ארבעה צועדים לעבר רחבת המסוקים בבסיס פלמחים, לבושים סרבלי טיסה, סמל סטטוס ישראלי. כשהם מתקרבים אפשר לראות שני ראשים קטנים מבצבצים מעל כתפיו של אחד מהם. נעים להכיר: סא"ל נ', מפקד טייסת F-35, ושתי בנותיו הפעוטות.
על הסרבל של אבא פאץ' עם סמל הטייסת. על שמלתה של הבת הגדולה מדבקה עם לוגו של קופת חולים. "אני גיבורה", כתוב עליו. "קיבלתי חיסון", היא מספרת בגאווה.
לפני תחילת הראיון סא"ל נ' מצייד את הבנות בדפי ציור, והגדולה שולפת אייפד ססגוני. "אני יושב לקשקש קצת עם האנשים האלה ואז מתפנה", אומר להן.
"לקשקש קצת עם האנשים האלה" זו הגדרה מעניינת למפגש של ארבעה מפקדי טייסות המייצגים את מערכי הלחימה העיקריים בחיל האוויר: טייס הקרב סא"ל נ', מפקד טייסת 140 שבבסיס נבטים; טייס המסוקים סא"ל צ', שסיים בימים אלה את תפקידו כמפקד טייסת 123 שבפלמחים ועבר לפקד על מגמת מסוקים והשכלה בבית הספר לטיסה; סא"ל ע', איש מערך ה"ראם" (בואינג 707) ומפקד טייסת 120, שמשימתה העיקרית תדלוק אווירי ויושבת אף היא בנבטים; וסא"ל ק', היחיד שאינו איש צוות אוויר, מפקד טייסת הכטמ"מ 147 שמפעילה כלי טיס מאוישים מרחוק מסוג הרמס 900 ("כוכב") במשימות מודיעין ותקיפה.
אנחנו מתכנסים לראיון מיוחד לקראת השנה החדשה. ראיון צופה פני עתיד. לכן יש משהו סמלי בכך שסא"ל נ' הביא לכאן את בנותיו. הוא וחבריו עושים הכל כדי לאפשר להן, ולשאר ילדי ישראל, לישון בלילה בשקט. אפשר להתווכח אם המלחמה האינסופית הפכה את ישראל למקום טוב יותר או להפך, אבל דיונים כאלה נשארים בדרך כלל מחוץ לגבולות הבסיס.
הם, על כל פנים, אופטימיים. אפשר להבין למה. כשאתה יוצא לגיחה בעומק איראן, למרות הערכות שיהיו מטוסי קרב שלא יחזרו, כפי שמתאר סא"ל נ', אין לך ברירה אלא להיות אופטימי. כשאתה לוחץ על הכפתור בקרון השליטה של הכטמ"מ ויודע מה עלול לקרות אם תפספס את הטיל הבליסטי שישוגר תוך דקות לעבר ישראל, אתה חייב להיות אופטימי. כשאתה נוחת בלב עזה כדי לחלץ פצוע קשה ולהביאו מהר ככל האפשר לבית החולים, אתה חייב לשמור על אופטימיות. וכשאתה רואה את צוותי הקרקע, את המילואימניקים, אלו שמגויסים כבר 700 יום, מסרבים לרוץ למרחב המוגן בזמן אזעקה כי חייבים להכין את המטוס לעוד גיחה – פסימיות היא לא אופציה.
"לא היו מספיק כלים"
כל אחד מהם מופקד על עוצמה שקשה לתפוס. אך כמי שנתקלים שוב ושוב בשאלה "איפה היה חיל האוויר ב-7 באוקטובר?" גם מפיו של החתום מעלה, הם מכירים במגבלות הכוח. כאן, בניגוד לעבר, לא תשמעו דברי רהב.
