"גם עם מקלות בגלגלים / גם אם כל השבילים / עוד לא סלולים / וצריך לעבוד הרבה הרבה הרבה / מעוד שנה לעוד שנה תצבע את התמונה / במשב של אוויר או בגשם קטן / במסמר ובקיר / בפריחת הפקאן"
("שיר לאסף", קרן פלס)
• • •
תשע וחצי בבוקר, שבוע שעבר.
פלוגת החוד של גדוד הנח"ל 932 כבר ארוזה. על המשאית מזרנים, מקרר, כיסאות לבנים, שולחנות, דמעות, תחושות מעורבות.
הם בדיוק סיימו לצבוע, בקטנה, את דפנות מכולות המגורים, שטפו בפנים, ועכשיו מקרצפים ככה מסביב. עוד ויש קטן, ועוד מעבר עם שקית בעמדת הבטון שמשקיפה אל צפון חאן-יונס.
תחושה של סוף, שכל דבר אתה עושה בפעם האחרונה, מתאר אחד הלוחמים. "ואתה רוצה לסיים בטוב, כי אולי איך שתסיים זה איך שתזכור".
עוד שעתיים, כשתיקי הגב יהיו עליהם, והלב ירטוט על שקט מתחת לטקטי ולקרמי, הם יתחילו לנוע רגלית, קילומטר וחצי לערך, ממוצב יאיר בחאן-יונס אל עבר מדינה אחרת, ישראל שמה. רשמית הם רשומים בה, אבל בשנתיים האחרונות פחות זכו להכיר.
לחזור ברגל זו אמירה. קודם כל שאפשר, אומר המג"ד אלמוג. כשהחלו את התמרון בעזה, לפני שנתיים, חלקם נכנסו ברגל. אצל סמ"ר דויד, צלף בפלוגה, הרגע הזה ייחרת יותר מכל. נראה כמו סרט, הוא מתאר. אדמה חרבה, רימונים שנזרקים, דילוג בין טנקים, אדרנלין ובעיקר פחד. בדיעבד, אני שואל, הפחד היה מוצדק? כן, הוא משיב.
ועכשיו הביתה. יותר מפוכחים, בהרכב חסר של פחות לוחמים ומפקדים. נעים במרווחים. של מטראז', של הרהורים. "וההליכה מייגעת אבל אין תחליף לאדמה", מתאר המ"מ יחיאל.
ואז הוא יגיע אל הגדר, יביט לאחור, אל הארץ הארורה, אולי בפעם האחרונה. מולו סוף-סוף תמונה מלאה. ובראש, הוא מתאר, השנתיים האחרונות. התסכולים, העצב, השבר, וגם הסיפוק. "והכל רץ. החטופים, הנופלים. זה שעשית, שהתעקשת, שלא ויתרת".
ברוכים השבים ילדי נח"ל, ילדים קצת זקנים. את הפרק שלכם בעזה כדאי שיכירו כמה שיותר אנשים.
שיחת סיכום במכולה
יולי 2024.
בניין אונר"א בשכונת שבורה ברפיח. בכניסה ערמות אשפה, רסיסי זכוכית, תרופות זרוקות. הכוח שהשתלט ראשון על המבנה מצא פה קלאצ'ים ואר-פי-ג'י. מטפסים במדרגות. הפלחו"ד, פלוגת החוד של 932, נמצאת כאן. זה המפגש הראשון שלי איתם. מכירים, מדברים. באחת הפינות חייל שמתפלל שחרית, בדבקות, כאילו אין סביבו אף אחד. גם לא פס קול של ארטילריה.
סמל רונר קוראים לו. בן 24, מפדואל שבשומרון, מילואימניק, בן לעולים מארה"ב וקנדה. גם אחיו לחם בעזה ונפצע. לידו מפקד הפלוגה דביר רווח. זקוף, מזוקן, מבט רציני. ציוד מלא עליו. קליק, צילום שלהם עם לוחמים נוספים. מה ביקשת בתפילה, אני שואל אז את רונר. "שנחזור הביתה בשלום", הוא משיב.
