ב-13 ביולי 2023 – פחות משלושה חודשים לפני 7 באוקטובר - סיים תת-אלוף (במיל') משה (מוסא) פלד בן ה-80 חודש מילואים, כשהגיע עם מוביל הטנקים שלו אל גדר הגבול ברצועת עזה. "הרגשתי שזה היום המאושר בחיי", הוא נזכר. "התגייסתי לצה"ל ב-13 בינואר 1963 וזהו, סגרתי מעגל - סיימתי 60 שנות שירות".
אלא שהגורל רצה אחרת. ב-7 באוקטובר 2023, בשעה 6:50 בבוקר, התכונן פלד לצאת מביתו לבית הכנסת שהקים בקיבוצו, בית השיטה. "הייתי כבר בדלת, עם החולצה הלבנה, כשהטלפון שלי התחיל לצפצף בהודעות בלי הפסקה. אפילו לא ניגשתי אליו. הדלקתי מיד את הטלוויזיה וראיתי את הטנדרים הלבנים בשדרות. אמרתי לאשתי: 'אכלנו אותה בענק', ורצתי למחסן להוציא את התיק של המילואים, שחודשיים וחצי קודם חשבתי שאיפסנתי אותו לנצח. ב-7:10, בלי שבכלל קראו לי, כבר יצאתי מהבית לימ"ח (יחידת מחסני חירום, פועלת תחת אגף הלוגיסטיקה), למוביל הטנקים שלי".
מאז, וזו לא טעות, ביצע פלד כבר יותר מ-400 (!) ימי מילואים, ולא מדובר בשירות קליל: פלד הוא מוותיקי מובילי הטנקים במרכז ההובלה של צה"ל, זה שמעביר את הטנקים ברחבי הארץ למקום שבו הם נחוצים. מדובר בנסיעות ארוכות ומתישות, הכוללות כמובן שינה בתוך המוביל. "כשאומרים 400 ימי מילואים", הוא צוחק, "זה גם 400 לילות שינה במיטת קומתיים בקבינה".
למרבה הפלא, פלד לא לבד. יותר מ-900 משרתי מילואים מעל גיל 70 התנדבו במהלך מלחמת חרבות ברזל בצה"ל, ומכירים היטב את שני התאריכים הקשים ביותר בתולדות מדינת ישראל: 6 באוקטובר 1973 ו-7 באוקטובר 2023. ל"ידיעות אחרונות" הם מספרים על ההפתעה הקשה במלחמת יום הכיפורים, על הדמיון העצום בתחושה ב-7 באוקטובר, ועל צה"ל של אז לעומת צה"ל של היום.
פלד התגייס לצנחנים, יצא לקורס קצינים, השתחרר כסגן מפקד פלוגה וחזר לקיבוץ. "ריכזתי אז את ענף גידולי השדה", הוא נזכר. "בינואר 1967 נקראתי למילואים בפעם הראשונה. הוקמה אז חטיבה חדשה של הצנחנים, חטיבה 55, בפיקוד מוטה גור. עשינו תרגיל מסכם בסוף ינואר, בבקעת ערד, בגשם שוטף. השתחררנו אחרי שלושה שבועות. לא העלינו על דעתנו שתוך ארבעה חודשים כבר יקראו לנו למלחמה – ששת הימים. בשבילי זה היה אירוע מכונן, הלחימה על ירושלים ושחרורה. זכינו להיות שם".
בסיום המלחמה שב פלד לקיבוץ. "חזרנו לאספסת", הוא צוחק, "והמילואים נמשכו בתקופת מלחמת ההתשה. היום זה מצחיק, אבל אז זה היה טירוף של מילואים – 70 יום בשנה. היינו בתעלה, ברמת הגולן, בארץ המרדפים. על לידת בני הבכור שמעתי תוך כדי מרדף אחרי מחבלים בבקעה. הודיעו אז בחדשות ברדיו. ב-7:00 בבוקר, פברואר 1969, מסרו בסיום החדשות: 'משה פלד, נולד לך הלילה בן'".
איפה היית כשפרצה מלחמת יום הכיפורים?
"באסיפה השנתית. ככה קראנו לחשבון הנפש הציבורי שהיינו עושים מדי צוהרי יום כיפור בקיבוץ. פתאום התחילה הפגזה, והראשונים התחילו לרוץ ליחידות. היינו אז מהקיבוצים הגדולים בארץ, הודיעו לנו שאנחנו קולטים את נשות וילדי קיבוץ מרום גולן מהרמה, והם הגיעו אלינו עוד באותו ערב. 50 שנה אחרי, ב-7 באוקטובר, התמונות האלה חזרו אליי. ההפתעה של פרוץ המלחמה, ההתארגנות, הפינוי, המהומה, ומעל הכל המבוכה, הבושה".
גם פלד הוקפץ כמובן למילואים ביום הכיפורים ולחם בחזית הדרום. "חצינו את התעלה עם סירות גומי – לוחמי השייטת לקחו אותנו – ובצד השני היינו אלה ששמרו על ראש הגשר, כדי לאבטח את הצליחה".
