בשבועיים האחרונים אני שואל את עצמי – כמו רובנו, אני מניח – אם הייתי שורד בשבי חמאס במשך חצי שנה, או שנה, או שנתיים. השאלה חסרת הפשר הזו – בעיקר כי אין לי עליה תשובה (מלבד "נראה לך?") – החליפה את השאלה הקודמת ששימשה בתפקיד הנתניהו הנצחי של השאלות בעלות הקדנציה האינסופית בחיי: האם הייתי שורד בשואה?
כלומר, מה הסיכוי שכבר בשבוע הראשון לא הייתי פשוט רץ אל הגדר החשמלית, מחבק אותה חיבוק אחרון ומשאיר מאחוריי פתק: "עם הדורות הבאים הסליחה. אין לי כוח, גדול עליי, המלחמה הזו לא תיגמר לעולם, תודה על הכל, ביי"?
כולנו שאלנו את עצמנו אם ואיך היינו שורדים בשואה, ורובנו, אני מניח, החלפנו עכשיו את השואה בשבי חמאס. האם היינו מחזיקים שם מעמד, לא מחזיקים? לומדים ערבית, חוזרים בתשובה? האם היינו מסוגלים להיות אמילי דמארי ולעודד אחרים, או שהיינו פשוט גוועים מדיכאון, רעב, סבל וקושי?
זו שאלה גדולה.
וכשאתם שומעים על מה שהחטופים עברו שם, היא הופכת גדולה עוד יותר.
אלי שרעבי, למשל, סיפר שאולץ לרדת לתוך מנהרה רותחת מחום, שבה נשאר בתחתוניו בלבד ונאזק בשלשלאות, כמעט שלא קיבל מזון, והאסלה לידו עלתה על גדותיה משפכים עד שהחדר כולו התמלא בתולעים.
אבינתן אור הוחזק בכלוב שבו לא יכול היה להזדקף. יוסף חיים אוחנה הושלך לתוך בור עם שבעה גברים נוספים, וכמעט מת מחוסר חמצן. מתן אנגרסט עבר עינויים, הוכה קשות ונאזק לבלון גז למשך שבועיים. אלקנה בוחבוט ובר קופרשטיין סבלו מהרעבה, התעללויות והכאות. אביתר דוד הפך כחוש להחריד ואולץ לחפור לעצמו קבר. הוא וגיא גלבוע דלאל הורעבו במטרה להפוך אותם ל"פרזנטורים של עור ועצמות", כמו שנאמר להם.
ועדיין, החטופים שרדו הכל. הם חזרו.
האם אני הייתי שורד תקופה כזו? האם אתם? האם הייתי מחזיק מעמד לאורך שנתיים של עינויי גוף והתמוטטות נפש? האם אחרי שמובילים אותך פצוע ושותת דם לעזה כשהמוני אדם משתוללים, צורחים, מכים אותך ומנסים לקרוע אותך לגזרים – ואז מאלצים אותך לרדת לתוך בור באדמה ולמעשה להיקבר בעודך בחיים – יש בכלל איך להיאחז בחיים? ואם כן, איך?
התשובה הקלישאתית היא ש"אנחנו חזקים יותר ממה שנדמה", למרות שבאופן אישי אני זוכר את עצמי רוצה למות על הרבה פחות מזה (פעם הלכתי לאיבוד במזרח לונדון בלי כסף! היה נורא) – ויש את המשפט המפורסם שציטט הירש גולדברג-פולין באוזני חבריו לתא: "מי שיש לו לְמה לחיות, יוכל לשאת כל איך".
העניין הוא שזה עדיין לא מסביר איך הם שרדו.
כי לפחות עבור חלקם, גם ה"למה" הלך לאיבוד. חלקם ידעו או הניחו שאיבדו את משפחותיהם בטבח – כלומר ה"למה" החזק ביותר הפסיק להתקיים עבורם – ואחרים, כמו שרעבי, שמעו ממחבלי חמאס שממשלת ישראל נטשה אותם, מה שנשמע סביר לנוכח ההיכרות עם הממשלה הזו. "אנחנו שמאלנים, זה ייקח שנתיים", ידע לומר החטוף חיים פרי ז"ל מניר עוז. חטופים אחרים ידעו או שמעו על חברי ממשלה שהתייחסו בבוז למשפחות החטופים. על בצלאל סמוטריץ' אומר לבני המשפחות "שומעים אתכם יותר מדי". על נתניהו אומר ש"החטופים סובלים אבל לא מתים".
כך שמוכרחים לשאול: אם אתם בשבי ויודעים שממשלת ישראל לא שמה קצוץ על הקוד המוסרי והאתי הישראלי הבסיסי ביותר – שלא משאירים פצועים מאחור, לא מפקירים, ומדינת ישראל תמיד תעשה הכל כדי להחזיר הביתה את בניה ובנותיה (ולא רק את אלה שנתקעו באומן בלי טיסה) – מה בדיוק מחזיק עבורכם את התקווה והחיים?
