הוא עומד בדלפק בית הקפה של משפחתו שלא נסגר אפילו ליום אחד. המלחמה מעולם לא הגיעה לכאן. "כשאסד נפל חשבנו שהכל ייפול עלינו, שהכל יקרוס. שיהיה כאן טבח. אבל שום דבר מזה לא קרה", מספר אחמד אל-רבט (32). כדי להימנע מגיוס לאחר שסיים את לימודיו עשה תואר שני, אחר כך השלים דוקטורט, ואז דוקטורט נוסף. ובכל הזמן הזה מעולם לא מתח ביקורת על אסד.
"אבל עכשיו אני מסתכל סביב, והאמת היא שהדבר היחיד שאיבדנו זה זמן: הכל בהריסות, הכל קרס. סוריה נשארה תקועה אי שם בשנות ה-70. אני שואל את עצמי למה סבלנו כל כך הרבה הרוגים, כל כך הרבה אכזריות? על מה הגנו?
"להסתכל סביב זה קשה", הוא מסכם, "אבל קשה אפילו יותר להסתכל פנימה".
בית הקפה אל-נופארה ניצב בפינה הכי אינסטגרמית בדמשק כבר למעלה מ-300 שנה. מתחת למסגד בית אומיה. זו פינת הסלפי, הספוט של המשפיענים, של עיתונאים, של חברים שבאים לשבת על בירה קוסמופוליטית על רקע הרחובות העשויים אבן בהירה, חלונות מקושתים, פנסי ברזל, יסמין פורח.
הפינה הזו נראית בדיוק כפי שנראתה תחת משטרו של אסד, אבל מסביב לה זו כבר דמשק אחרת, עם שעתיים של חשמל ביום, כשזה מתאפשר, ומאפיות עם תורים ארוכים ללחם מסובסד.
בשווקים של דמשק כבר לא מוצאים בדים, זהב ואם הפנינה, אלא חפצי נוי תוצרת סין. השטיחים שמצילים מהשמש הם יריעות יוטה עם לוגו של האו"ם. קודם לכן שימשו כבדי אריזה לסיוע ההומניטרי.
הלירה, המטבע המקומי, כל כך חסרת ערך ששטרות הכסף לא נספרים - הם נשקלים. בתחנות הדלק תמצאו רק מכלי סולר ומשפך. אפילו האזורים שבהם התגורר המעמד הגבוה נראים במציאות החדשה בדיוק כמו כל אזור אחר, עם בנייני דירות גבוהים וצנועים שמזכירים פרברים סובייטיים.
במקום שכונות שלמות של האליטה, פה ושם שזורים בתי עשירים. שערים אוטומטיים שמאחוריהם מציצים אליך רכבי מרצדס ומזראטי יוקרתיים. ואז, ברגע שאתה פונה בחזרה לרחוב, אתה מוקף בבתים רעועים, קוצים ובטון. אלו ככל הנראה בתיהם של מקורביו של אסד, הנשיא המודח.
× × ×
שנה בדיוק עברה מאז 8 בדצמבר 2024, התאריך שבו אסד נעלם, ללא מילה, ומצא מקלט במוסקבה. דמשק בתקופה שאחרי לכתו עדיין מבולבלת ומזועזעת, מחפשת משמעות. וזה נכון לעיר כולה - גם דמשק שתמכה באסד, וגם זו שהתנגדה לו.
"יותר טוב עכשיו, בטח. אבל לחיות כאילו כלום לא קרה לצד אלה שעצרו, עינו, הרגו אותך, זה לא קל", אומר ג'מאל מוסא, בן 56. הוא תמיד מתח ביקורת על אסד, ועכשיו תומך באחמד א-שרע, הנשיא החדש, איש אל-קאעידה לשעבר, שלובש עכשיו חליפה ועניבה. טרוריסט שהפך לאדם שהעולם חפץ בקרבתו ובהצלחתו.