מאוקטובר 1973 עד מאי 1974 היה פלד במילואים, אך הפעם הוא כבר לא חזר לאזרחות. "אחרי המלחמה הבנתי שהשריון חטף את המכה הקשה ביותר, והחלטתי להישאר לסייע בשיקומו. היינו אז שלושה קצינים – אני, מילואימניק מהצנחנים, ושניים בקבע - יוני נתניהו שהיה סגן מפקד סיירת מטכ"ל, ואמציה חן (פצי) שהיה מג"ד שקד. עשו לנו הסבה של פחות מחודש והוסמכנו כקציני שריון".
בשריון עשה קריירה מפוארת. הוא חתם קבע והפך למפקד גדוד 77, סגן מפקד חטיבה 7 ומפקד חטיבת מילואים 847, והגיע עד לדרגת אלוף-משנה. "בפברואר 1992 העברתי את הפיקוד על החטיבה", הוא מתאר. "בשעה 10:00 בבוקר מסדר חטיבתי, הצדעה אחרונה, ובשעה 12:00 כבר הייתי בקסטינה, במרכז ההובלה".
בשביל מה?
"אמרתי לעצמי שלפקד על טנקים אני כבר לא אוכל, אבל להוביל אותם אני עוד יכול. היה לי רישיון ג' מהאזרחות, מהקיבוץ. עשיתי בקסטינה שני שיעורי נהיגה על מוביל טנקים, נסענו לאשדוד, עשיתי טסט, וב-16:00 כבר היה לי רישיון למוביל בכיס. מאז לא הפסדתי יום מילואים אחד".
מהכנסת לשירות מילואים
ב-1992 פלד נבחר לכנסת ה-13 מטעם מפלגת "צומת", בראשותו של הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן. "היינו ממובילי המאבק נגד הסכם אוסלו", הוא נזכר. "כשקיבלתי צו מילואים ועידכנתי בכנסת שאני יוצא, שבח וייס, שהיה יו"ר הכנסת, קרא לי אליו. 'אני לא מאשר לך לצאת למילואים', הוא אמר לי. 'אתה ממובילי המאבק נגד ההסכם, ואני לא מאשר לערב צבא עם פוליטיקה'. לא חשבתי פעמיים: הוצאתי את תעודת הח"כ שלי מהכיס, הנחתי אותה על השולחן של שבח, הודעתי לו שאני מתפטר מהכנסת והלכתי לדלת. הוא קרא לי מיד: 'בוא הנה, משוגע, שב, שב'. הוא התרגש לראות כמה שזה חשוב לי. סיכמנו שאצא למילואים רק בפגרות מהכנסת. שבועיים בראש השנה ושבועיים בפסח. ככה עשיתי שמונה שנים, גם כשהייתי סגן שר החינוך. כשכולם היו בפגרה, אני תמיד הייתי במילואים".
לכנסת ה-15 פלד לא הצליח להיכנס ("הייתי מקום אחד אחרי"), אבל המשיך בפעילות "בשנת 2000 הקמנו את פלוגת המתנדבים הראשונה של מרכז הובלה", הוא מספר בגאווה לא מוסתרת. "אם לוחם משרת במילואים עד גיל 35-40, ותומכי לחימה משרתים עוד עשור, כאן כולם מעל גיל 50. כיום יש יותר מ-11 פלוגות מתנדבים של משאיות, סמיטריילרים, מובילי טנקים. אנחנו נוסעים בצמדים קבועים, במוביל שלנו. מוביל נוסע 24 שעות. אחד נוהג, השני ישן. אין זמן לעצור".
ומה עושים באזעקות?
"עוצרים בצד ושוכבים. או שהייתי יורד לשכב בתעלה בצד הדרך, או שהייתי זוחל מתחת לעגלה של המוביל, ומקווה שהיא והטנק שעליה ישמשו לי הגנה".
חיים שלוש: "הייתי מילואימניק צעיר, אבל אני זוכר את הוותיקים שאמרו בציניות: 'ניתן את המפתחות למצרים או לסורים, מי שיגיעו ראשונים לתל–אביב'. בשלב מסוים הוחלט שנרד דרומה. טסנו לשדה התעופה רפידים בסיני. מטוסים מצריים באוויר. הלב שלנו היה בתחתונים"
בחודש מאי זומן פלד באמתלה כלשהי לדיון בנושא פעילות המובילים, ונדהם כשנכנס לחדר לגלות בו את בני משפחתו ואת הרמטכ"ל, אייל זמיר, שהעניק לו דרגת תת-אלוף על תרומתו הרבה. "אמרתי שם לרמטכ"ל ולראש אט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה) שרק מרכז ההובלה של צה"ל ידע לנצל את חוכמת הזקנים. את הניסיון, הבגרות, האחריות והמקצוענות. הרמטכ"ל התרגש ואמר שבשעה הקשה הזו התרומה של המילואימניקים לא תסולא בפז. חשוב לי לציין את אנשי המילואים שלאו דווקא אוחזים בנשק. את תומכי הלחימה שעושים עבודה קשה, נהגים, מכונאים, חימושניקים. התרומה שלהם היא החשובה והגדולה ביותר".
