צק"ם סחף הוא כינוי הנ"צ שבה אנחנו עוצרים ומקשיבים. לסימני הטבע והאדם, לאלו שלא מתיישבים. קילומטר וחצי מכאן נמצא קיבוץ בארי, בסמוך מוצב פגה, עזה ממערב.
הגענו לכאן על האמר שהיטלטל בדרכי עפר. ועכשיו, אחרי שאדוות האבק נספגו בקרקע, אפשר להטות אוזן אל רחשי החורף הממשמש. אל בעלי הכנף התקועים עם מעילי רוח בטרמינל של עונת המעבר. אל נחל סחף, החורץ את התוואי מזרחית-מערבית אלינו ללא זרימה. אל זעקות הקרב העל-זמניות. אל רחשי הקשר, שמאז הבוקר ההוא מהדהדים בין עלי האיקליפטוסים.
דומם ורועש פה. רועש ודומם. נחל אכזב שלא יודע שהוא מאכזב. בעלי כנף עם מעילי רוח. איקליפטוסים שנועצים מבטים. רות עבור בין עלים. ואתה לוקח נשימה ומדמיין.
בנתיב שכאן, ב-7 באוקטובר, דהרו עשרות מחבלים. רס"מ מחמד אלאטרש, הגשש הוותיק של החטיבה הצפונית של אוגדת עזה, לא עלה לנגמ"ש כמו יתר הלוחמים. כמה מאות מטרים מכאן, כך יתברר מאוחר יותר, ינהל לבדו קרב גבורה מתוך ג'יפ מול אש כבדה, ייהרג במקום, וגופתו תיחטף. ב-16 באוקטובר 2025, במסגרת העסקה האחרונה, יושב ארצה, כבר לא בין החיים.
מעלינו ענני נובמבר שבאים והולכים, בתוך שיירי שמי קיץ שמחממים שוטף פלוס שישים. "הוא חסר", הגשש טלב, קרוב משפחתו של אלאטרש, אומר.
אנחנו מגיעים לנקודת הסיום בסיור שאנחנו עורכים עם כמה מגששי החטיבה הצפונית וסרן עלי, קצין הגששים, מרגיש צורך לומר מילה או שתיים. "הלחימה לא תמה", הוא מדבר כמו קברניט, "וגם אם עז א-דין אל-חדאד ישיר את ‘התקווה’, עדיין נהיה מוטרדים מהגבול הזה".
תגיד, אני שואל, איך אתם הגששים, שומרי הגבולות, הלוחמים עם חוש הריח המפותח ביותר בצה"ל, לא הרחתם את 7 באוקטובר?
זו שאלה לא הוגנת. הכי שאלה של ליפול על הש"ג. גם כי הבודדים שהריחו אסון לא נספרו, ובעיקר כי הגששים עושים את עבודתם בממד זמן אחר. 7 באוקטובר קרה במנהרות, בקונספציה, אצל אלו שלא צפו פני עתיד; ואילו הגששים נעים בעקבות העבר. מתחקים לאחור בזמן בעקבות עקבה בקרקע. זרד ענף שהוסט. לא הגיוני לצפות מהם שיחזו אלפי עקבות שעתידות לחצות גבול.
אני נופל עליך עם השאלה הזו.
"ואני מקבל לגמרי", עלי מחייך, "בסוף אנחנו לא 8200. אבל לא נרגענו לרגע כשעשו את ‘שעון חול’ (הגדר הקרובה לישראל שמהווה את האלמנט האחרון בקומפלקס "המכשול"). אמרנו חבר'ה, זה לא יעזור, תמיד צריך עיבוי כוחות.
"ועדיין, בוודאי שאתה מרגיש אחריות ברגע שמחבלים חוצים. האם הייתה לנו דרך למנוע? לא".
× × ×
שעתיים קודם, מחנה רעים. אנחנו במתחם פלוגת הגששים, במאהל הבדואי. זה לא סתם מאהל. טלוויזיה, פלייסטיישן, מזגן, כאלה. דפנות האוהל, רצפתו והספות עטופים בד באדום-לבן עם הדפסים ססגוניים מסורתיים.
