ב-4 בספטמבר ממשלת נפאל החליטה שהיא לא יכולה להבליג יותר. צעירי המדינה, בעיקר דור ה-Z שנולדו בין 1997 ל-2012, המשיכו בקמפיין הלעג שלהם כלפי ילדי הפוליטיקאים והאליטות. אלו כרעו תחת עול ההקפאה בשכרם, למי שבכלל מצא עבודה, והאינפלציה המשתוללת, בזמן שאלו צילמו את עצמם במסיבות ומסעדות נהנתניות, חופשות חלומיות או כשהם ליד עץ חג המולד מוקפים בקומות של תיקי לואי ויטון. "נפו קידס" כינו אותם, ילדים שהכישרון היחיד שלהם היה להיוולד למשפחה הנכונה ולזכות מהפקר הנפוטיזם.
הממשלה הטילה צו שבמסגרתו נסגרו 26 רשתות חברתיות ופלטפורמות חדשות. יומיים לאחר מכן, רכב ענק שהסיע פוליטיקאי בכיר דרס ילדה בת 11 ברחוב, וטס מהמקום במקום לעזור לה. "מדובר בעוד תאונה", הגיב בביטול ראש הממשלה קאדגה פרסאד שארמה אולי. הכעס, שהיה אצור במשך שנים רבות כל כך, על חוסר השוויוניות, השחיתות, ההבטחות שהממשלה לא הצליחה לקיים והעתיד הלוט בערפל – ביעבע והגיע לנקודת רתיחה. כמות המשתמשים בפלטפורמת העברת המסרים דיסקורד, שמיועדת בעיקר לגיימרים, עלתה מ-3,000 למאות אלפים בתוך שעות ספורות. האינפורמציה הועברה וההחלטה התקבלה – אנחנו לא יכולים לנשום, יוצאים לרחובות למחות.
ביום שני, 8 בספטמבר, התחילו שלושה ימים ששינו את הנוף הפוליטי-חברתי-מדיני-ומה לא של נפאל. הקארמה, הדהרמה והסמסרה ננעלות באחסון, הרוחניות והערכים הבודהיסטיים מפנים את מקומם להמולה, זעם, אלימות. הפרלמנט הוצף במוחים והועלה באש, אחריו מלונות פאר, ארמונות הנשיאות, מעון ראש הממשלה ובתים של פוליטיקאים בכירים. אשתו של אחד מהם הועלתה באש ושרדה בקושי. אלפי אסירים ברחו מהתאים, בזזו מכל הבא ליד, ואחר כך רדפו אנשים המזוהים עם הממשלה או הממסד ועשו בהם שפטים. אחת התמונות שנחרתו בזיכרון היא של שוטר שפשט את מדיו ונמלט בתחתונים מההמון. קטמנדו עלתה באש. אין גרוע מכעסו של הרגוע.
המפגינים יידו אבנים, חזיזים ובקבוקי תבערה – והמשטרה הגיבה בצעדים עולים של אלימות: גז מדמיע, רימוני עשן, זרנוקי מים וכדורי גומי. בסוף הוכנסו גם מחסניות של כדורים חיים לרובים. היו הרוגים ומאות פצועים, ועוד מאות שנעצרו בברוטליות על ידי הרשויות. אבל המפגינים לא עוצרים לרגע, הם לא רואים בעיניים.
"בשלב הזה", משחזר בראיון ל"7 ימים" טרזין צ'דקאריי, סטודנט בן 19 למדעי המחשב מנפאל, "אנחנו יודעים שאין לנו מה להפסיד, רק את המדינה והעתיד שלנו. אבל אף אחד מאיתנו לא תיכנן שזה ילך לאיפה שזה הלך. תיכננו הפגנה שקטה, רק להוציא קצת כעס מהגוף".
בעקבות המחאות בנפאל, ראש הממשלה הודח מתפקידו ונמלט מהמדינה, והצבא הבריח את הפוליטיקאים והקצינים הבכירים למחנה מבודד, שממנו הם לא היו יכולים ליצור קשר עם העולם החיצון. לראש ממשלת המעבר נבחרה בהצבעה דיגיטלית בדיסקורד סושילה קראקי, נשיאת בית המשפט העליון לשעבר בת ה-73, לוחמת ידועה בשחיתות. גם הפרלמנט פוזר ונקבעו בחירות חדשות למרץ 2026.