מאיפה הכוחות האלה להמשיך להתנדב לשירות כל כך קשה, בגיל 80?
"אם לא אוהבים, לא עושים. אצלי זו תחושת שליחות ערכית, חינוכית, דוגמה אישית, אהבת ארץ ישראל. זה אכן קשה, אבל אני מקבל כוחות מאשתי, יהודית. היא בת כפר גלעדי, מורה ואשת חינוך, ואנחנו 60 שנה יחד. יש לנו ארבעה ילדים ו-15 נכדים. שישה מהם בסדיר, בלי לפרט באילו יחידות, אני יכול לומר שהם בקו הראשון. ביום הראשון של המלחמה פתחתי קבוצת ווטסאפ – ששת הנכדים, ואני. קראתי לה 'אריות מפלדה', הרי אנחנו משפחת פלד. כתבתי להם שם: 'אני מכיר את המצב שאי-אפשר לספר הכל לאמא או לסבתא. לי אתם יכולים לספר הכל'".
כשאתה מגיע עם הטנקים לשטח, אתה פוגש את הלוחמים הצעירים?
"אני פוגש אותם בשטח כל הזמן, וזו החוויה הכי גדולה, לא הנהיגה מרמת הגולן לשיזפון. בכל פעם אני מתרגש מחדש לפגוש אותם. הם רואים אותי, בגילי, ותמיד נוצר שיח. אני מדבר ומספר להם על החוויות שלי מהמלחמות, ומחזק אותם. רוח צה"ל היא אדירה. הבעיה הקשה שלנו היא השסע האיום בעורף. זה הכי קשה".
חמאס עוד לא הוכרע ולא כל החטופים חזרו. אתה עדיין אופטימי?
"כן, אני אופטימי, כי אני רואה מקרוב את הלוחמים בשטח. עשינו מהלכים גדולים. ניסים. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו 11 מבני בית השיטה, כתבה חברת הקיבוץ דורית צמרת את השיר 'החיטה צומחת שוב'. אחד מאותם 11 נופלים היה גיסי, בנימין שצ'ופקביץ', ששירת בגדוד הסיור 134. רקטה סורית פגעה ישירות בנגמ"ש שהיה בחניון לילה. כל השמונה שהיו בתוכו נפלו. שלושת נכדיו, טנקיסטים, לחמו לידי במלחמה הזו. פגשתי אותם על הגדרות, כשהבאתי להם את הטנקים. כשאני רואה את הלוחמים הצעירים האלה, 50 שנה אחרי שסבא שלהם נפל, קמים ומסתערים להגן על המדינה, אני בטוח – החיטה תצמח שוב".
מפאפוס לפיקוד העורף
ב-7 באוקטובר 2023 היה רב-סרן (במיל') חיים שלוש (74) בחופשה בהרכב משפחתי מלא, עם האישה, הילדים והנכדים, בעיר הנופש פאפוס בקפריסין. "בבוקר הבן שלי העיר אותי", הוא משחזר. "'אבא, אתה לא יודע מה קורה, יש מלחמה, 400 הרוגים'. הוא היה קצין, והיו לו את המקורות שלו. תוך כמה שעות הגיע גם הטלפון מפיקוד העורף: 'תגיע'. כל הטיסות הזרות בוטלו, ולמזלי שלי לא בוטלה. חזרתי ארצה כבר למחרת, והגעתי מיד לחמ"ל".
מאז, במשך מאות ימים, משמש שלוש כקצין אוכלוסייה של נפת עמקים במחוז חיפה של פיקוד העורף. "אני פועל מול הרשויות המקומיות בנפה", הוא מסביר. "דואג להעלאת המוכנות שלהן, הארגון, הטיפול באוכלוסייה במצב של מלחמה".
מבקר המדינה פירסם דוח חריף במיוחד על המצב בעורף.
"חבל שזה כך. אולי עכשיו, אחרי דוח המבקר, המצב ישתנה ותהיה יותר מודעות לנושא ההיערכות והמוכנות. לבושתי, גם אני עד שנכנסתי לתפקיד, לא ידעתי שזה המצב".
בגילו, שלוש כבר מזמן לא היה צריך להיות במילואים. כבר ב-2004 צה"ל אמר לו תודה רבה ושלום. "הייתי אז מ"פ מפקדה של חטיבת הצנחנים במילואים 226, 'הצפונית'", הוא מספר. "אמרו לי שאני מבוגר, עשו לי מסיבה, נתנו תעודה, ושלחו אותי הביתה. רגע לפני הפרידה, לחשתי למג"ד שאם קורה משהו, שיקרא לי".
