מרכז התיאום האזרחי-צבאי (CMCC) שהוקם סמוך לקריית-גת, ושאמור לנהל את הסדר החדש ברצועת עזה עם סיום המלחמה, היה התחנה המרכזית של בכירי הממשל האמריקאי שהגיעו ברכבת אווירית לישראל השבוע: השליחים וויטקוף וקושנר היו חיל החלוץ, ולאחריהם הגיעו סגן הנשיא ואנס ומזכיר המדינה רוביו. הביקורים במרכז שנחנך ב-17 באוקטובר המחישו את החשיבות הרבה שוושינגטון מייחסת למיזם שכמוהו לא נראה בכל תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי ומשקף את העמקת המעורבות האמריקאית בנושא הפלסטיני, מה שעלול לבשר על אילוצים גוברים בפני ישראל.
ואכן, השבועות האחרונים כבר החלו לשקף צמצום במרחב התמרון והמחישו כי ההחלטות בנוגע למלחמה נתונות בעיקרן בידי טראמפ: החל מאימוץ תשובת חמאס לתוכנית 20 הנקודות, אף שזו לא כללה הסכמה על התפרקות מנשק; עבור דרך תביעה מישראל לשמור על הפסקת האש, למרות ההפרות המתמשכות מצד חמאס; וכלה בפסיקות של הנשיא האמריקאי, ולפיהן העיכוב בהחזרת החטופים החללים נובע בין היתר מבעיות לוגיסטיות של חמאס, או כי "גורמים סוררים" היו מעורבים בתקרית ברפיח ביום ראשון השבוע, שבה נהרגו רס"ן יניב קולא וסמ"ר איתי יעבץ זכרם לברכה.
את הרוח העדכנית של הממשל ביטא ואנס כשאמר בביקורו ב-CMCC השבוע כי "חמאס חייב לשתף פעולה, אבל טראמפ או אני לא נציב דד-ליין". בכך אותת כי וושינגטון שוללת שיבה ללחימה ושואפת לקדם את ההסכם, דבר שלמענו היא מוכנה לספוג פערים וחריגות.
בצד הפלסטיני מזהים את הפער המתפתח בין ישראל לאמריקאים. "ההחלטות בנוגע להסכם אינן בידי נתניהו", טען בראיון לתקשורת ד"ר סופיאן אבו-זאידה, פרשן עזתי ובכיר במחנה דחלאן בפתח. "אחרי התקרית ברפיח נתניהו החליט על הפסקת הסיוע ההומניטרי, ואחרי שעה שבה התנהלו שיחות עם וושינגטון, בוטלה ההחלטה, מה שהביא רבים בישראל לגחך על כך שהיא הופכת לרפובליקת בננות או מדינת חסות של ארה"ב". לדבריו, "פתיחת מעברים, תקיפות או התנצלויות בפני קטאר הן החלטה אמריקאית, ולא ישראלית, וכרגע לפחות נראה כי טראמפ דבק בהפסקת האש ובתחילת מימוש השלב השני".
"אחיו של השטן"
מצעד הבכירים האמריקאים למדינות האזור השבוע מבשר למעשה על תחילת דיוני השלב השני שטראמפ להוט לקדם. מעבר לסוגיה הכואבת של השבת החטופים החללים, צפויים עוד שלושה נושאים טעונים לעמוד במוקד דיוני היום שאחרי. הראשון – הקמת ממשלת טכנוקרטים בעזה, רעיון שחמאס הסכים לו כבר לפני שנה, מתוך הנחה שמדובר יהיה בכיסוי קוסמטי שיאפשר לו לשמור על כוחו, בדומה לחיזבאללה בלבנון. דיווחים שונים מעלים כי חמאס מעורב בקביעת המועמדים לאותה ממשלה, וסביר שגם ינסה לקדם כאלה הצבועים "ירוק בהיר" כלומר מזוהים עם הארגון, כפי שכבר עשה כמה פעמים בממשלות אחדות עם הרשות הפלסטינית או ביוזמות פיוס שקודמו.
