בועז חיון פוצץ את גשר מעריב. הוא פוצץ את הר הכרמל כדי לפנות מקום למנהרות הכרמל. הוא פוצץ סלעי ענק שאיימו על כבישים בדרום הארץ, ופוצץ מבנים עוינים בבית חנינא ומלון ישן בבת-ים, את ממגורות החיטה הישנות ליד קניון אילון ואת ארובות נשר.
את כולם חיון פוצץ באהבה ("או בכלל לא", כמו שהוא אומר מדי פעם), בהנדסה מדויקת וברמה כמעט אמנותית, תוך שימוש בכמות מינימלית של חומר נפץ ומבלי להפריע את מנוחת הציבור. או כמו שהוא מסביר את זה בהרצאה בשבוע שעבר לחיילי הנדסה קרבית פעורי פה, רגע לפני שהוא משאיר להם את הטלפון הנייד שלו ומפציר בהם לפנות אליו בכל התלבטות: "בום בפיצוצים זו תקלה. זה אומר שחלק מהאנרגיה של חומר הנפץ השתחרר החוצה במקום פנימה".
תראו אותו עומד מולם: גבר בן 55, רזה, עם מראה של יוצא סיירת ושיער מכסיף, כשהוא נוקב במספר המדויק של ק"ג של חומר נפץ שבהם השתמש לכל אירוע כזה – משהו בין שבעה ל-40 ק"ג – הם משמיעים קריאות תדהמה מהולות בצחוקים. החיל שהם משתייכים אליו היה עושה את זה עם בערך פי עשרה חומר נפץ.
חיון עושה דברים אחרת, כל חייו. וכשהוא מסתובב בג'יפ ההאמר השחור הענקי והישן שלו, עם האנטנה המבצעית, אין כמעט דרך שלא להיזכר, אם אתם בגיל הרלוונטי, במפקד ה-A-team המיתולוגי ג'ון ("חניבעל") סמית' – בגילומו של ג'ורג' פפרד כיוצא צבא מבריק שירד מהגריד, נפלט מהמסגרת והפך לסוכן עצמאי למשימות מאוד מיוחדות.
כמותו, גם חיון – יוצא הנדסה קרבית שהפך לסוג של מאסטר בתחום – נמצא בשטח ומבצע ביעילות מקסימלית עבודות שהצבא יכול היה לבצע בהרבה פחות, נאמר, יעילות מקסימלית. לפני 30 שנה הוא הקים את חברת "תמר" – הכתובת שלכם למקרה שבו חשוב לכם לפוצץ משהו מתוך דאגה אמיתי לפרטים הקטנים. למשל, כיוון הרוח ואיך לא לגרום לאבק לטנף את כל מכוניות השכנים. ובאמת שמאז חיון פוצץ כבר הכל: מבנים, הרים, סלעים, מערכות יחסים (הוא נשוי בשנית, שלושה ילדים, מתגורר בכפר שמריהו והכל טוב, תודה). רק ששום דבר לא התקרב לפיצוץ הגדול ביותר שלו: הפיצוץ עם ראש המועצה המקומית כפר שמריהו סרג' קורשיא, ופיצוץ המשנה עם ראש עיריית הרצליה יריב פישר.
המרעום לפיצוץ היה כנראה החלטתו של חיון, בעיצומה של מלחמת 7 באוקטובר, לעשות מעשה פטריוטי גרנדיוזי: הוא הניף בצומת כפר שמריהו, במתחם מבנה ששייך לו על צומת כביש 2 והכפר, דגל ישראל גדול במיוחד ושינה את שמו של המתחם כולו ל"בית הדגל", תוך שהוא משלב במקום גם כבאית אדומה שקנה ושיפץ ("אני נוסע איתה בסופי שבוע, משמח את כולם. תראה איזה יופי היא משפריצה. מה, כל אחד חולם שתהיה לו כבאית, זה חלום ילדות").
למעשה, הוא אומר, הדגל שהניף לא היה עד כדי כך יוצא דופן – "הדגל היה 30 מ"ר, ביחס לצומת זה כלום". אבל אז החליט ראש המועצה קורשיא להוציא לו צו הריסה בטענה שהתורן חורג מהגובה המותר בתב"ע ומשנה את פני הסביבה, ובאופן כללי לא בא בטוב.