שנתיים מאוחר יותר זה קרה. מלחמת לבנון השנייה פרצה ושלוש זומן במהירות. "אחרי כמה שעות הודיעו לי שאין הרשאה לגייס אותי, שהשלישות לא מאשרת", הוא מספר, וגם עכשיו, 21 שנה מאוחר יותר, האכזבה עדיין מורגשת בקולו. "ואז, במהלך המלחמה, התרחש האירוע הקשה של פגיעת הקטיושה בכפר גלעדי. 12 מלוחמי הפלוגה שלי נהרגו. קראו לי מיד. הייתי נציג הגדוד בהלוויות והפכתי מאז לקצין הנפגעים של החטיבה. בשלישות ניסו להתנגד, אמרו שאין תקן לקצין נפגעים במילואים, אבל המח"ט גיא חזות התעקש ונשארתי. לפני כארבע שנים אחד מחבריי הפך למפקד נפה בפיקוד העורף, ומההיכרות בינינו הוא חשב שזה תפקיד שיתאים לי ומשך גם אותי לפה. הייתי רמ"ד רשויות במהלך תקופת הקורונה, והעבודה הזו מול הרשויות המקומיות נמשכת גם לאורך המלחמה הנוכחית".
שלוש, יליד כפר שלם, נצר למשפחת שלוש התל-אביבית המפורסמת, מתגורר במושב השיתופי מולדת: "במשך 19 שנה הייתי מנהל המושב, מזכיר, יו"ר. שימשתי כמנכ"ל החינוך במועצה האזורית גלבוע".
לצה"ל הוא התגייס ב-1968, שנות התהילה של אחרי מלחמת ששת הימים. "הייתי בגרעין נח"ל בקיבוץ רביבים, והתגייסתי לגדוד 50, נח"ל מוצנח", הוא מספר. "בטירונות לקחו אותנו לתעלה, לבנות את המעוזים. פירקו את מסילת הברזל מרפיח לאיסמעיליה ומהפסים שלה בנו שתי וערב, וביניהם שקי חול, וככה נוצרו המוצבים לאורך התעלה. בסדיר עשיתי שם קווים יותר מפעם אחת. כשעמדתי להשתחרר, המג"ד אמנון ליפקין שחק שאל אותי 'למה אתה לא נשאר?', אז חתמתי עוד שנה קבע".
ב-1972 השתחרר שלוש מצה"ל ושב לקיבוץ. הוא זוכר היטב היכן היה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. "הייתי ברביבים, וגם עמיר פרץ, שאחיו היה חבר הקיבוץ, התארח שם באותה שבת. כשהתחילו מטוסים בשמיים לא הבנו מה זה, מתאמנים בשבת? בכיפור? ואז שמענו ברדיו, בתחנה זרה, שפרצה מלחמה. אחר הצהריים כבר באו ואספו אותו למילואים".
במילואים שירת שלוש כלוחם בחטיבת הצנחנים 226, שהשתייכה לפיקוד הצפון. "המפקדה של החטיבה הייתה ברמלה. כולם עלו צפונה והפלוגה שלנו נשארה כעתודה. האווירה הייתה קשה מאוד. אני זוכר את הוותיקים שאמרו בציניות: 'ניתן את המפתחות למצרים או לסורים, מי שיגיעו ראשונים לתל-אביב'. בשלב מסוים הוחלט שנרד דרומה. העלו אותנו על מטוס אזרחי. אני עם המאג. טסנו לשדה התעופה רפידים בסיני. מטוסים מצריים באוויר. הלב שלנו היה בתחתונים. נחתנו שם וקיבלנו משימה: להגן על סוללות התותחים שלנו מפני הקומנדו המצרי".
אש תופת בחווה הסינית
לא מעט אירועים קשים עבר שלוש במהלך המלחמה ההיא. "יום אחד אמרו לנו שהגדוד של קצ'ה (אלוף-משנה שמעון כהנר ז"ל) פרק כוחות בתעלה, והנגמ"שים שלו יגיעו אלינו עם החללים של הגדוד. אנחנו היינו צריכים להוריד את החללים. אמרתי שאני לא רוצה לעשות את זה. ידעתי שאחי הבכור, שמבוגר ממני בשנה וחצי, משרת בגדוד הזה ופחדתי חלילה לראות אותו בין החללים. גם אחי הצעיר, שקטן ממני בארבע שנים, שירת בחיל ההנדסה ועבד שם באזור על הקמת הגשר לצליחת התעלה. היינו בעצם שלושה אחים שנלחמו בחזית הדרום".