חמאס, שהסכים להקמת ממשלת טכנוקרטים בעזה, מעורב על פי דיווחים בקביעת המועמדים לכהן בה. סביר גם שינסה לקדם כאלה הצבועים "ירוק בהיר", כלומר מזוהים עם הארגון
"הגשנו למצרים וליתר המתווכות רשימה של 40 אנשים עצמאיים שמתוכם נדרש לבחור 15-10 שיהיו חברי ממשלת הטכנוקרטים ברצועה שתנהל את העניינים האזרחיים בתקופת מעבר", הכריז השבוע מוחמד נזאל, חבר הלשכה המדינית של חמאס, והוסיף: "המטרה שלנו היא לבחור אנשים שלא מזוהים עם שום ארגון פוליטי כדי לא לתת לישראל תירוץ לטעון שחמאס מנהל את האירוע מאחורי הקלעים". דובר חמאס בעזה חאזם קאסם חיזק את הדברים ואמר: "חמאס לא יהיה חלק מהשלטון החדש, והארגון יסכים למסור את השלטון לכל גוף שעליו יוחלט במסגרת דיאלוג פנים-פלסטיני".
במקביל מבהירים בחמאס כי הם לא הולכים לשום מקום ומתכוונים להישאר בעזה ולהוות גורם משפיע, כפי שהכריז נזאל: "הדיבור על היעלמות הארגון הוא אשליה, וכמוהו גם המחשבה על דרכים לצמצם את תפקידו בעזה. חמאס זוכה לתמיכה ציבורית רחבה שמאפשרת לו לשמור על השפעה בכל תרחיש עתידי".
עאיד אבו-רמדאן, יו"ר לשכת המסחר ברצועה, מקדם יוזמה שנועדה לתמוך בסדר שלטוני חדש בעזה. בשיחה עימי השבוע הסביר: "התאגדנו יחד, קבוצת אנשי ציבור, אקדמאים וטכנוקרטים כשמטרתנו לסייע ולייעץ לכל שלטון שיוקם ברצועה, בעיקר במאמצי השיקום, ולהשמיע את קולם של העזתים שרואים בעיניים כלות איך כל העולם מעורב בעיצוב המציאות ברצועה, מבלי שמובעת העמדה של התושבים שחיים בה. לגבי זהות החברים בממשלה והניסיון של חמאס לשלב בה אישים מטעמם, ברור שיידרש אישור של מצרים, ארה"ב וגם ישראל, אחרת אין סיכוי שהגוף הזה יעבוד".
הסוגיה הסבוכה מכל היא הפירוק מנשק, כאשר חמאס מבהיר באופן עקבי וחד-משמעי שלא יסכים לדרישה, ואילו טראמפ מזהיר כי "ימחק את הארגון" אם לא יעשה כמצוותו. את התסבוכת מנסים לפתור מצרים וקטאר באמצעות נוסחאות פשרה כמו שימור נשק הגנתי ולא התקפי (בעיקר רקטות שכבר כמעט שאין לארגון), או "הקפאת מצב" בנוגע להתחמשות. סביר שהן ינסו לשכנע את טראמפ שנוסחאות אלה מהוות מימוש של רוב תביעותיו. חמאס, שמעוניין בשימור הפסקת האש, עלול לאמץ פשרה כזו מהיד לפה, בהנחה שיצליח לכרסם בה בהדרגה.
שר החוץ המצרי בדר עבד אל-עאטי, המחיש את הגישה הערבית בנושא כשאמר בשבוע שעבר: "עלינו להתחיל דיונים בנושא, לרבות קביעת מנגנונים, נוסחאות ונהלים. הכל נתון למו"מ שיתקיים לאחר יישום השלב הראשון". סופיאן אבו-זאידה מוסיף: "נושא הנשק עקרוני מבחינת חמאס, והארגון צריך את הנשק לא רק בשביל היעדים האידיאולוגיים, אלא גם כדי להבטיח את קיומו ברצועה מול ישראל ואויבים מבית. ייתכן כי באמצעות אספקת ערבויות הגנה ניתן יהיה להגמיש את העמדות של הארגון בנושא. ללא התגמשות של חמאס לא יהיה שיקום, ואם לא יהיה שיקום לא יהיה עתיד – ועזה תתרוקן מתושביה".
סוגיה שלישית היא הכוחות הבינלאומיים ברצועה. גם בנושא זה תשובת חמאס כרגע שלילית, בעיקר כלפי רעיון "מועצת השלום" שהגה טראמפ, שייתכן שתונהג בידי טוני בלייר שבחמאס מתעבים ואף הגדירו כ"אחיו של השטן". סגן הנשיא ואנס הכריז השבוע שכוחות אמריקאיים לא ייפרסו בשטח אלא "יספקו תיאום חיוני בין ישראל, המפרץ, הטורקים והאינדונזים, שיאפשר עבודה יחד למען השלום", אבל מנגד מדווח "הניו יורק טיימס" על היסוס מצד מדינות המוזכרות כמועמדות להצטרף לכוח הרב-לאומי שייפרס בעזה (בין היתר צוין שמן של ירדן, אזרבייג'ן, איחוד האמירויות ומרוקו), מחשש לחיכוכים אלימים עם חמאס. את עמדת העזתים משקף עאיד אבו-רמדאן שמבהיר כי "הפלסטינים לא מתנגדים לרעיון, בתנאי שהכוחות לא יתמקדו רק בפירוק חמאס מנשק, אלא גם יספקו הגנה מפני ישראל".