ייאמר מיד כי יש לקורשיא נקודה: מדובר ביוזמה פרטית שפולשת למרחב הציבורי ללא היתרים. חיון מצידו לקח קשה, אבל ציית. "השופט אמר 'בועז, תעשה היתר, אני נותן לך 90 יום'. אמרתי אין בעיה. הלכתי למועצה להוציא היתר והבנתי שצוחקים לי בפרצוף, אין להם שום כוונה לאשר".
בצוק העיתים, חיון התקפל. הוא הוריד את הדגל, השכיב אותו על הצד למורת רוחם של תושבים רבים, ואז הלך והביא עגלה צבאית גדולה מברזל, הניח עליה כמה בלוקי בטון, והרים דגל גדול פי שישה – למעשה, כנראה הדגל הגדול ביותר שישראל ראתה: 17 על 10 מטר, עם תורן בגובה 41 מטר. "ככתוב: 'כאשר יענוך כן תפרוץ'", חיון מחייך.
המועצה וקורשיא נותרו, לפחות בתקופה הראשונה, חסרי אונים, כי חיון הודיע שמדובר במבנה נייד שהתקנות דווקא מאפשרות את הצבתו ללא אישור. "זה מתקן נייד על גלגלים, כמו מנוף. אתה לא צריך היתר למנוף שפתוח אצלך בחצר, כל עוד הוא נייד", הוא מסביר.
בחייך, זה לא באמת נייד.
"לקחתי מומחה מהטכניון שעזר לי לחשב שאם אני בא בכל יום ונותן מכת פטיש בעגלה – אני מזיז אותה באיזה אלפית המיקרון, וזה נחשב תנועה. יש לי אישור ממחלקת הנדסת תנועה בטכניון שהדגל זז בכל יום".
חיון לא שכח להציב במתחם גם שני רמקולים שינגנו את תרועת החצוצרות של גרציאני בכל פעם שהדגל מונף, האיר את המקום בפרוז'קטור גדול ומינה מנהל דגל בשם יוסי שיתחזק את האירוע 24/7. "כל דגל כזה מחזיק בין כמה שעות לכמה שבועות. למעשה, זו כבר הגרסה ה-18 של הדגל, וכשהוא נקרע צריך להחליף. כל דגל עולה עשרת אלפים שקל ולא מייצרים את זה בארץ – אף אחד כאן לא עומד בסטנדרטים של דגל כזה, וצריך לדאוג לחשמל, תאורה, כביסה. זו אופרציה".
* * *
שנינו יושבים, בבוקר נעים אחד לפני כחודש, על שני כיסאות כתר פלסטיק מתחת לדגל העצום, המלכותי, הבאמת מרחיב-לב ותקוע-בעין הזה, ומשקיפים במלוא הסמכותיות הגברית האפשרית על צומת שמריהו, כאילו היינו אדמירל בום היורה מדי בוקר בתותחו ב"מרי פופינס".
זו תחושה נפלאה, יש לומר. פטריוטית מאוד. מנצחת. משחררת. פורעת-חוק במידה.
חיון – שעושה רושם שפוי למדי למרות שאין ספק שעבד לאורך השנים קצת יותר מדי עם חומר נפץ – מסביר לי מאיפה הוא מגיע לאירוע: מהצבא. "זכיתי שגיורא איילנד יהיה המפקד שלי בבי"ס לקצינים ולמדתי ממנו שיעור אחד גדול בחיים. הוא אמר לי 'בועז, זה נחמד שאתה בא אליי כל ערב עם פנקס מלא בעיות, אבל אם אין לך בצד פנקס מלא פתרונות - אל תבוא'. מאז אני רואה פתרונות".