לא כולם יחזרו בשלום. חודשים אחר כך רס"ן רווח ייהרג בקרב יחד עם סגנו סרן איתן ישראל שכנזי, ובאוקטובר השנה ייפול בקרב מחליפו של רווח, רס"ן יניב קולא עם סג"מ איתי יעבץ, לוחם וחניך בתוכנית ארז שסופח לגדוד.
"לא לכל דבר יודעים את התשובות", רונר אומר השבוע על התפילה ההיא, "אבל אני מודה על מי שכן חזר בשלום".
עכשיו בכל אופן, שנה וחצי אחר כך, יום לפני שהנח"ל עוזב את עזה, כשאנחנו במוצב יאיר שבחאן-יונס, במכולה שמשמשת כמעין משרד, בזמן שיש הסכם אבל עוד נלחמים, מתכנסים לשיחת סיכום.
יש פה את סגן נתיב, 23 מהוד השרון, הסמ"פ; סגן יחיאל, 25 מכפר אדומים, המ"מ; סמ"ר דויד, 20 מחיפה, צלף; סמ"ר בן, 21 מהרצליה, עולה מאטלנטה, גם צלף; סמל אלכס, 20 מחדרה, לוחם במחלקת החבלה.
ויש גם קפה שחור על השולחן, ותחושה של פרק חדש.
"אני בשוק שאני עדיין פה, הייתי בטוח שנסיים מזמן", אומר בן, שהשנה וחצי בעזה לא העלימו לו את המבטא מאטלנטה, "אין הרבה שראו מה שראיתי או עשו מה שעשיתי, אבל זה לא קל. שנה וחצי אני אוכל קבנוסים. אתה לא מבין מה עובר בבטן שלי. אם יש סיבה לסבול, אני אסבול בשמחה, אבל עכשיו אני רוצה לצאת כבר".
לדויד, שנה ושמונה בעזה, תחושה דומה. "כל יום פה מרגיש אותו דבר", הוא מסביר את תחושת אובדן הזמן, "אין הבדל בין ראשון לחמישי לשבת".
"אני כבר רגיל להיות פה", אלכס מוסיף, "אין לו"ז באמת, אבל יש סדר יום שרץ. כוננות עם שחר, שמירות, משימות. אז לא יודע, מוזר ומרגש".
יש פה פלוגה שתצא מעזה אחרת ממה שנכנסה. במכולה מכונסים לוחמים שאיבדו שני מ"פים. למשל אלכס. הוא השתתף בשני הקרבות שבהם נפלו, וראה מה שראה, ובכה מה שבכה. בראש יש לו את התמונה של האלונקה, שבה הוא מפנה את הסמ"פ שכנזי.
זה קרה בבית חאנון. כמעט צהריים. גשם, בוץ. לא כיף, הוא נזכר. הם סיימו פעילות והחלו בתנועה חזרה. בסמטה זעירה, לפני היציאה לציר, היתקלות. נ"ט.
אלכס, קלע חוד, שימש באותה פעילות כקשר מ"מ. אבל כשדווח על פצועים, וניתנה הפקודה "חוד אליי", הוא זינק באינסטינקט. "ואני מגיע לאירוע, רואה מה שקורה".
מה קורה, אני שואל. מראות קשים, הוא לא רוצה להיכנס לזה. ואז משלב ידיים, ואז לא. זע באי-נוחות. העיניים מורכנות. כבד לך, אני אומר.
"כן, אבל אני יודע להכיל את זה כבר. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר באירוע. עשיתי מה שאמרו לי, עבדתי לפי הנהלים. אני כבר לא שואל את עצמי שאלות קשות בלילה".
אילו שאלות.
"אני לא אפרט פה, זה לא כזה משנה".
ובאירוע, הוא חוזר לתאר, הוא כמו רובוט. הרגשות לא שם. אין אותם. אחר כך הם יבואו. עושה מה אומרים. נערך לפנות פצועים. תופס מסתור ליד מבנה כשיש ירי לכיוונם.
