אני אוהב אותו"
המשפט, שהתחיל עם שני נרצחים, קיבל לקראת סופו תפנית כשגם שושן נרצח באכזריות במעצר - ועוד על ידי שותפו לתא ולכתב האישום, אנג'ל, שביצע זאת יחד עם אושיית פשע נוספת מאותם ימים, הרצל אביטן.
"שושן היה בן אדם מקסים", משחזרת אנג'ל, "יפה תואר, בלונדיני עם עיניים כחולות, קצין במג"ב. החבר'ה קראו לו 'חיים בית קברות'. זו הייתה צמרת העולם התחתון. ואז הפילו עליו את הרצח של מישל ושולי. שמעיה חשד שהוא עומד להפוך לעד מדינה ורצח אותו יום לפני העדות שלו עליי, כדי שיגידו שזה בגללי. מאוד כעסתי עליו. לא רק על זה שהוא רצח את חיים, שמאוד אהבתי, אבל מה אתה עושה את זה בעיתוי כזה, שכאילו אתה מגן עליי מהעדות שלו? על מה להפליל אותי?"
על זה שאת נתת, לכאורה, את ההוראה לרצוח את נחמיאס ושלי.
"אז למה הוא לא נתן את זה במשטרה? כי זה לא היה".
ארבעה עדים תמכו בטענה ההיא.
"העדים כל הזמן שיקרו. הם סיפרו אמת כל זמן שדיברו על שמעיה, אבל כשמגיעים אליי תופסים אותם במלא שקרים".
לפי הדיווחים זה היה רצח אכזרי במיוחד. שושן נדקר על ידי הרצל אביטן ושמעיה 131 פעמים, ושמעיה גם ניקר לו את העיניים.
"זה רק מראה כמה שמעיה נטר לו. אבל שהוא ינקר לו את העיניים בשבילי, ועוד כשאנחנו עומדים להתגרש? חיים ייצג את עצמו בצורה פנומנלית במשפט. כל השורות האחוריות באולם הורכבו ממעריצות של חיים. הוא היה הכוכב, וזה עיצבן את שמעיה שהיה רגיל להיות הכוכב בעצמו".
לבסוף, מול הרכב של שלושה שופטים שבראשם עמד אליהו וינוגרד, זוכתה אנג'ל מחמת הספק, בעוד בעלה דאז נידון לשני מאסרי עולם. "זה היה משפט שערורייתי", היא נזכרת. "שמעיה וחיים שושן זרקו באולם קופסאות, עטים, ירקו, ואני בלטתי בשקט שלי. אני חושבת שווינוגרד היה מת להבין איך הבחורה הזאת התחתנה עם שמעיה".
אלא שהזיכוי לא היה סוף דרכה של אנג'ל בעולם הפשע. "אני רציתי להתגרש", היא משחזרת, "וכתנאי לגט, שמעיה רצה אקדח. כבר לא אהבתי אותו ורק רציתי להיפטר ממנו. ידעתי שאם הוא לא ייתן לי גט, החיים שלי יהיו שחורים. אני אהיה נשואה, בלי יכולת להביא ילדים. מי ילך איתי? אני גמורה. הלכתי לרבנות והם אמרו לי: 'נשאיר אותו בכלא עד שיסכים'. אמרתי להם: 'תודה רבה, הוא כבר שפוט לשני מאסרי עולם'".
היא החליטה לקחת את גורלה בידיה. "התחלתי לתכנן מבצע שבסופו הצלחתי להחדיר אקדח בלי כדורים לאגף רקפת, שהוא הכי שמור במדינה. את נכנסת עם סתימה בשיניים, את מצפצפת. לקחתי בחשבון שאם שמעיה ייקח את האקדח וינסה לברוח ‑ הסוהרים יראו אותו רץ עם אקדח ולא ישאלו אותו: 'יש כדור? אין כדור?' אלא יירו בו. אבל שמעיה הבין מה עשיתי, לא ברח ואמר: 'רצית שיהרגו אותי, ואת תשלמי על זה, אני אהרוג אותך'. אמרתי לו: 'זה היה הדיל, אקדח תמורת גט. אתה תיתן לי גט, ותהרוג אותי אחר כך, לא אכפת לי. בחוזה הלא-כתוב בינינו, באותיות הקטנות, לא היה כתוב כן כדורים, לא כדורים. היה כתוב אקדח. אקדח נכנס, תן לי גט'. והוא נתן לי, אבל הבטיח: 'אני אהרוג אותך', ומפה התחילה מלחמת עולם".