הדגל העצום הוא, מבחינתו, פתרון. "ב-7 באוקטובר חטפנו סטירה, ודבר אחד נורא צרם לי: שאין דגלים. ב-8 באוקטובר נסעתי לירושלים, וזה מה שבלט לי כל הדרך. אין בירושלים, אין על בניין המשטרה. ומה זה הדגל? הדגל הוא קבלה על החוזה של מגילת העצמאות. חתמת חוזה? קיבלת קבלה. כיום אנחנו בהפרה טוטאלית של החוזה הזה, ויותר גרוע: איבדנו בית ראשון ושני אחרי 80 שנה בגלל שנאת חינם, ואנחנו עכשיו ב-78 שנה ויש אווירת סוף קורס מאוד חזקה.
"האויבים שלנו רואים שכל 80 שנה אנחנו מתפנים מפה עצמאית, ובכל פעם שישראל היו שובבים באו עמלק וחיסלו אותם. ביום הכי קדוש בשנה – יום כיפור – מה אנחנו בוחרים לעשות? ללכת מכות בלייב, בטליתות, בכיכר דיזנגוף. אז אתה מתפלא שכמה שבועות אחר כך מגיעה הכאפה? אז רגע לפני שאני מוצא את עצמי בגלות מיקונוס השלישית, כותב שירי געגוע לציון, אמרתי – בוא נעשה משהו שונה לגמרי, קיצוני".
לתלות דגל?
"תשמע, אני מאמין שיש שלב בחיים שצריך לעצור את האוטו בצד, להפסיק עם הדיבורים, ללכת אחורה לבגאז', להוציא את הקרש עם המסמרים העקומים, ולתת בראש. את השלב הזה עברנו מזמן. אתה רואה שהפחדים הכי גדולים שלך, חיזבאללה ואיראן, מתקפלים בכלום זמן. את איראן להוריד לברכיים ב-12 יום? גם גיורא איילנד, אם היה מעשן איזה ג'וינט, לא היה מגיע למסקנה הזו. אז אתה מבין שכל הפחדים והאויבים הם לא הבעיה שלך. האויבים האמיתיים שלנו זה אנחנו. ההתנהלות שלנו משדרת זמניות במקום הזה ומבישה ברמה של מגדל בבל. אנחנו מפרקים את עצמנו לדעת".
אז דגל?
"כן. אמרתי שאני רוצה לעשות משהו מאחד. דגל זה המכנה המשותף הכי נמוך – כל מי שיהודי וישראלי זה הדגל שלו, ואין דגלים בארץ. למה? אולי בגלל תחושת הזמניות. למה יש המון דגלים בארה"ב? כי החוק מחייב כל בניין ציבורי, עירוני וממשלתי לשים את הדגל, ויש סנקציה פלילית של שלוש שנים בכלא.
"למה הדגל הספציפי שלי חשוב? כי האויבים שלך מסתכלים מהצד, רואים יהודי שתוקע 200 טונות בטון בחצר עם תורן ואומרים 'הדא מג'נון, הולך להישאר פה כל החיים!' זה מבטל את תחושת הזמניות. אז אם אין דגלים, אמרתי שאני אעשה דגל כמו שצריך. דגל שמישהו דואג לו ותמיד מצוחצח ומתוח. יש בעיה? אני בא עם פתרון. ותבין, זה לא הפריע לאף תושב! רק לראש המועצה שלנו ולראש עיריית הרצליה".
* * *
בגדול, הוא צודק. בקטן, הוא לא כל כך מזכיר את שורת הסכסוכים הקטנים, בואכה קטנוניים, שהוא מנהל מול קורשיא לאורך שנים. כולל מתנת חג של "תמר" – שעון מחובר לדגם של מקלות דינמיט (פריט מקסים, אגב) ששיגר לקורשיא עם פרוס חג הפסח וקיבל בתגובה תלונה משטרתית על איומים. או סירובו לבקשת המועצה המקומית להניח בורות ביוב בשטחו הפרטי בכפר (הסתיים בפשרה). או הפרעותיו לישיבות מועצה, או הכרזות הקריקטוריות שהפיץ בכפר ובהן מאויר קורשיא כבריון מרושע עם אלה גדולה בידו ומצלמות מעקב לגופו, ועוד ועוד.