"פה השירותים?" איזה מישהו עם מבט אבוד פותח את דלת המכולה, באמצע תיאור הקרב של אלכס. נו, לוחם מכפיר, מה אתה מצפה, הם צוחקים. רגע אתנחתא ואז, כהרף עין, אלכס שוב בבית חאנון. אוחז באלונקה שעליה הסמ"פ. האלונקה שתחזור אליו אחר כך. והוא אוחז בה. ורץ. ורץ. ורץ. עושה הכל כדי להגיע הכי מהר. מרגיש כמו חמישה קילומטרים, הוא אומר, למרות שזה רק 15 מטרים עד מבנה לא רחוק.
ורץ ורץ ורץ.
את הסמ"פ יהיה מאוחר מלהציל. לא משהו שיעזור לתחושות של הסמל שגם אחר כך, מעת לעת, ירגיש את כובד האלונקה עליו. וימשיך לרוץ בעקבות חיים שלא יחזרו.
סמל אלכס עוצר, מציג תליון שרשרת סביב הצוואר. איתן כתוב מצד אחד, ומהצד השני שרטוט של גבולות ישראל. המדינה שאליה יחזרו מחר. בלי הסמ"פ.
סא"ל אלמוג: "עבורי כמג"ד לא השתנה כלום מ־7 באוקטובר בפעולות שאני עושה. ביום שנחתם ההסכם עליתי בקשר, אמרתי 'חבר'ה, הסכם, לא הסכם, יש פה מחבלים'"
דממה ברשת הקשר
אני את הדמעות שלי כבר ניגבתי, אלכס אומר אחרי שהוא מסיים לספר על ההיתקלות ההיא ועל ההתמודדות שלו. משפט לקעקוע, אם לא לאיזה שלט חוצות, אני אומר, כאילו, קצת כדי להקליל.
החבורה מהפלחו"ד מסכימה שיש כאן חומר לשלט. מפה לשם כל אחד זורק את הסלוגן שלו. משהו שמסכם את עזה. בכל זאת, יום אחרון.
"תם ולא נשלם", אומר הסמ"פ נתיב, ואז מסביר: "תעמוד למעלה בסוללה, תבין. רואים את האויב כל יום. ואם לא רואים, יודעים שהוא שם, בוחן אותנו, את ההשתנות שלנו".
ממשיכים בסלוגנים. "הזמן קצר מהמלאכה", אומר המ"מ יחיאל. "ססעמק", אלכס מציע עוד אחד.
זה לא סתם סעמק, אלא כזה שמושכים בו את הס', ומגיע אחרי פיתול בנבכי הנשמה. עם תסכול והתחבטויות ושאלות קשות שנועדו להישאר תלויות באוויר. הססעמק של אלכס נוגע להיתקלות הבאה של הפלוגה. המ"פ הבא שאיבדה, רס"ן קולא, ולצידו סג"מ יעבץ.
"אני לא רוצה שזה יישמע כזה קר, אבל כן, זה כזה סעמק. כאילו, מה הולך פה? למה שוב, למה דווקא הם?"
זה קורה באוקטובר האחרון, כבר אחרי ההסכם, במזרח רפיח, מתחם התחנה. גדוד 932 פועל להשמדת המנהרות שבקו הצהוב, בחלקן מסתתרים עדיין מחבלים רבים. בעזרת באגרים הם מבצעים חפירות. ואז, משום מקום, מכת אש משולבת. אר-פי-ג'י, צליפה, מחבלים שמגיחים מפירים ויורים ממרחק. שני מפעילי באגר נפגעים. לוחמי הפלחוד נערכים להסתער כדי לייצר חיץ מול האויב, שצפוי לפשוט אחרי מכת האש.
זה אירוע שיחל בעשר וחצי בבוקר ויימשך עד עשר בלילה לערך. קולא ויעבץ יהיו הראשונים להסתער. "קולא עולה מולי בקשר", המג"ד אלמוג משחזר, "אומר לי 'הכל בשליטה, אני יוצא'".
המ"מ יחיאל מתכוון בדיוק לפרוץ עם ארבעה לוחמים, רק שאז, הוא מתאר, קולא מבקש שיעצור. חכה, אני מאגף, מורה לו. "ואני בא לענות לו אבל כבר רואה אותו ממש רץ", יחיאל מתאר.