שלושת ימי המחאה בנפאל הם שיאם של מחאות דור ה-Z, אלה שהופכות אותו ל"דור המחאה". אחריהם, המחאות המשיכו בוויראליות לכל פינה באסיה, באפריקה, באמריקה וגם למדינות באירופה. בכל מדינה הטריגר שונה, אבל שורשי הזעם דומים.
המחאות בנפאל נחשבות לכאורה להצלחה, אבל במבט לאחור, רבים מהמשתתפים מצטערים על האלימות שהייתה בהן, ולא מבינים כיצד התפוצצה בממדים האלה. שם, ובמדינות נוספות שבהן דור ה-Z יצא למחות, תוהים אם משהו באמת יכול לשנות או להשתנות.
× × ×
הפעם הראשונה שדור ה-Z עלה לכותרות במסגרת המחאות הייתה בבריטניה ב-2010. מספר צעירים, בהם תאומים בני 11, נעצרו בצורה בלתי חוקית על ידי המשטרה במהלך מחאות שהיו בממלכה. שנתיים מאוחר יותר נהרג מפגין בן 15 במחאות שהיו בגאזי פארק שבטורקיה, הוא נפגע בראשו ממכל גז שירה שוטר. ב-2015 תלמידי יסודי ותיכון השתתפו בהפגנות שהציפו את פרו. שנתיים לאחר מכן, ילידי השנתונים האלה השתתפו בהפגנות בפרגוואי וברוסיה, אבל עדיין כמזדנבים למחאות של אחרים, לא מובילי המחאה.
ב-2018 התחילו התארגנויות וקבוצות בינלאומיות, שרוב חבריהן הגיע מדור ה-Z. הקבוצה הבולטת ביותר הייתה "שישי לעתיד", שהובילה שביתות תלמידים בדרישה מהממשלה פעולה למען שינויי האקלים. מי שהובילה את המחאה הייתה גרטה טונברג משוודיה, אך היא יצאה מהר מאוד מגבולותיה למדינות רבות ברחבי העולם.
בתקופת הקורונה, דור ה-Z עבר לדגירה חברתית. בתקופה הזו הם העמיקו את הידע שלהם בטכנולוגיה, בשימוש בה, ובעיקר בכוח העצום שטמון בה כדי לשנע רעיונות ובני אדם. את היציאה מהמגפה ליוו מלחמה במזרח אירופה, מצב מדיני לא ברור ומשבר כלכלי שהשפיע על יוקר המחיה והאפשרות למצוא מקום עבודה. זה היה רק עניין של זמן עד שכל העניין הזה יתפרץ.
זה התחיל בתאילנד, בתחילת 2020, ושנתיים לאחר מכן הפילו מפגינים מדור ה-Z את הממשלה בסרי-לנקה. המחאות הגיעו גם לאיראן, ומשם בסוף 2024 גם לבנגלדש וקניה. השנה הייתה שנת השיא של מחאות דור ה-Z עם הפגנות במוזמביק, מונגוליה, טורקיה וסרביה. אחרי ההצלחה הגדולה בנפאל, ההפגנות הגיעו גם לאינדונזיה, מדגסקר, הפיליפינים, מרוקו, מקסיקו ופרו.
צעירי מדגסקר, מדינה שבה הגיל הממוצע הוא 21, יצאו לרחובות בדרישה לשינוי אחרי לא מעט משברים. מחסור חמור באספקת המים, שירותי חשמל מקוטעים שגרמו להפסקות חשמל גם במקרי חירום, והארומה של ערימות הזבל שלא פונו בשילוב מי הביוב השתלטה על הרחובות. כמו במקרים קודמים, גם הפעם היו הפגנות אלימות, שנענו באלימות גדולה יותר מצד כוחות הביטחון. בסופו של דבר, באוקטובר הצטרפה למפגינים יחידת עילית צבאית שחצתה את הקווים. בדיוק אותה יחידה שעזרה לנשיא אנדרי רג'ואלינה לחזור לשלטון – חרצה את גורלו, הוא הודח ונמלט.
במרוקו ההחלטה לצאת לרחובות הייתה לאחר ששמונה נשים הרות מתו בבית חולים בעיר אגאדיר. קולקטיב Z-212 (כמו הקידומת הטלפונית של מרוקו) שינע עשרות אלפי מפגינים למחאות בכל רחבי הממלכה, שהתלוננו על הזלזול בשירותים ציבוריים ואי-השקעה בתשתיות במדינה, בעיקר בחינוך ובבריאות. רבים מהמפגינים נשאו שלטים שנשאו את הכתובת "כן לבריאות וחינוך, לא לכדורגל", כדי למחות על ההשקעה העצומה בשיקום ובניית אצטדיונים במיליארדי דולרים לקראת גביע אפריקה לאומות והאירוח המשותף של אליפות העולם בכדורגל ב-2030.