כמו בעליו של בית הקפה, גם מוסא מרגיש אבוד. הוא בעל מוסך, וכאשר נזרק לכלא בגלל התנגדותו למשטר הקודם, אחד מהאנשים שעינו אותו היה גם אחד מלקוחותיו. "באופן אינסטינקטיבי, אתה רוצה צדק. לא נקמה, אלא קצת צדק. קצת יותר החמרה כלפי נאמניו של אסד שעדיין כאן, במיוחד כלפי אנשי העסקים, שעבורם המלחמה הייתה עסק לכל דבר ועניין. מהם לא הוחרם דבר".
אבל הפנים הם קדימה, לשלום.
"נכון, ושלום דורש גם פשרות. במיוחד במדינה שכזו. מדינה שבה כולם חמושים. ב-1945, גם איטליה לא ירתה למוות בכל מי שהיה קשור למוסוליני".
ויש עוד נושא אחד שמעיב על חייו החדשים. "מעל הכל, קשה לי להבין שלמרות הכל, אחמד א-שרע בשלטון רק משום שלפתע העולם החליט שאסד כבר לא הנשיא המתאים לסוריה. לא לסורים - לסוריה. בגלל התפקיד שסוריה ממלאת או אמורה למלא במאזן הכוחות שלאחר המלחמה בעזה. מחר, העולם עלול להחליט שאחמד א-שרע כבר לא הנשיא המתאים. אנחנו לא נחשבים בכלל.
"האם זו הסיבה שהכל נהרס? שספרנו יותר מ-600 אלף הרוגים, 14 מיליון פליטים, ומה השגנו בסוף?" הוא שואל, "נכון, אסד הובס - אבל האם אנחנו באמת ניצחנו?"
בינתיים, א-שרע זוכה גם באמונם של הספקנים ביותר. ב-13 במרץ אומצה בסוריה חוקה זמנית. ב-5 באוקטובר, על אף מגבלות רבות, נבחר פרלמנט חדש. ומאז 18 בנובמבר מתנהל גם משפט על טבח העלווים באביב שעבר: ניסיון התקוממות של נאמני אסד שדוכא בפשיטות מרחוב לרחוב, וגבה 1,426 קורבנות. א-שרע הבטיח שהחוק יהיה שווה לכולם - וקיים: מתוך 14 הנאשמים, מחצית משתייכים לכוחות הביטחון שלו.
ומעל הכל, קיימת ההכרה הבינלאומית. א-שרע כבר ביקר באו"ם, ובהמשך זכה להיות הנשיא הסורי הראשון אי פעם שזוכה להזמנה לבית הלבן ולנשיא ארצות-הברית. טראמפ גם הסיר את הסנקציות מעל סוריה, וא-שרע יכול להתהדר בהישג כפול: הוא זכה לא רק באמון, אלא גם בהבטחה להשקעות עתידיות.
בסוריה של היום, שבה 90 אחוז מהאזרחים נמצאים מתחת לקו העוני - הזרמת כסף למדינה נמצאת בעדיפות עליונה. אבל ההבטחות הללו לא תמיד מרגיעות את התושבים. "האם השיקום באמת יועיל לכולם?" תוהה האדי סייף (28), שעובד במתפרה של דודו, "או שיהיו לנו מיליארדי דולרים מההשקעות, אבל הם יתבזבזו או ייגנבו? והאם יהיה לנו, האזרחים, מקום רק כבנאים ושליחים?"
כמו 780 אלף סורים נוספים, סייף שב לסוריה אחרי נפילת אסד. כמו רבים אחרים, החזרה שלו מלווה בסימן שאלה. לפני השתקעות סופית הוא רוצה לוודא שהדברים יתייצבו. "אין תוכנית שיקום", הוא טוען, "א-שרע ביקש השקעות, לא סיוע ותמיכה, והוא צודק, אנחנו לא קבצנים. אבל המגזר הפרטי הוא המגזר הפרטי. וסוריה, כמו עזה, כמו אוקראינה, תהיה מגנט לספקולנטים, מהמרים בשוק ההון".
