התרווחנו על אחד הפוטונים בבית הקפה שכנראה נמצא הכי קרוב לגבול לבנון. לא סתם ניתן לו השם "על הגבול". לא עשינו תחקיר מעמיק אבל הסיכוי שיש עוד בית קפה שיושב ממש על גדר הגבול הזו, מרחק הושטת יד, לא גדול. בעל הבית, אוהד חתן, שנולד, גדל ונשאר בשתולה גם בזמן המלחמה, הקים את בית הקפה בקצה המושב, מטרים בלבד מהנקודה שבה נגמרת מדינת ישראל ומתחילה מדינת לבנון. הוא התקין כאן טאבון ומגיש פיתות מהבילות עם לאבנה טבועה בשמן זית גלילי ופיצות שהוא מכין במקום. השעה הייתה מוקדמת מדי, אז ניסינו את האספרסו והוא היה מצוין.
אבל העניין הוא לא הקפה ולא הטאבון. ישבנו בקצה שתולה פחות משעה וכל הזמן הזה רעמו מטוסי קרב בשמיים. חתן אמר שזו המנגינה ששומעים כאן כל הזמן. "זיקים (כטב"מים), מטוסי קרב, כל היום וכל הלילה", הוא מסביר. "אבל אין תלונות. כל זמן שאנחנו מורידים מחבלים של חיזבאללה שמנסים להתקרב לגבול או לחזור לכפרים באזור, אז זה סבבה לגמרי. הייתם צריכים לבוא לכאן אתמול בצהריים. הייתם תופסים חיסול בלייב".
מה היה?
"שגרה. הייתי פה בקפה, מעלינו עמד זיק ובערך ב-14:00 הוא שיחרר אחד (הכוונה לטיל, ע"ש). כמה שניות עברו ואז בום חזק, חבל על הזמן. בערב כבר ראיתי בטלגרם שהורדנו מחבל חיזבאללה בשם יוסף סרור. אפילו שמו תמונה שלו מחייך. הוא כבר לא מחייך כי יש סרטון של הצבא שהזיק צילם, איך הוא נוסע על אופנוע, לא רחוק מכאן בעייתא א-שעב, ואז הטיל פוגע בו וזהו. נגמר הסיפור שלו".
אם אתם לא גרים באחד המושבים או הקיבוצים שעל הגבול אין לכם מושג על שום מתיחות. גם בקריית-שמונה ובשלומי הגדולות שומעים את הדי הפצצות שצה"ל מטיל בלבנון על בסיס יומיומי, פיצוצים שהפכו לחלק מהשגרה החדשה. מצד אחד המלחמה נגמרה לפני שנה, ומצד שני הפסקול כמעט אותו פסקול, רק שהפיצוצים כולם בצד השני.
מתחילת הפסקת האש לפני כשנה ביצע צה"ל יותר מ-1,000 פשיטות בכפרי דרום לבנון להשמדת תשתיות של חיזבאללה. 340 מחבלים ופעילי חיזבאללה, בהם מפקדים בכירים, חוסלו מהאוויר. מדובר על קצב של כמעט הרוג אחד ביום.
הסכם הפסקת האש שנחתם בתיווך ארה"ב וצרפת קבע שחיזבאללה יפורק מנשקו, אבל הסיכום הזה נותר על הנייר. לא רק שהארגון לא מפורק מנשקו, באמ"ן מעריכים שהוא פועל במרץ לשקם את יכולותיו הצבאיות, חזר להבריח רקטות ואמל"ח מאיראן ללבנון דרך עיראק וסוריה, וחידש חלקית את הייצור העצמאי של הארסנל הרקטי.
ממשלת לבנון אמנם הטילה על צבאה לפרק את חיזבאללה מנשקו, אבל הוא נמנע מעימותים עם פעילי הארגון. נוכח אוזלת היד הזו מזהירים לאחרונה בכירים בצה"ל שתיתכן הסלמה רחבה. גם ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כ"ץ מאיימים על לבנון לא מעט בזמן האחרון, שאם חיזבאללה לא יפורק מנשקו ‑ לא תהיה לנו ברירה אלא להעצים את הפעילות ההתקפית. צה"ל מצידו מעלה הילוך ומגביר את קצב התקיפות והפעילות מעבר לגבול, והתושבים חוששים מחידוש הלחימה ומימי קרב רוויי אזעקות ונפילות.