משה פלד: "בכל פעם אני מתרגש מחדש לפגוש את הלוחמים הצעירים. הם רואים אותי, בגילי, ותמיד נוצר שיח. אני מדבר ומספר להם על החוויות שלי מהמלחמות, ומחזק אותם. רוח צה"ל היא אדירה. הבעיה הקשה שלנו היא השסע האיום בעורף. זה הכי קשה"
אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת יום הכיפורים היה בחווה הסינית. "ספגנו אש תופת", נזכר שלוש. "היה מי שהגדיר את זה: 'אש נ"ט בקצב של מאג'. התמונות היו נוראיות. נפגעים מכל עבר. היה בלגן אדיר. היינו בנגמ"ש, לא ידענו לאן לברוח מהאש. כולם צרחו הוראות: 'ימינה', 'שמאלה'. כלים שלנו, כלים מצריים, פצועים. נהג הנגמ"ש פשוט התחיל לבכות. אני הייתי הכי צעיר, אבל אמרתי להם: 'עכשיו כולם שותקים, רק אני מדבר'. כולם השתתקו ואני כיוונתי את הנהג. אני מבין את כל מי שהיה שם, לא מאשים אותם. אני פחדתי לא פחות מהם, אולי יותר".
הפלוגה של שלוש חצתה את התעלה על גשר הגלילים ובמשך יותר מחצי שנה נותרה במצרים. "היינו שם גם בתקופת הפסקת האש. התמקמנו בתוך מטע מנגו, והבאנו מהבתים באזור רהיטים – כורסאות, שולחנות, מה שצריך. הקמנו מיגון משקי חול, אבל היינו כל הזמן תחת צליפות של המצרים. באחד הימים יצאנו עם הנגמ"ש מהמטע כדי לחסל צלפים. ירדנו מהנגמ"ש, אני עם המאג, נכנסנו לעמדת ירי, ואז צלף מצרי ירה ופגע לי בקסדה. מספר 2 שלי, שעמד מאחוריי, חטף את הכדור בחזה. הקסדה עם השריטה הזו עדיין שמורה אצלי".
שלוש זוכר היטב גם אירוע יוצא דופן שהתרחש במהלך הפסקת האש. "המצרים היו במוצב מולנו והיו מנסים לצלוף ואנחנו מחזירים אש. בשלב מסוים הצלחנו לתקשר איתם. קבענו להיפגש באמצע הדרך, שלושה מכל צד, בלי נשק. הגענו וסגרנו על שקט בינינו. אף אחד לא יורה. זה החזיק כמה ימים".
גם במלחמת שלום הגליל ולאורך רבות משנות הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון, שירת שלוש כלוחם בחטיבה. "כשגדי שמני היה המח"ט שלנו, הפכתי מלוחם למ"פ מפקדה. הוא העניק לי דרגות סגן ועשיתי את זה במשך כעשור, עד שהודיעו לי שאני משוחרר ממילואים", הוא צוחק כשהוא עדיין במדים, 21 שנים מאז.
למשפחה לא נמאס שאתה כל כך הרבה ימים במילואים, ולא מוכן להשתחרר?
"הם כבר התרגלו לזה מזמן, וגם לי זה לא קשה. מה שקשה לי זה לא הצבא, אלא מה שקורה כעת במדינה, כחברה. ביום הכיפורים שר הביטחון אז, משה דיין, אמר 'זה חורבן בית שלישי'. אבל העם לא היה במצב דומה, לא קרוב להיום. השסע מפרק וקורע את הצבא. זה כואב לי. אז לא פחדנו, והוכחנו את זה. היום הדאגה שלי היא מה אנחנו מותירים לילדים ולנכדים שלנו. אני נולדתי וגדלתי במדינה אחרת".
גן העדן הפך לגיהינום
גם את ראש השנה האחרון, כמו את כל החגים מאז פרוץ המלחמה, העביר סגן-אלוף (במיל') שלמה נחמה (73) בשטח, עם אחד מגדודי פיקוד העורף.
כבר כמעט שנתיים חלפו מאז שנחמה עזב את ביתו בבאר-שבע ואת סוכנות הביטוח שלו ועבר צפונה, כדי לשמש כקצין רציפות התפקוד של מחוז חיפה בפיקוד העורף - תפקיד שבמסגרתו הוא דואג לספק את צורכיהן של כל יחידות הפיקוד במחוז. "היה לי מפקד בצבא, אמנון בן ציון, מעתלית", מספר נחמה. "מיד כשקראו לי לאזור חיפה, עברתי לישון אצלו. עד מתי? עד שהמלחמה תיגמר".
שלמה נחמה: "אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתי בטוח שהפתעה כזו כבר לא יכולה לקרות בחיים. ואז תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. כל עוד אני יכול, אני אפעל כדי שזה לא יקרה יותר לעולם"
אם תהיתם: לא מדובר באותו שלמה נחמה שהיה יו"ר בנק הפועלים במשך יותר מעשור ומבכירי "קבוצת אריסון השקעות". "אנחנו בני דודים", צוחק נחמה. "אבא שלי ואבא שלו אחים, וגם אמא שלי ואמא שלו אחיות. הוא צעיר ממני, אז במשפחה אני 'שלמה נחמה הגדול', והוא 'שלמה נחמה הקטן', אבל זה רק בגיל, לא בכסף".