סא"ל צ' כבר היה אז מפקד טייסת מסוקי ינשוף (בלק הוק). הוא ואנשיו פינו פצועים ונחשפו מקרוב לזוועות. שלושת מפקדי הטייסות שלידו היו אז בתפקידיהם הקודמים, במטה המבצעי של חיל האוויר בקריה. הם צפו מרחוק בכאוס, הרגישו את חוסר האונים, חזו בשרשרת הפיקוד של צה"ל קורסת, חשו בטעמו הצורב של המחדל.
שלא כמו מפקד טייסת המסוקים, שהתעורר כמו כולנו לקול האזעקות, אותם העירו כמה שעות קודם, כשהחלו להגיע אינדיקציות על משהו חריג מעבר לגדר. "הייתי אז אחראי להפעלה ולסנכרון של מערך הכטמ"מ", מספר סא"ל ק'. "התקשרו אליי באמצע הלילה והגעתי מוקדם מאוד לקריה. אבל גם בשבילי, מה שקורה בבוקר הוא הפתעה מוחלטת. מה ששונה במערך שלי זה שהיינו מעל הרצועה עוד לפני שהחלה מתקפת חמאס. פשוט לא היו לנו מספיק כלים".
סא"ל נ', מפקד טייסת ה-35-F: "האתגר הפיקודי העיקרי היה מול אלה שלא אוישו לטיסה ביממה הראשונה למבצע באיראן. היה טייס שתפס אותי כשאני עסוק באלף ואחד דברים ודרש לדעת למה הוא לא בלוח הטיסות"
אתה יכול לדבר במספרים?
"תמיד היה מעל הרצועה כטמ"מ כחלק מכוננות שגרתית, ובגלל החג זה היה אפילו מעובה. היו לנו שני כטמ"מים מעל עזה ועוד אחד ביהודה ושומרון, שהוסט לעוטף ברגע שהבנו שקורה משהו. הבעיה הייתה שכל שיטות העבודה שאנחנו רגילים להן לא היו רלוונטיות. אתה רגיל לדבר עם אוגדה שנותנת לך מטרות – ואין אוגדה. אתה רגיל לדבר עם תא שליטה שבונה לך תמונת מצב – ולאף אחד אין תמונה. הגענו למצב שהמפעיל בקרון מדבר בטלפון עם רבש"ץ של יישוב, עם המשטרה, עם חבר שגר בעוטף. ובמציאות הזאת אתה צריך לעשות את הכי טוב שאפשר.
"אתה רואה, למשל, רכב שיוצא מתוך יישוב ודוהר לתוך הרצועה. מה עושים? הוא נוסע לעזה, זה כנראה אויב, אבל אולי יש בו חטופים? ונניח שאין, תבזבז עכשיו תחמושת כדי לעצור אותו - או תשמור אותה לדברים אחרים? פירקנו בטן (כמות התחמושת שנושא הכטמ"מ – י"ק) מהר מאוד. בשלב מסוים, קצין בכיר בתא השליטה אמר: 'אוקיי, המשימה שלנו עכשיו היא לסגור את הגדר באש'. זו לא משימה של חיל האוויר, אלא של אוגדת עזה. אבל כמו שאמרתי, לא הייתה אוגדה. מערך הכטמ"מ הציל באותו יום לפחות יישוב אחד".
מתי הבנתם שיש חטופים?
"מאוחר מדי".
"כמובן שיש פחד"
איפה חיל האוויר של 7 באוקטובר, שגישש באפלה ושכליו נשלחו למקומות שהתבררו בדיעבד כלא-רלוונטיים, ואיפה חיל האוויר של יוני 2025 שהנחית מהלומה קשה - גם אם לא מוחלטת - על תוכנית הגרעין של איראן. עוד נחזור לשבת הארורה ההיא. אבל עכשיו צוללים אל שעתו היפה של החיל, מבצע "עם כלביא" (שהיה כרוך גם במחיר כבד בעורף - 30 הרוגים, יותר מ-3,000 פצועים ועשרות בניינים שנהרסו כליל).