ההמונים בפרו יצאו למחות אחרי הניסיון לחוקק חוק פנסיה, באינדונזיה הם דרשו לטפל ביוקר המחיה ובטורקיה הפגינו מאות אלפים במחאה על מעצרו של ראש עיריית איסטנבול, שאיים על מנהיגותו של ארדואן. ההפגנות באנקרה איחדו בין הורים שהפגינו ב-2013 לילדים שיצאו השנה לרחובות.
במקסיקו יצאו מאות אלפים לרחובות במחאה על היעדר תחושת הביטחון, הפרוטקשן שגובות כנופיות מעסקים רבים במדינה והשתלטות הקרטלים על שכונות וערים רבות. הטריגר להפגנות היה רצח של ראש עיר בשם קרלוס מאנזו, שהקים את תנועת הסומבררו, הכריז מלחמה על הקרטלים ואף הציע פרסים כספיים לאנשי כוחות הביטחון שיחסלו שכירי חרב שלהם.
הטריגר שהניע את ההמונים בסרביה להגיע לעיר הבירה בלגרד למחאה שנמשכה שבועות, היה תאונה בנובמבר 2024 שבה התמוטט גגון של תחנת רכבת בעיר נובי-סאד והרג 16 אזרחים. אבל זה היה רק הטריגר. תחושת המיאוס מהמנהיג ששולט זמן רב ומוביל את המדינה לאוטוקרטיה נטולת מוסדות שיפוטיים ותקשורתיים עצמאיים, ונסיגה הולכת ומתמדת של זכויות הפרט וחופש הדיבור היו הסיבות האמיתית להפסיק לחשוש מכוחות הביטחון ולצאת להפגין ברחובות. גם במערב אירופה יצאו דור ה-Z להפגין, למשל בשווייץ ואיטליה, אבל ההפגנות האלה עסקו בעיקר במלחמה בעזה.
מדובר בצונאמי של הפגנות, חוצה גבולות ושפות, בשרב ובקרה. במדינות שדבר לא מאחד ביניהן, מלבד דמוגרפיה עצומה של אנשים צעירים שמרגישים מוזנחים, שאף אחד לא מאזין למה שמפריע להם ומדאיג אותם. צעירים שזועקים על אי-שוויוניות הולכת ומתרחבת ועל חלוקה בלתי סבירה של העושר והנכסים במדינותיהם, על הנפוטיזם של הבכירים והשליטים, ועל השחיתות. המנוע מאחורי ההפגנות הללו היה תמיד קבוצות נטולות מנהיג, שרוב חבריהן שייכים לדור ה-Z. רבי-אמנים של הרשת בעידן האינטרנט שאליו נולדו, עם אלרגיה לדורות מבוגרים מהם, לשרים, מנהיגים ומקבלי ההחלטות.
גם לאחר שמאות מפגינים מתו במחאות השונות, בניסיונות הדיכוי של השלטונות, זה לא מנע מצעירים במדינות אחרות לצאת ולמחות. "אנחנו דור הטכנולוגיה והאינטרנט. הרשתות החברתיות נותנות רעיונות והן מידבקות והופכות את הכל לבר-חיקוי", מסביר צ'דקאריי. "אנשים הסתכלו עלינו כדור של בטלנים שמבזבז את הזמן שלו מול סרטונים או מעלה קליפים חסרי משמעות לטיקטוק. אני חושב שהצלחנו להפתיע את כולם, אבל לא הייתה לנו ברירה. כל הצינורות המוסדיים חסומים ואטומים עבורנו, ולכן המוצא הלוגי היה לצאת לרחובות. וברגע שזה הצליח בבנגלדש ובנפאל, אנשים הסתכלו עלינו כדי לקבל השראה".
× × ×
יש סמל פיזי אחד שמאחד בין כל ההפגנות בכל המדינות: דגל שחור ועליו עצמות וגולגולת מצחקקת בהגזמה, כשעל ראשה כובע קש מעוטר בסרט אדום. הסמל לקוח מקומיקס יפני בשם ONE PIECE, שפופולרי באסיה כמעט כמו "הארי פוטר" במערב. הקומיקס מספר על הפיראטים “כובעי הקש" ומנהיגם מונקי די לופי, שחולם להיות מלך הפיראטים. כבר 29 שנים שהם עוברים ממקום למקום כדי להילחם במשטרים מרושעים ואליטות מושחתות, כדי להעניק חופש לעצמם ולתושבים.