נחמה, גרוש ואב לבת וסב לשני נכדים, נולד וגדל בתל-אביב לאב שהיה איש פלי"ם וממקימי חיל הים. "כנער הייתי בצופי ים תל-אביב, ובאוגוסט 1971 התגייסתי ושירתי על ספינות הטילים הראשונות שהגיעו ארצה. שבועיים לפני מלחמת יום הכיפורים קיבלתי את דרגות הסג"מ והפכתי לקצין כוח אדם. הציבו אותי בזירת ים סוף, בשארם א-שייח. זה היה גן עדן עלי אדמות".
תוך זמן קצר גן העדן הפך לגיהינום. "ביום חמישי, יומיים לפני יום הכיפורים, יצאתי הביתה", משחזר נחמה. "אבל כבר בשישי בצהריים החזירו אותנו. חזרתי לשארם. למחרת, ב-14:00, ראינו מטוסים מעלינו. עוד התווכחנו אם הם שלנו או לא, כשהתחילו ההפצצות. הם ירדו עלינו, הפציצו את אנטנות הקשר, שארם נותקה מהצפון. אני למשל הייתי בלי נשק ארוך בכלל. היו לי אקדח ושישה כדורים". על אף ניסיונות תקיפה חוזרים ונשנים מהאוויר, הים והיבשה, חזית שארם הייתה היחידה שלא נפרצה במלחמת יום הכיפורים.
ב-1976, אחרי חמש שנות שירות, השתחרר נחמה מצה"ל בדרגת סגן. "הצטרפתי לאבא שלי, שהיה דמות מופת עבורי, ועבדתי לצידו בסוכנות הביטוח שהוא הקים. במילואים המשכתי לשרת בחיל הים, בכוח אדם, והפכתי לאחראי על הביקורת בתחום הטיפול בפרט – כל נושא הוותיקים-צעירים, התנאים בתעסוקות של חיילי מילואים. בשלב מסוים יצרו איתי קשר מ'הצבא הגדול', ענף ביקורת באכ"א. ביקשו שאעבור אליהם. גם בפיקוד דרום רצו אותי. חיל הים אישר והתחלתי לערוך ביקורות בכל צה"ל".
ב-7 באוקטובר היה נחמה בביתו בבאר-שבע. "פתאום אזעקות, נפילות. התקשרתי מיד לחיל הים. אמרו לי שעוד לא יודעים מה קורה ושנדבר מחר. למחרת שוב אמרו לי שעוד לא יודעים בדיוק, ועוד לא מגייסים. גם ב-9 באוקטובר התקשרתי ואמרו לי 'אין מה לעשות איתך כרגע. שב בבית. ממילא אין ביקורות במלחמה'".
חוויות קשות במחנה שורה
אבל לא אדם כנחמה יכול לשבת בחוסר מעש. "הרמתי טלפון לחברים בפיקוד דרום. ראיתי שגייסו למילואים חבר'ה צעירים וזוטרים, ואמרתי להם שאני לא יכול לשבת בבית. אמרו לי: 'סע למחנה שורה'".
על הדברים שראה במחנה שורה, בסיס מפקדת הרבנות הצבאית, שאליו הגיעו גופות הנרצחים והנופלים, מתקשה נחמה לדבר. "אלה חוויות קשות שמלוות אותי עד היום", הוא אומר. "בלי ספק המראות הקשים ביותר שראיתי". משם עבר נחמה לשטח שבו הייתה מסיבת הנובה ולקיבוצים בעוטף, שם שימש כמפקד כוח אבטחה של הכוחות שהגיעו לפנות נפלים וכלי נשק.
"כשסיימו לזכות את האזור", מספר נחמה, "התקשר אליי מפקד מחוז חיפה של פיקוד העורף. אני מכיר אותו שנים. עשיתי לו ביקורת אכ"א ונהיינו חברים. הוא ידע מה היכולות שלי, וביקש: 'אם אתה פנוי, בוא למחוז'. הגעתי מיד, עוד עם מדים ודרגות של חיל הים. חברתי לקצין האג"ם של המחוז והפכתי לקצין רציפות התפקוד. התחלתי להסתובב בשטח, בין הנפות והגדודים, כדי לוודא מה החיילים צריכים ושלא חסר להם כלום. מדובר בכל יחידות פיקוד העורף במחוז חיפה, ודאגנו להשלים להן מהר מאוד כל מה שחסר. ב'חיצי הצפון', כשהכוחות רצו מזירה לזירה, כבר נתנו לי דרגות ומדים של פיקוד העורף והפכתי לירוק, או נכון יותר לכתום".
ומה אתה עושה עכשיו במילואים, כשאין נפילות טילים במחוז חיפה?