מטייסי הקרב ועד מפעילי הכטמ"מים, מאנשי המערך הטכני ועד קציני להק המודיעין, מסוללות החץ ועד עובדי התעשייה האווירית שנחלצו לסייע - חיל האוויר היה מושקע כולו במבצע. אבל בלי סוסי העבודה הזקנים, הוותיק שבהם כבר בן 55, שום דבר מזה לא היה קורה. הכוונה היא למטוסי ה"ראם" מטייסת 120 בפיקודו של סא"ל ע', האחראים לתדלוק אווירי. הבואינג 707 יצא משירות בחברת אל על כבר בשנת 1989, אבל בחיל האוויר הוא עדיין חי ובועט, לפחות עד שיגיעו המתדלקים החדשים, כנראה בקיץ הבא.
"בשש היממות הראשונות למבצע 'עם כלביא', כל הטייסת הייתה באוויר", מספר סא"ל ע', מפקד טייסת התדלוק. "הגענו עם מתדלקים למקומות שלא הגענו אליהם מעולם"
"המשימה המרכזית שלנו, תדלוק אווירי, נועדה לקחת את העוצמה של מטוסי הקרב לאן שצריך, ולכן אנחנו אלמנט מרכזי בזרוע הארוכה של החיל", מסביר ע'. "על הדרך אנחנו מבצעים משימות נוספות, כמו הובלת מטען ונוסעים".
ע', בן 39, קיבל את הפיקוד על הטייסת בקיץ 2024. "ב-20 ביולי, שבועיים אחרי שנכנסתי לתפקיד, פעלנו בפעם הראשונה בתימן", הוא נזכר. ב-26 באוקטובר תקף חיל האוויר באיראן במסגרת מבצע "ימי תשובה", שגם בו השתתפה הטייסת של ע'. "ומשם פחות או יותר התחלנו את נוהל הקרב למבצע 'עם כלביא'".
אתה מדבר על שמונה חודשים לפני המבצע. זה הרבה מאוד זמן.
"מערך כזה דורש נוהל קרב ממושך מאוד. כולל אימונים ארוכי-טווח מחוץ לגבולות המדינה, רק שבמקום לטוס מזרחה, טסים מערבה".
משהחל המבצע, המטוסים שלו כמעט ולא היו על הקרקע. "בשש היממות הראשונות כל הטייסת הייתה באוויר", מספר ע'. "שמנו על כל מטוס שלושה טייסים ושני נווטים כדי שתהיה תחלופה. במשך כמעט שבוע הצוותים ישנו ואכלו בתוך המטוסים".
ומי תידלק את מטוסי התדלוק?
"התדלוק נעשה על הקרקע. נוחתים, מתדלקים ותוך זמן קצר ממריאים לפיריט (גיחה) הבא. בהמשך, כשהיה קצת יותר זמן, היינו מוציאים את הצוותים מהמטוסים, מאפשרים להם להתרענן קצת, מתחקרים את הפיריט הקודם, ועושים תדריך לקראת הפיריט הבא".
ומאיפה אתה, כמפקד הטייסת, מנהל את כל האופרציה הזאת?
"לפעמים מהקרקע ולפעמים מהאוויר. כשאני באוויר יש לי מנל"חים (מנהלי לחימה) על הקרקע, בדרך כלל זה הסגן שלי".
סא"ל ע' הוא מכונן בהכשרתו – בוגר קורס טיס שאחראי על תפעול כל המערכות במטוסי התובלה. במטוסי הראם שני מכוננים, אחד מהם יושב בעמדת ה"בומר" שבחלק האחורי ומתפעל את צינור התדלוק. מדובר במשימה מורכבת לא פחות מהטסת הכלי. תעיד על כך בחירתו של ע', מפקד הטייסת, לשבת בעצמו במהלך הגיחות לאיראן בעמדת התדלוק של מטוסי הקרב, ובין לבין לפקד על הטייסת ולקבל החלטות בזמן אמת.
"אני זה שמציע שטיפה חינם על כל חמישה תדלוקים", הוא אומר בחיוך, ואז מרצין: "ב'עם כלביא' הגענו עם מתדלקים למקומות שלא הגענו אליהם מעולם".
