1. אנחנו רואים את חוק הגיוס שמנסים להעביר בכנסת ומתביישים. אנחנו מתביישים בשביל החרדים. אנחנו מתביישים בשבילם כי הם אמורים היו להיות אלה שמובילים מהלך אמיתי להשתלבות בצה"ל. הם הרי ראו מאות אלפי ישראלים עולים על מדים ומגינים על הארץ הזו, והיו צריכים לבוא מעצמם ולהגיד - אנחנו רוצים להשתתף. זה כל כך מתבקש, כל כך פשוט וכל כך מוסרי. הם היו צריכים להתייצב כבר ב-8 באוקטובר בלשכות הגיוס ולשאול “במה אנחנו יכולים לעזור”. זה היה הדבר האנושי והברור כל כך אחרי הטבח, וזה פשוט לא נתפס שהם נשארו בשלהם. רמת הניתוק וחוסר האכפתיות שהם גילו בשעה הקשה ההיא, היא כתם שלא במהרה יימחה.
2. אנחנו רואים את חוק הגיוס שמנסים להעביר בכנסת, ומתביישים. אני מתבייש באופן אישי בשמה של האם השכולה שכתבה לי הודעה כמה ימים לפני יום ההולדת של בנה שנפל. הילד נהרג בעזה, והיא מבקשת שכשאפרסם את דבר יום הולדתו, כפי שאנחנו עושים מדי יום עם חללי חרבות ברזל, לא אצרף את התמונה שפורסמה בתקשורת ביום מותו, אלא תמונה אחרת שיותר מייצגת את מי שהיה. זה קורה לפעמים, שביום נפילת החלל מתפרסמת תמונה והיא מתקבעת בכל החדשות, אבל המשפחה, כחלוף הלם הימים הראשונים, מנסים לשנות את התמונה למשהו משלהם. עכשיו תחשבו על אמא אוהבת שמבקשת לעשות חסד אחרון עם הילד שלה שיצא להילחם ולא חזר, וטורחת לשלוח תמונה טובה שלו, עם החיוך שכל חבריו זוכרים כל כך טוב. כמה מעט היא מבקשת. כמה מעט נותר לה מבנה. והיא מתנהלת בחייה בהכנעה ונאבקת מדי יום לקום מהמיטה, מהמועקה שלופתת את ליבה, מהגעגוע שמכאיב לה פיזית בכל הגוף, היא מנסה בכל זאת לצאת, לעבוד, לבלות, למרות שלפעמים הכל נראה כל כך טפל. והנה בזמן שהיא שותתת דם, בכנסת, שמתנהלת כמו יקום מקביל, דנים בדרך שבה יוכלו לפטור את צעירי המגזר החרדי מלשאת בנטל.
3. אני רואה את חוק הגיוס שמנסים להעביר בכנסת, חוק שיפטור עשרות אלפי צעירים משירות צבאי, ומתבייש בשם פצועי המלחמה. הם חולפים בראשי: אלה שפגשתי בשיקום חסרי איברים. פגועי הראש שמשפחותיהם סיפרו לי שבניהם הפצועים ישמחו שאגיע, ובאתי ולא הייתי בטוח אם תרמתי משהו בביקור, אם הפצוע באמת זיהה אותי, ומה באמת השתקף מעיניו. אני חושב גם על אלה שנפצעו באופן שנראה לי קל, אבל הנה, חלפה שנה והם מעדכנים אותי על עוד ניתוח ועוד הליך רפואי, ושהם עדיין רחוקים מלשוב להיות מה שהיו. אני חושב על הלוחם שהתקשר אליי מהפיליפינים לבקש עזרה. התפרים בבטן נפתחו לו בצלילה, הוא סיפר לי. הוא חשב שהוא כבר בריא לגמרי, אבל קיבל תזכורת כואבת לגופו שנשבר מטיל נ"ט שהתפוצץ מטר לידו. ויש את הקטועים והמושתלים, את אלה שאיבדו את הראייה או השמיעה, ואלה שכבר חודשים ארוכים צריכים להגיע לשיקום כמה פעמים בשבוע. חייהם נעצרו אי שם בחאן-יונס ומאז הם במאבק בלתי נגמר להשתקם. וכל אלה ששילמו בגופם מחיר כה כבד רואים איזה מאמץ מטורף נעשה כדי שבני גילם מהמגזר החרדי לא יצטרכו לשאת בנטל, לא ייטלו חלק בהגנה על הארץ הזו.
4. אנחנו רואים את חוק הגיוס שמנסים להעביר בכנסת, שכולו מלא תרמיות ושקרים שנועדו לשמר את המצב הנוכחי, ומתביישים בשם הלוחמים שפגשתי בבתים מאזנים. בחורים צעירים שיצאו למלחמה כי קראו להם, אבל לא הצליחו לחזור לחיים. הפוסט-טראומה שלהם כל כך חריפה, המראות שראו חרכו את נפשם באופן כזה שאין להם יום ואין לילה. הם לא הצליחו לחזור למי שהיו. לא מסוגלים לעבוד, לא מצליחים להיות שם עבור בנות או בני זוגם, עבור הילדים שלהם. הכל מפחיד אותם. אין להם מנוחה. הם נותקו ממה שהיו חייהם ועברו לגור בבית מאזן, כדי לנסות להדביק מחדש את פיסות חייהם הפזורות. פגשתי שם בחור שהיה קצין בצנחנים עם אוזניות. הוא מדבר בלחישה, נראה כצל חיוור וכעלה נידף ברוח. הוא איבד חיילים בתקרית קשה, אבל לא מרגיש שהוא ניצל. הוא סובל כל יום מחדש. אני מתפלל עבורו מאז שפגשתי אותו, ומקווה שהוא לא יודע מה קורה בכנסת, כמה מנותק השיח שם ממה שעובר עליו ועל חבריו, ששם מדברים על חנינה לנתניהו ומחלקים תקציבים לישיבות בזמן שהם נזקקים לתרומות כדי לשרוד.
5. אני רואה את הנחישות של העסקנים החרדים לסדר לעצמם עוד כמה שנות השתמטות, ומתבייש. אני מתבייש בשבילם שגם 7 באוקטובר לא העיר אותם, לא גרם להם להבין שמה שהיה לא יכול להימשך. אני מתבייש בשם אלמנות המלחמה, חלקן אלמנות של רבנים ותלמידי חכמים אמיתיים, אנשי תורה שהבינו שהכל יוצאים למלחמת מצווה. הן חיו עם איש תורה וראו כיצד אפשר, צריך וראוי וכמה יהודי זה לשלב בין ספרא לסייפא, ועכשיו הן רואות עסקנים יושבים בכנסת ובשם התורה שהאיש שלהם למד והגה בה יומם וליל מתעקשים לצאת מן הכלל. והן לא מבינות למה הן איבדו הכל ואחרים לא מרגישים לא נעים, לא משפילים מבטם, לא מתביישים בפניהן. אני מתבייש בשם הגולנצ'יק מגדוד 13 שהראה לי קבוצת ווטסאפ שבה מתוך 33 חברים נותרו 18. חברי הקבוצה נפלו בשבת ההיא, חלקם המשיכו להילחם ונפלו אחר כך. אני חושב על אדם צעיר שאיבד כל כך הרבה חברים, ומקווה שהוא פשוט לא עוקב אחרי מה שקורה בכנסת, ואיזה מאמצים עושים, למרות כל מה שהוא וחבריו עברו, כדי שאחרים יוכלו להמשיך להשתמט בזמן שהוא מחרף נפשו בהגנה על ארצנו.