ברגעים הבאים המ"מ יראה בעיניו את קולא ויעבץ מדלגים לנקודה הבאה, עשרה מטרים ממנו, נשכבים על סוללה. יראה אותם נפגעים ונהרגים במקום.
"והתחושה היא שזה היה אמור להיות אני", יחיאל אומר. "ואז רצים אליהם, ואתה יורה פקודות, ומבין שאם לא תתפקד, יהיה יותר גרוע, וזה מה שמצפים ממך, לקחת את המושכות ולסיים את מה שהוא התחילו, למנוע את הפשיטה, כדי שלא ייפגעו אנשים".
בן: "הייתי בטוח שנסיים מזמן. שנה וחצי אני אוכל קבנוסים. אתה לא מבין מה עובר בבטן שלי. אם יש סיבה לסבול אני אסבול בשמחה, אבל עכשיו אני רוצה לצאת כבר"
קודם, על הספסל האחורי בהאמר שהוביל אותנו אל חאן-יונס, הקמב"צית יעלי, ככה בתעודת הזהות (בני 30 ומעלה קוראים לה יעלי עם הטון של ויקטור חסון מ"גבעת חלפון"), תיארה איך ההיתקלות נשמעה מהאוזניים של החמ"ל. יצא שהייתה שם לבד כשהכוח נתקל. סביבה בליל דיווחים, ואז, כשמתברר האסון, הקשר שותק לכמה דקות. "שקט באירוע כזה זה אף פעם לא דבר טוב", היא אומרת, "והלב דופק, ויש לחץ וחוסר הבנה. תמיד יהיה ניתוק בין מי שבשטח למי שבחמ"ל".
בחזרה למוצב. הלוחמים מהפלחו"ד מספרים עכשיו על אלה שאינם. על יעבץ, שרק הגיע לפלוגה ונראה כאילו היה תמיד חלק, ודאג לאווירה טובה. ועל שכנזי. בחור זהב, אומרים, אחד שעטף בחום את מי שסביבו. ועל רווח, שאחרי מותו התברר שהשאיר בביתו פתק ועליו תפילה שכתב. "יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי שתשלח לי ברכה במעשיי ושלח לי יכולת לקדש שמך בעולם ולהצליח במעשיי ולשמור על מדינתך הקדושה". ועל קולא, שקיצר את הלימודים במכללה לפיקוד טקטי בשלושה חודשים כדי להקדים ולפקד על הפלוגה. יחיאל מגלה שחצי שעה לפני ההיתקלות שאל אותו על זה. "וקולא השיב, 'תראה איזה זכות הייתה לי לפקד על פלוגה בלחימה במשך שלושה חודשים ולעבור שלוש זירות שונות".
המ"מ יחיאל, עם אחות ושישה אחים לוחמים, הוא קצין צנום, חייכן כזה, חובש כיפה. זה שאתה אדם מאמין, אני שואל אותו, מקל לקבל את הרגע שבו קולא עוקף אותך בקרב, רגע של גבורה בלי מילים.
הוא שותק לרגע. "כאדם מאמין היחס שלי למוות אחר, כי אני מבין שלכל אחד תפקיד, ולכל אחד הזמן שלו, ובזמן הזה אנחנו צריכים לעשות את הכי טוב שלנו, ויש דברים שלא תלויים בנו. אז כן, ההבנה שיש סדר לעולם ויש דרך שבה הוא מונהג, נותנת כוח".
גיבור כמו אבא
שוב פלאשבק ליולי 2024.
לוחמי 932 מטפטפים זיעה לאדמה המדברית, הבלתי נגמרת, של רפיח. הרגליים טובעות בחול, מעלינו שמש שסוחטת את דוושת הגז.
באחד האיתורים, בחדר חשוך, חנוק, שבו שלושה מאווררים שמשתעלים רוח לא מצליחים להניע את האוויר סנטימטר קדימה, המג"ד אז, סא"ל דותן, משוחח עם אחת הפלוגות. זו שיחה על משמעות. הוא מספר על בן הארבע שלו, שקפץ עליו כשבא לקחת אותו מהגן, הוריד ממנו את הדיסקית והכריז "אני גיבור כמו אבא". "צריכים לסיים כדי שהוא והילדים האחרים לא יצטרכו להגיע לפה", הוא אומר ללוחמים הרטובים מלחות סביבו. ואז מוסיף: "הם על הרצפה. יש סימנים של כניעה. צריך אתכם עם רגל על הגז".