בינתיים הגישה המדינה ערעור על הזיכוי מחמת הספק בפרשת הרצח הכפול, ואנג'ל הייתה צריכה להשיג כסף לעורך דין שייצג אותה. "ביקשתי כסף מעבריינים", היא משחזרת, "אף אחד לא נתן לי. באותו הזמן הייתה תחנת סמים ותיקה בכרם. שמתי שם 'פועל', מישהו שימכור עבורי סמים. 500 שקל למנה. אחרי 10,000 דולר סגרתי את הסיפור. ארבעה חודשים אחר כך עצרו אותי".
מה קרה?
"הם ידעו על הסמים ועל האקדח שהכנסתי לכלא, אבל חיכו שאעשה עוד משהו, ולא עשיתי. היינו בתיק כמה אנשים. זו שהביאה את הסמים, אני שהבאתי את המוכר, והמוכר והחברה שלו. אמרתי: 'אין בעיה. אני מודה בסחר, לא מודה בהחדרת האקדח'. זה היה כדי שהשופט יעלה אותי לדוכן העדים וישמע אותי. אמרתי לו: 'תן לי 20 שנה על תנאי, ותראה שלעולם לא נתראה יותר. קיבלתי גט, גמרתי עם זה'. בסוף הוא נתן לי שנתיים על נשק וסמים. היה רעש גדול וזה עבר לעליון, שם אליעזר גולדברג, שאחר כך נהיה מבקר המדינה, הוסיף לי עוד שנה, שבועיים לפני השחרור שלי. אז גם התחילו מחשבות המוות שלי".
את לא יודעת כמה ביטויים שאומרים היום יצאו מהעולם התחתון, כולל מילים שאני המצאתי. למשל 'לך חפש מי ינענע אותך' זה שלי. למרות שאני לא גאה בזה, זה צ'חצ'חי. בכלא מי שמקללת סוהרות הולכת לצינוק. אבל 'לכי חפשי מי ינענע אותך', אני יכולה להסביר לה שזה לולב, זה קדוש"
× × ×
בגיל 28 הייתה אנג'ל אסירה משוחררת, גרושה, בסכנת חיים מידי בעלה לשעבר, עבריין מתוחכם ואכזרי. היא ניסתה למצוא את עצמה, לשנות כיוון, אבל פניה המוכרים, שהופיעו בעיתון באופן קבוע במדורי הפלילים, היוו מכשול. "עברתי חרם חברתי על ידי עם שלם", היא אומרת. "תמיד הייתי פיגורה, מנהיגה, ופתאום להרגיש שאני לא רצויה בשום בית נורמלי, זה הרג אותי. אמא שלי גרה אז בקומה שביעית. אני זוכרת שפתחתי את החלון, ואחר כך את התריס, והתחלתי לחשוב יותר ויותר על התאבדות. ביליתי, היו לי בני זוג, אבל בתוך הלב הייתי ריקה, חלולה, לא מאמינה בכלום, עד שנכנסתי להיריון והילדה נולדה, ואז אמרתי, אני עושה שיפט".
אנג'ל התחילה לכתוב את "מלאך או שטן", שיצא לאור ב-1993. "הייתה לי תוכנית סדורה. אמרתי: אני הולכת להקסים את העם. ידעתי למשל ללכת רק לתוכניות בידור. הציעו לי להיות חברת פאנל בתוכניות על פוליטיקה, וסירבתי. לא רציתי שיצעקו עליי ולא רציתי להוציא את הג'וחה ממני. מהרגע שהשתחררתי עד הרגע שהגעתי לתקשורת, ישבתי בבית חמש שנים וניקיתי את השפה שלי, שכללה לא מעט קללות מהכלא. איך עושים את זה? מוותרים על העולם הזה, לא נמצאים איתו, ולא שומעים אפילו את הסלנג".