הלקוחות, ובהם סא"ל נ', מפקד טייסת F-35, לא מתלוננים. הם קיבלו שירות. אני שואל אותו על הפחד ברגעים האלה, בשמי המדינה העוינת ביותר לישראל, בניתוק כמעט מוחלט.
"כמובן שיש פחד", מודה נ', "אבל הוא מלווה אותך בעיקר בהכנות לטיסה ונעלם כשאתה באוויר. הפחד לא להצליח במשימה גדול הרבה יותר מהפחד האישי. וכמובן שכל מפקד חושש לשלום אנשיו. ב'עם כלביא', כשהטייסת כולה פרוסה בשמי איראן, היה את השלב בדרך חזרה שבו יכולתי לפנות קשב ולוודא שכולם בסדר. האתגר הפיקודי העיקרי שלי היה דווקא מול אלה שלא אוישו באותו יום לטיסה, אלא רק למחרת, והיו להוטים לטוס כבר עכשיו. ביממה הראשונה למבצע היה טייס שלא שובץ, כי יש לנו יותר טייסים ממטוסים, והוא תפס אותי כשאני עסוק באלף ואחד דברים ודרש לדעת למה הוא לא בלוח הטיסות".
5 צפייה בגלריה
מימין: מפקדי טייסות ה-F-35, התדלוק, המסוקים והכטמ"מים. “נמשיך להמריא קדימה עם תקווה ואמונה, לכידות ושותפות גורל, נפרוץ את גבולות הדמיון"
(צילום: יובל חן)
במלחמה עם איראן, מוסיף מפקד טייסת הקרב נ', לא רק צוותי האוויר סיכנו את חייהם – אלא גם צוותי הקרקע, שטיפלו במטוסים בין הגיחות. "בסיסי חיל האוויר היו יעד אסטרטגי, וההערכה הייתה שיהיו לנו נפגעים גם על הקרקע. מדובר באנשים שלא הוכשרו כלוחמים, וצריכים עכשיו לפעול תחת אש. היה צריך לעצור אותם בזמן אזעקות ולהגיד להם 'חבר'ה, המשימה הזאת לא דחופה כרגע, לכו תתמגנו ותמשיכו אחר כך'. ביום הרביעי של 'עם כלביא', בזמן תדלוק על הקרקע, רגע לפני שממריאים לאיראן, נשמעת התרעה על מטח טילים לעבר הבסיס. אני יושב בקוקפיט, המטוס מונע, צינור הדלק מחובר, ורואה את השובלים של הטילים האיראנים חודרים לאטמוספרה. אני רואה את היירוטים של החץ ומסתכל לראות מה הטכנאים עושים. הנוהל במקרה כזה שהוא שמשאירים נציג אחד לכל מטוס וכל השאר תופסים מחסה, ואני רואה שאף אחד לא זז ממקומו. חיילים וחיילות שבפעם הראשונה בחייהם מוצאים את עצמם תחת כיפת השמיים כשעפים טילים, והם מרוכזים כל-כולם במשימה. העיניים של כל אחד מהם נעוצות בנקודה המסוימת במטוס שהוא צריך לבדוק לפני ההמראה, ואתה רואה אצלם את הרעל בעיניים".
ב-7 באוקטובר מפקד טייסת המסוקים, תכנן לחגוג יום הולדת לשני בניו. "כשהתחילו האזעקות אשתי אמרה: 'צריך לבטל'. אמרתי, 'רגע, לא על כל צבע אדום מבטלים'. זה מראה לך כמה היינו מופתעים"
יש את הפחד האישי, ויש את הפחד לשלום המשפחות שבעורף, שאותו יותר מורכב לשים בצד. "תקפנו משגרים באיראן ופתאום התחיל מטח לעבר ישראל", משחזר סא"ל ק', מפקד טייסת הכטמ"מ, "כשאתה בקרון יש לך יכולת לדעת ברמת דיוק טובה איפה ייפול כל טיל. אחד המפעילים, טייס קרב בעברו, מביט במסך ומבין שהטיל עומד לפגוע כמה מטרים מהבית שלו. האם הוא מפחד? הוא מת מפחד. האם הוא עוזב את הקרון? לא. הוא ממשיך במשימה. אתה רואה שהוא חיוור ומזיע – הטמפרטורה בקרון היא 18 מעלות, קשה להזיע – אבל רק אחרי שסיים את המשימה הוא יוצא ומתקשר לבדוק שכולם בסדר. במקרה הזה הבית ניזוק, אבל אף אחד לא נפגע. רק אחרי התחקיר הוא נסע למה שנשאר מהבית שלו".