הדגלים הללו מונפים בכל ההפגנות של דור ה-Z, בין היתר הונפו על חורבותיו של בניין הפרלמנט השרוף בנפאל. לדברי מפגינים רבים, הדגל מייצג את הערכים שלהם כמו מלחמה באליטות, שוויון, מאבק בגזענות, דיכוי וניצול ותמיכה בחברות וחופש. במהלך ההפגנות באינדונזיה, הנפת הדגל הייתה עילה למעצר, ואחד המחוקקים במדינה טען שמדובר באקט של בגידה.
"אבל יש עוד דברים שמחברים ביניהם", אומר אלברטו מטנגה, מהמכון הבינלאומי לקידום הדמוקרטיה והסיוע בבחירות בשטוקהולם. "מדובר באזרחים גלובליים בעולם דיגיטלי, שמחוברים בחלל משלהם, ולדורות הזקנים אין גישה וידע עליהם, ובעיקר אין להם שום שליטה על מה שמתחולל שם. המהפך שקרה בשנה האחרונה זה היכולת שלהם להפוך אי-שביעות רצון דיגיטלית ליציאה מאזור הנוחות של נטפליקס וספוטיפיי, ולצאת להפגין בעולם האמיתי. הם גם מדלגים על אמצעי תיווך כמו מפלגות או ועדי עובדים, וגם עושים זאת בכמויות ועוצמה שלא מאפשרות לרשויות ולהנהגה להתעלם מהם".
אלברטו מטנגה, המכון לקידום הדמוקרטיה בשטוקהולם: "המהפך בשנה האחרונה נובע מהיכולת של הדור הזה להפוך אי–שביעות רצון דיגיטלית להפגנות בעולם האמיתי. הם עושים זאת בכמויות ובעוצמה שלא מאפשרות להנהגה להתעלם מהם"
יש עוד קווי אופי דומים בין המוחים במדינות השונות. במרוקו, אחת הארצות המתוירות ביותר באפריקה, חצי מהאוכלוסייה היא מתחת לגיל 35, אבל האבטלה של בני 15-24 נמצאת על 36 אחוזים. מדובר בייאוש לאומי, שמיתרגם לכך שחצי מהמרוקאים מתחת לגיל 35 חושבים על הגירה. את נפאל, שם הגיל הממוצע הוא 28, עוזבים מדי יום 1,500-2,000 אזרחים, כדי למצוא תקווה וכלכלה בארץ זרה. לאחת מכל ארבע משפחות בנפאל יש קרוב משפחה שחי ומשתכר בחו"ל, וההכנסות של תושביה שעובדים מחוץ למדינה ומעבירים כסף לקרוביהם מצטברות לכדי שליש מהתוצר הלאומי השנתי של המדינה. "החלום של רוב הדור שלנו הוא למצוא עבודה מחוץ לנפאל", אומר צ'דקראיי.
"במדינות רבות חיים עשרות אחוזים מהאזרחים מתחת לקו העוני. לרבים מהם אין גישה למי שתייה, לאחוזים בודדים יש גישה לתנאים סניטריים הולמים. זה פוגע בעיקר בילדים, שסובלים מרעב ומחלות כרוניות. "לא מעט מהילדים הללו נמצאים עכשיו ברחובות", אומרת הלגה קלרזון, מהמרכז לחקר אפריקה באוניברסיטת וירצבורג. "אז יש לך דמוגרפיה ענקית, שפתאום הבינה איזה כוח אלקטורלי יש לה, שחיה עם הנעל של הרשויות על הצוואר, ומצד שני היא רואה את האנשים בשלטון חיים חיי מותרות. הם מבינים שמשהו פה לא עובד ושאם הם לא יעשו משהו אף אחד לא עומד לשנות את זה. וכשהסיבות לצאת למחאה הן טרנס-לאומיות זה גורם לסולידריות והשראה חסרת גבולות. כל הנתונים הללו מכפילים את עצמם במכפלות שאנחנו לא מכירים מההיסטוריה בגלל הרשתות החברתיות והנטוורקינג שהן מאפשרות".