תכף יטופטף פה באיטיות קפה שחור מפינג'ן, ואז תה ממותק, ומים קרים ואז עוגות. פנסיון מלא. זה היה יכול להיות פסטורלי אלמלא היינו צריכים גם לדבר, וסא"ל בסאם, סרן עלי, רס"ר טלב ורס"ר סעיד (השמות בדויים) היו צריכים לספר כל אחד בתורו על השנתיים האחרונות.
סרן עלי: "לא צריכים להישאר בימי הביניים. כתבתי לאחרונה נייר עמדה, שהגששים הם כוח יעיל וטוב, אבל וואלה, בואו נסתגל לצה"ל של היום. כבר אין מקום למחשבה שהטכנולוגיה היא אויב"
רס"ר טלב, נשוי ללא ילדים, בן 36, מתגורר במולדה, שליד חורה, יישוב לא מוסדר ולא ממוגן. בבוקר 7 באוקטובר טיל נפל לו 500 מטרים מהבית. "אותי זה לא הפחיד, רק את המשפחה שלי", הוא אומר, "זה מכעיס, מעצבן. דרשתי הרבה פעמים מרחב מוגן".
סא"ל בסאם, בן 43, אב לשבעה, מפקד הגששים באוגדת עזה, מתגורר בפזורה, באחד היישובים הלא-מוסדרים שליד דימונה. בית עשוי פח, שאין בו חשמל בחורף. בזמן מתקפות הטילים מאיראן המשפחה תפסה מחסה בצינורות גליליים מבטון, שם גם נאלצו לשהות פרקי זמן ממושכים בגלל המרחק מהבית. כריות, שמיכות, ג'ריקנים של מים. כל מה שיכול לגרום למשפחה של סגן אלוף בצה"ל להרגיש שבעסק הזה שנקרא הגנה על הבית רק צד אחד ממלא את חלקו. "הכלבים בקושי חיים שם", הוא אומר. "לא נתנו לנו כלום. שום דבר".
בבוקר השבת ההיא, בכל אופן, סא"ל בסאם, אז מפקד בית הספר לגששים, זינק מביתו לעוטף, ללא נשק. "כשיצאתי, אשתי שאלה 'איך תילחם? אתה תמות שם'. אמרתי, נתפוס מחבל, ניקח את הנשק שלו".
הוא אסף את רס”ב גאלב סלימאן אל-נסאסרה, גשש בחטיבה הצפונית, וחבר לרס"ר סעיד ולשלושה גששים נוספים. בתחנת דלק הסמוכה לאורים הם החלו לסייע לפצועים ונמלטים מאזור הנובה.
מטפלים, מכוונים לנתיב מילוט, מחביאים בשיחים. "גם אם אפגוש אותם, אף אחד מאלו שעזרנו להם אני לא זוכר היום", רס"ר סעיד אומר. ויש את אלה שגאלב, שייהרג בקרב בצפון רצועת עזה באפריל השנה, העמיס לאוטו, כמה שיותר, כמה שיותר, והסיע כדי להרחיק מהסכנה.
בשלב מסוים סא"ל בסאם התפצל מהחבורה, כדי להוביל את טל אשור, מפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה לשעבר, אל שער צדדי בבסיס רעים, דרך נתיבי עפר. אשור הוזעק באותו בוקר לפקד על החטיבה במקום אל"מ אסף חממי ז"ל.
אל בסיס רעים חדרו באותו בוקר 30 מחבלים, שרצחו שישה חיילים ואזרח. יחד עם אחרים, סא"ל בסאם החל בחילוץ נפגעים, מאחד מהם לקח נשק.
ואז, בבסיס, בזמן שידלג בין מגורי הגששים שיהיו ריקים לבין המועדון שיהיה סגור - בדיעבד יתברר שהתחבאו בו אזרחים - לבין מגורי הבנות, שם ינסה לטפל בלוחם שותת דם שיהיה מאוחר מלהציל, הוא יחסל שלושה מחבלים.