כשגם עיריית הרצליה התלוננה נגד הדגל של חיון, הוא תבע את ראש העירייה יריב פישר על הפרת חוק הדגל בעיר והזנחת הדגלים (הקרועים, אכן) בשדרות הכוכבים בעיר. "עתירה שחייבה אותו להחליף 5,000 דגלים קרועים בכל העיר – רצה להתעסק עם דגל אחד, קיבל שיעורי בית לחודש".
זה, מן הסתם, השלב שבו ישאל את עצמו האדם הסביר מה, בעצם, הבעיה של חיון. או לחלופין, יאמר לעצמו – אני אקח את מה שהוא לוקח. חיון, מוכרחים לומר, עונה יפה לשתי האפשרויות ויש לו גם מנטרה לא רעה שמסבירה הכל: "אנחנו הגברים צריכים שני דברים כדי להיות מאושרים. אהבה גדולה – וזה ברוך השם יש לי – וסכסוך טוב. למה? כי אם אתה לא יודע להילחם כאילו אין אהבה ולאהוב כאילו אין מלחמות – יכול לבוא משבר באמצע החיים ולפרק לך את הבית והמשפחה והחיים.אני מרגיש שקיבלתי עולם מקסים מההורים שלי, ואני נותן לילדים שלי עולם שהחרבנו בו לא מעט. בישראל הצלחנו לקחת הרבה דברים טובים ולקלקל אותם בנאסטיות, בציניות, בלהגיע לתאילנד ולחרב שם את המוניטין הישראלי".
ודגל יפתור את זה?
"גם. ביום העצמאות עשיתי אבוקות. אין ממלכתיות? מזריקים ממלכתיות. ראש המועצה דיווח על שריפה. הגיעה כבאית, הייתי בדיוק בפגישה באוגדת עזה. יוסי מטלפן אליי, אמרתי לו תן לי את סגן מפקד התחנה. שאלתי אותו, 'אתה רואה שריפה?' הוא ענה לי 'לא'. 'אתה רואה משהו לכבות?' ענה לי 'וואלה, לא'. אמרתי לו 'אז מה אתה מתכוון לעשות?' הוא ענה 'קראתי לכל התחנה, אנחנו נעמוד פה בשלשות, נצדיע לדגל ונודה לך. רק קח בחשבון שגם מד"א והמשטרה בדרך'. אמרתי לו 'בסדר, כשיגיע הימ"מ נעשה על האש'".
"למה הדגל שלי חשוב? האויבים מסתכלים מהצד, רואים יהודי שתוקע 200 טונות בטון בחצר עם תורן ואומרים 'הדא מג'נון, הולך להישאר פה כל החיים!'"
אני מתרשם, איכשהו, שאתה בן אדם עם נטייה כלשהי להסתכסך.
"לא כדרך חיים. אני זכיתי לקום בכל בוקר עם בהירות מחשבתית מה אני עושה היום ומחר. אני תמיד אומר בצחוק לאנשים ששואלים מה עשיתי בצבא, שהייתי ראש תחום העצמת סכסוכים, ואחר כך קידמו אותי להיות ראש תחום המחשת צורך. אני מאמין בהעצמת סכסוכים כדרך לפתרונם, כי בעיות קטנות לא נפתרות אף פעם, הן נגררות לך כל החיים. כשאתה עושה משהו משמעותי אי-אפשר להמשיך בחיים ולהתעלם ממנו. אז הפריע לי שאין דגל – עשיתי דגל. לא תיארתי לעצמי שזה יגיע למצב הזה, שמורידים לי את הדגל רק בגלל העניין הזה של Not invented here, כלומר שאם זה לא רעיון של ראש המועצה זה לא טוב. תשמע, זה מגרש פרטי שלי בטאבו".
בסוף (למעשה מיד בהתחלה) אין דרך שלא לחבב את חיון ואת האופן שבו הוא מרצף בכוונות טובות את כל הדרך לשלל גיהינומים קטנים (חכו, עוד לא הגענו – ולא נגיע – למיזם שבו שתל עשרת אלפים חמניות ברחבי כפר שמריהו במסגרת מיזם "אמץ חמנייה" למען החטופים, והמועצה, בתגובה, עקרה את כולן). בעיקר כשאתם מבינים שהוא כנראה נולד נון-קונפורמיסט מובהק.