קומה שלמה במבנה משמשת נציגים ישראלים, עוד קומה משרתת את האמריקאים, וקומה נוספת מוקצית לנציגי יתר המדינות. לצד מפקד המרכז, הגנרל פטריק פרנק, פועל גנרל בריטי כסגן
גם בנושא הזה, סביר כי ייעשה ניסיון מצד המתווכות - ובראשן קטאר, שרואה בחמאס נכס ואינה רוצה שייחלש, קל וחומר ייעלם – למצוא נוסחת פשרה, למשל הצבת כוחות בציר פילדלפי ובמעבר רפיח (בנוסף לכוח של הרשות הפלסטינית) או הגעת צוותים מצומצמים של פקחים. ושוב קיים צפי להתפתחות דילמה חריפה שתתגלגל אל פתחה של ישראל, ותשקף פער בינה לבין הגורמים החיצוניים, לרבות ארה"ב.
ובינתיים, בשטח, מתגלים פערים בין התביעות הישראליות למציאות המתהווה: חמאס, המתנגד בתוקף לפירוקו מנשק, מתארגן ומתחמש מחדש, ומבסס את מעמדו הדומיננטי בעזה, תוך חיסול שיטתי של כל מי שהרים ראש נגדו, בעיקר המיליציות שנתמכו על ידי ישראל; לצד זה גוברת ההשפעה של שחקנים חיצוניים שישראל סולדת מהם, בעיקר קטאר וטורקיה, המזוהות עם משנת האחים המוסלמים ואוהדות את חמאס, בעוד שאחרים – שנתניהו הגדיר כבעלי משקל חיובי – מדירים את רגליהם מעיצוב היום שאחרי, בראשם סעודיה ואיחוד האמירויות, העוינות את זרם האחים המוסלמים. על הרקע הזה הבהיר נתניהו לוואנס השבוע כי לא יתיר נוכחות של כוחות טורקיים ברצועה.
תפיסה הנדסית מרובעת
"הלב הפועם" של המציאות החדשה שמתבססת הוא מנגנון ה-CMCC הממוקם במבנה תעשייתי גדול בקריית-גת, שבו מוצבים מאות חיילים מרחבי העולם: רובם אמריקאים (כ-200 במספר), ולצידם גם בריטים וקנדים, ואפשר שיצטרפו אליהם בקרוב גם נציגים מגרמניה, דנמרק וירדן. קומה שלמה במבנה משמשת נציגים ישראלים, עוד קומה משרתת את האמריקאים, וקומה נוספת מוקצית לנציגי יתר המדינות. מפקד המרכז הוא הגנרל האמריקאי פטריק פרנק, מפקד צבא היבשה של ארה"ב במזרח התיכון, ולצידו פועל גנרל בריטי כסגן.
המרכז אמור לחלוש על כלל הפעילות הצבאית והאזרחית שתקודם ברצועת עזה. "בשבועיים הקרובים אנשי הצוות האמריקאים ישלבו נציגים של מדינות שותפות, ארגונים לא ממשלתיים, מוסדות בינלאומיים ושל המגזר הפרטי (הפלסטיני – מ"מ) שמקדמים את הסיוע האזרחי לרצועה, בנוסף לפיקוח אחר יישום הפסקת האש באזור", הכריז אדמירל בראד קופר, מפקד פיקוד המרכז של ארצות-הברית (סנטקו"ם) האחראי על פעילות ה-CMCC.