פה יש כמה תשובות די מדהימות שכדאי לקחת בחשבון – לא רק למקרה הלא-סביר שיחטפו אתכם, אלא לכל מקרה שבו המציאות הופכת מאיימת, חונקת או בלתי נסבלת כל כך, עד שכוח החיים עצמו הולך ואוזל מכם.
אלי שרעבי, למשל, אמר לעצמו, מיד כשאילצו אותו לרדת למנהרה ולרגע עברה במוחו המחשבה להתאבד, ש"תמיד, תמיד יש בחירה". כלומר, אפשר למות תמיד. אבל עכשיו, ברגע זה, אפשר – מתברר – להמשיך לחיות. ואם אפשר להמשיך לחיות ברגע נתון, זו בוודאי הבחירה הנכונה באותו רגע. ובזה שאחריו.
המחשבה הזו מתכתבת, כמובן, עם מה שאמר ניצול השואה ויקטור פרנקל: "הכל יכול להילקח מן האדם פרט לדבר אחד: אחרונת החירויות האנושיות – לבחור".
ושרעבי בחר, בכל רגע שבו יכול היה להמשיך לחיות, לעשות בדיוק את זה. "אין יותר אלי הרגיל, מהיום אני אלי השורד", הוא שינן לעצמו – או כמו שפרנקל ניסח: "כשאנחנו כבר לא מסוגלים לשנות מצב, אנחנו מאותגרים לשנות את עצמנו".
חטופים אחרים שרדו בזכות מה שסייע לניצול השואה פרימו לוי: הם שמרו, בכל מחיר, על כבודם העצמי ואנושיותם באמצעות מחוות קטנות של עזרה הדדית, זיכרון, שימור השפה והמוסר ואפילו משהו ממי שהיו – כמו אלון אהל שניגן על פסנתר דמיוני.
אחרים הפכו מאמינים. לאו דווקא ברמה של חזרה בתשובה, אבל הם קיימו שיחות עם אלוהים ותפילות. "אלוהים הוא השותף לדיונים האינטימיים ביותר שלך", קבע ניצול השואה אלי ויזל. ושותף, בתנאים כאלה, זה המון.
אבל יותר מכל, נדמה לי שהחטופים ידעו שגם אם הממשלה החליטה לוותר עליהם, יש ציבור ישראלי עצום שלא ייתן לה. שיילחם עליהם לאורך כל פרק זמן שיידרש. רסיסי מידע שהגיעו אליהם דרך הרדיו, הטלוויזיה, לפעמים דרך המחבלים עצמם, אישרו להם שמתנהל מאבק ציבורי גדול לשחרורם. שההורים שלהם נלחמים כאריות.
הם ידעו שישראל – לא ממשלת ישראל, אבל הציבור הישראלי – לא תוותר לעולם על הקוד הראשון במעלה, על הדנ”א הישראלי: מצוות פדיון שבויים.
הם ידעו שאנחנו נחזיר אותם.
וזה, במידה רבה, נתן להם את הוודאות המינימלית הדרושה להיאחזות בחיים בתנאי קיצון: הידיעה שזה ייגמר מתישהו. שיש שם אנשים שלעולם לא יפקירו אותך לגורלך. ייקח כמה שייקח.
זו תעודת הביטוח היקרה מכל של היות ישראלי; הידיעה שיילחמו עליך, שיוציאו אותך מזה – לא משנה מה זה “זה”. שאפילו הממשלה לא תוכל לעצור ציבור שיודע מהי משמעותה האמיתית של ישראליות ויפעל בהתאם. שעזרה בדרך – גם אם הדרך תתארך.
יש איזו נטייה להתרפק עכשיו על כמה הישראליות המכוערת, העצבנית, הצפופה, הנדחפת והקולנית היא בעצם הדבר שאנחנו מתים עליו. אז סליחה, אבל לא. המלחמה לא לימדה אותי כמה אין על העם הזה; אני לא מכיר מספיק מקרוב עמים אחרים, וייתכן שיש כמה שהם נחמדים לא פחות.
אבל ישראל היא המקום שבו כמות משמעותית מספיק של אנשים יתעקשו לשמר את הערך הבסיסי ביותר של אכפתיות וערבות הדדית. ישראל היא המקום שבו קורה בדיוק מה שקרה: הצלנו אותם, ובתמורה הם מיד הצילו אותנו בחזרה. וישראל היא גם המקום שהוליד וגידל את האנשים הכי יפים וטובים בעולם: האנשים של כפר עזה, ניר עוז, שדרות, בארי ויתר יישובי העוטף.
ולכולנו – רק על סמך ישראל הזאת – יש עוד סיכוי להינצל. תמיד, בכל מצב.