"אנשי ונשות המילואים של הטייסת", סא"ל ק' מנצל את ההזדמנות כדי להודות, "שמו את החיים בצד כבר לפני שנתיים כדי להגן על המדינה, ומשלמים מחיר כבד בפן האישי, הזוגי והמשפחתי. חשוב לי לומר כמה אני מעריך, אוהב וגאה בהם".
המסלול של ק' לפיקוד על טייסת הכטמ"מ רחוק מלהיות שגרתי. "התחלתי כמש"ק מעצר בבקו"ם", הוא מתאר, "עשיתי טירונות 02 ושובצתי להיות עובד כללי ונהג. משם הגעתי ללשכת מפקד חיל האוויר כפקיד, יצאתי לקורס קצינים וחזרתי ללשכה כקמ"ט (קצין מטה – י"ק). נחשפתי שם לעולם הכטמ"מ, אז זה עוד נקרא כטב"ם, והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. יצאתי לקורס מפעילים שבו הכרתי את אשתי, גם היא מפעילה. והשאר היסטוריה".
"תחכו באוויר לפקודות"
טייס המסוקים צ', בן 38, נשוי ואב לשלושה, הוא היחיד מהארבעה שגם אביו היה טייס. "הוא היה מאלה שהביאו מארה"ב את מטוסי ה-F-15 הראשונים ב-1976, שהובילו להפלת ממשלת רבין הראשונה", הוא אומר. המטוסים החדשים נחתו בארץ בשישי אחר הצהריים, טקס קבלת הפנים גלש לתוך השבת, וזעמם של שרי המפד"ל, שחוללו משבר קואליציוני, אילץ את רבין להקדים את הבחירות. "אבא שלי טוען שהמטוסים נחתו בזמן", מבהיר צ'.
בהמשך ביצע האב תפקידים בכירים בחיל ופרש בדרגת תא"ל. "אבא שלו מקבל את פניי בכל בוקר, כשאני מגיע למשרד", מעיר חברו, סא"ל נ'.
מה הכוונה?
"הוא היה מפקד טייסת 140, והתמונה שלו תלויה בכניסה ללשכה שלי לצד תמונות שאר מפקדי הטייסת בעבר".
בבוקר 7 באוקטובר היה סא"ל צ', מפקד טייסת המסוקים, עם משפחתו בשיכון המשפחות בפלמחים. "היינו אמורים לחגוג יום הולדת לשני הבנים, וכשהתחילו האזעקות אשתי אמרה: 'צריך לבטל'. אמרתי לה, 'רגע, לא על כל צבע אדום מבטלים מסיבת יום הולדת'. זה מראה לך עד כמה היינו מופתעים.
"תבין את הסיטואציה: שמחת תורה, הטייסת בהדממה, משהו שכבר לא קיים היום. צריך להביא מהבית צוותי אוויר וכוחות של 669. צריך להכין את המסוקים. הכאוס מוחלט. אנשים המריאו מבלי לדעת מה המשימה שלהם. אמרנו להם: 'תמתינו באוויר ותחכו לפקודות'. החלטתי לשלוח מסוקים לעתלית כדי להטיס את לוחמי שייטת 13 לעוטף. אין מצב שאתה מרים מסוקים על דעת עצמך בלי אישור חיל האוויר. אבל זה מה שהיה".