ואכן בין הפרויקטים השאפתניים הראשונים מתוכננת מרינה בלאטקייה, עם מזח ליאכטות ופרויקט בנייה של 60 גורדי שחקים במרכז דמשק ו-20 אלף דירות למכירה, שעלותם מוערכת ב-2.8 מיליארד דולר.
× × ×
דוויילה, האזור הסמוך לעיר העתיקה, הוא אולי זה שמתאר בצורה הטובה ביותר את דמשק של היום. לכאן, בין הבניינים הנמוכים, בני שלוש וארבע קומות, מגיעים הסורים מכל רחבי המדינה בחיפוש אחר טיפת מזל. יש כאן סונים, עלווים, נוצרים, חילונים, דרוזים. וכשמקשיבים להם, אי-אפשר לדעת מי הוא מי.
בעוד שדמשק שנבנתה ב-24 שנות שלטונו של אסד, היא ברובה עיר של כבישים בעלי ארבעה נתיבים, מעברים תת-קרקעיים וגשרים, עיר שבה אתה הולך והולך ולא פוגש אף אחד - בדוויילה אתה רוכב על אופניים, ומיד מרגיש בבית. אין מוכר בחנות כלי כתיבה שלא ייתן לך עט במתנה. אין ירקן שלא יעניק לך תפוח.
"סוריה תמיד מנותחת במונחים עדתיים, אבל בסופו של דבר, זה הספר זה שמסביר הכל", אומר לי מוכר ספרים ומצביע על ספרו של מרקס, אבי הקומוניזם. "החזית האמיתית היא בין הכלולים לבין המודרים". אבל בדוויילה כולם אותו דבר. כולם עניים.
וכולם גם מותשים מהמלחמה. הם לא מפחדים האחד מהשני, האנשים היחידים שהם מפחדים מהם - כולם - הם הג'יהאדיסטים, הלוחמים זרים, שלא רוצים, וגם לא יכולים לעיתים קרובות, לחזור לארצות מוצאם.
"אי-אפשר לטעות באלה", אומר ח'לדון אל-בטאל (38), אחד הבלוגרים הידועים בדמשק. "הם גרים באידליב ובראקה, ומגיעים לכאן בסופי שבוע, כל אחד עם כמה נשים, כולן לבושות בשחור, עטויות בניקאב (הרעלה המסורתית שבה יש רק חריץ לעיניים - פ"ב). וכולם זזים הצידה, לא מתקרבים אליהם.
"הם לא סתם זרים, למעשה. יש כאן הרבה מיליציות שאינן תחת שליטת הממשלה, והן בכל מקום. א-שרע מנסה להשקיט אותן ולהציב את המפקדים שלהן בתוך כוחות הביטחון הרשמיים של הממסד".
אבל העימות הפנימי בין התושבים הסונים בלתי נמנע. "זה או שאתה יוצר את סוריה שהסורים רוצים, מודרנית, פתוחה, רב-תכליתית", ממשיך אל-סטאל, "או שאתה יוצר את סוריה של הג'יהאדיסטים. לאף אחד אין אשליות. זה עדיין לא שלום: זו רק הפסקת אש".
הוא מצלם את כנסיית מר אליאס, שנהרסה במתקפת דאעש. 5,000 גברים עדיין נלחמים בשורות ה"מדינה האיסלאמית", סניף דאעש בתוך סוריה. הארגון עוד חי ובועט.
הנוצרים, או ליתר דיוק, מה שנותר מהנוצרים - קודם הם היו עשרה אחוזים מהסורים, ועכשיו שני אחוזים בלבד - הם מקרה קצת מיוחד. הם מרוכזים בבאב טומא, חלק מהעיר העתיקה שדומה לרומא, עם אבני ריצוף, כיכרות, מזרקות, ושורה ארוכה של כנסיות שלכל אחת קהילת מאמינים משלה - יוונים אורתודוקסים, אבל גם אשורים, קתולים, מלכיתים.