"לפי הפורום הכלכלי של נפאל", אומר צ'דקאריי, "עשרת האחוזים העשירים בנפאל מחזיקים בפי 26 מההון של 40 אחוז מעניי המדינה. אז כשבן של פוליטיקאי בכיר מעלה לאינסטגרם סלפי כשהוא מוקף בתיקים של לואי ויטון, בזמן שלנו אין מה לאכול, ברור שנכעס. וברור שכשהרשויות מזלזלות בנו וקוראות לנו מאוננים דיגיטליים, מתישהו נבין שזה לא יכול להישאר רק במרחב הדיגיטלי".
יש עוד הרבה מספרים ונתונים שמציבים באור אפל את הדורות שקדמו לדור ה-Z, כמו המילניאלים, שפשוט לא עשו דבר מול אי-הצדק הזה, הרעב והמשכורות שנשחקות מול המחירים שעולים. "הם לא עסוקים בבעיות של שפה מגדרית", מעירה קלרזון בציניות. "הם בהישרדות יומיומית. הם פוחדים מהעתיד. אבל כשאנחנו במערב מדברים על העתיד, אנחנו מדברים על הפנסיה שלנו. הם מדברים על העתיד של מחר, מה יהיה לאכול. אנחנו מדברים על בעיה אקלימית והם חיים בשיטפונות, רעידות אדמה ועוד אסונות שהם משבר האקלים בפועל".
לצד מדינות במצב סוציו-אקונומי נמוך, יש גם מדינות עם נרטיב שונה שמדגישות עוד יותר את הנואשות של דור ה-Z. קחו את קניה, לדוגמה, מדינה עשירה שנחשבת כבר שנים כעוגן של יציבות ולאידיאל של מדינה אפריקאית, שחצי מאזרחיה מתחת לגיל 20. מדינה שקשורה למערב, ועמדה לצידו נגד רוסיה במלחמה באוקראינה.
ועדיין, המונים יצאו לרחובות אחרי שהממשלה איימה להטיל מסים כבדים יותר על התושבים. גם שם כוחות הביטחון הגיבו באלימות. המודל הקנייתי הוא גם אחד היחידים שבהם המפגינים יצאו בקריאות נגד מדינות המערב, בגלל אי-השוויון, השחיתות ואי-היכולת שלהם להתברג במעגלי העבודה ולחיות בכבוד. אחת הסיבות למצבה הכלכלי הטוב של קניה היא ההלוואות העצומות שקיבלה מקרן המטבע העולמית, שדורשת מהמדינה להחזיר אותן. וכך הממשלה פועלת בתנועת מלקחיים: יד אחת מטילה מסים כדי לייצר הכנסות ולשלם את החוב, יד שנייה עוצרת את ההשקעות בתשתיות.
דבר נוסף שמייחד את קניה זה שהיא בנתה גולם שכעת קם עליה. בעשורים האחרונים היא העניקה חינוך חופשי למאות אלפי אזרחים. כעת חיים בה מאות אלפים עם חינוך והשלכה ומיומנויות גבוהות של שליטה באינטרנט ויכולותיו – בלי שיש להם שום שימוש במיומנויות הללו או בהשכלה שרכשו.
לאפריקה יש כיום את האוכלוסייה הצעירה ביותר בעולם, הגיל החציוני ביבשת הוא 19. במציאות של היום, אין אף ממשלה שמסוגלת לקיים את ההבטחה שלה לספק עבודה לדמוגרפיה הצעירה העצומה. התוצאה היא אכזבה, מרירות, ייאוש, עזיבה, וכן, גם מחאות.
× × ×
הקורונה, כאמור, הייתה תקופת הדגירה של ההפגנות הללו. אנשי דור ה-Z היו בזמן קריטי מבחינת חיי החברה שלהם. בסופו של דבר, הם חוו חוויה סוציאלית גלובלית שכללה מוות המוני. הם נאלצו להקריב והרגישו שהם לא מקבלים מאומה עבור ההקרבה הזו.
פרו, למשל, חוותה את שיעור התמותה הגבוה בעולם בקורונה וב-15 במרץ 2020 הוכרז עוצר בכל המדינה. לפי דיווח של הבנק העולמי ב-2023, חלה ירידה עצומה ברמת החינוך והלימודים, שהיתרגמה ותיתרגם בעתיד לירידה חדה בהכנסות. לפי אותו דוח, המגפה מחקה עשור של התפתחות חברתית. גם משבר האקלים מכביד עליהם פסיכולוגית. לא רק שהם חווים אותו ברמה האישית, אלא הם גם חשים שהדור שלהם יישא בתוצאות המשבר שלהם ושהדורות שקודמים להם מזניחים את הנושא.