בנם של אחות בסורוקה ומנהל חשבונות במפעל פוספטים מבאר-שבע, חיון נזכר איך כבר כתלמיד בפנימייה הדתית שבה היה בתיכון, גילה באחד הימים שהמדריך נוהג לצותת בלילות מבעד לדלת לשיחות התלמידים. כשזה הצטרף ל"החלטה של המדריך שאת ההשכמות בשש בבוקר לא עושים יותר עם אריק איינשטיין ו'ביג אין ג'אפאן', רק מוזיקה חסידית, וזה לא התאים לסגנון המוזיקלי שלי באותה עת" - חיון החליט לעשות מעשה. "כל כך נעלבתי, שהלכתי לטלפון הציבורי, הורדתי את הפומית, חיברתי בכבל לרדיוטייפ והשארתי את זה באדנית ליד חדר המדריכים במשך שבוע. אחרי שבוע הגיע התור שלי להשכים את כולם, והשכמתי אותם עם הקלטות של שיחות המדריכים".
הוא סולק מהפנימייה, הגיע לחיל ההנדסה, הקים בהמשך את "תמר – החברה הישראלית לייצוב מתקדם בע"מ" והפך את תחביבו, לפוצץ דברים, למקצוע. הורדת גשר מעריב? אין בעיה. מומחים ורשויות העריכו את העבודה בשישה שבועות של השבתה טוטאלית של הצומת. חיון הציע לסגור עניין ב-24 שעות.
"פוצצתי את הגשר בשישי בשש בבוקר והוצאתי הודעה: 'יש אלף טונות ברזל על הרצפה, בואו לקחת. עד כניסת השבת זה בחינם, משש בערב – מיליון שקל'. באו כל אנשי הברזל החוקיים והלא-חוקיים עם כל הברנרים של המדינה, בתוך ארבע שעות לא היה גשר, בראשון כל הצומת כבר היה פתוח".
היו עבודות מדוברות רבות נוספות שהשאירו, מילולית, אבק למתחרים – כולל הורדת סלע ענק של 800 טונות שאיים, מגובה 40 מטר, על הכביש במכתש רמון ב-2010. "אומרים שכל דבר הוא בלתי אפשרי, עד שמישהו עושה אותו", חיון מסכם את האירוע.
אבל המלחמה לקחה אותו, כמו את כולנו, למקום קצת אחר. למעשה, חיון חש פגוע ברמה האישית מול חדירת הכטב"מים לשטח ישראל, "תיסכל אותי נורא שעם כל היכולת שלנו אנחנו לא מצליחים לעצור את הטיסנים האלה. נסעתי למוזיאון חיל האוויר, לקחתי מהם תותח וולקן ישן, שיפצתי אותו על חשבוני והפכתי אותו למיירט רשמי".
מה שהתחיל כהצעה הזויה לסדר היום מטעם אזרח מודאג, הפך, באופן מפתיע, מקובל על משרד הביטחון, שהתחיל לעבוד עם חיון על שיפוץ תותחי וולקן ישנים כמענה לאיום הכטב"מים. "הפכנו את הוולקן למיירט הכי טוב בעולם, כי כבר סבא וסבתא הבינו שכדי ליירט משהו טס אתה צריך הרבה עופרת באוויר. תבדוק ציד ברווזים בעולם – אין דרך להוריד ברווז עם רובה צלפים במנח סטטי, אבל זקן בן 90, שתום-עין ועם רגל מעץ, יורה מהמותן ומוריד ארבעה. זה הוולקן. 6,000 כדור בדקה. אז הבאתי נשק אנלוגי לאיום דיגיטלי, חיברתי אליו שלט של אקסבוקס ועכשיו חיילים באים, לומדים את המערכת בתוך ארבע שעות ובתוך שבוע אני מסמיך אותם. בזמן שמערכות של רפאל לוקח שנתיים ללמוד. וזה זול".
איך זול?
"הבאתי וולקנים מהזבל, הנשק הוא של הצבא, הכדורים של הצבא, אני פה רק שימנתי, כמה אני כבר יכול לקחת?"
