הדרמות הפנימיות של ישראל העסיקו תמיד את המזרח התיכון. לרוב הן נסכו סיפוק ממה שנראה כקטטות שמחלישות את ישראל, סודקות את הלכידות שנתפסה כסוד העוצמה והיציבות שלה, ואף יכולות להביא להתפוררותה. ולכן לא מפתיע שאירועי השבוע האחרון תופסים כותרות באזור, ובראשם בקשת החנינה של נתניהו. הדבר מתווסף לעניין העצום שמגלה האזור בפרשיות שהתפוצצו באחרונה, כמו שאלת גיוס החרדים, הפצ"רית, המתח בין כ"ץ לרמטכ"ל, ומינוי זיני לראש השב"כ. האמירה הרווחת במזרח התיכון היא שמיתוס "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה באזור" בא אל קיצו, וכי סדרת האירועים האחרונים ממחישה ש"הווילה מתמזגת עם הג'ונגל".
שביעות הרצון הנוכחית שונה מבעבר, ונראה שאויבי ישראל למדו לקחים בשנתיים האחרונות. ערב 7 באוקטובר שררה אצלם אופוריה שהתבססה על האמונה שהשסע הפנימי סביב הרפורמה המשפטית מחליש את ישראל ומאפשר לממש את מתקפת יום הדין שתביא לקריסתה. מתברר שלא רק לישראלים, גם לסינוואר, לנסראללה ולאיראנים הייתה קונספציה שנבעה מבוז עמוק כלפי ישראל שנתפסה כ"חלשה יותר מקורי עכביש". למעלה משנתיים אחרי, האויבים המוכים אמנם גילו שלמרות הקרע, החברה הישראלית מסוגלת להתלכד, לספוג אבידות ולנהל מערכה ממושכת - אך ההתפכחות לא מעוררת חשבון נפש או גורמת לנטישת להט המאבק.
אבל הם גם ריאליסטיים. בשפל הקשה שבו מצויים אויבי ישראל אין להם פריבילגיה להאמין שהמשבר הפנימי הנוכחי יאפשר להלום בה. במקום זאת מתפתחות שתי תקוות חדשות. הראשונה, שההתרחשויות האחרונות מבשרות את קץ עידן נתניהו. "קריסת הרודנות" זה השם שבחר פאיז אבו-שמאלה, עיתונאי עזתי המזוהה עם חמאס למאמר שפירסם השבוע שבו פסק באופן שמשקף הרבה משאלות לב כי "ההיסטוריה מוכיחה שכל עריצות מגיעה בסוף לקיצה, כפי שהיה עם מובארכ ואסד, וכעת מסתמן הסוף הפוליטי של נתניהו, גדול אויבי הפלסטינים, הערבים והמוסלמים לאורך ההיסטוריה". הפרשנית חנאן אל-מסרי ברשת "אל-ערבייה" מסבירה באותו הקשר כי "בקשת החנינה אמנם לא מלווה בנכונות להודות באשמה, אבל היא מעוררת דאגה ואכזבה בליכוד ובקרב בעלי הברית של נתניהו".
*
"אל-קודס אל-ערבי", היומון הנפוץ במימון קטארי שיוצא בלונדון, עוסק גם הוא בהרחבה כל השבוע בנושא החנינה ומביא לקוראים פירוט של התגובות במערכת הפוליטית ובציבור בישראל. ביום שלישי הוא הקדיש לסוגיה מאמר תחת הכותרת: "בקשת החנינה: דמוקרטיית בננות ישראלית חדשה", תוך לגלוג על כך שכל הפרשה, ובפרט התנגדות נתניהו להודות באשמה, "חושפת את השקר העתיק של ישראל על היותה נווה המדבר היחיד במזרח התיכון".
ד"ר עימאד אבו-עוואד, ראש המרכז הירושלמי ללימודים ישראליים, הולך רחוק יותר ומסביר: "שרידותו המתמשכת של נתניהו היא עדות לחולשה הפנימית העמוקה של ישראל ולא לעוצמה. לפי הנורמות שרווחו בה בשנות ה-70 וה-80 הוא היה אמור להיכלא, אבל נתניהו הצליח לשנות אותן באמצעות החלשת מערכת המשפט והפיצול שהוא מחולל בחברה הישראלית".
באותו עניין כתב ד"ר מחג'וב זווירי מאוניברסיטת קטאר כי "ישראל חווה משבר פנימי חסר תקדים. השיטה הדמוקרטית מבוססת על מנהיגים שמתחלפים, אבל בישראל מתקבע כמעט שני עשורים דגם של מנהיג שמבסס מעמד של מלך תוך שאישיותו והמדינה מתמזגות זו בזו. העולם הערבי והפלסטינים אמנם מצויים במשבר קשה של שנים ארוכות, ואין להם רבע מהכוח שיש לישראל, אבל המשבר שלה כרגע קשה הרבה יותר משלהם".