באותו יום הטיס מערך היסעורים והינשופים כ-1,500 לוחמים לעוטף, ופינה מאות פצועים. אחד ממסוקי היסעור שהטיס גדוד צנחנים מנבי מוסא ספג טיל נ"ט אחרי שנחת סמוך לצומת סעד, ונשרף כליל. בנס לא הייתה פגיעה בנפש. "הצוותים שלי ידעו על האירוע, אבל אף אחד לא היסס לרגע אם לנחות בלב זירת הלחימה", צ' אומר, "הם ידעו שכל לוחם שיטיסו לעוטף יכול לעשות את השינוי, ולקחו את הסיכון".
כטייס, האינסטינקט שלך הוא לעלות למסוק ולטוס לזירת הלחימה. כמפקד טייסת, אתה צריך להיות במקום שבו תוכל לנהל את המערכה בצורה הכי טובה. מה עשית?
"זה נכון. הדבר הראשון שרציתי לעשות זה להסתער קדימה, לחלץ, לפנות, להטיס. אבל הגעתי למסקנה שבתוך כל הבלגן, עדיף שבשעות הראשונות אהיה על הקרקע, פה בפלמחים. רק בחצי השני של היום עליתי למסוק והשתתפתי בפינוי פצועים".
צ' סגר מעגל כשהשתתף כטייס במבצעי חילוץ חטופים ובהשבתם. "הייתי בחילוץ של פרננדו מרמן ולואיס הר, בפברואר 2024", הוא מספר. "ההכנות נמשכו כמה חודשים, יחד עם הימ"מ שעשה עבודה מטורפת. שלפנו אותם מתוך עזה ונחתנו בשיבא. מאז הם הפכו ליקירי הטייסת. אפילו הבאנו אותם לערב טייסת, עם כל המילואימניקים ועם בנות הזוג, והם סיפרו על מה שעברו בשבי".
מבצע 'עם כלביא' היה גולת הכותרת בפעילות חיל האוויר, אבל יש כאמור הרבה מעבר. "רוב הטיסות המבצעיות של הטייסת שלי במלחמה הן לא באיראן ובתימן, אלא בעזה", אומר סא"ל נ', מפקד טייסת ה-F-35, שתקף בעצמו בעזה לפני כמה ימים, "גם עכשיו, כשאנחנו מדברים, הטייסת עובדת סביב השעון, אם זה בעזה ואם בהגנת הגבולות".
אפילו למטוסי התדלוק של ע' היה חלק בלחימה בעזה. "ב-7 באוקטובר", הוא מספר, "כל הראמים היו באוויר תוך פחות מארבע שעות, כדי לאפשר את רציפות האש של מערך הקרב. בחודש הראשון עשינו מאות תדלוקים".
הרופא והמסוק שהתרסק
טייסי המסוקים, בניגוד לאנשי שלוש הטייסות האחרות, זוכים לרגעים אנושיים מעצם הפעילות מול כוחות קרקע.
"יום אחד", סא"ל צ' נזכר, "הזניקו אותנו לפנות פצועים מהיתקלות בעזה. אנחנו בדרך, ואתה שומע מהלוחמים בקשר שחייבים להגיע כמה שיותר מהר כי המצב של הפצוע מידרדר. 23 דקות מרגע ההזנקה אנחנו נוחתים ליד הגדר, בערפל כבד. הקשר של הכוח שהביא את הפצוע מבקש: 'תדאגו לו, הוא המ"פ שלנו, אחד הטובים שיש'. נחתנו איתו בשיבא, וכשירדתי באותו יום מכוננות נסעתי עם אשתי לבקר אותו. הוא לא היה בהכרה, אבל פגשנו את הוריו ואת ארוסתו. שם אתה רואה את ההבדל בין להגיע בזמן או באיחור, הבדל של חיים ומוות".
לוחמי 669 ורופאי היחידה, רבים מהם מנהלי מחלקות בבתי החולים שצברו מאות ימי מילואים מתחילת המלחמה, הם מבחינתו של סא"ל צ' חלק אינטגרלי מהטייסת.