"גם אחרי 'חיצי הצפון' המשכתי בתפקידים נוספים. כשגדודי פיקוד העורף יורדים לקו, אני מטפל במנהלה – מכין את השטח שהם יהיו בו, דואג לכל העברת הציוד שהם צריכים לשם, לנשק. זה פול טיים ג'וב. ממש חזרתי לשירות סדיר. את כל החגים אני עושה עם הגדודים בשטח. ראש השנה, פסח. החבר'ה האלה, לוחמי פקע"ר, הם נשמות טובות כולם. אני מרגיש ממש כמו בגילם. הפכתי לבן בית במחוז, קיבלו אותי כאילו גדלתי שם, המח"ט, הסמח"ט, מפקדי הנפות – אנשים למופת. לכן אני עוצר את חיי בינתיים ואני כאן, איתם, לעזור להם. יש לי צו גיוס ללא תאריך תפוגה, וכל זמן שירצו אותי – אני כאן. וכשיגידו לי בפקע"ר 'תודה, סיימת', אני אחפש איפה אני עוד יכול לעשות מילואים".
למה זה כל כך חשוב לך?
"אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתי בטוח שהפתעה כזו כבר לא יכולה לקרות בחיים. ואז תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. כל עוד אני יכול, אני אפעל כדי שזה לא יקרה יותר לעולם".
חישוף של דרום לבנון
בגיל 74 העביר אלוף-משנה (במיל') נעם בן צבי חודש בלבנון, כשהוא מפקד על ארבעה באגרים וארבעה דחפורי D9 שמבצעים "גילוח" יסודי – חישוף, בשפה הצבאית – של רצועה ארוכה מצידו הלבנוני של הגבול, שלאורכה מוצבים רבים של חיזבאללה. "מחרשת הכסף" נחשב לאחד המבצעים ההנדסיים הגדולים של צה"ל. "מאמצע ינואר השנה עבדנו שם חודש רצוף על שטח ענק", מספר בן צבי. "הוצאנו משם כמויות אמל"ח מטורפות של חיזבאללה". החודש הזה היה 30 יום בלבד מתוך יותר מ-400 ימי מילואים שביצע מפרוץ המלחמה - והסוף עדיין לא נראה באופק.
בן צבי, בן מושב כפר יהושע שבעמק יזרעאל וכיום תושב אלון הגליל, החל מוקדם את הרומן שלו עם צה"ל. "לא רציתי ללמוד את כיתה י"ב", הוא צוחק, "אז הקדמתי את הגיוס. במאי 1969 התגייסתי לצנחנים, לגדוד 890. במהלך השירות יצאתי לקורס קצינים, והייתי מ"מ אצל מפקד הפלוגה שאול מופז".
ב-1972 השתחרר בן צבי מהצבא וצורף למערך המילואים. "אז, לקצינים הייתה יחידת מעבר", הוא מתאר. "כל מי שהשתחרר כקצין השתייך במשך שנה למאגר של קצינים, שממנו היו קוראים לו למלא כל מיני תפקידים במילואים, ורק אחרי שנה מקבלים את הצבת המילואים הקבועה".
בן צבי זוכר היטב את שירות המילואים שביצע כקצין במאגר. "שיבצו אותי כקצין שני במוצבים בתעלת סואץ, עם מחלקה סדירה של הנח"ל. בכל מוצב היה מ"מ סדיר, וקצין מילואים שצורף אליו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי עדיין חלק ממאגר הקצינים. גייסו אותנו, קצינים מהצנחנים ומגולני שהיו במאגר, והקימו מאיתנו גדוד נ"ט. עשינו אימון הקמה מהיר בעמק דותן ושלחו אותנו לחסום את ציר יריחו-רמאללה, למקרה שהירדנים יגיעו. חפרנו עמדות, הכנו בזוקות ואר-פי-ג'י וחיכינו שהטנקים הירדנים יבואו. את כל צה"ל שלחו להילחם בצפון או בדרום, ואותנו השאירו לחכות. ממש בכינו, רצינו להילחם. קצין האג"ם של פיקוד מרכז היה מתן וילנאי. כל קציני הצנחנים הכירו אותו, אז כל יומיים יצאה אליו משלחת מאיתנו: 'שלח אותנו ללחימה'. זו הייתה הרוח, בוודאי במלחמה כזו".
נעם בן צבי: "אני פוגש את אותה רוח לחימה ואת אותה מוטיבציה. ביום הכיפורים ניצחנו במלחמה הנוראה ההיא עם מילואים ועם מקלעי עוזי. אז לא היו לנו מדים טקטיים וקסדות טקטיות ושכפ"צים קרמיים. אז אין לי ספק שעם מה שיש לנו היום אפשר להיות אופטימיים שננצח"
התחינות נשאו פרי ולוחמי גדוד הנ"ט נשלחו לחזיתות אחרות. "את הקצינים שהגיעו מ-890 שלחו לחטיבה 55 של הצנחנים על התעלה, למלא את השורות במקום אלה שנפלו, והיו לא מעט. את הקצינים שהגיעו מ-202 שלחו לחטיבה הצפונית, לאזור החרמון". בן צבי נשלח לאחד המוצבים במצרים, מעבר לתעלה. "מוצב שממוגן בשקי חול", הוא נזכר. "ניהלנו חילופי אש בלתי פוסקים עם המוצבים המצרים שהיו מולנו. ירי יום ולילה. אחרי כחודש וחצי קבענו עם המצרים מהמוצב ממול להיפגש באמצע הדרך כדי לדבר. גימגמנו באנגלית ובערבית, גם הם לא רצו להילחם כל הזמן. סיכמנו על שקט, ובינתיים נחתם הסכם הפסקת האש".
