אל"מ אמיר בן דוד עמד נרגש ליד המנחת של בית החולים בילינסון, ממתין למסוק עם החטופים הראשונים שהשתחררו בעסקה שחתמה את המלחמה. כמפקד מחוז ירושלים והמרכז בפיקוד העורף, הוא פיקד על הכוחות שהתפרסו בנקודה לקראת בואם של השבים. כשנתן למסוק אישור נחיתה, הנחה אותו הטייס להורות לאנשים שעל הקרקע לשמור מרחק, כי הרוטור יוצר רוח חזקה במיוחד. "שנתיים חיכינו לרוח הזאת, זה בסדר, שתעיף אותנו כמה שצריך", ענה לו בן דוד. כבש היסעור נפתח וארבעת החטופים הראשונים ירדו. "מצד אחד לראות אותם יורדים, ומצד שני להרגיש את הרוח של הפרופלורים בפנים – זה היה עוצמתי שאי-אפשר לתאר", הוא נזכר.
לפני מספר שבועות סיים את שירותו ופרש לחיים האזרחים. במקביל החל לכתוב ספר בשם "הלב הכתום", שבו הוא מסכם את 27 שנותיו בצה"ל – רובן בפיקוד העורף. הוא מתאר בו אירועים שנטל בהם חלק – סיוע לנפגעי אסונות טבע בחו"ל (בן דוד פיקד בין היתר על משלחת פיקוד העורף לרעידת האדמה בהאיטי), שריפות ענק, חילוץ לכודים, המאבק בקורונה, מתקפת 7 באוקטובר ומבצע עם כלביא.
אף שאת תפקידו האחרון מילא במחוז ירושלים ומרכז, הפרק המרתק והמעצב בשירותו הצבאי היה כקצין העורף של אוגדת עזה בשנים שאחרי צוק איתן – התקופה שבה שיקם חמאס את כוחו והחל לגבש את תוכנית "חומת יריחו" לפלישה לישראל, בעוד הנהגת המדינה, צה"ל וקהילת המודיעין סיפרו לעצמם כי "הארגון מורתע ולא מעוניין בעימות".
אל"מ בן דוד נכנס לתפקידו שבועיים בלבד לאחר סיום המבצע, בקיץ 2014, וסיים אותו ב-2018. את רוב זמנו הקדיש לחיזוק יישובי העוטף והסביבה: בנייה ואימון של כיתות כוננות בישובים, מינוי רכזי ביטחון (רבש"צים), הצבת מיגוניות וקירות מגן, הכנת נתיבי מילוט מהיישובים ועוד.
בהמשך פיקד בן דוד על בסיס האימונים של פיקוד העורף, על מרכז הסיוע הלאומי בזמן הקורונה ועל המכללה הלאומית לאיתנות ישראל, וכמה חודשים לפני המלחמה מונה למפקד מחוז ירושלים והמרכז.
בגיהינום של שורה
ב-7 באוקטובר 2023 היה עם משפחתו בנופש באילת. כשהחלה מתקפת הפתע עלה צפונה, כשבדרך הספיק להכריז על גיוס מלא של חיילי המחוז. כשחיפש את חבריו מאוגדת עזה ומיישובי העוטף, התברר לו שהם עמוק בלחימה. באותו יום נפלו 33 אנשים שהכיר במסגרת תפקידו באוגדה והפכו לחבריו, בהם רבש"ץ כפר עזה שחר אביאני ז"ל, רבש"ץ נחל עוז אילן פיורנטינו ז"ל, רבש"ץ כיסופים סער מרגוליס ז"ל – וגם אל"מ אסף חממי ז"ל, מפקד החטיבה הדרומית.
"אני מסכן את החיים שלי בשביל האזרח. אני נכנס אחרי שהקיר קורס. לי אין דילמה. אני מקבל החלטות בניגוד לחוקי ההנדסה, בניגוד לחוקי הכבידה ובניגוד להיגיון"
"הייתה תקופה באוגדת עזה שאני ואסף ישנו חדר ליד חדר, הפכנו לחברים קרובים מאוד", מספר בן דוד. "לא הגעתי ללוויות של חבריי הרבשצ"ים כי המצב לא איפשר את זה. אבל ברגע שהייתה לי קצת הפוגה, עליתי לקברים שלהם. ישבתי במשך דקות ארוכות ודיברתי עם כל אחד. נפרדתי מהם. חשבתי מה הם היו אומרים על מה שקרה, על התרגילים שעשינו יחד, על האימונים. הסתכלתי בטלפון לראות מתי היו מחוברים בפעם האחרונה בווטסאפ. חשבתי מה עבר להם בראש ברגעים האחרונים. אני חושב עליהם כל יום ומאוד מתגעגע. הם גיבורים שלא אשכח לעולם".
באותה שבת הגיע בן דוד למפקדת פיקוד העורף ברמלה כדי לקבל תמונת מצב. "כשנכנסתי לחמ"ל אמרתי לעצמי: אוגדת עזה נלחמת ותוך דקה זה נגמר. לזה התכוננו כל השנים. להילחם, לחרף את נפשנו. זה לא נשמע לי טבעי שהאוגדה לא תנצח. מהר מאוד הבנתי שאנחנו בכלל לא קרובים לזה. 15 שנה שירתתי בעוטף – באוגדת עזה, במפקדת מחוז דרום שבמחנה אורים ובבסיס זיקים, כמפקד בא"ח העורף. אני רואה את התמונות והמקומות שהיו לי לבית. ואני מתלבט אם לרדת לעוטף או להישאר".
הוא החליט להישאר בגזרה שעליה היה מופקד. "היינו בטוחים שעוד רגע המחבלים מגיעים למרכז. נערכנו לזה. אמרתי לכל ראשי הערים והרשויות בשיחת ועידה: אנחנו במלחמה. בהערכת המצב הראשונה של המחוז כתבתי בכתב יד: 'נכשלנו, עכשיו צריך לתקן'. רק כעבור 12 שעות התחלתי להפנים את המצב. נסעתי למחנה שורה. אני מגיע לשם ורואה את כל ההורים מחפשים את הילדים שלהם, הצעירים שהיו בנובה. אני עובר בין החדרים, בין הגופות, והמשפחות עומדות בחוץ, מחכות לקבל קצת מידע ומגיעות עוד ועוד משאיות עם גופות. זה היה מזעזע".
מתי הבנת את גודל המחדל?
"אני עדיין לא מבין את גודל המחדל. גם היום. לא מבין איך 3,000 מחבלים מגיעים לגדר מבלי שאנחנו יודעים. עזוב את עניין הסימים. אני, בשביל להזיז פלוגה, צריך לעשות תהליך מבצעי ארוך. אני לא יכול לעשות את זה בשקט. איך קורה ש-3,000 אנשים קמים בוקר אחד, באותה שעה ובאותו הזמן, בתיאום מלא, ומסתערים על העוטף? זה מה שאני לא תופס".
כמי ששירת באוגדת עזה, בטח יש לך הערכה משלך איך זה קרה.
"אין לי את התשובה. זה מתסכל אותי כל יום, ואני אקח את זה איתי כל החיים. אבל לא העסקתי את עצמי בשאלה כי ידעתי שזה יסיט אותי מהמטרה המרכזית: להגן על האזרחים במחוז שלי. הייתי אחראי באותה תקופה על 57 מלונות של מפונים. הייתי האבא והאמא שלהם בבתי המלון. הרגשתי שהעוטף אצלי, שוב. פתאום העורף הפך לחזית. אמרתי לאנשיי: אנחנו מתנפלים על כל נפילה של טיל או רקטה. לא יקרה שוב מצב שבו יש אירוע ואין את צה"ל. לא יהיה אדם שירים טלפון ולא יהיה מי שיענה לו. אני אעשה הכל, גם במחיר של החיים שלי. כשיש אזעקות, אנחנו בחוץ. כשאנשים נכנסים למרחב המוגן – אני יוצא החוצה. כמו כבאי שנכנס לתוך האש".
ובכל זאת, איפה אתה רואה את שורש הכישלון?
"אני חושב שהסתכלנו על הגדר ולא הסתכלנו פנימה לתוך עזה. לא יצרנו לעצמנו מספיק עתודות כדי שאם קו ההגנה ייפרץ, יהיה לנו איך להגן. כשהייתי מגיע, למשל, לנחל עוז, הייתי אומר לתושבים ''חבר'ה, אתם מוגנים, יש פה טנקים, צה"ל לידכם'. ובסוף, המיגוניות שהצבתי בעוטף ונועדו להציל אנשים הפכו למלכודת מוות. זה מטורף. אני סללתי את צירי הפינוי בעוטף. אני בניתי את תוכניות הפינוי. למעשה, את כל תוכניות החירום. התרחיש שחשבתי עליו בזמנו היה חדירה של 10, 15 או 20 מחבלים, לא של אלפים. התוכניות דיברו על כך שכיתות הכוננות צריכות להחזיק מעמד כמה דקות בלבד. ב-7 באוקטובר הן הצילו חיים ושילמו מחיר כבד".
הוא ירד לעוטף שלושה ימים אחרי הטבח ונכנס לבארי. "באותו יום לא יכולתי להוציא מילה מהפה. בשנים קודמות הייתי בשמחת תורה בבארי, ופתאום אני רואה דם בכל מקום. הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין".
היו ב-7 באוקטובר מקרים רבים שבהם לוחמים ומפקדים התמהמהו בכניסה ליישובים שהיו תחת מתקפה ולא חתרו למגע. מה אתה חושב על זה?
"אני חושב שמעולם המפקדים לא נתקלו בחוויה הזאת, שיש להם גם וגם באותו זמן, כלומר גם מחבלים וגם טיפול באזרחים. לי בעורף זה מאוד ברור: אני מסכן את החיים שלי בשביל האזרח. אני מחלץ. אני נכנס אחרי שהקיר קורס. לי אין דילמה. אני מקבל החלטות בניגוד לחוקי ההנדסה, בניגוד לחוקי הכבידה ובניגוד להיגיון. ראית פעם כבאי שעמד בחוץ ולא נכנס לטפל בשריפה ולחלץ אנשים? אין דבר כזה. אני לא רוצה להיכנס לקבלת ההחלטות של מפקדים כי לא הייתי שם, ואני לא מרשה לעצמי לשים את עצמי במקומם. אבל כן, קשה לי מאוד עם זה שאנשים חיכו מחוץ לכפר עזה ולא נכנסו לחלץ. לכן, הדף הראשון בספר שלי נפתח במשפט: 'אני נשבע להקדיש את כל כוחי ואף לחרף את נפשי להגנת המולדת וחירות ישראל".
טיל זו לא רקטה
כמפקד מחוז במלחמה עם איראן היה אחראי על תא שטח שמאכלס יותר משלושה מיליון אזרחים. "בעם כלביא פגשנו את האיום האמיתי – קריסות מבנים ואירועי חילוץ אמיתיים. דמיינתי נזק הרבה יותר קטן, ובפעם הראשונה שהגעתי לזירות הנפילה אני רואה 30 או 40 בניינים שאינם ראויים עוד למגורים. הייתי מופתע ממידת הנזק. זה טיל, לא רקטה. כבר לא מדובר בהרס של בית אחד, גם לא של רחוב, אלא של שכונה שלמה. וזה היה השינוי הכי משמעותי".
איזו זירה הכי צרובה אצלך?