קצין הביטחון אליעזר אמסלם: "המוכנות של התושבים עברה מהפך. יש מגנן מאויש בכל יישוב, וחברי מחלקת ההגנה מצוידים כמו חיילי קומנדו. באימונים הם נראים כמו לוחמים של אריות הים"
האינטנסיביות ההתקפית הזו נשמעת היטב. בזרעית למשל קירות הבתים רועדים מהדף הפיצוצים. "הצבא מקפיד לעדכן אותנו בכל פעילות", אומרת אפרת ארביב, תושבת המושב. "הוא שולח הודעות בניסיון להרגיע אותנו. אבל בוא'נה, פיצוצים ב-4:00 לפנות בוקר. אתה קם בבהלה ומחכה לך הודעה 'מדובר בפיצוץ תקין'. כלומר פיצוץ יזום שלנו. אנשים תוהים, מה תקין בפיצוץ עוצמתי כזה?! זה לא נורמלי, זה רחוק מאוד מלהיות תקין. ומה מפוצצים שם? אמל"ח, מנהרה? נשארו שם עוד איומים מעבר לגבול?"
600 כספות חדשות
קצין הביטחון של המועצה האזורית מעלה יוסף שבגליל המערבי, אליעזר אמסלם, אומר שביום שני השבוע פנה לבכירים בפיקוד הצפון שאיתם הוא נמצא בקשר יומיומי כדי להבין אם באמת צפויה התחממות מול חיזבאללה. "אמרו לי 'כרגע אין כלום, אם יהיה נעדכן אתכם'", הוא ממשיך. "ייאמר לזכות הצבא שהוא מעדכן אותנו על רוב הפעילות שלו. סתם דוגמה, הודעה מ-8:07 הבוקר: 'בשעה הקרובה תתבצע הטלה של חיל הים במרחב ראש הנקרה'. הטלה ‑ הכוונה לפצצות עומק. הם מודיעים לנו ולתושבים כדי למנוע בהלה. או למשל הודעה מאתמול לתושבי זרעית: 'בין השעות 17:00-19:00 יתבצע ירי מרגמות ויישמעו הדי פיצוצים במרחב'.
"אני יודע שיש אפס סובלנות של הצבא לחזרה של חיזבאללה לדרום לבנון, שלא לדבר על התקרבות למרחב הגבול. זה לא מה שהיה לפני המלחמה, כשחיזבלונים הגיעו לגדר, הטרידו, קיללו ואיימו על חקלאים שלנו וצה"ל לא עשה כלום. הסיפור הזה נגמר. צה"ל החליף דיסקט.
"גם המוכנות שלנו ביישובים עברה מהפך. הצבא הקים בתוך כל יישוב מגנן ‑ מוצב שמאויש 24/7 בחיילים שכל תפקידם הוא להגן על המקום. היום גם יש לנו בכל יישוב מחלקת הגנה של עשרה אנשים שמצוידים כמו חיילי קומנדו בציוד ובנשק הכי מתקדם. יש לנו 600 חברי מחלקות הגנה, ולכל אחד יש נשק שמוחזק אצלו בבית בכספת".
קניתם 600 כספות?
"מה פתאום אנחנו. משרד הביטחון קנה. אתם צריכים לראות את חברי מחלקות ההגנה באימונים. הם נראים כמו לוחמים של אריות הים. והצבא מצידו לא נח. אין יום שאין ירי שלנו, אין יום שאתה לא שומע בו פיצוצים שלנו מעבר לגבול בלבנון. לפני שבועיים הצבא ערך כאן באזור תרגיל ענק, חבל לכם על הזמן. תירגלו פה את כל תרחישי האימה, כל מה שחיזבאללה תיכנן לפני 7 באוקטובר. תירגלו חדירה של כוחות רדואן לתוך היישובים, כניסה של עשרות סירות קומנדו מלבנון, כולל נחיתה של מחבלים בחוף ראש הנקרה, בנהריה, בלימן ובשבי ציון. הצבא הביא עשרות סירות שדימו אויב. הייתם צריכים לראות בעיניים. מהחוף זה נראה כמו נחיל בים.