הראשון יגיח במטבח, כשהוא ושני לוחמים נוספים יפתחו את הדלת. שלושה כדורים, בסאם זוכר שפגע בו.
ואז, ליד הצמחייה, מתחת לאחד העצים יארוב מחבל שני שינסה להפתיע אותם. "אני פותח באש חזרה. הוא נופל אחורה, ותוך כדי יורה באוויר. אני מסתער, והורג אותו".
בחדר הכושר יתחבא השלישי. גדל גוף, זקן לא גדול, סא"ל בסאם מתאר. שיחה מתפתחת ביניהם בערבית.
"הוא מרים יד, אומר, 'תעל'. ואני אומר לו, 'אתה תבוא', בערבית. הוא מרים את הידיים, אומר 'אין לי נשק', ואני אומר, 'אני שם את הנשק שלי עליי, אני לא אירה בך'. ואני מצליח להוציא אותו, היה עליו קלאץ', יריתי בו עם לוחם שלדג. הוא נפל".
ארבעת לוחמי החפ"ק שאליהם התלווה רס"ר סעיד ביקשו לטפס לנקודה גבוהה. מעין הר. אל תעלו, סעיד מבקש, יש צלף. חולפים רגע או שניים, הוא מתאר, וארבעה לוחמים אחרים בעמדה גבוהה מהם נפגעים מירי צלף. "סוג של הרגשה בפנים", הוא אומר
באותו זמן סרן עלי, בן 26, תושב אבו-תלול שבנגב, נשוי פלוס שניים, שהיה אז בחופשה לקראת לימודי תואר במינהל עסקים, הגיע למתחם המסיבה ברעים והחל לסייע באיסוף גופות. "זוועות, דברים שגם בגיל 70 על כיסא נדנדה אני אזכור", הוא מתאר, "ותוך כדי שאני מרים גופות אני אומר לעצמי, עלי, כנראה שלמשימה הזאת נולדת. ואתה רואה לידך מפקד, אדם חזק, עם דמעות בעיניים. שני חברים גששים שהיו איתי אז, כבר לא בצבא היום מסיבות נפשיות.
"אחרי יומיים חזרתי הביתה, וכל פעם ששמתי את הראש, נזכרתי בזה. ואז קראתי שכתיבה עוזרת לפרוק. זה מה שעשיתי. כתבתי את התחושות שלי, מה ראיתי, איך זה משפיע עליי. וזה עזר. הנייר סופג הכל".
× × ×
בחזרה לשטח.
נעים לאורך בורמה, ציר הבט"ש של גדר הגבול לצידה של רצועת חול טרשית, שנחרשת ומיושרת אחת לתקופה בדסקית. עזה לצידנו, כמעין גזירת גורל. מביטה. אוחזת בציפורניה ואחוזה, פוצעת ופצועה. לא מרפה. עמודי עשן בודדים מטפסים מתוכה. מעת לעת צרורות הרתעה.
רס"ר טלב בוחן את הקרקע שתחת רגליו. מגביה עיניים. מרחרח. מה היקום אומר לו? היקום גדול ושוצף מידע. בכל זאת, הוא היקום. יש לו את המוניטין שלו. ועדיין, מתוך השטף האינסופי, הוא צריך לדלות את קצה החוט שלו. זה שמלמד על סכנה. לפעמים קצה חוט הוא קצה חוט, ולא כמטפורה.
זה יכול להיות ענף שהוסט, סיב על הגדר, או סימן באדמה שנחזה ממבט ראשון לעקבת חיה. כבר היו שכדי להטעות חצו גבול בהליכה על יתדות. או הצמידו לסוליות ספוג או עור כבש. החדים שבגששים, יספר אחד מהם כשניסע בהאמר ורוח תכה בפנים, יידעו לזהות אפילו תזוזת אבן בציר.