בכל המקרים המשטרים הקיימים השכילו להאשים במהירות את המפגינים באלימות שיצאה מכלל שליטה. אבל האמת היא שדור ה-Z ניסה לשמור על הפגנות שקטות ולא אלימות. אבל אל ההמונים שהוציא לרחובות הצטרפו טרמפיסטים מהימין הקיצוני, או מונרכיסטים במקרה של נפאל, שניסו להדליק את הרחובות. מפגיני דור ה-Z טענו שהמנהיגים גרמו בכוונה לעלייה התלולה באלימות כדי להצדיק את האלימות הקטלנית שבה נהגו כוחות הביטחון במפגינים.
"צברנו אומץ", אומר צ'דקראיי כשהוא מראה דרך מסך הזום תמונות גרפיטי של נעל ספורט של אדידס, נעל גבוהה לבנה עם פסים שחורים מוכתמת בדם. הגרפיטי הזה נמצא על קירות, גשרים ובניינים רבים בנפאל ומסמל את מותו של פראקאש בוהרה, שנורה למוות בפתח בניין הפרלמנט במהלך ההפגנות.
טרזין צ'דקאריי, סטודנט בן 19 מנפאל: "הסתכלו עלינו כדור של בטלנים שמבזבז את הזמן מול סרטונים בטיקטוק, והצלחנו להפתיע את כולם. לא הייתה לנו ברירה, המוסד חסום ואטום עבורנו. כשהצלחנו, בשאר העולם קיבלו השראה"
"ההצלחות בבנגלדש, אינדונזיה, מדגסקר ונפאל הגבירו את האומץ. רצינו עוד, רצינו הכל חדש, רצינו להפגין ביום הראשון עד שלוש בצהריים ושרנו בוב דילן וביטלס, ופתאום הלכו הרפורמות שלנו. מישהו חטף את ההתקוממות שלנו והכתים אותה בדם של החברים שלנו", מוסיף צ'דקאריי.
השאלות שהוא מעלה מלוות לא מעט בקרב המפגינים בני דור ה-Z. "אתה מסתכל אחורה על מאות ההרוגים ושואל האם זה היה שווה את זה? האם באמת הצלחנו לשנות משהו מבני? השגנו משהו? יש הרבה סימני שאלה, בעיקר בגלל האלימות הברוטלית והשריפה של סמלים לאומיים", הוא משתף. "הייתה לנו החלטה לא מודעת לא להקים הנהגה, כדי שלא יוכלו לחסל אותנו על ידי חיסול ההנהגה, אבל ברגע שהצלחנו לא היה אף אחד שייצג אותנו מול הרשויות וידרוש את הדרישות שלנו. זה שאין לנו מפלגות יפגע בנו בבחירות ויחזיר את אותם האנשים לשלטון".
באופן טבעי, צד'קאריי וחבריו מסתכלים עכשיו אחורה למחאות האביב הערבי ב-2010. "שאלנו את עצמנו מה יצא משם? מתו אנשים שיצאו לרחובות כדי להיאבק על חיים יותר דמוקרטיים ויותר הוגנים, אבל מה הם השיגו? זאת מחשבה איומה והכרה מדכאת, שאולי כל הצעירים הללו מתו סתם. אתה מסתכל במראה ואומר 'אוקיי, ככה וככה הרסת, אבל יצאת לרחובות כדי לבנות'. אתה מנסה להבין מה הפתרון ומתחיל לקלוט שאין. אין מספיק מקומות עבודה לכל הצעירים שיוצאים למעגל העבודה. אז הצלחנו לשנות, אבל שום דבר לא השתנה. רצינו תקווה וקיבלנו מכות".
לדור ה-Z אין יותר מקום לשאת בו את הכעס, ולדור הוותיק אין יכולת למצוא דרך ללב שלהם, לדבר איתם, לקחת מהם קצת מהמשא הכבד של כעס וייאוש מהמולדת. יותר ויותר צעירים ברחבי העולם לא רוצים דיבורים, אלא אוכל. הם לא רוצים כדורי גומי, אלא תקווה, משהו להיאחז בו. הם מפנימים שכבר לא יוכלו לשנות, אבל לא להגיע להפגנות זה דבר שלא בא בחשבון עבורם. אין להם מה להפסיד, חוץ מאת המדינה.