אפרת ארביב מזרעית: "יש פיצוצים ב־4:00 לפנות בוקר. אתה קם בבהלה ומחכה לך הודעה 'מדובר בפיצוץ תקין'. כלומר פיצוץ יזום שלנו. מה תקין בזה? ומה מפוצצים? נשארו איומים מעבר לגבול?"
"ובשמיים תירגלו חדירה של עשרות מצנחי רחיפה, כמו שחמאס עשה בעוטף. אתם צוחקים, אבל צה"ל שכר חברות אזרחיות של בקאים (מצנחים ממונעים, ע"ש) ועשרות כלים עפו פה בשמיים בבוקר מוקדם. בדיוק עמדתי לקחת את עומר, הנכד שלי, לבית הספר, והוא רץ אליי מבוהל, הצביע לשמיים וצעק: 'סבא, סבא, תראה, מחבלים'. הם נראו כמו להקת ציפורים שעפה בצפיפות, כמו טייסת במפגן יום העצמאות".
"אישרתי להפציץ אותי"
נסענו ליקב הרי הגליל בקיבוץ יראון. ברק וסטריש, אחראי הכרמים של היקב, אומר שהוא מתחיל לראות זליגה של תנועה חשודה באזור הגבול. חלקות הכרמים של היקב צמודות גדר. ישנה חלקה מתחת למשגב עם, אחת מתחת למנרה, יש גם ביפתח, במלכיה, ועוד שטח מתחת לברעם. וסטריש המשיך לזמור ולבצור אותן גם לאורך המלחמה, תחת מתקפות נ"ט וכטב"מים. במוצב מצפה פאר שמתחת למנרה הוא השאיר פתק מיוחד שיועד לחיילים. "תראו כמה הכרם קרוב לגדר", הוא מצביע, "זה פחות ממרחק יריקה. החשש שלי היה מחוליית רדואן שתיכנס במהירות, תעמיס אותי לרכב ותיעלם חזרה ללבנון. אישרתי לחיילים בכתב שאם זה קורה, אז שיפוצצו את הרכב הזה גם במחיר חיי".
הוא הוביל אותנו לכרם במנרה, שם הצביע מעבר לגבול על עמדה של האו"ם ועל עמדה צבאית אחרת לא רחוק ממנה. "העמדה השנייה, לטענת צה"ל, היא של צבא לבנון. תראה כמה שהיא קרובה לגבול. אולי 100 מטר".
למה אתה אומר שזה "לפי טענת צה"ל"?
"כי מי אומר שזה לא חיזבאללה?"
הצבא אומר שהוא לא מאפשר לחיזבאללה להתקרב בכלל לכפרי דרום לבנון.
"מה אתה אומר. הצבא גם אמר שלא ייתן לחיזבאללה להתקרב לגבול, אבל ליד מלכיה הם מתקרבים באור יום. לא בהסתננות יחידים בלילה. הם באים ברכבים שלהם, מתקרבים כמה עשרות מטרים מהגדר ועוצרים לכמה רגעים, לך תדע מה הם עושים, אולי מצלמים, ואז מסתובבים ונוסעים".
איך אתה יודע שהם מחיזבאללה?
"אני לא יודע, אבל אני יודע שכשהחזירו אותנו הביתה כשנגמרה המלחמה, הצבא אמר שסדרי הביטחון על הגבול השתנו. שמה שהיה לא יהיה. שלבנונים לא יתקרבו יותר לגדר ולא משנה מי הם. הבטיחו לנו בפירוש מרחב חיץ. אני חושש שההבטחה הזו הולכת ומתמוססת. שמעו, אני נמצא כאן על הגבול כל יום. אני מדבר על דברים שאני רואה בעיניים".