מנגד, ישנם מי שמוטרדים מכמה היבטים בהתנהלות האמריקאית. "יש הרבה רעש וצלצולים המלווים בהצגת רעיונות קוסמים, אבל עד כה המיזם לא מלווה בתוכניות סדורות המפרטות איך בדיוק החזון ייצא לפועל", מציין גורם המעורה בפעילות מרכז התיאום. הוא מוסיף כי במבט לעתיד נבחנת אפשרות להחייאת מיזם ה-GHF שכשל ברצועה בנקודות התפר שבין השטח הפלסטיני והישראלי, וכן להחליף את ישראל באישור ובתיאום פעילות של ארגונים בינלאומיים בעזה. "האמריקאים מגיעים עם גישתם המוכרת הסובלת מעודף תיאוריות, ביטחון עצמי ו'תפיסה הנדסית מרובעת', ועלולים לגלות בקרוב מציאות קשה ברצועה שתגרום להם הרבה תסכולים", אומר הגורם.
"המיזם עדיין מתאפיין בחוסר בהירות סביב שאלות קריטיות", מסבירה ד"ר שירה עפרון, ראש תוכנית ישראל וחוקרת בכירה במכון ראנד. "למשל: מאיזה גוף ישאבו הכוחות העתידיים את הסמכויות להיפרס ברצועה, ומכוח איזה חוק יוכלו לעצור או לשפוט עזתים; כמה זמן יארך תהליך הגיוס וההכשרה של הכוחות; מהו המנדט שיוענק להם, ועד כמה הם יפגינו רצינות, בפרט בכל הנוגע לפירוק חמאס מנשק".
הסוגיות האלה חושפות כבר עתה פערים בין ישראל לארה"ב, שייתכן שיהפכו למחלוקות, בעיקר סביב מקרים שבמסגרתם יוגבל חופש הפעולה האזרחי והצבאי של ישראל (לפי כמה דיווחים, אנשי הצוות האמריקאי הנשענים על מודיעין עצמאי, אכן דרשו באחרונה לבטל פעולות של צה"ל שאיימו לטענתם על הפסקת האש).
האשליות הישראליות
"רכבת היום שאחרי" החלה לנוע בעוד ישראל תקועה במידה רבה בתחנה. היא ממשיכה לשגר נרטיבים מהונדסים שנועדו להציג הישגים וניצחונות במקום להתמודד עם מציאות מורכבת, וכמו פעמים רבות במהלך המלחמה – לייצר פנטזיות במקום אסטרטגיה מפוכחת (האחרונה שדווחה בשבוע שעבר היא תוכנית להקמת "עזה משגשגת" בשטח שבחסות ישראל והכוחות הבינלאומיים, ומנגד עזה חרבה בשליטת חמאס, והכל באותו תא שטח קטן, דחוס והרוס המחולק באמצעות קו צהוב דמיוני למחצה).
הרושם מהפעלתנות האמריקאית הנחרצת, ומהמאמצים הנמרצים של כוחות ערביים ומוסלמיים לקבוע עובדות ברצועה, הוא שישראל מאבדת השפעה ורלוונטיות, ושמרחב הפעולה שלה ברצועה נתון בסכנה, בוודאי בכל הנוגע לחזרה ללחימה עצימה. ישראל קוצרת למעשה את הפירות המרים של התעקשותה העקבית שלא לפתח אסטרטגיה מפוכחת, בפרט בנוגע ליום שאחרי; להסתמך על אשליות רבות (שנבראו בעיקר מאז חידוש הלחימה בחודש מארס); להתמקד בהפעלת כוח צבאי ללא עיסוק ב"משלים מדיני"; לזלזל בקשר עם המערכת הבינלאומית, ובפרט העולם הערבי; ולהאמין שבכל תרחיש עתידי, טראמפ יצדד באופן מוחלט בישראל.
נדרשת התעשתות מהירה והתמקדות ביעדים ריאליים: הגבלת ההשפעה הגוברת של קטאר וטורקיה בעזה ועידוד סעודיה והאמירויות, תוך הבנה שהדבר יחייב שינוי גישה כלפי הרשות בכלל והנושא הפלסטיני בפרט; דרישה למעורבות בקביעת הרכב הגוף הפלסטיני שינהל את הרצועה, לרבות זכות וטו לגבי גורמים שחמאס ינסה לדחוף; וידוא קיומו של משטר פיקוח קפדני בציר פילדלפי ובפרט במעבר רפיח, בניהול אמריקאי; וחשוב מכל - אישור בינלאומי לכך שישראל תוכל לפעול לפי המודל הלבנוני נגד כל אתגר שיתפתח ברצועה, למשל – תכנון פיגועים או הברחות נשק. כרגע, לפחות, נראה שישראל מתנהלת באופן שמקטין את הרלוונטיות שלה, וחמור מכך – עלול לבסס את דימויה כמכשול אפשרי.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב
