גם השבוע המשכתי בחיי.
המשכתי בהם כאילו כלום.
לא עשיתי שום דבר יוצא דופן כמו, נניח, לעלות לירושלים עם לפיד בוער, לצרף אליי עוד עשרות אלפי ישראלים טובים עם לפידים בוערים, להגיע למשכן הכנסת ולעמוד סביבו עם הלפידים שלנו ולא להתפזר יותר אף פעם.
לא עשיתי שום דבר כזה.
גם לא תפסתי את הנשיא הרצוג בדש מעילו וצרחתי עליו: אתה "תשקול את זה בדרך הנכונה והמדויקת"? תשקול את זה?!
לא עשיתי שום דבר כזה – שמתחכך, בואו נודה, בגבולות החוק והדמיון הפרוע שלי – כי אני מפחד. מפחד להיות לבד בזה. מפחד להיעצר על ידי משטרה שמוכנה לכלוא לחודש מישהו שחשוד בהצתת פח אשפה. מפחד לעבור חיפוש בעירום או השפלה אחרת ללא כל סעיף אישום. מפחד להיעלם לאשתי ולילדיי.
ולכן (וגם כי הייתי עסוק בעבודה, וגם כי אני אני) לא עשיתי כלום.
ולכן כשבנימין נתניהו ביקש חנינה, וכאילו, הראש שלי התפוצץ – או איים להתפוצץ ולכן ניסיתי לא לחשוב על זה – לא עשיתי כלום.
ניסיתי לצחוק. לגחך. להגחיך. להרים ידיים בייאוש ולהגיד "אין מילים, באמת". ולעצמי חשבתי: אלוהים, קודם חשבת שזו בדיחה, כשטראמפ הציע את זה בכנסת, נכון? אמרת לעצמך: האיש ליצן וזו בדיחה. והנה, הבדיחה היא עכשיו מציאות, כי אתה חי במדינה שמישהו הופך, בכוח ממש, לבדיחה, ותנחש מה: הבדיחה כולה על חשבונך.
וזו הבדיחה הכי לא מצחיקה אי פעם.
כי האיש שהסית ופילג וסיכסך וקרע לאורך 15 שנה לא מבין איך זה שהציבור מוסת ומפולג ומסוכסך וקרוע – כאילו וואו, איך זה נהיה, לעזאזל, הדבר הזה? מאיפה זה בא? מי מילל ומי פילג? מה, זו בטח שקמה עשתה! זה ברוך קרא שקרע! זה... נו, ההיא מהחטופים, איך קראו לה?
האיש הזה באמת רוצה שפשוט נפטור אותו מהכל, נניח לו להיות ראש ממשלה לנצח נצחים ולעולם לא נתבע ממנו בדל אחריות או זיק הכרה או עשירית אשמה, מודעות או אנושיות.
ניסיתי להישאר שפוי כשזה קרה – כשהאיש הלך וביקש חנינה במשפט פלילי שטרם הסתיים – ואני גאה לספר שהצלחתי בזה. נשארתי שפוי.
בנימין נתניהו, מצידו, השיג את שלו: נשארתי שפוי, ומאות אלפי ישראלים כמוני נשארו שפויים. כלומר, שפויים מספיק כדי לא לעשות שום דבר שלא עשינו בעבר. לא הפגנת ענק, לא שביתת ענק, לא חרם צרכנים, לא כלום. כולנו מפחדים.
אז הראש שלנו כמעט התפוצץ כששמענו את זה, ובכל זאת לא זזנו.
הראש שלנו הבין שהאיש הזה, שקודם דרך עלינו (הסתה, השמאל בוגד, הערבים נוהרים), ואז ירק עלינו (מזוודות של מיליונים לחמאס ובוא נסגור את החטיבה לפשיעה כלכלית של המוסד כדי שלא תרחרח שם), ואז הפשיט אותנו (הפיכה משטרית והורדת מערכת המשפט על גחונה), ואז ביצע בנו מעשה מגונה בנסיבות מחמירות (לא אחראי ולא קשור ל-7 באוקטובר, לטבח, למוות, לחטופים, לכלום), ואז מעשה סדום (השתמטות מוסדרת בחוק למאות אלפי חרדים) ואז עוד ביקש מאיתנו שנגיד לו תודה על כל זה (ולרעייתו, גם לרעייתו), ואז, לקינוח, ביקש שנפטור אותו מכל צורך להתמודד עם השלכות מעשיו ופשוט נעניק לו אישור להמשיך לשלוט ללא כל אחריות – ובכן, האיש הזה אשכרה הלך וביקש רשמית שנבטל את המשפט שלו. את שלושת סעיפי האישום הפליליים.
בלי אשמה, בלי הודאה, בלי חרטה, בלי בטיח. שפשוט נקום ונודה: יש חוק בישראל והוא לא חל על ראש הממשלה שלה.
