המרחק בין שני הבתים הללו כאן בדימונה מגלם יותר מכל את סיפור השנתיים הנוראיות בתולדות המדינה. 1,000 מטר, אולי פחות, שמפרידים בין פרץ שמחה שאין לה גבול לבין עצב כבד, יגון ושכול שקשה לשאתם. שניהם השתרגו זה בזה בלפיתה שלא ניתן להיחלץ ממנה, לפיתה שהיא זיקוק של החיים כאן.
על הבית ברחוב החצב 7 נמתחה שרשרת דגלוני ישראל בין שני עצי דקל, ועל השער נתלו דגלי ארה"ב וישראל. הכרזה שתלתה המשפחה על חומת הבית, ועליה הודפס "שגב כלפון רוצים אותך בבית", תוחלף מן הסתם בימים הקרובים לאחת חדשה, כמו זו הגדולה שנתלתה בכניסה לעיר: "שגב כלפון, ברוך שובך הביתה!"
אתה עומד כאן, מחוץ לבית החטוף שחזר מהשבי, רואה לראשונה אחרי שנתיים אנשים מחייכים, וחש בהקלה שהחזירה את הצבע לפנים. ואז אתה נוסע כמה רחובות, פונה ימינה, מיד שמאלה, ממשיך ישר בכיכר, מגיע לבית ברחוב מולדה 29, ועומד מול המודעה הלקונית שנתלתה על השער: "צבא הגנה לישראל מודיע בצער על נפילת רב-סמל במילואים מיכאל מרדכי נחמני ז"ל".
כשבאנו אל הבית ביום רביעי בבוקר יצאו ממנו אנשים בפנים חתומות. אלה שנכנסו הגיעו עם פרצוף אפור כשק. זו טרגדיה שרק מציאות בלתי נתפסת כשלנו יכולה לייצר. נחמני, בן גילו של שגב, החטוף השכן, נהרג בפאתי שכונת שאטי ביומה האחרון של המלחמה. זה קרה בצהרי יום חמישי שעבר, במקביל לתחילת הנסיגה של צה"ל מהאזור לקראת כניסתה לתוקף של הפסקת האש.
ברחוב החצב, בבית משפחת כלפון, המתינו ההורים קובי וגלית מרוטי עצבים לבשורה שתשים קץ לייסורי בנם ולייסוריהם. רק מלחשוב על הסיוט שעברו במשך שנתיים אתה מקבל כאב בטן. וברחוב מולדה, בבית משפחת נחמני, ציפו שבנם סוף-סוף יסיים את שירות המילואים. אחותו שני אומרת שזה היה סבב המילואים החמישי או השישי שלו והוא התקשר להוריו ואמר להם שזהו, "אמרו להם שהמלחמה עומדת להיגמר ושהם מתחילים לקפל ציוד ולצאת מעזה".
מה יכול להיות יותר אופטימי מהידיעה שהבנים סוף-סוף חוזרים הביתה, מי מהשבי ומי משירות מילואים ארוך שגבה מחיר נפשי כבד. זו הייתה הציפייה בשני הבתים שרק כמה רחובות מפרידים ביניהם.
החיים זולגים מעבר לדלת
כבר אי-אפשר לכתוב על דימונה שהיא עיר קטנה. עיר בת 43 אלף תושבים, שרק בשש השנים האחרונות נבנו בה כ-10,000 יחידות דיור, לא יכולה להיחשב קטנה. ועדיין, עם כל השכונות החדשות שכיסו בבטון גבעות טרשים, והבניינים המתנשאים שממרפסותיהם נפרס המדבר מאופק אל אופק, בדימונה כמעט כולם מכירים את כולם. ומי שלא מכיר אותך אישית, מכיר את הדודה שלך או את בן הדוד, את הגיס או החתן. בעיר כזו, שמאבדת 28 תושבים במלחמה, חיילים ואזרחים, האבל מגיע כמעט לכל בית. אם לא באופן ישיר אז בעקיפין.
בני ביטון, ראש העירייה, דפק על כל אחת מהדלתות. הוא הגיע עם המודיעים של הצבא וראה איך החיים זולגים באחת מהאנשים שמעבר לדלת. "זה עומס נפשי שאתה חייב לשאת כדי להמשיך לתפקד", הוא אומר, "אבל עם כל החוזק והחוסן, הגעתי למצב שכשראיתי את המספר של קצינת הנפגעים של דימונה על צג הטלפון שלי עניתי לה 'די, די, אל תגידי לי, אל תגידי לי'. והיא, בשקט שלה, בקול סדוק, הייתה אומרת: 'אני אגיד לך, הלוואי שלא הייתי צריכה להגיד לך'.
"מתן אלמלם ז"ל, שהכינוי שלו היה 'קידו', נרצח עם שחק מדר ז"ל בנובה. הם היו שם יחד עם שגב שנחטף. ברק בן דוד ז"ל, שהיה בגולני, ונועם אבו ז"ל, שהיה בנח"ל, למדו באותה כיתה בתיכון. הלל סולומון ז"ל שירת בגבעתי והיה מאותו השנתון, למד בתיכון המקצועי בקמ"ג.
