רגע לפני שהמזרח התיכון עומד להשתנות בעקבות יוזמת הנשיא טראמפ, מדינת ישראל חייבת להגדיר מחדש את תפיסת הביטחון שלה באופן שמבטיח את זכויותיה ההיסטוריות, את צרכיה הקיומיים ואת המענה הנדרש לאיומים המשתנים. כדי לעשות זאת היא חייבת ליטול גם את ההובלה של היוזמה המדינית בסוגיה הפלסטינית, במסגרת תוכנית טראמפ. אם לא נעשה כך, נמצא את עצמנו מתמודדים עם לחץ בינלאומי שלא היה כדוגמתו להקמת מדינה פלסטינית, שתהווה איום קיומי על מדינת ישראל.
המחדל העצום של טבח 7 באוקטובר נבע, בין היתר, משגיאות היסטוריות בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל והוא מחייב אותנו לפיכך לערוך בה שינויים משמעותיים. לא עוד הכלה וניהול סכסוך על אש קטנה. לא עוד צבא קטן וחכם או הסתמכות עיוורת על התרעה מפני מלחמה, ועל הטכנולוגיה כמרכיב הכמעט בלעדי בה.
תפיסת הביטחון החדשה חייבת לאמץ את עקרונות היוזמה והאכיפה כחלק מרכזי של ההתמודדות עם האיומים הרב-זירתיים המופנים כלפי ישראל. השינוי הזה מתהווה מול עינינו. ראינו זאת ביוזמה לתפיסת שטחים שולטים בסוריה, במתקפה על ראשי חמאס וחיזבאללה ובמיוחד בתקיפת איראן, על אף הסיכונים שהיו כרוכים בה. אלא שביטחונה של מדינת ישראל לא יכול להישען על עוצמתה הצבאית בלבד. נדרשת גם יוזמה מדינית אשר תתבסס על זכותנו לקיום בית לאומי לעם היהודי בארצו ואשר תבטיח את צורכי הביטחון שלנו.
אם לא ננהג כך, תמצא עצמה ישראל נדרשת להדוף ניסיונות לכפות עלינו יוזמות ערביות, אירופיות או אמריקאיות, שנשענות רובן ככולן על הנרטיב המוכר והבלתי ישים של "שתי מדינות לשני עמים". לפיכך, אנחנו טוענים שאת הגישה הפרואקטיבית יש הכרח לאמץ גם לשדה המדיני.
מאז סיומה של מלחמת ששת הימים וההשתלטות על שטחי יהודה, שומרון ועזה שהיו בידי ירדן ומצרים, נמנעה ישראל מלקבל החלטה חד-משמעית ביחס למעמדם של חבלי הארץ הללו ומעמדה של האוכלוסייה המקומית. בהיעדר אתוס ישראלי ברור, הנשען על זכותנו הלאומית-היסטורית (גם מבחינת הדין הבינלאומי), אימצה מרבית הקהילה הבינלאומית את הנרטיב הפלסטיני, הרואה בנו כובשים ומכיר בזכותם של הפלסטינים להקמת מדינה בגבולות 4 ביוני 67'.
בתקופה זו נעשו מאמצים רבים להגיע להסכמי שלום אשר יביאו לסיום הסכסוך. ההצעות השונות נשענו ברובן על אותה לוגיקה – ויתור ישראלי על מרבית שטחי יהודה ושומרון והקמת מדינה פלסטינית על שטחים אלה, בתמורה לנכונות פלסטינית להפסיק את המאבק המזוין ולהכיר בישראל. פתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים אמור היה לסיים גם את הסכסוך הישראלי-ערבי ולהביא לנורמליזציה בין ישראל לכלל מדינות ערב. אלא שהגיונם של הסכמי אוסלו הוא שורש כישלונם. הפתרון שהציעו לא התאים לאף אחד מהצדדים. ישראל אינה יכולה להתקיים בביטחון כרצועת חוף צרה לצד מדינה פלסטינית עוינת, הממוקמת על הרי יהודה ושומרון. הפלסטינים מצידם הבהירו במעשיהם שאינם רוצים באמת בהקמתה של מדינה לצד מדינת ישראל, אלא בכזו שתיבנה על חורבותיה From the river to the sea.
כלל היוזמות והוועידות שהתקיימו בין הצדדים, ואף נכונותם של ראשי ממשלות ישראל אולמרט וברק לקבל כמעט את כל דרישות הפלסטינים, נדחו על ידי האחרונים. חמאס והרשות הפלסטינית ממשיכים בחינוך לטרור ולשנאת ישראל ובחיזוק הנרטיב האנטישמי המופיע באמנות שלהם וחמאס אף במאבק המזוין.