זה היה אז. היום בבוקר, בזמן שטיפות בודדות נקוו על שמשת היקום, וערפל עמד באופק, בחדשות דיווחו שסיירת הנח"ל חיסלה את מג"ד מזרח רפיח ובכירים נוספים. ועכשיו, כשאני יושב עם סא"ל אלמוג, שהחליף את סא"ל דותן כמג"ד 932, הוא מגלה שממש מקודם עידכן את משפחותיהם של קולא ויעבץ ז"ל על סגירת מעגל, ומתבאס שזה לא הגדוד שלו שמאחורי החיסול. לא, זו לא עוד משימה, אומר, וכן, זה אישי לגמרי. "הייתי רוצה שאנחנו נבוא ונשים להם את הרגל לצוואר".
אנחנו יושבים בחמ"ל שבתוך אוהל גלילי, שמחר יישב בו כבר מג"ד אחר, מגולני. מוצב לא רחוק מזה של הפלחו"ד, באחד הרכסים השולטים בחאן-יונס.
זה שיש הסכם וטראמפ, לא אומר ש-932 לא המשיכה להילחם, בעיקר במזרח רפיח, בלחץ על המחבלים המסתתרים מתחת לקרקע. "באיזשהו מקום המדינה שכחה שאנחנו במלחמה, נירמלו את זה", סא"ל אלמוג אומר. "אבל בסוף עבורי כמג"ד לא השתנה שום דבר מ-7 באוקטובר בפעולות שאני עושה. ביום שנחתם ההסכם עליתי בקשר, אמרתי 'חבר'ה, הסכם, לא הסכם, יש פה מחבלים'".
חצי שעה לפני שנהרג אמר יניב קולא ז"ל לסגן יחיאל: "תראה איזו זכות הייתה לי לפקד על פלוגה בלחימה במשך שלושה חודשים ולעבור שלוש זירות שונות"
אתם יוצאים מחר מעזה בלב שלם, אני שואל. "זה לא שהלב לא שלם. מה שעשינו, עשינו הכי טוב, אבל יש פה עדיין מה לעשות. הם מתארגנים מחדש, הם אף פעם לא הפסיקו. יגיע לפה כוח אחר שימשיך, ואל תדאג, אנחנו נחזור לכאן. אין פתרונות קסם במזרח התיכון, עד שיבוא איזה אביר על סוס לבן - נילחם".
זה לא טראמפ, האביר על הסוס, אני שואל. "גם הפתרון של טראמפ הגיע כי איפשרנו לו להגיע. מה היה במסדרונות הבית הלבן ובירושלים פחות מעניין אותי, אני יודע להגיד מה שמנו על השולחן כצבא, ומה אנחנו ממשיכים לעשות. זה שהחללים המשיכו לחזור, זה חלק מהלחץ שאנחנו מפעילים. בכל שלב הם יכלו להפסיק".
את החזרת הדר גולדין ז"ל, מג"ד 932 מייחס לאותו לחץ. "הם חשבו שזה מה שיעזור לשחרר את המחבלים בתת-קרקע. זה לא שהם הפכו להיות חובבי ציון", הוא אומר, ואז מתאר איך היו שותפים, יחד עם יהל"ם, לחיפוש אחרי גולדין, ואיך עקבו מקרוב אחרי פעולת חמאס בזמן איתורו. "אתה רואה הכל ברחפנים. ואתה מחפה על זה, מתחם את זה. אירוע מורכב".
הם גם ישבו ברפיח, עקבו מקרוב, כשעשרים החטופים החיים חזרו, בהם בר קופרשטיין, לוחם הגדוד שנחטף מהנובה. "ואנחנו ממש רואים את זה. ואנחנו מדברים בינינו. מה, אם נראה אותו מהחלון, ננופף לו, נלך? כאילו, מה, עובר פה חייל שלנו, לא נעצור את הרכב? ברור שאתה לא יכול, אבל בא לך ללכת לשם, בא לך לגעת.