"אורי מויאל ז"ל היה איש קבע שנרצח בפיגוע בתחנת הדלק בבית קמה תוך כדי המלחמה. ליאור לוי ז"ל שירתה בבסיס אורים ונרצחה ביום הראשון למלחמה. תושבים שלנו, שוטרים, נהרגו בנובה כשהיו בתפקיד. אחרים נהרגו כשרצו לעוטף להילחם במחבלים שפשטו על הקיבוצים. אני יכול לעבור איתך שם-שם, כל אחד הוא עולם ומלואו. זו רשימה ארוכה, ארוכה מדי. ובכל לוויה אלפים יצאו לרחובות, אלפים, ובבית העלמין לא מצאת חניה גם ברדיוס של שני קילומטרים. ממש ככה.
"ועם כל הטרגדיות האלה היה לנו גם את שגב כלפון. גלית, אמא שלו, עובדת אצלנו בהנהלת חשבונות של החברה הכלכלית. את קובי, אבא שלו, אני מכיר 40 שנה. שנינו ילידי העיר. באותה שבת ארורה של 7 באוקטובר הוא התקשר אליי וכשראיתי את המספר שלו הייתי מופתע כי אני יודע שהוא שומר שבת. הייתי כבר בחמ"ל של העירייה, המלחמה הכניסה אותנו כמו את כל המדינה לכאוס, ואני זוכר את החרדה בקול שלו שתפסה אותי, ואת המשפט המצמרר: 'בני, אנחנו לא מוצאים את שגב'".
נפילה מהאופוריה
שמחה קמרי, עובדת סוציאלית באגף הרווחה בעירייה, גרה ברחוב החצב 8, מול בית משפחת כלפון. "באותו בוקר יצאתי לרחוב לראות מה זה הבומים האלה וראיתי את קובי השכן שלי", היא מספרת. "גם הוא יצא לחצר, ניסה להבין מה קורה. לקראת הצהריים הבן שלי אמר לי : 'אמא, קורה משהו אצל משפחת כלפון'. התחילה שם תנועה של אנשים שבאו והלכו, ומהחדשות היה כבר ברור שפרצה מלחמה.
"התמונה הייתה ממש חלקית, מלאה בשמועות, והלכתי לבית שלהם. זה האינסטינקט שלי כעובדת סוציאלית. ומאותו רגע אני איתם לאורך כל השנתיים האלה. בהתחלה לא כעובדת סוציאלית אלא כשכנה שמנסה לעזור, ולמחרת כבר כעובדת הסוציאלית שהוצמדה ללוות אותם. אני לא יודעת איך מסכמים סיוט כזה. עברו עליהם שנתיים מהגיהינום. אין-סוף לילות ללא שינה, לחץ נפשי בלתי נתפס, עומס של מתח מצטבר וציפייה מייסרת לכל שביב מידע. וכל שביב מידע הטריף אותם.
"הם לא הלכו לעצרות לא בגלל שהם לא תמכו בהן. הם פשוט לא היו מסוגלים. לא היו להם כוחות נפשיים לזה. רק בשנה האחרונה הם התחילו לדבר, כי שמעו מחטופים שחזרו שזה ממש חיזק אותם כשהם ראו או שמעו את ההורים שלהם מדברים עליהם בתקשורת. אמרו להם שזה יכול לחזק את שגב אם יראה או ישמע אותם כשהוא בשבי. בחג גלית אמרה לי ששגב סיפר לה שהוא שמע אותה ברדיו כשהיה במנהרה וזה מאוד ריגש אותו, ממש נתן לו אוויר לנשימה.
"הוא סיפר להם שהוא נורא דאג להם, ממש פחד עליהם, מאיך שהם לוקחים את השבי שלו. גלית הייתה בדאגה בלתי פוסקת. זה השפיע עליה בריאותית. ארבע פעמים היא שברה את הרגל שלה בשנתיים האלה. תגיד לי אתה, מי שובר את הרגל שלו ממעידות ארבע פעמים בתוך שנתיים? היא כל הזמן הייתה עייפה, לא הצליחה להירדם בלילה".
הסיוט הזה נגמר עכשיו.
"השמחה אדירה אבל מהניסיון שהצטבר מהמקרים של אלו שכבר חזרו אני דואגת. המשפחה באופוריה, הילד חזר על הרגליים והוא עטוף באהבה ובאנשים שדואגים לו, סוף-סוף הוא פה. החשש הוא מנפילת מתח, שעכשיו הגוף יתחיל לדבר את כל החרדה, הכאב והמתח שהצטברו. זה הזמן שבעיות שהודחקו מתחילות לצוץ".
ילד שבודק גבולות
הם גדלו וגרו במרחק לא גדול זה מזה אבל לא הכירו. אולי הכירו מרחוק אבל לא היו חברים. שגב ומיכאל ז"ל לא למדו באותם בתי ספר ולא היו באותם מעגלים חברתיים, וכאמור, דימונה היא כבר לא העיירה הקטנה שבה גדלו ההורים שלהם.