בהיעדר אתוס ישראלי ברור, הנשען על זכותנו הלאומית־היסטורית, אימצה מרבית הקהילה הבינלאומית את הנרטיב הרואה בנו כובשים ומכיר בזכותם של הפלסטינים להקמת מדינה בגבולות 4 ביוני 67'
הסכמי אברהם היו הניסיון הישראלי-אמריקאי הראשון לעקוף את הקשר הכמעט גורדי בין הסוגיה הפלסטינית לנורמליזציה עם מדינות ערב. אלא שמהלך היסטורי זה הותיר שוב את תפוח האדמה הלוהט של השאלה הפלסטינית ללא פתרון, כשמתקפת חמאס ב-7 באוקטובר העמידה בסכנה מוחשית את המשך הנורמליזציה עם העולם הערבי והמוסלמי.
תוכנית השלום הנוכחית של הנשיא טראמפ מציבה יעד שאפתני לשינוי פני העולם בכלל והמזה"ת בפרט. בהקשר הפלסטיני כוללת התוכנית הצהרת כוונות כללית הניתנת לפרשנות. בימים האחרונים התייחס ג'ארד קושנר לנושא וטען שההגדרה עצמה של "מדינה" משתנה בעיני הגורמים השונים והכוונה העיקרית היא ליצור מנגנון יציב שיאפשר לצדדים לחיות זה לצד זה. זוהי שעת כושר לישראל. קיומו של ממשל אמריקאי כה אוהד למדינת ישראל, מאפשר חשיבה מחודשת ויצירתית בדבר הפתרונות האפשריים לשאלה הפלסטינית, כאלה שיבחנו את הבעיה בדרכים נוספות מלבד פרדיגמת פתרון שתי המדינות, שמסכנת את קיומה של ישראל.
משלטון ריכוזי לחמולתי
המלחמה בעזה חשפה את אכזריות ארגון חמאס, לא רק כלפי ישראל אלא גם ביחס למתנגדיו מבית. מאז כניסתה של הפסקת האש לתוקף החל חמאס במסע טיהור נגד חמולות ומנהיגים עזתים שמאסו בשלטונו. הבולט והמוכר ביותר הוא אבו-שבאב, אך הוא כלל אינו היחיד. מאבק פנימי זה הינו קצה הקרחון של הקונפליקט המובנה בחברה הפלסטינית בין הנרטיב הלאומי, שאותו מקדמים הרשות וחמאס, לבין המבנה החברתי המסורתי של החברה הפלסטינית, הבנוי ברובו על חמולות ושבטים. כל עוד הפלגים המוכרים ימשיכו לשלוט בחברה הפלסטינית ולקדם את הנרטיב הלאומי הבנוי ברובו על קריאה להשמדת ישראל, אין סיכוי לקיים את רוחה האמיתית של תוכנית טראמפ המחייבת דה-רדיקליזציה, דו-קיום, שגשוג כלכלי ושיתוף פעולה אזורי.
על מנת לתת סיכוי להגשמת עקרונות התוכנית, המבקשת לאפשר לישראל להתקיים בביטחון ולפלסטינים לחיות בכבוד תחת ממשל אוטונומי, ישראל צריכה לקדם יוזמה מדינית משלה. יוזמה זו תאפשר מתן אוטונומיה לשלטון מקומי, המבוסס על המבנה החמולתי של החברה הפלסטינית. רעיון כזה הועלה במספר גרסאות ובין היתר בתוכנית האמירויות של ד"ר מרדכי קידר, שהציע הקמת שבע ערי מדינה על בסיס נפות הרשות הפלסטינית.
לא מדובר רק במשאלת לב. לרעיון זה יש תומכים גם בצד הפלסטיני. לאחרונה התפרסמה יוזמה של חמולות מחברון בראשות שייח' ג'עברי להתנתקות מהרשות הפלסטינית. במכתב שנשלח לשר ברקת הודיע השייח' ג'עברי על הנכונות להצטרף להסכמי אברהם, להכיר בישראל כמדינה יהודית ולחיות עימה בשלום ובדו-קיום. ישראל צריכה לקדם את הרעיון הזה, אשר בכוחו ליצור אפקט דומינו ולתמוך במנהיגים המקומיים השותפים לו.
בין אם תאומץ היוזמה הזו או גרסה דומה שלה, היא תהווה חלופה לרעיון השחוק והבלתי ישים של "שתי מדינות לשני עמים". העלאת היוזמה תאפשר לישראל להיות הצד הפרואקטיבי בפתרון הסכסוך, כזה המציע רעיונות יצירתיים, המתכתבים עם יוזמת טראמפ ויאפשרו לצאת מהמבוי הסתום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני המדמם כבר עשרות שנים.
* אמיר אביבי, תא"ל במיל', יו"ר "הביטחוניסטים"
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.25