אחד מאותם רופאים, מנתח מוח בשניידר, ניתח את בנו הקטן של צ', שנולד עם מום במוח. כמה חודשים אחר כך, ב-11 בספטמבר 2024, נפצע אותו רופא בהתרסקות מסוק הינשוף ברפיח, סמוך לציר פילדלפי. "תחשוב, הוא ניתח את הבן שלי, הציל את חייו, וזמן לא רב אחר כך אני, כמפקד הטייסת, אחראי לאירוע שבו הוא כמעט נהרג".
באסון נפלו שני לוחמי 669 במילואים, רס"ם דניאל אלוש ורס"ם תום איש-שלום זכרם לברכה, ונפצעו שבעה, בהם טייסת המסוק. "הרופא התאושש וכבר חזר לנתח ולטוס, הטייסת עברה לשיקום יום, והמכונאי המוטס עדיין מאושפז בשיקום". מספר צ', "וכשקורה כזה דבר אתה חושב איך יוצאים בעוד שעה למשימה דומה. אין ברירה, צריך להמשיך הלאה".
טייסת 123, שאחד מתפקידיה הוא מתן מענה לחילוץ טייס נוטש באמצעות צוותי 669, השתתפה גם במבצע 'עם כלביא'. "לא משאירים אף אחד מאחור, בשום מקום", סא"ל צ' מסביר.
"ישראל בתיקון עמוק"
אחרי שמסתיים המפגש, אני מבקש מכל אחד מארבעת מפקדי הטייסות לנסח בכתב כיצד הוא רואה, ממבט-העל של טייס או מפעיל כטמ"מ, את פניה של מדינת ישראל בשנה הבאה.
"כשטסים בשמי המזרח התיכון הצחיח, כיף גדול לחזור לנופים של מדינת ישראל", כותב סא"ל נ', מפקד טייסת ה-F-35, "אני לא יודע לאן פניה של המדינה, אבל אני יודע שיש לנו צבא חזק. לצערי, אני מאמין שנחיה על חרבנו עוד תקופה ארוכה. אבל בכל טיסה מעל עזה אני מקווה שהשנה נסיים את המלחמה בניצחון ונחזיר את כל החטופים. ובמקביל, שנמצא דרך להיות באמת צבא העם, שכל החברה הישראלית משרתת בו. יש בחיל האוויר, ובצה"ל כולו, דוגמאות מדהימות לשילוב חרדים, ואני מקווה שהמגמה תימשך. גם כי אנחנו צריכים אותם, וגם כי זו הדרך למצוא את המשותף ולחיות יחד, איש-איש לפי אמונתו".
סא"ל ע', מפקד טייסת התדלוק, מדגיש: "לטייסים אין פרספקטיבה שונה מאחרים. הם זוכים, עם הרבה צניעות ואחריות, לראות ממרומי השמיים את יופייה של ארצנו ואת שלל גוניה. העתיד עבורי ברור וצלול: נמשיך להמריא קדימה עם תקווה ואמונה, לכידות ושותפות גורל, ולפרוץ את גבולות הדמיון".
"מעולם לא קם אויב שמנע מעם ישראל להתקדם ולקום מחדש, וכך יהיה הפעם", משוכנע סא"ל ק', מפקד טייסת הכטמ"מ, "ישראל תהיה חזקה ומלוכדת ותשיג את יעדיה. זה יגבה מחיר, אבל אין ברירה".
וסא"ל צ', איש המסוקים, מסכם: "מאז 7 באוקטובר ישראל בתהליך תיקון עמוק. אויבינו ימשיכו לנסות להחליש אותנו מתוך ידיעה שרק אנחנו מסוגלים לפרק את עצמנו. אני מקווה שנראה במהרה את שובם של החטופים, את פירוק חמאס ואת תחילת תהליך השיקום כעם וכמדינה. יחד, כואבים אך נחושים, ניצור עתיד טוב יותר".