6 צפייה בגלריה
”ניקיתי את עצמי משם". אנג‘ל (מימין) עם אורית ארביב, דן בן אמוץ וגיתית איזראלוב בביקור בנווה תרצה
(שאול גולן)
ב-88' הרתה אנג'ל ‑ שחזרה בתעודת הזהות לשמה המקורי, לוי ‑ מאדם שעימו הייתה בקשר באותם ימים וילדה את בתה היחידה, אליה. כשרימונים התחילו להתפוצץ בסביבתה, המקור היה ברור. "שמעיה ניסה להרוג אותי כמה פעמים", היא אומרת, "אבל לא היה לו כסף לקנות חיילים מקצועיים. אני גם ידעתי באיזשהו מקום שהעולם התחתון מעריץ אותי. אמרו: 'בוא’נה, זאת 'כֵּלָה' ‑ שאקלית. נאשמה ברצח וזוכתה'. לא משנה שהייתי חפה מפשע, הם היו משוכנעים שאני לא זכאית. ובשבילם זיכוי זה כאילו אני עבריינית צמרת הכי גדולה שיש, שעבדה על המערכת. עד היום הם משוכנעים שבזכות המוח שלי זה קרה. ההישג הכי גדול שלי בחיים זה להגיע לגיל שלי. כל כך הרבה פעמים ניסו להרוג אותי, הרבה פעמים גם כמעט הרגתי את עצמי, תאונות, מה לא, שבאמת זה הישג אדיר להגיע לגיל 66".
לפני עשור היא זכתה גם למפגש מפתיע עם דמות מעברה. "הוזמנתי לאירוע חברתי ואמרו לי: 'השופט אליהו וינוגרד צריך להגיע'. אמרתי: איזה מטורף זה, הוא זיכה אותי כפושעת ועכשיו אני פה, לידו, כשווה בין שווים. זה משהו שלא קורה. תביני, זה לא פשע צווארון לבן, שיוצא לך אחר כך לפגוש שופט במעגלים החברתיים. אני הייתי עולם תחתון הארד-קור, במקרים כאלה אתה לא נתקל במקרה בשופט שלך".
איך הגבת?
"אני זוכרת שמאוד התרגשתי וחיכיתי לאירוע. ואז ראיתי אותו על הבר, מזמין מיץ פטל. התקרבתי אליו ואמרתי לו: 'שלום, מר וינוגרד, אני שרה אנג'ל'. הוא הסתכל עליי וראיתי שהוא קצת מאוכזב. הרגשתי שהוא ציפה לשרה בת ה-22 שאותה הוא שפט, ובכל זאת עמדה מולו מישהי בת 55. בסוף הערב כולם הלכו, נשארנו רק עשרה איש, והוא פנה לכולם במעגל ואמר: ‘קראתי את 'מלאך או שטן', אתם יודעים שהיא קראה לי שם 'ויני האיום’?' וכולם צחקו. אחר כך הוא אמר לי: 'עקבתי אחרייך ואני מאוד שמח', ואז היה לנו רגע קטן, שהסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'תודה רבה, הצלת את חיי', ועשינו לחיים. צריך להבין שווינוגרד היה שופט מאוד מפחיד. אשכנזי קר וקטלני".
יצא לך לסגור מעגל גם בנווה תרצה ולהעביר שם הרצאה?
"כשניסו להזמין אותי, אמרו שזה בלתי אפשרי כי החדרתי אקדח לכלא. וזה לא פייר, יש כאלה ששדדו בנק, אז מה, הם לא יכולים להיות לקוחות בנק? אבל אני לא אתווכח איתם, כי גם אני לא רוצה. עד היום אני בפוסט-טראומה. צליל של צרור מפתחות נופל על הרצפה, כל מה שאיפיין את נווה תרצה, עושה לי רע. ולא תגידי עינו אותי או הרביצו לי. ואם אני בטראומה, מה יגידו האחרות שכן סבלו?"
בסופו של דבר קרה לאנג'ל סוג של נס: שמעיה אנג'ל התאהב באחרת והניח לה ולבתה, והשתיים קבעו את מושבן בגני-תקווה. "באנו לגור פה כשאליה הייתה בת שש או שבע. הייתי אפילו בוועד הכיתה. איזה סיוט. כל בלבולי המוח של ההורים, לאן לקחת את הילדים וכאלה, אבל עשיתי הכל כדי שיחשבו שאני נורמלית ולא יזיקו לאליה".
אליה היא כיום עורכת דין לענייני נזיקין, ולפני חודשיים וחצי נולד לה ולבעלה ההייטקיסט תינוק מתוק בשם גפן, שהפך את אנג'ל לסבתא גאה. "בינתיים אני לוקחת אותו לגינה", היא מתמוגגת, "שרה לו את כל שירי הילדים שיש במדינה. המון אריק איינשטיין, שיהיה לו טעם טוב. אני מטיילת איתו, מחליפה חיתולים, אפילו עם קקי".