כחמישה חודשים שירת בן צבי במילואים במלחמה, ואחריה המשיך בשירות מילואים בחטיבה 55. הוא נלחם כסמ"פ וכמ"פ במלחמת לבנון הראשונה, הפך לסמג"ד, וב-1988 יצא לקורס מפקדי גדודים במילואים. "הייתי אז בן 37, גרוש, ונחמיה תמרי (לימים אלוף), שהכיר אותי כמ"פ בשלום הגליל, הציע לי לחזור לקבע כמג"ד. הסכמתי, אבל עד שסיימתי את קורס המג"דים, התפקיד היה תפוס".
קרבות ביחידת מגלן
אלא שאז נזדמן לבן צבי מינוי לתפקיד יוצא דופן – מפקדה של יחידת העילית מגלן. "הייתי המפקד השלישי של היחידה", הוא מספר. "לקראת הכניסה לתפקיד זומנתי לשיחת הכנה וחפיפה עם מי שהיה המפקד לפניי, שבמקרה גם היה בן דוד שני שלי, מוטי יוגב (לימים חבר כנסת). הוא אפילו לא הסכים לספר לי מה זה מגלן. אמר לי שזה סודי ביותר, עד שלא אהיה שם".
הכניסה לתפקיד לא הייתה קלה. "החבר'ה שם לא רצו אותי כמפקד, כי באתי מבחוץ, מהמילואים, וכי הגעתי מהצנחנים ה'רגילים' ולא מיחידה מיוחדת. חשבו שהם סיירת מטכ"ל. ניהלתי שם לא מעט מאבקים. אחד מהם היה שיעשו קווים כמו כל יחידה בצה"ל. נשלחנו לעשות קו ברמת הגולן, והלוחמים לא רצו. זמן קצר קודם נחטף אחד מלוחמי היחידה, אבי סספורטס ז"ל. הם רצו להמשיך בחיפושים אחריו. אני סירבתי, לא מוציאים יחידה מתעסוקה. זמן קצר לאחר מכן נחטף חייל נוסף, אילן סעדון ז"ל, ובמהלך החיפושים אחריו מצאו את גופתו של סספורטס".
"מאוד רציתי שהיחידה תבצע איזשהו מבצע שיראה את יכולותיה לצבא כולו", נזכר בן צבי. "יוסי פלד, שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, לא רצה. פעלתי מול מאיר דגן ואילן בירן, שהיו ראשי חטיבת המבצעים. 'אל תדאג', דגן הבטיח, 'בתקופתך כמפקד אתם תפעלו'. ובאמת אחרי ניסוי מבצעי שערכנו עם חיל האוויר בתוך לבנון, עשינו מבצע, הורדנו את מי שהורדנו, והוכחנו לצה"ל שאנחנו יכולים לבצע".
שלוש שנים פיקד בן צבי על מגלן, ובהמשך ביצע שורת תפקידים, ביניהם מפקד החטיבה המערבית ביחידת הקישור ללבנון (יק"ל), ממש עד ליציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000. בתפקידו האחרון בשירות קבע כיהן כנספח צה"ל בהולנד, שבה נשאר להתגורר גם חמש שנים אחרי שחרורו. "חזרתי ארצה בגיל 56 – וכמובן שהתנדבתי למילואים. הפכתי למפקד החפ"ק של הגיס הצפוני".
איפה היית ב-7 באוקטובר?
"בבית, לא תיארתי לעצמי כלום. בערב כבר גייסו אותנו. סער צור, מפקד הגיס (שהוחלף לאחרונה על ידי האלוף דן גולדפוס), רצה שנחזיק חמ"ל רציף של הגיס וככה עשינו לאורך כל המלחמה, כולל בתקופת 'חיצי הצפון'. עכשיו כשהתמרון ברצועה חוזר להיות עצים, אצטרף ככל הנראה לתפקיד עם חטיבת השריון 188".
מה ההבדל בין מה שראית ב-1973 לבין צה"ל של היום?
"אני לא חושב שיש הבדלים בין היום לאז. אני פוגש את אותה רוח לחימה ואת אותה מוטיבציה. ביום הכיפורים ניצחנו במלחמה הנוראה ההיא עם מילואים ועם מקלעי עוזי. אז לא היו לנו מדים טקטיים וקסדות טקטיות ושכפ"צים קרמיים. אז אין לי ספק שעם מה שיש לנו היום אפשר להיות אופטימיים שננצח".
