1. פעם לא היו רמזורים בטבריה. אני זוכר שגם מעברי החציה בעיר היו המלצה בלבד. זכות הקדימה הייתה שמורה להולכי רגל. אם נהגת ברכב, ידעת שבכל רגע מישהו יכול לעבור את הכביש בהליכה. אבל אז, כמדומני אי שם בסוף האייטיז או בראשית הניינטיז, הוצב בעיר הרמזור הראשון. היינו נערים והלכנו לראות את הבשורה. זה לא היה סתם רמזור; היה שם גם כפתור כזה להולכי רגל, ומה שהפך אותו לאטרקטיבי הייתה העובדה שכאשר לחצת עליו, הייתה נשמעת הקלטה כזו מתוך העמוד שאומרת "בקשתך התקבלה". זה הפך לאחד הדברים הוויראליים ביותר בעידן שלא הייתה בו ויראליות. היינו מגיעים לרמזור, מביעים משאלה ואז לוחצים על הכפתור. זה היה נפלא: אתה אומר, נניח, "אני רוצה סוכרייה על מקל בגודל של כדור פורח", לוחץ על הכפתור ושומע: "בקשתך התקבלה". "אני רוצה לזכות בלוטו" – "בקשתך התקבלה". יכולנו לעמוד שם שעה ולבקש בקשות.
אחזור לרמזור בהמשך.
2. השבוע התקיים אירוע מיוחד: יום הוקרה לפצועי מלחמות ישראל. לכבוד המאורע השתתפתי והופעתי בסדרת אירועים ולמדתי מכל אחד מהם. באירוע הראשון, שהיה מיועד לפצועים ונשותיהם, נזכרתי שזה שאדם נפצע במלחמה לא מקים סביבו חומת הגנה בפני בעיות אחרות. ניגש אליי זוג, הוא לא ממש הולך מאז המלחמה ולה, למרבה הכאב, יש סרטן. היא מתמודדת באומץ ובעזרת ה' תצא מזה, אבל תחשבו על בית ועל ילדים שאבא שלהם נפצע קשה במלחמה בזמן שהאמא בטיפולי כימותרפיה.
עוד אדם מתוק ניגש אליי אחרי ההופעה וסיפורו הולך איתי מאז. מדובר בבחור צעיר, שסיפר לי שהוא באשפוז יום. שאלתי אם בשיבא, והוא ענה שלא. בגהה. מתברר שאשפוז היום קשור לפציעה השקופה. הוא בפוסט-טראומה מורכבת. אני מדבר איתו ומחפש לראות משהו כלפי חוץ, אבל זו שיחה נעימה, רגילה כביכול. אני יכול רק לדמיין כמה סוערת נפשו, כמה רב כאבו, שהוא פרש למעשה מהחיים הרגילים בשלב זה, ועושה את ימיו במחלקה פסיכיאטרית. כאב-כאב יש בארץ שלנו האהובה.
ומי ירפא שבורי לב?
3. במוצ"ש הופעתי לזכרו של עמרי מיכאלי ז"ל, לוחם דובדבן שהיה אגדה עוד בחייו. כשנפצע במבצע צוק איתן ופונה עטוף בדגל ישראל, צילומו הופיע בשער "ידיעות אחרונות" והפך לאחד מסמלי המלחמה. ב-7 באוקטובר קפץ מיד דרומה, ונפל בכפר עזה. הוריו סיפרו לי שבבית שבו נהרג הם מצאו את הספר שלי ששרד את האש שכילתה אותו. חבר שלו סיפר לי שאחרי שחבר אחר שלהם נפל בפעילות מבצעית, שניהם מסרו 24 צ'קים במכולת, כדי לכסות לאלמנת חברם את הקניות בשנתיים הראשונות לאבלה. כעת, לזכרו של עמרי הקימו עמותה שמסייעת לאלמנות עם ילדים. מיכל זמורה, אלמנתו של ארנון ז"ל (קצין ימ"מ שעל שמו נקרא מבצע ארנון), דיברה באירוע ותיארה איך היא מגיעה עם הרכב כדי להעביר אותו טסט, משימה שבעלה היה תמיד מבצע, ואיך יש בה קול אחד שאומר, את חזקה, זה קטן עלייך; וקול אחר שכואב כל כך ועייף ומחפש מנוחה.