המשותף לכולם הוא הרצון לעזוב. אחרי המתקפה על העלווים במרץ, וזו על הדרוזים בסווידה ביולי, כשהצבא התערב בעימות בין דרוזים לבדואים ורק הגביר את גודל הלהבות, הם בטוחים שהם הבאים בתור. "בתקופת אסד, אם היית מתעסק בעניינים שלך לא היו לך בעיות", אומר בישוף מקומי, "בעוד שעכשיו, הסכנה אינה מה שאתה עושה, היא מי שאתה".
× × ×
ויש גם את הפלסטינים. בזמן שהעולם כולו מדבר על עזה - כאן כולם שותקים. מחנה הפליטים ירמוכ נמצא במרחק יריקה מהמרכז, בקצה רחוב ישר ורעוע כמו אלף רחובות אחרים. לפני המלחמה, 160 אלף מתוך 560 אלף הפלסטינים של סוריה גרו כאן.
הם היו משולבים בצורה מושלמת: ירמוכ הייתה יפה, כולם רצו לגור בה. אפילו הסורים עצמם. אלא שאז דאעש השתלט על המקום, ובשנת 2018, כדי להבריח את לוחמי הארגון - אסד הפציץ את השכונה והרס אותה לחלוטין. עכשיו נותרו בה רק הריסות וחורבות. כלבים משוטטים ושלד של קרוסלה עדיין חורק ברוח.
בבית הקברות של ירמוכ, איתר צבא רוסיה בשנת 2019 את שרידיו של זכריה באומל ז”ל, החייל הישראלי שנחשב נעדר מאז נפילתו בקרב סולטן יעקוב, ב-1982.
עכשיו, שיפוצניקים מאובקים מסתובבים בין בתי המחנה, בודקים את המעט שאפשר עוד לתקן. "יצרתי קשר עם כל ארגון לא-ממשלתי שיכולתי, אבל מעולם לא קיבלתי תגובה", אומר בטר תמים, בן 38, דובר ועדת ירמוכ. "ירמוכ היא כמו עזה. באופן יחסי, היו בה יותר הרוגים מאשר במלחמה בעזה. אבל זה כאילו שהיא לא קיימת. מה, אנחנו לא גם פלסטינים?"
7 צפייה בגלריה
"כאילו שהיא לא קיימת". דמשק כפי שנראית מתוך הריסות מחנה הפליטים ירמוכ | צילום: פרנצ'סקה בורי
התמונה האיקונית ביותר של המלחמה - אלפים רבים של אנשים מורעבים ורזים, עומדים בתור בשביל קצת לחם, קצת מים - צולמה כאן בשנת 2013. ירמוכ הייתה תחת מצור, והניצולים בדיוק קיבלו אז אישור מהאימאם לאכול חתולים כדי לשרוד.
אף אחד כאן לא שוכח איך יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, דחה תוכנית של האו"ם להעביר אותם לעזה ולגדה המערבית. הוא טען אז שישראל מנצלת את המלחמה כדי להיפטר מהפליטים, ואמר שעדיף לרעוב מאשר למכור את כבודו ואת זכות השיבה.
אולי זו הסיבה שלאף אחד לא אכפת מעזה עכשיו: בדיוק כמו שלאף אחד לא אכפת מירמוכ.
האני אל-מחלה (36) הוא בנו של אחד האמנים המפורסמים ביותר של ירמוכ. בעבודותיו, ציוריו ופסליו של אביו, הוא עיבד מחדש את סיפור הנכבה. כעת, במה שהיה פעם הסטודיו שלו, הוא מוכר חולצות טריקו, ספלים עם דיוקנו של יאסר ערפאת, דגמים של מסגד אל-אקצא, גרביים עם דיוקנו של בשאר אל-אסד עליהן, כדי לרמוס אותו תוך כדי הליכה.
מה אתם חושבים על חמאס, הוא הרי ישב כאן, בדמשק?
