אני רוצה להתחיל מקפקא, כי קפקא הוא מקום טוב להתחיל ממנו בהקשר של ישראל 2025.
תכירו – אם טרם הכרתם – את "מושבת העונשין", סיפור קפקאי שבו מגיע קצין אירופאי לאיזו מושבה קולוניאלית – כנראה באיזו מדינת חסות מזרח-תיכונית בשליטה אמריקאית – שבה הוא מוזמן לצפות בהוצאה להורג באמצעות מכונת עינויים אכזרית ומשוכללת, שחורטת בבשר הנידונים את העבירה והעונש, עד שהאומללים פשוט מתים בייסורים.
רגע, תנו לי עוד שנייה עם קפקא לפני שאתם מבינים לאן אני הולך עם זה. העונש בסיפור אחיד לכל עבירה, ללא קשר למהותה וללא הליך שיפוט, כש"האשמה ודאית תמיד".
עכשיו, בואו נעזוב שנייה את קפקא ונדמיין יחד את הפרקליטה הצבאית הראשית יפעת תומר-ירושלמי – אשמה ככל שתהיה בהדלפת סרטון (!) – שנמלטת לחוף הים בניסיון לשלוח יד בנפשה, משום שהיא נרדפת אובססיבית על ידי להקת כלבי ציד שדולקים אחריה עם קצף על השפתיים.
מנהיג הלהקה – אתם יודעים מי. מוציא לפועל ראשי – מר "אפשר להמשיך בלינץ'" ינון מגל.
תומר-ירושלמי נמלטת לחוף. היא יודעת שעדיף מותה – בוודאי למשפחתה ובנותיה, הנרדפות לא פחות ממנה בפתח ביתן ברגעים אלה – על פני המשך הטיפול שתקבל מכנופיית מכונת הרעל.
כי המכונה פשוט חורטת על גופן של מטרותיה את העבירה המיוחסת להן – תמיד "בגידה" מדומיינת – מרבין, דרך מנדלבליט, דרך שי ניצן, ליאת בן-ארי, משפחות החטופים, משפחות שכולות, רונן בר, הרצי הלוי, כל ראשי שב"כ לשעבר, הדס קליין, גדעון סער (בימיו כמתנגד) ועד הפצ"רית, רשימה חלקית לחלוטין – ומחכה שייעלמו. או יועלמו. תנחשו מה קורה אחר כך.
הם לא נעלמים כמו במשטרים חשוכים, כמו בדיקטטורות מזרח-אירופיות מיושנות, כמו ברפובליקות דרום אמריקאיות מושחתות; לא, מכונת הרעל יכולה להעלים, להשתיק או לייאש סופית בדרך יעילה בהרבה: לאור היום, לאור העין הציבורית, לאור ערוצי הטלוויזיה ובעידודם, לאור מחשכי הרשתות.
היא יכולה להעלים ולהשתיק אנשים על ידי הפיכת חייהם וחיי ילדיהם לבלתי נסבלים, בשילוב שיסוי בלתי פוסק, אלימות מילולית ופיזית, קלגסות ברחובות ובכפרים (ערביים בעיקר), השפלות תקשורתיות, ונכון ל-1995 – השנה שבה הושקה מכונת הרעל – גם שליח אחד נחוש יכול לבוא בחשבון הסופי.
זוכרים את ההסתה נגד רבין? רק נדמה לכם. השבוע צפיתי ב"במשמרת שלי", סרטו התיעודי המעולה של אמנון רבי על כרמי גילון, ראש שב"כ בתקופת רצח רבין, שמראה מחדש, בין השאר, את ההסתה הפסיכית לחלוטין, הרעילה ברמת נשורת גרעינית, שליוותה את החודשים האחרונים לחיי רבין.
אלפי בני אדם צעדו אז באקסטזה ברחובות – ובפתח ביתו של רבין – בקריאות "מוות לרבין!" "רבין בוגד!" ו"לא, לא, לא ניתן, את רבין נז**ן!" עמודי תלייה, ארונות קבורה ופוסטרים של רבין במדי גסטפו שימשו כמיצגים, ודוגמן הבית נתניהו לא היסס להתייצב לידם ולצידם ולנצח ממרפסות על מקהלת ה"רבין בוגד!" איתמר בן גביר אחז בסמל מכוניתו של רבין ואמר: "אני חושב שבהחלט אפשר לעשות מעשים חמורים נגדו". הרב אברהם הכט חייך למצלמה: "כל הקודם להרגו זכה... אני לא זכיתי משום שהוא עדיין חי".
במילים מפורשות אלה.
אתם בכלל קולטים? אתם מסוגלים לדמיין מצב שבו המונים יצעקו "מוות לביבי!" ברחובות, לצד עמודי תלייה? חס ושלום. מספיק שישרקו "בוז" למשמע שמו בהפגנה בכיכר החטופים, והתקשורת והימין מתפלצים לתוך גלגול עיניים צדקני; לאן עוד נגיע?