איך זה מתחבר לאמא שהיית?
"בשנתיים הראשונות הייתי אמא מאותגרת, כי החיים שלי היו בסכנה, וגם רק השתחררתי מהכלא והייתי עדיין בדפוסים של מישהי ש'ישבה'. בכלל, הייתי צריכה ללמוד מלא דברים, למשל לא להתעצבן מהר, להבין ש'את כבר לא מלכה, תעמדי בתור כמו כולם'. הדבר שהכי העליב אותי זה שגברים היו אומרים לי: 'יואו, אני מפחד ממך', כאילו בצחוק. די, יא אינסטלטור, אתה פוחד ממני? וזה קורה עד היום. כאילו, אני כבר בת 60 פלוס, מספיק עם המנטרה הזאת".
בשנת 2004 נפטר שמעיה אנג'ל ממחלת סרטן הריאות, מספר חודשים אחרי ששוחרר למעצר בית, משאיר אחריו את האישה, נעמי, ובת. "לפני שהוא מת, רציתי לסגור מעגל. צילצלתי לעו"ד דוד יפתח, שייצג אותו, וביקשתי שישאל אם שמעיה רוצה שאבוא להיפרד ממנו, והוא סירב. כששמעתי שחלה פרצתי בבכי, והבת שלי הסתכלה עליי, הכי מאוכזבת בעולם, ואמרה: 'איכס, את כמו אישה מוכה'. ואז פתאום תפסתי את עצמי, אמרתי, בוא'נה, מה את בוכה כמו איזו טיפשה? אבל תמיד הייתה לי אהבה לשמעיה. תמיד. עד יום מותי, לא עד יום מותו, כי הוא כבר מת, אני אוהב אותו. יש לנו היסטוריה מטורפת. הפסקתי לאהוב אותו כגבר, אבל תמיד המשכתי לאהוב אותו כחבר".
לפעמים היית מדמיינת אתכם בתור זוג זקנים?
"לא, אף פעם. הוא היה פסיכופת. היו לנו סודות, דברים שהם רק בינינו. הוא גרם לי לאהוב את עצמי. נתן לי ביטחון עצמי שאף אחד לא נתן לי. הוא שם אותי על כס, ואמר לי: 'את המלכה'. חוויתי אהבה מכל הלב. אבל הוא כזה פסיכופת, אי-אפשר שהוא יהרוג אנשים על ימין ועל שמאל ואני אמשיך לאהוב אותו. זה נגמר באיזשהו מקום".
הצלחת לאהוב אחרים?
"במערכות יחסים, הגעתי למסקנה שאחרי שנתיים נמאס לי. משעמם לי. רוצה חדש. אז אתה צריך לעבוד על הקשר, ואני, חמודה, עובדת רק בדברים שאני אוהבת, לא במערכות יחסים. בשנים האחרונות איבדתי עניין באהבה. אני לא רוצה מערכות יחסים, לא רוצה שיזיינו לי את המוח, לא רוצה ילדים של הגרושה ולא את המרמור. עד גיל 55 הלכתי עם צעירים. ותמיד אמרתי, אני אעזוב את זה לפני שאהיה פתטית, ובערך בגיל 55 זה הפסיק לעניין אותי. אם הוא צעיר אני לא אלך איתו, ואם הוא מבוגר, בטח שאני לא אלך איתו. אז הרשימה מאוד הצטמצמה".
ולמרות שלא עשתה זאת כשהיה בחיים, אפשר לומר שאנג'ל הצליחה בסוף לסגור מעגל עם הגרוש שלה. זה קרה על קברו, לפני כמה חודשים. "שמעיה נולד ב-12 בדצמבר, שהיה גם התאריך שבו הבת שלי הייתה אמורה ללדת. כולם, את יודעת, אמרו 'וואו, ייוולד עוד פעם שמעיה'. ויצא שבדיוק ביום ההולדת שלו אמא של חברה נפטרה, והייתי בקריית שאול. באתי אליו לקבר, אמרתי לו: 'שמעיה, תמיד אהבתי אותך, תמיד אני אוהב אותך, עם הרימון, בלי הרימון, היית אהבת חיי. הבת שלי במצוקה, בהיריון, שמור עליה'. ככה אמרתי, ‘שמור עליה’. והוא שמר. בסוף היא ילדה ב-18 בדצמבר".