"המלחמה פוגשת אותך בפיקים. רוב הזמן אתה במשימות שוחקות, שגרתיות, וכשאתה מבין שהפעולות שעשית במשך הרבה הרבה זמן הצליחו להביא לזה, זה מטורף".
יוצאים מהאוהל לאוויר הפתוח. נושמים קו צהוב. מרגיש פחות לחוץ מקו אדום ועדיין זה לא חמצן של בית. בכניסה למוצב כלבים וחתולים עזובים.
רוני, קצינת השלישות: "אף אחד כאן לא יגיד לך 'יורדת לי אבן מהלב'. תרד האבן מהלב, תעבור לתיק הגב. נעזור להם לעבד, לחזור לעולם החיצון. נשמור עליהם מכל משמר"
סא"ל אלמוג, בן 31, מראה תמונות בגלריה של הנייד. זו משפחה מארץ אחרת, שלא ממש יצא לו להכיר. המשפחה שלו. אשתו אומרת שהילדים דומים לאבא.
הנה תמונה של הבכור. הוא היה בן ארבעה חודשים ב-7 באוקטובר, כשאבא לחם בכרם שלום, ואז המשיך לעזה. והנה הקטנה, בת חודשיים. יש היכרות, אני שואל. "נפגשנו איזה ארבע פעמים", הוא כולל בספירה גם את הלידה. הם בדיוק היו בין כיבוש העיר עזה למעבר לרפיח. מפקד חטיבת הנח"ל התקשר אליו. אשתך בצירים, אמר לו, אני שולח לך נגמ"ש איתן, אתה יוצא. "אמרתי תמתין, תן רגע לבדוק. עשיתי טלפון, הבנתי שבאמת זה הולך ללידה".
בהתחלה, כשרק נפגשנו, שאלתי איפה הוא גר. עזה, סא"ל אלמוג השיב. מה שאומר שיש פה מג"ד שמחר הולך להחליף כתובת. להכיר משפחה. יש לו בית שנבנה ביישוב תמרת. ואם יקשיב לקצינת השלישות שלו, גם הנפש ששם בצד בשנתיים האחרונות זקוקה לתשומת לב. חיים מחכים לו.
ארץ ישנה-חדשה
מקודם, במוצב יאיר, אחרי שכל אחד מלוחמי הפלחו"ד סיפר בתורו איזו נפש הוא מחזיר איתו לישראל, חוץ מנתיב הסמ"פ, שאמר שאת זה הוא שומר לעצמו, קצינת השלישות רוני נעמדה. היה לה משהו לומר.
"מי שמחוץ לעזה מצפה שהם ייצאו בתחושת הקלה, כי לאזרחים יש תחושת הקלה, להורים שלהם יש תחושת הקלה, לאימהות שלהם יש תחושת הקלה. ללוחמים האלה לא תהיה תחושת הקלה. אף אחד כאן לא יגיד לך יורדת לי אבן מהלב. תרד האבן מהלב, תעבור לתיק הגב מאחוריהם. נעזור להם לעבד, לחזור לעולם החיצון, כי הם היו מנותקים, ונשמור עליהם מכל משמר".
זהו. עם המילים האלה, וסיפורם של לוחמי הפלחו"ד, הנח"ל מסיים בעזה. ואם להיתלות בתחושות של הקמב"צית יעלי, זה לתמיד. והנה, מחר, על המשאית ייערמו מזרונים, כיסאות לבנים, שולחנות, דמעות, תחושות מעורבות. והם יצעדו עם תיקי הגב.
מרחב הכאוס האין סופי, נוף רסיסי הציוויליזציה ושברי הרחובות יתחלף ברגע בשדות חורף ירוקים ובתנועת טרקטורים ורכבים. ארץ ישנה-חדשה תתגלה בפניהם. והם יחזרו להיות אזרחים ישנים-חדשים. ולמרות שיחצו גדר, המסע של לוחמי הכומתות הירוקות שפה, המסע אל עצמם, יהיה ארוך בהרבה מהקילומטר וחצי שיעשו מהקו הצהוב אל ישראל. הוא אפילו לא התחיל.