למחרת הופעתי לפצועי חרבות ברזל של שב"כ, ובערב הייתי ברחובות, באירוע של נכי צה"ל, בהם צעיר בן 84 שנפצע במלחמת יום כיפור. אני משתדל לבוא מוקדם ולצאת מאוחר באירועים האלה. ביום שני הגעתי לכנסת למושב מיוחד שאירגנו חברי הכנסת חילי טרופר ומיכל וולדיגר למען הפצועים. לא מת על הכנסת ולא מגיע לשם בכלל, אבל מושב שעוסק בפצועים ומארגנים אותו חברי כנסת משני צידי המושב, הוא מושב שיש בו תקווה.
אגיד לכם מה השורה התחתונה מכל המפגשים שהיו לי עם עשרות ואולי מאות פצועים בשבוע הזה: יש המון טוב בעם שלנו. אני לא תמים ולא נאיבי, אני רואה גם שיש בעיות, אבל יש לי תכונה שקיבלתי בירושה מאבי: אני יודע להסתכל גם בעין טובה על המציאות.
נסו גם. זה מזכך.
4. אירוע נוסף שהשתתפתי בו נערך במסגרת החמ"ל שלנו: מפגש שערכנו עם נשים שבני הזוג שלהן נפצעו במלחמה באופן קשה מאוד, מעל 100 אחוז נכות. שימו לב, לא 100 אחוזי נכות, אלא מעל. יש דבר כזה. עשינו להן יום של רגיעה והפוגה בספא מפנק ביפו, היו גם סדנת קרמיקה ואוכל טוב. שאלתי את הנשים המדהימות האלה מה אנחנו לא יודעים על המצב שלהן, מה חשוב שנבין. זו הייתה שיחה מרתקת וחשובה. הן הסבירו לי שלפעמים בהתחלה הן הודפות עזרה, ולכן גם אם אמרו לכם לא פעם אחת כשהצעתם - להתעקש. הן גם הסבירו לי שלא צריך לשאול "במה אני יכול לעזור", אלא פשוט לעזור. להיות קונקרטיים. מישהי סיפרה לי שהרבה פעמים אמרו לה "אם את צריכה עזרה עם הילדים, תגידי לי", אבל היא לא הבינה את השאלה. הרי ברור שהיא צריכה. בעלה נמצא בהכרה נמוכה, והיא לבד. הן גם סיפרו לי שאנשים לפעמים שואלים אותן אם הכל בסדר והם רוצים לשמוע שכן, שהכל בסדר, שהכל יהיה בסדר. אבל האמת היא שלא. לא הכל בסדר. בני הזוג שלהן לא חולים בשפעת שתעבור. הם הפכו נכים עם מעל 100 אחוזי נכות. החיים שלהם השתנו, לפעמים נעצרו. אין ולא יהיה פה איזה סוף טוב ומהיר, יש פה מסע קשה ודרך ארוכה. הן גם סיפרו שלא תמיד יש התייחסות של המדינה לצרכים שלהן. בן הזוג הפצוע מקבל עזרה, אם הוא סיעודי יש מטפל צמוד, אבל מה איתן? הן באמת יכולות לחזור לעבודה? גם ליום הזה שערכנו להן, אתם יודעים איזו היערכות הן צריכות לעשות (ילדים וכו׳)?
חשוב לזכור שעבורן המלחמה לא הסתיימה. במידה רבה, היא בקושי התחילה.
5. בחזרה לרמזור בטבריה. תראו, ידענו שזה לא עובד באמת, הבנו שזה שההקלטה אומרת שבקשתנו התקבלה, לא אומר שהיא התקבלה. אבל בכל זאת אהבנו את זה. אהבנו לבקש בקשות ולשמוע מאיזו בת קול שהבקשה התקבלה. חיפשנו להיות אופטימיים, וזה הספיק לנו באותם ימים בתור קצה חוט.
חשבתי שאני צריך ללכת לרמזור בטבריה ולבקש שכל הפצועים יחלימו ושנחלים כולנו כאומה, ואחרי שאבקש זאת אשמע את ההקלטה אומרת לי "בקשתך התקבלה", ולרגע אחד אהיה מאושר.
שבת שלום.