זה לא הפך אותו, בשום דרך, ליקיר התעשיות הצבאיות הממוסדות, אבל חיון רגיל כבר לפעול מחוץ לגריד ולעולם לא יתנגד, כאמור, לסכסוך טוב. אני מסתובב איתו ברחבי ההאנגרים של "תמר" בקיסריה, ובאמת שמדובר במערה של באטמן. באזור מסוים הוא מפתח לצבא מוקש חדש ומהפכני בשם "פטל" (שמגיע קומפלט בתוך תיק בד נוח לנשיאה). באזור אחר משתפצים הוולקנים. באזור שלישי הוקם מיני-טרמינל שלם של נמל תעופה, שבו החברה משפרת את מתקני השיקוף הסטנדרטיים בנמלי התעופה, כך שיוכלו לגלות ביתר יעילות חומרים זעירים שעשויים לשמש להרכבת מטעני נפץ במטוסים. באזור נוסף הציב חיון רובוטים ששימשו בעברם במפעלים להרכבת מכוניות, ועכשיו לומדים לפרק תחמושת ישנה שהוטמנה ולהעביר למכונה מיוחדת שטוחנת אותם לאבקה, שבתורה משמשת למדפסות תלת-ממד – חומר גלם יקר ומבוקש בעולם.
"המגרש שלי מוקף בעמודים, כולל אנטנה סלולרית. אבל בישראל של 2025 תורן סלולרי זה חוקי, ואותו תורן עם דגל - פלילי. למדינה כזו אין זכות קיום"
זה לא הופך את חיון לשום דבר מלבד לאחד הטיפוסים המרתקים והשנויים במחלוקת בישראל, שאף אחד, מלבד מי שצריכים, לא שמע עליהם. "יש אנשים שרוצים שאני איעלם, ויש כאלה שרוצים לתת לי פרס ישראל", הוא מסכם. "אגו, כסף או כבוד לא מניעים אותי, רק פחד תהומי לראות את הבית נופל בפעם השלישית. תאמין לי, הייתי מסדר לכולנו גלות של שבוע במחנה מעצר במזרח אירופה בשבוע חורפי – כולם חוזרים מחובקים, עומדים בתור ללשכת גיוס ולא בתור לאייפונים ב'אושר עד'".
* * *
בינתיים חיון מסתפק באספקת וולקנים לצבא ובהכרה בחוגים מסוימים. "תמר" שלו גדלה במהלך המלחמה פי שלושה, וחיון מחלק את זמנו בין שלל הפיצוצים, ובטוח לגבי דבר אחד: על הדגל הוא לא מתכוון לוותר.
לפני כשבוע, שוב הורידו לו את הדגל בצו בית משפט. "במדינת ישראל 2025, הדגל הזה מוקף ב-270 עמודים, כולל אנטנה סלולרית, אז אם זה מסרטן ומכניס כסף זה בסדר, אבל אם זה דגל זה פלילי", הוא מתעצבן. "מדינה כזו, אין לה זכות קיום כיום. אז או שתתפנה מפה כי אתה אפס, או שתהיה ראוי למקום הזה".
אתה אופטימי לגבי המקום הזה?
"לגמרי. הצטברה פה מסה קריטית של יכולות וכנות ויושרה ורצינות, שתמיד מצטמקות בפינה חשוכה כשכל החרא יוצא, אבל כשאתה מגיע למקום של להיות או לחדול, האנשים השקטים יוצאים. המצב שבו אנשים נורמטיביים עולים עם לפידים על הכנסת – זה משהו שיקרה לפני שנתקפל פה. אני אומר – מה שעשינו פה שווה פייט, ואני הולך לתת את הפייט של החיים. אם אתה מתנהל כמו שצריך, לא נגרר, לא מאשים אחרים, פשוט מגדיל את הדברים שמתנהלים כמו שצריך ומתעסק בעשייה חיובית ולוקח את מה שאתה מתחבר אליו ומצמיח ממנו – מה יקרה?"
נתניהו ייבחר שוב?