רס"ר טלב עוצר עכשיו. הוא מזהה עקבות אדם באדמה הטרשית. שני אנשים, קובע. גברים. אחד עם נעליים צבאיות, השני לא. אחד ניסה לעשות הטעיה, כשפסע בהליכה לאחור. לפי שקיעת העקב שכאן, טלב רוכן עכשיו לקרקע, מתעמק, אחד מהם נשא משקל עליו.
זו רק ההתחלה. דרך העקבה הוא יכול לדעת, למשל, אם זה גבר או אישה, שהתנועה שלה תזכיר וי. האם זה שחצה את הגדר גבוה, כבד משקל, הלך או רץ, מה הקצב וכיוון ההתקדמות, ואם הוא נושא נשק. "אדם חמוש ערוך להיתקלות, והמבט שלו הולך שמאלה וימינה, וכך גם קצות הנעל", הוא מסביר ומגלה שיש סוגי נעליים שמאפיינים מחבלים - סוליה שטוחה, יבוא מחו"ל.
רס"ר טלב מתקדם בעקבות סימני האדמה. מהציר החולי שלאורך גדר הגבול הם חצו לכביש, ואז נעלמו בשטח הפתוח. עשבייה, שדות, נחלים. שם ההתחקות הופכת למסובכת יותר, וככל שיעבור זמן תיעשה מורכבת יותר. רוחות, גשמים, ערפל, כאלה.
לא לדאוג. זו לא חדירה, אלא תרגיל "פרש טורקי", והעקבות שכאן נועדו להדגים את דרך עבודת הגששים מול האויב. בשנתיים האחרונות, בזמן המלחמה, שיטות הפעולה והיכולת להרגיש שטח הועתקו לתוך עזה.
סא"ל בסאם נלחם בבית-חאנון, שג'עייה, נוסייראת, רפיח, חאן-יונס, תל סולטן, דראג' תופח. אין מקום שהרגל לא דרכה בו, הוא אומר.
הוא היה, למשל, עם גששים נוספים במקום שבו חוסל יחיא סינוואר. ראה את המת. "ידענו שיש סימנים שם, מלא עקבות מחבלים שמדלגים ממקום למקום, אבל ספציפית לסינוואר לא היו סימנים", הוא אומר.
סרן עלי: "בנובה ראיתי זוועות, דברים שגם בגיל 70 על כיסא נדנדה אני אזכור. תוך כדי שאני מרים גופות אני אומר לעצמי, עלי, כנראה שלמשימה הזאת נולדת. שני חברים גששים שהיו איתי אז, כבר לא בצבא היום מסיבות נפשיות"
הגששים מתארים איך במהלך הקרבות זיהו מנהרות, מארבים, מטענים, איתרו מחבלים בתוך המון לפי תנועות גוף, או צורת הליכה.
איך מזהים סימנים למטענים, אני שואל. הם מתארים: מצלמה בסביבת המטען, צבע שונה של אדמה שמעיד שחפרו באזור, בלוק חדש בקיר בית מתקלף, שקית זבל בפינת הבית שנראית חשודה, שק קמח בכניסה, חוטים שמגיחים מהאדמה, מטען שמוחבא בעץ, שמוצמד לקיר, בתוך כד או מוסווה בערימה במזבלה בצד הדרך.
לפעמים, הם מספרים, הוא יזדקר מרחוק. לפעמים הטל שיצטבר על המתכת בשעות בבוקר יגרום לו לנצוץ עם השמש. ואם זה מחבל שנשא מטען, אפשר יהיה לזהות דרך העקבות את המשקל, ושנע במהירות, כדי להיפטר מחומר הנפץ.
רבים מהגששים צמודים למפקדים הבכירים בראש הכוח, קוראים את השטח, מצביעים על תוואי בעל סיכון למעבר, או שיש חשד שימולכד. רס"ר סעיד, למשל, בן 39 ממושב הסמוך לאשדוד, נשוי ואב לילד, גשש החטיבה הצפונית של אוגדת עזה, היה צמוד בשנתיים האחרונות למפקד החטיבה, ולחם ברחבי צפון הרצועה.