אין גן ואין פעוטון
שלומי חתן, הרבש"ץ של שתולה, סבור שצה"ל עושה כל מאמץ לייצר אמון מחודש בינו לבין התושבים. "אני מרגיש שהם פועלים מולנו בשקיפות", הוא אומר. "קודם כל הם מעדכנים בכל מה שקורה. כל תנועה, כל פיצוץ, אתה מקבל הודעה. עד המלחמה הצבא ישב במוצבים רק על הגדר, היום יש מוצבים גם בתוך היישובים. אני לא אומר שאין ניסיונות של חיזבאללה לחזור לאזור, להביא באגרים כדי לשקם תשתיות, לבדוק את הערנות שלנו, אבל ממה שאני יודע ושומע, צה"ל לא מאפשר את זה".
ארביב מזרעית מספרת ששמעה ממילואימניקים שמשרתים בגזרת הגבול שהתריעו בפני מפקדיהם שחיזבאללה מנסה שוב ושוב לחזור לאזור. תושב מושב אחר מספר ששמע מתצפיתנית שגם בתצפיות רואים את הניסיונות הללו. אבל מפקד גדוד המילואים של סיירת הנגב, שתופס את גזרת רכס רמים, אומר שאין דבר כזה: "חד-משמעית, אנחנו לא מאפשרים לחיזבאללה לחזור לכפרי החזית. כל כלי הנדסי, כל באגר שמסתובב באזור בלי תיאום מוקדם מול מנגנון הפיקוח על הפסקת האש, אנחנו מורידים אותו. השמדנו עשרות באגרים, זה משהו שאנחנו עושים כמעט על בסיס יומיומי. ובכלל, אנחנו פועלים כל יום להשמיד מבנים מופללים או לסכל פעילי טרור שאנחנו מזהים מסתובבים ומנסים להתקרב. כל אזור, כל בית, כל מבנה שהופלל במהלך המלחמה כיעד ששימש לכל סוג של פעילות טרור נגדנו ‑ אנחנו לא מאפשרים חזרה אליו, התקרבות או כל ניסיון לשקם אותו".
אחר כך, כשעמדנו בנקודת תצפית, ראינו עשן מיתמר מאזור הכפר בליידה. הדיווחים על הידרדרות ביטחונית, הסלמה שיכולה להוביל ללחימה בווליום גבוה, מייצרים טריגרים לחרדה אצל חלק מהתושבים. לשתולה חזרו פחות מ-50 אחוז מהתושבים. לזרעית קצת יותר מ-60 אחוז שבו. חתן משתולה אומר שרוב אלו שלא חזרו הן משפחות צעירות עם ילדים קטנים. "השנה לא פתחנו לא גן ולא פעוטון", הוא מספר, "וזה כל כך עצוב, אתה לא יודע כמה. יישוב בלי ילדים קטנים שמתרוצצים בין הרגליים זה מקום בלי עתיד".
ארביב, השכנה מזרעית, מקווה מאוד שהמצב לא יידרדר שוב למלחמה: "אם זה יקרה, זה יהיה הקש שישבור את הגב שלנו. אנשים אומרים שעוד פינוי אחד והם עוזבים. שדי, נמאס, אי-אפשר לחיות ככה. גם ככה שגרת הפיצוצים הזו מטריפה אותנו. אנשים פה עייפים. זה לא מצב נורמלי לחיות ככה בחשש, במתח ממה שיילד יום. לך תדע, אולי מחר תפרוץ כאן מלחמה. וגם ככה קשה פה כלכלית. הממשלה לא פיצתה את החקלאים. אגורה עוד לא קיבלנו על המטעים שהלכו במלחמה. אנשים פה חיו שנה וחצי בנהריה, בקריות, בקיבוצים רחוקים מהגבול, ראו מה זה חיים פחות או יותר נורמליים. אנחנו רוצים שלווה, לא יותר מזה. האזור הזה לא ישרוד עוד סבב". ¿
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.25