"הגעתי לפגיעה הראשונה בפתח-תקווה (16 ביוני 2025), לבית של יעקב ודסי בלו ז"ל. אני פוגש שם את אסי, הבן, במדרגות. הוא אומר לי: 'זו הדירה של ההורים שלי ואי-אפשר להיכנס. הכל חסום'. המקרר היה על הרצפה, הדלת ממש עפה. אנחנו נכנסים מיד. הממ"ד חטף פגיעה מהצד החיצוני והדלת נתקעה. אני רואה פתח שנפער בקיר. מסתכל לתוך הממ"ד ורואה אותם מחובקים, שלמים, אבל ללא רוח חיים. הם נהרגו מההדף. אני יוצא לאסי – הוא בדיוק היה בשיחה עם אח נוסף שחי בחו"ל – מחזיק לו את היד ואומר לו: 'אבא ואמא לא שרדו'. ואז אני מחבק אותו. כבר למחרת הגעתי אליהם הביתה".
ב־ 7 באוקטובר הוא איבד 33 חברים. "לא הגעתי ללוויות של הרבש"צים כי המצב לא איפשר זאת. אבל ברגע שהייתה לי קצת הפוגה, עליתי לקברים. ישבתי ודיברתי עם כל אחד מהם"
באירוע אחר, בעיר רחובות, הגיע אל"מ בן דוד לבניין ברחוב טלר שספג פגיעה ישירה של טיל איראני. "במהלך פעולות החילוץ מגיע אליי בחור שאומר שאבא שלו בן ה-80 נמצא בבניין. שאלתי אותו איך קוראים לאבא. הוא אמר לי – בוריס מרזוק. אמרתי לו, 'תן לי סימן שאוכל לזהות אותו'. הבן אמר: 'יש לו צלקת גדולה ברגל'. תוך כדי סריקות ראיתי פתאום אדם מבוגר שוכב מקופל, פצוע וכמעט ללא הכרה, אחרי שקרסו עליו שתי קומות. הושטתי את היד פנימה, בין ההריסות, הגעתי לרגל שלו והרגשתי את הצלקת. צעקתי לצוות: בוריס פה! אחרי שעתיים של עבודה חילצנו אותו. בוריס יצא משם בחיים, אבל לצערי נפטר כעבור חודש מדלקת. כשבאתי לנחם את המשפחה הם אמרו לי: 'בזכותך קיבלנו את אבא לעוד חודש'".
היה נכון להעיר את כל המדינה לפנות בוקר כשנפתח מבצע עם כלביא?
"בדיעבד היינו צריכים לעשות זה יותר ברגוע, אבל לא ידענו מה יילד יום, אז הלכנו לחומרה, כי אם היו יורים 200 טילים באותו רגע היית אומר לי: 'למה לא הערת אותי?' באנו ואמרנו, 'חבר'ה, מתחילה מלחמה, תתעוררו כולם'. מקסימום הערתי אותך, בסדר, תתבאס עליי, תצחק עליי".
העורף הישראלי מוכן היום הרבה יותר?
"אני מרגיש היום שהציבור ערוך יותר, מבין את האיום. אתה שואל היום ילד בן שבע איפה המרחב המוגן – הוא יודע. גם אנחנו כבר מבינים עם מה אנחנו מתמודדים, ולאירוע הבא נבוא יותר מדויקים. היום פיקוד העורף הוא מותג. מאמינים לנו. כקצין צעיר עם כומתה כתומה, לא הרגשתי בנוח. היום אני גאה בה. לא סתם קוראים לנו 'המלאכים בכתום'".
בגיל 45 פשט בן דוד את מדיו והחל פרק חדש בחייו כסמנכ"ל וראש אגף התפעול בעיריית ירושלים. גם שם יעסוק רבות בענייני ביטחון ואבטחה. בין לבין הוא עושה חשבון נפש – עם עצמו, מול צה"ל, ובעיקר מול החברה הישראלית. "כשאנחנו ביחד, כעם, אנחנו יכולים לעשות קסמים", הוא מסכם. "רק שנהיה מאוחדים".