התקווה השנייה שמתפתחת סביבנו היא שהעולם - ובעיקר ארה"ב - משתכנע שנתניהו מאבד את המצפן האסטרטגי, ולכן מעוניין להתערב בסוגיות קריטיות ואף לקבל במקום ישראל הכרעות או לאכוף אותן עליה. הדיון שהתפתח בחודשים האחרונים בישראל בשאלה "האם היא הופכת למדינת חסות של וושינגטון?" מתקבל בשביעות רצון רבה בעולם הערבי, נוכח מה שנתפס כבלימת "צעדים מופרעים" של ישראל (בראשם התקיפה בדוחא), וכפיית הסדרים גם בניגוד לשאיפות נתניהו להמשך הלחימה בחזיתות השונות.
את התערבותו הגוברת של טראמפ במדיניות החוץ והביטחון של ישראל ניתן היה לראות עכשיו בכמה מקרים בולטים: החלטתו לסיים את המלחמה בעזה ולהתקדם במהירות לשלב השני של ההסכם גם בלי שחמאס הוכרע או מאותת על כוונה להתפרק מנשקו; ההתייחסות למדינה פלסטינית בתוכנית טראמפ שאושרה באחרונה באו"ם; הסכמה לספק לסעודיה מטוסי F35 ולחתום עימה על הסכם אסטרטגי גם ללא התחייבות לקדם נורמליזציה עם ישראל; והלחץ הגובר על ישראל לרסן מהלכים נגד משטר א-שרע בסוריה - שנתפס כהבטחה לסדר חדש וטוב במדינה - ולהתקדם לעבר הסדרה ביטחונית שתכלול נסיגה משטחים סמוך לגולן שנתפסו מיד לאחר קריסת משטר אסד.
ד"ר מחג'וב זווירי מאוניברסיטת קטאר: "בדמוקרטיה מנהיגים מתחלפים, אבל בישראל מתקבע כבר כמעט שני עשורים דגם של מלך. העולם הערבי והפלסטינים במשבר קשה וארוך, אבל המשבר של ישראל כרגע קשה הרבה יותר משלהם"
*
גם כאן מפגין המזרח התיכון גישה מפוכחת, תוך הפנמת לקחי השנתיים האחרונות. אין מי שמאמין כי יתפתח קרע חריף בין ירושלים לוושינגטון (ברור לכולם שנתניהו מתקפל בנקודות הנכונות), ופה ושם אף מקנן חשד שהמתחים בין שתי המדינות באחרונה הם מזימה - חלק מהונאה לקראת מהלכים צבאיים משותפים, כפי שהיה ערב המתקפה המשולבת על איראן ביוני השנה.
"לא צריך להגזים בתקוות לקרע בין נתניהו לטראמפ", מסביר החוקר הפלסטיני מוחמד אל-קיק. "הקשר בין השניים חזק מאוד ומבוסס על צורך הדדי. נתניהו זקוק לטראמפ כדי לסיים את עניינו המשפטי ולהיערך לבחירות - ולשם כך הוא דוחק בו להתערב בסוגיות פנים-ישראליות תוך פגיעה בסדר הדמוקרטי בישראל - וטראמפ מצידו זקוק לנתניהו חזק כדי להשלים את תוכניותיו האסטרטגיות באזור, וגם חשוב לו לשמור על קשר טוב עם הלובי היהודי בארה"ב".
העין המזרח-תיכונית ממוקדת גם בחברה הישראלית. כך למשל בולט העניין בשאיפות ההגירה של הישראלים ובהיקפה המצוי בעלייה, וסוּקר בהרחבה התור שהתנחשל בשבוע שעבר בגלילות רק כדי לקבל תור להנפקה או לחידוש דרכונים פורטוגליים. יש אף המגחכים כי בעוד ממשלת ישראל עוסקת בעידוד הגירת פלסטינים (שיישומה בפועל זעום), ההגירה האמיתית היא זו של ישראלים לחו"ל. "בעוד העזתים חיים בין ההריסות אך מפגינים צומוד [עמידה איתנה], בקרב הישראלים מקנן פחד שהולך ומתעצם, והם מחפשים דרכי מילוט מהמדינה. השאיפה להגירה גברה מתחילת המלחמה ומשקפת את השבריריות של ישראל", משתבח השבוע החוקר העזתי עאהד פראוונה.
בסוף 2025 הסבירות שאויבי ישראל ינצלו את הקרע הפנימי המעמיק לעוד 7 באוקטובר - נמוכה. עם זאת, מתפתח חשש חדש ולא פחות מאיים מהקעקוע המחריף בדימויה של ישראל כמדינה דמוקרטית, יציבה וריבונית - בעיני הקהילה הבינ"ל, לרבות ארה"ב - ומהדמיון הגובר בין הסדר השלטוני והמשחק הפוליטי במדינה לזה הרווח ברוב המזרח התיכון.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