והראש שלנו כמעט התפוצץ כי ישראל חדלה להיות מדינת חוק. והאיש עוד דורש שנודה בזה רשמית; שנשיא המדינה בכבודו יחתום על זה. שנצא החוצה כשידינו מורמות ונגיד: בסדר, ביבי, אנחנו נכנעים; יש חוק, אתה מעליו, כלומר אין חוק, ויותר מזה: אנחנו מעריצים וסוגדים ל"מעשה של גדוּלה ענקית", כפי שצייצו, כאיש אחד, עדר חסרי החוליות שנתניהו מעסיק על תקן שרי ממשלה.
לראשונה בחיי אני מבין עכשיו איך דיקטטורות היסטוריות קמו ועלו, איך בני אדם במשטרים חשוכים פשוט נאלמו. השבוע, כשנתניהו ביקש חנינה ואנחנו המשכנו לא לעשות כלום, הבנתי
זה מה שהאיש הזה עשה השבוע – הפך את הבדיחה הכי גדולה שאפשר לדמיין למציאות – ואנחנו עשינו את מה שאנחנו עושים בדרך כלל: המשכנו בחיינו. נשארנו שפויים. לא האמנו שזה קורה, ונשארנו שפויים.
טוב שנשארנו שפויים. כי זה מאפשר לנו לשאול את השאלה הדחופה באמת: איך אנחנו ממשיכים בחיינו במדינה שהפכה לתיאטרון אבסורד, ושבה השאלה אם לחון נאשם בעיצומו של משפט פלילי על שלושה סעיפי אישום הופכת – מטעם הנשיא! – למשאל עם? לתחרות חיבורים שכולנו מתבקשים לכתוב, ובטח גם לאייר יפה, ולשלוח לבית הנשיא?
איך אני ממשיך בחיי אחרי שלראשונה בחיי אני מבין איך דיקטטורות היסטוריות קמו ועלו, איך בני אדם במשטרים חשוכים פשוט נאלמו, איך הצליחו מנהיגי כתות לגרום להמונים לבלוע רעל למענם. כי השבוע כשנתניהו ביקש חנינה ואנחנו המשכנו לא לעשות כלום, הבנתי.
זו השיטה: הקף את עצמך בטיפשים. את הטיפשים בבריונים. את הבריונים בעבריינים. את העבריינים באספסוף. ואת האספסוף אל תשכח להאביס בהסתה, שקרים, הולכת שולל, גזלייטינג, וכמובן – כמו תמיד – לחם ושעשועים, הקלות מכס וערוץ 14. זה כבר יפחיד מספיק את כל השפויים שנותרו.
אז איך אני ממשיך בחיי כאן, עכשיו שקם הדבר ונהיה?
לקח לי כמה ימים, אבל בסוף הבנתי: אני ממשיך מתוך הדבר האחד שיש לי ואין להם: ההבנה שזה לא יחזיק, ושאני לא מתכוון לוותר לעולם.
כי נתניהו בונה על הוויתור שלי. על אובדן התקווה. על הפחד. על הפיכת ישראל לאישה המוכה הזו, שגוררים אותה בשערותיה והיא חוזרת לעוד רק כי היא כבר לא יודעת אחרת, או לא מאמינה שאפשר אחרת, או מותשת ומיואשת מהסיכוי למשהו אחר אי פעם. נתניהו בונה על זה שיש חבל שאפשר למתוח עד אין סוף והוא לא ייקרע לעולם.
וזה לא יקרה, כי כמו שאמר לי השבוע ביטחוניסט בכיר: "יש במדינה הזו מספיק אנשים שברגע שיבואו ויגידו להם ברצינות 'קדימה, תארזו, אתם חוזרים לפולין', הם לעולם לא יתנו לזה לקרות ויעשו כל מה שצריך".
מה צריך? קודם כל, להתייחס לבקשת החנינה הזו כפי שהיא: בדיחה. אחר כך – להישאר שפויים. מודעים. ערים. ולעשות כל מה שצריך ואפשר וחוקי כדי לאפשר את שימור השפיות והחוק במקום שבו נעשה מאמץ אדיר להיפטר מהם. ואז – בהקדם האפשרי – בחירות. אמיתיות. כאלה שבהן רוב הציבור – זה שמבין שוועדת חקירה ממלכתית וגיוס שוויוני לכל והנהגה שלא מתעקשת על שילוב רעייתה בקבלת החלטות ביטחוניות מסווגות והתעקשות בנה לתרום, בזמן מלחמה, בחזית מיאמי, והשתמטות מכל חובה חוקית או מוסרית – מקבל החלטה ברורה.
הדבר הזה יקרה. עוד השנה.
ועד אז, תרשו לראש שלי לא להתפוצץ. דווקא בגלל שזה בדיוק מה שנתניהו קיווה שיקרה.
ואין חנינה. לא אחרי 7 באוקטובר. לעולם לא תהיה. יש רק מאבק. רק התחלנו.