הוא נזכר באירוע מלפני מספר חודשים בבית-חאנון. אזור 12:00 בצהריים. ארבעת לוחמי החפ"ק שאליהם התלווה ביקשו לטפס לנקודה גבוהה. מעין הר. אל תעלו, סעיד מבקש, יש צלף. חולפים רגע או שניים, הוא מתאר, וארבעה לוחמים אחרים בעמדה גבוהה מהם, שריונרים, נפגעים מירי צלף.
"סוג של הרגשה בפנים", הוא אומר, ואז מחפש אחרי הסבר - אלוהים, חוש שישי, סימן מהלב - אבל כן יודע לומר שזה משהו שיש לגששים. "פתאום יש לך תחושה לא להיכנס לבית מסוים. משהו אומר, יש פה משהו. מטען, מנהרה, מחבלים".
סעיד נזכר בעוד סיפור, מג'באליה. הוא מוביל כוח של 50 לוחמים, שמבקשים להיכנס למגנן. כזה ששהו בו קודם והחליטו לחזור אליו.
עושה בדיקה מקדימה ומזהה עקבות אדם יחף. הוא מתחקה עליהן. והנה, הן מובילות מצד אחד לפיר מנהרה, ובקצה השני למטען שמחכה ללוחמים בתוך המגנן. "לא יודע למה, הייתה לי תחושה", הוא אומר.
"אנחנו יודעים לאן להסתכל", סא"ל בסאם מוסיף, "ומנסים להיכנס לראש של המחבלים. אתה חושב במרדף, באיזה נתיב הייתי רץ, איפה מתחבא.
"ואנחנו לא ממהרים. כשמגיעים לאירוע אנחנו בודקים לאט, בסבלנות, אבל בסוף נגיע, כי אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים".
רס"ר טלב, שנפצע כחודש לפני 7 באוקטובר, הצטרף ללחימה מעט מאוחר יותר, ותימרן עם גדוד השריון 79 של חטיבה 14.
הוא משחזר היתקלות במזרח בית-לאהיא, על ציר של בתים הרוסים. בזמן שנסע בהאמר, נ"ט פגע באכזרית שנעה מאחוריו, ופצע מספר לוחמים. הסימנים, הוא מספר, הראו שהייתה בלילה תנועת אנשים על הציר, והיה צריך לזכות אותו ממטענים. סימני הליכה נגדית בציר או חציה שלו, למשל, אמורים להחשיד. אבל לנ"ט ההוא לא ראה שום רמז.
"שומע פיצוץ, רואה שחור", הוא נזכר, "יורים כדי להסיר את האיום, המחבלים נמלטים. ואנחנו מזהים סימנים של גרירת מטען, והליכה של מישהו יחף. עקבות שמושכות לאחד פירים. השתלטנו על הפיר וזיכינו אותו".
פירים, הם מתארים, אפשר לגלות לפי סימני קריסת אדמה, או רמזים שהמחבלים משאירים בשטח כדי שיוכלו לזהות את הכניסה. גלגל רכב, גלון צהוב, ערימת עצים בשטח ריק, צינור. לפעמים אפילו בעלי חיים יסגירו מנהרה.
זה קרה לרס"ר טלב בג'באליה. ארבע לפנות בוקר. הם בפעילות בבית קברות. מחבל נמלט משם. "כלבים שרצו לכיוון הפיר ונבחו, עזרו לזהות אותו ולהשתלט על הפיר", הוא מתאר.
× × ×
השמש באורות. קרני אור מחממות לב מפלסות דרכן אל פנים המאהל, מברכות באורן את הנוכחים, נוגעות בקצות אצבעותיהן בשלט זיכרון גדול התלוי באוהל שעליו תמונות נופלים מיחידת הגששים.