חמישה ילדים נולדו לחיים ודניאלה נחמני. שני הבכורה, אחריה הגיע מיכאל ואחריו שיראל, טליה ותהל. בן יחיד בבית מלא בנות, ושני אומרת ש"דווקא הוא היה זה שתמיד מעכב את כולם, כי לקח לו הכי הרבה זמן להתארגן ליציאה. היינו קוראות לו בצחוק 'בניטה', שזה במרוקאית בן שהוא קצת בת. הוא לא היה יוצא עד שכל קווצת שיער שלו עומדת במקום שלה, ועד שהזקן שלו מסודר, ועד שכל הבגדים שלו מגוהצים.
"הוא היה ילד שמצד אחד היה בודק גבולות. אם אמרו לו לחזור ב-22:00 הוא היה חוזר ב-22:30 כדי לראות איך ההורים יגיבו. מצד שני, במריבות שלנו, כשהייתי מקניטה אותו, הוא מעולם לא העליב בחזרה. אתה יודע איך זה מתבגרים, לפעמים אומרים דברים קשים, פוגעים, מעליבים, אבל הוא אף פעם לא פגע בחזרה. לא הייתה לו את הפונקציה הזו בכלל. אני למדתי רפואה והוא היה הכי גאה בי בעולם. לפני חודשיים סיימתי את הלימודים והוא חיכה להגיע לטקס סיום הלימודים.
"הוא שירת כמכונאי של ציוד מכני הנדסי כבד בגדוד הנדסה ועשה את זה גם במילואים. אבא שלנו מנהל מוסך של כלים הנדסיים כבדים במפעלי ים המלח וממנו הוא למד לאהוב את זה. אחרי שהשתחרר הוא התקבל לעבודה במפעלי ים המלח כטכנאי, ולפני שנתיים עזב את הבית לדירה שכורה בבאר-שבע. הוא רצה פרטיות, להיות עצמאי, להתחיל את החיים שלו מחוץ לבית.
"המלחמה הזו לא הייתה פשוטה עבורו. עוד לפניה הוא התלבט אם לנסוע עם שני חברים לאמסטרדם או ללכת לנובה ובסוף נסע לאמסטרדם. 7 באוקטובר תפס אותו שם ועוד באותו בוקר הוא קיבל צו 8 ומיהר לחזור לארץ. מאז הוא היה און-אנד-
אוף במילואים. כל הזמן בעזה. בימים הראשונים היחידה שלו פינתה גופות משדות הקטל בעוטף והוא ראה הכל. כמה חודשים לתוך המלחמה, לא זוכרת במדויק, ראינו שהוא מעשן כל הזמן. הוא נראה מתוח, לא היה רגוע. שאלנו מה המצב והוא ענה שהוא לא ישן בלילה ושהוא מעשן כמו קטר כי עדיין יש לו באף את הריח הנורא של הגופות והסיגריות מטשטשות אותו. היינו צריכים לחלץ ממנו איך הוא מרגיש".
הוא קיבל טיפול?
"כן. הוא הלך למטפלת רגשית שמאוד עזרה לו. הוא אמר שהשיחות איתה עושות לו ממש טוב. במקביל הוא הגיע יותר ויותר הביתה, נשאר בסופי שבוע, היה נראה שהוא רוצה לבלות איתנו יותר, לדבר, לחלוק ולשתף. הוא התייצב פחות או יותר.
"וכשקראו לו למילואים הוא תמיד הלך. אמר שהוא הולך בשביל שגב ושאר החטופים. הסיפור של שגב ישב עליו. הוא ראה אותו כאח שלו. בערב חג ראשון התקשרו אליו מהצבא. הוא בדיוק היה באמצע ביס מהאוכל ובכל זאת ענה. אבא שלי אמר לו: 'חכה רגע, תישאר איתנו קצת', והוא אמר: 'אבא, אם אני לא אלך – מישהו אחר לא ייצא'. הוא ידע שזה נגמר עוד מעט. זה מה שהמפקדים אמרו להם.
"הוא התקשר להורים ואמר להם: 'עוד כמה שעות אנחנו יוצאים מעזה, התחלנו לפנות את הכלים'. ממה שהבנתי הוא מת במקום מפגיעה של כדור אחד. כדור שירה צלף ממאה מטר בערך. אוי, אוי, אין לי מילים, הוא האחרון שנפל בעזה, איזו אבידה. זה בלתי נתפס. חכה רגע, זה עוד רגע נגמר, תחזיק עוד קצת מעמד, עוד קצת... מה נשאר לומר?
"העיר שלנו חוגגת, כל המדינה חוגגת, החטופים, השבויים, כולם חזרו, שגב חזר ועוד מעט יגיע לבית שלו בעיר, לא רחוק מאיתנו. אנחנו מנסים להבין מה קרה לנו, מנסים לעכל. בחג ישבנו בסוכה, בכינו על מיכאל וראינו סרטונים של חטופים שהשתחררו. השמחה והאבל שלנו התנהלו בשני עולמות מקבילים. ממש בלתי נתפס".