אבל כבר ב-1995, בהפעלה הראשונה אי פעם של מכונת הרעל, יכולתם לראות עד כמה המכונה הזו, ספציפית, הגיעה מהיצרן ללא בלמים. שום בלמים בכלל.
× × ×
המכונה תמיד מוכנה להקפצה. שריקה אחת במשרוקית הכלבים, והם עומדים בהמוניהם מתחת לביתה של יפעת תומר-ירושלמי, או מתחת לביתה של גלי בהרב-מיארה, והופכים את חיי המשפחות לגיהינום.
הם שולחים מאות איומי ואיחולי רצח בטלפון הנייד. הם מכים בתופי הטם טם במטרה ברורה: להעלים את הבעיה.
ראיתם את זה קורה עם עינב צנגאוקר (עליה איימו מפורשות שאם לא תיישר קו, לא תראה שוב את בנה מתן בחיים). ראיתם את זה קורה עם משפחת פרקש השכולה (שתחקיר "עובדה" הראה כיצד שרה נתניהו דרשה מעוזרתה חני בליוויס לדאוג להפגנות וקללות של מכונת הרעל מתחת לביתה). ראיתם את זה קורה השבוע עם הפצ"רית.
זה מרדף לגופו של אדם, וכולו מתודלק ברעל. זה manhunt לכל דבר, ואין לו שום קשר להליך משפטי או מחאתי בדמוקרטיות תקינות; הוא מבקש ללכוד, לשפוט ולהעניש בייסורים אדם ספציפי כאן ועכשיו. הוא מבקש להפוך את ישראל למושבת עונשין.
אני מכיר מישהו שאיתרע מזלו לגור בבניין של הפצ"רית, והוא ניסה לגשת רגע לאנשים האלה ולבקש רק שינמיכו טיפה את הג'ינגלים הרועמים בשירות הליכוד, כי הילדים הקטנים שלו מנסים לישון. האיש כמעט נרצח. הוא גורש משם לעיניי משפחתו, בצרחות אמוק "שמאלני!!!"
ואני מודה; יש בזה משהו מפחיד באמת. אני לא נוטה להצטרף לתבהלות בנוסח "משטר חשוך" ו"עוד יעלימו פה אנשים" שעולות לפעמים, בפרט כשמישהו כמו דוד זיני מתמנה לראש שב"כ; גם לי קשה לדמיין – ולמעשה אין שום צורך – שלושה גברים בשחור יוצאים מאיזה ואן וגוררים מישהו לתוכו, ואז פשוט לא שומעים ממנו יותר לאורך תקופה ממושכת מספיק.
זה לא הסיפור, וזה גם לא יהיה. המכונה עובדת בדרכים אחרות לגמרי, דמוקרטיות למחצה, על גבול החוקיות (אם "אפשר להמשיך בלינץ'" של מגל זו לא הסתה בהגדרתה המילונית, אין לי מושג יותר מה משמעות המילה), ובכל מקרה מדובר בדרכים אכזריות, שפלות, נטולות מוסר וקווים אדומים כלשהם.
וגם אם אני, או אתם, או רובנו, לעולם לא נהיה קורבנות ישירים או אפילו על הרדאר, כולנו שוחים עכשיו ברעל הזה. נושמים את האוויר המורעל. הוא מפעפע לתוכנו. וככל שננסה להסתגר בבועות קטנות ומצומצמות – עבודה, משפחה, שכונה, חברים – לא יעזור לנו. אנחנו חיים במקום רעיל, חולה, מוסת ואכזר, מקום שבו בריונים ועבריינים מרכיבים מפלגת שלטון ומפעילים מכונת רעל מיומנת שיודעת לטרגט אזרחים על פי הוראה, בשירות אדם אחד בלבד.
אלה לא דיסטופיה, חלום בלהות או ראיית שחורות כרונית; זה מצב העניינים. הרעל מתחיל להגיע לכולנו לגובה הראש, וממשיך לעלות ולהציף.
אם ישראל תשתקם ותחזור להיבנות שוב, מכונת הרעל הזו מוכרחה להיות מפורקת ומאופסנת, אולי באיזה מוזיאון נחמד בדרום הארץ. "ופה, ילדים, אתם יכולים לראות את הסט של אולפן 'הפטריוטים', הנה, ממש פה מגשי הסושי שינון מגל אכל מהם בעודו צוחק על רצח רבין".
זה או זה, או שישראל הדמוקרטית, כפי שנולדה וחייתה משך 76 שנה, תהיה מאופסנת באיזה מוזיאון נחמד, בדרום ארץ אחרת לגמרי.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.25