"האמת היא שחמאס מעולם לא דאג לפלסטינים", אומר אל-מחלה, "עד כדי כך שהוא כרת ברית עם איראן וחיזבאללה, בזמן שאיראן חימשה את אסד ואנשי חיזבאללה ירו כאן עלינו. ועכשיו, הם טוענים ש-7 באוקטובר היה ניצחון. שעכשיו, סוף-סוף, ישראל מואשמת ברצח עם. האם זה אמור להיות ניצחון? רצח עם?"
סוריה היא המדינה היחידה שבה אפשר לשאול את הפלסטינים "מאיפה אתה?" והם לא יענו לך ב"אני מיפו, אני מחיפה", אלא "אני מירמוכ". הם מרגישים וקוראים לעצמם סורים. הם לא רוצים לחזור לפלסטין, ולאף אחד אין את הזמן והאנרגיה לבזבז על תוכניות היפותטיות.
"החזרה לא תתרחש היום או מחר, ואי-אפשר לחיות על פילוסופיה", קוטע אותי אדם שמחפש נחושת בין ההריסות.
מה דעתך על הסכמי אברהם, על הסיכוי לנורמליזציה עם ישראל? נראה שא-שרע לא מתנגד.
"ומה ישתנה? האם סוריה תקפה אי פעם את ישראל? ערב-הסעודית, קטאר, כוויית, עיראק, האם הן אי פעם יצרו בעיות, בעיות אמיתיות? שלום כבר קיים. בשלב הנתון הזה, מה הבעיה? פשוט לחתום. למסד את מה שכבר קיים. בסופו של דבר, השאלה הפלסטינית היא פלסטינית, לא ערבית. כך או אחרת, ישראל תצטרך להגיע להסכם עם הפלסטינים. למעשה, הכל יהיה שקוף יותר כך ולאף אחד לא יהיה את התירוץ של הסכסוך עם ישראל לקדם את האינטרסים שלו על חשבוננו".
מאז שישראל הקימה מעין אזור חיץ לאורך הגבול בגולן הסורי, כניסה של כוחות צה"ל לסוריה נעשתה עניין שבשגרה, אבל הסורים נשארים רגועים מול האירוע. הם לא מאמינים שהמטרה היא לערער את היציבות של סוריה, שבסופו של דבר, משמשת כעת את ישראל כמחסום בפני איראן.
"בכל מקרה, נתניהו לא יקבל את התגובה שלנו", אומר ח'לדון אל-מלאח (42) שהיה המנתח היחיד בירמוכ במהלך המצור, "כי זה מה שהוא מחפש, לעשות פרובוקציות כדי שנגיב. כאן כולנו מומחים טקטיים. ראיתי יותר מלחמה מכל הגנרלים שלו, ומלחמה לא פותרת כלום. תסמכו עליי".
× × ×
תושבי דמשק מדברים מעט, ולעיתים נדירות מביעים את דעתם. הם פועלים לפי הנחיות. לא מתוך פחד, אלא מתוך הרגל לחיים תחת המשטר הישן.
מבחינה פיזית, העיר קיימת. אבל דמשק היא העיר ההרוסה מכולן. "סוריה עכשיו היא אלף סוריות", אומר פרנסואה אצ'קר (41) מזוואל, אחת מגלריות האמנות האחרונות בבאב טומא, "כל עיר היא אלף ערים, כי כולם חוו את המלחמה בצורה שונה. קשה לומר איך הכלכלה, איך הביטחון, האם זה טוב יותר או גרוע יותר, כי הכל תלוי במי אתה, איפה אתה נמצא".
הוא עומד מול ארמון חסן ההרוס, כמו רבים מהבניינים המפורסמים ביותר. "בתי קולנוע, תיאטראות, מגזינים - לא נשאר כלום. היחידים שנכנסים לכאן הם דיפלומטים ועיתונאים, מה שאומר שהאמנות נגמרה. בלי הסורים, היצירות האלה הן רק מזכרות. יש כאן עכשיו סוריה אחרת. ויש עוד עיר, שרק במקרה נקראת דמשק".