"נראה לך שנתניהו יצליח לצאת מזה? שהעובדה שכל שבוע שר אחר נכנס לחקירות פליליות תוכל לעבור? הדברים האלה לא יוכלו להימשך. לא ביבי, לא שרה, לא יאיר, ולא אמסלם וסילמן. כל האנשים האלה לא יגמרו טוב".
נכון לעכשיו, חיון פועל משפטית כדי לחזור ולהניף את הדגל בצומת – ובעוד כמה מקומות. "עכשיו נשים אחד ענק, 60 מטר, בניצני עוז, ואנחנו עושים אחד בגבעת עוז בכניסה לעמק יזרעאל, וגם על המצוק באפולוניה. כי ראיתי סביבי אנשים לוקחים את המקום הכי נפלא בעולם, את ארץ זבת חלב ודבש, ומכלים אותו בעצמם, בשיטתיות, כאילו אין מחר. אמרתי לעצמי: אני קטן וחלש, לא יודע להיות מנכ"ל רפאל או לשנות מציאות, אבל אני יודע להביא וולקן ולשפץ אותו. אני יודע לעשות דגל. בתור חייל אמרו לי שאם הלכת לאיבוד, אתה חוזר לנקודה האחרונה שהכרת. לא תיארתי לעצמי שהנקודה האחרונה שבה אנחנו יודעים איפה אנחנו נמצאים זה הדגל".
נכון לעכשיו, נקודת הציון האחרונה לפני הדגל הענק (שאיננו) בשמריהו, היא הג'חנון בכניסה לרשפון. חיון אומר שעד חנוכה הדגל בשמריהו חוזר. חכו לזה. יהיה פיצוץ.
”לא טובת הציבור, אלא בריונות לשמה"
* ממועצת כפר שמריהו נמסר בתגובה: "העניין של חיון אינו עם ראש המועצה, אלא צורך של כל אזרח במדינה לכבד קביעות של ערכאות שיפוטיות. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה (שהינה ישות משפטית נפרדת מהמועצה) הוציאה צו הריסה מינהלי להריסת התורן אשר לא קוים בפועל על ידו, חרף העובדה שבקשותיו לעיכוב נדחו. ערעורים שהגיש נדחו בזה אחר זה בערכאות השונות, והן הניסיון המאוחר מצידו להוצאת היתר להצבת תורן שהקים ללא הרשאה בגובה של כ־35 מטרים (!) נדחה ע”י ועדת הערר בקביעה שמדובר ב’סטייה ניכרת’.
“גם בעניין החמניות – אף תושב אינו רשאי לעשות במרחב הציבורי ככל העולה על רוחו, גם אם הוא חושב שצעדיו הם לטובת הציבור. פיזור של 10,000 זרעי חמניות ברחבי כיכרות המועצה, גינות ציבוריות ומדשאות, פוגע בצמחייה הקיימת. לא רק זו, משניסו מפקחי המועצה לבצע את תפקידם - קיבלו איומים אישיים מצידו, קללות וגידופים - מה שאילץ את הנהלת המועצה לנקוט בצעד חריג ולהוציא כלפיו צו מניעת הטרדה מאיימת בשל תלונות חוזרות ונשנות של איומים מצידו על עובדים. גם שתי עתירות סרק שהגיש לאחרונה נמחקו בזו אחר זו על הסף ע”י בית המשפט המחוזי.
“לשם כך, במדינת ישראל בכלל ובכפר שמריהו בפרט, יש חוקים, יש נהלים, יש ועדות. אילו חיון היה מכבד את שלטון החוק לא היה צו הריסה, לא היה מוצא נגדו צו הטרדה מאיימת והוא לא היה עושה בשטח הציבורי כבשלו. לא מדובר בטובת הציבור אלא בביריונות לשמה. נמשיך לוודא שהשטח הציבורי לא יהיה הפקר, ושמם הטוב של המועצה ועובדיה לא יהיה הפקר אף הוא”.
* מעיריית הרצליה נמסר בתגובה: "התורן נבנה בניגוד לחוקי התכנון והבנייה וללא היתר. בית המשפט קבע בצו כי יש להסירו".