אחד מהם הוא רס"מ מחמד אלאטרש ז"ל. עיניו חודרות. מבטו רציני. מחמד, בן 39 בנופלו, הותיר אחריו שתי נשים ו-13 ילדים, הקטנה בהם הייתה בת פחות מחודשיים כשנפל.
לא כל כך מהר ויתרו עליו חבריו הגששים. סא"ל בסאם נזכר איך אחרי שאבד, ועדיין לא ידעו שנחטף ונרצח, הוא גייס תשעה מילואימניקים ויחד סרקו במשך חודש כל סנטימטר מהנחלים והשמורות באזור שבו אוכן הטלפון שלו. "תפרנו את כל אוגדת עזה", הוא אומר, "חיפשנו סימן שיעיד שמחמד היה פה".
בסאם היה המפקד הישיר של מחמד. בין השניים היה חיבור מיוחד. בסאם מתאר איך התחרו יחד במרוצי סוסים.
"למחמד היה סוס בלתי מנוצח. אנשים היו טסים לאנגליה כדי להביא סוס שיתחרה בו", סרן עלי מספר ואז נזכר באמונה של מגדלי סוסים, שלפיה לחיה תחושות לבעליה. "אחרי שמחמד נחטף רבים אצלנו עקבו אחרי הסוס. ובאמת, הסוס לא תיפקד, ואז מת".
בשיחה האחרונה ביניהם, סא"ל בסאם נזכר, הוא נזף במחמד, שהסתובב בלבוש לא תקני בשטח, עם חולצה על ראשו. "אירוע נדיר שלא התאים לו. הוא היה אחד הגששים הטובים ביותר".
אתה מצטער שזו הייתה השיחה האחרונה ביניכם, אני שואל.
"לא יודע", משיב, "המשמעת היא חלק מהערכיות, ומצד שני למרות שזה לא היה אישי, אתה מצטער".
מקודם, אני נזכר, כשרק נפגשנו, בסאם סיפר על ילדותו, כשרעה כבשים. וכיצד את בעלי החושים החדים לטבע, הוותיקים מחפשים כדי לגייס למערך הגששים. "אם אני גר בבניין בתל-אביב אני לא יודע איך נראית עקבה של דורבן, ומה ההבדל מעקבה של חזיר ואייל", אמר.
ואחריו סרן עלי, שגם הוא רעה צאן כשהיה נער, סיפר על התוכנית שלו לייעל טכנולוגית את עבודת הלואו-טק של העקבות בחול. רחפנים, טאבלטים עם מערכות. אמצעים מוכרים, שנעזרו בהם בימי המלחמה, אבל לא נחשבים לחבר הכי טוב של הגשש.
לא צריכים להישאר בימי הביניים, אמר. "כתבתי לאחרונה נייר עמדה, שהגששים הם כוח יעיל וטוב, אבל וואלה, בואו נסתגל לצה"ל של היום. כבר אין מקום למחשבה שהטכנולוגיה היא אויב".
בינתיים, עם כל הכבוד לטאבלטים ולבינות למיניהן, בחוץ נעשה סגרירי. וקריר כזה. נובמבר החליט להתהפך דווקא כשהתחלנו להאמין בקונספציה של קיץ לנצח.
הטבע בעדנו? שאלתי מקודם את רס"ר טלב בזמן שהסתובבנו ליד גדר הגבול, והוא הרים ראשו לשמיים, לחורף המתקרב.
"לפעמים כן, לפעמים לא", השיב, "אם יש גשם, כנראה שאין לך עקבה. אבל הגששים מסתדרים בכל".
ותכף, כשנהיה בדרך חזרה, "יחד בכאב, יחד בתקווה", שלט יזכיר בצד הדרך, וחשיכה תרד על העוטף ועל ציר בורמה, ובעלי כנף עם מעילי רוח, ואקליפטוסים שנועצים מבטים, ורות עבור בין עלים - הלב יברך את אנשי הסימנים. שהגבול יהיה נעול לזרים.
שנהיה מוגנים.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.12.25
