בבוידעם של אברהם רוסק ברעננה שכבה במשך שנים פצצת זמן עטופה בשקית ניילון. אנשים שומרים דברים בבוידעם כי הם לא יודעים מה לעשות איתם, או כי הם מפחדים להתמודד עם מה שיש מתחת לעטיפה. במקרה של רוסק הבן, שתי התשובות נכונות. שקית הניילון החביאה דוח סודי שאביו, סנ"צ מנחם רוסק ז"ל, נתן לו בשנה האחרונה לחייו – כועס ומותש ממרדף אחרי יוזף מנגלה, הלווייתן הלבן הפרטי שלו. רק שבניגוד למקור ב"מובי דיק", ללווייתן של רוסק היו כפפות לבנות. הסוף בשני המקרים היה זהה: הצייד נפטר לפני שהמצוד הושלם.
גם 80 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, השם מנגלה עדיין מהלך אימים. מילה נרדפת לרוע המוחלט. סמל כפול לפלנטה האחרת ולבריחה של פושעים נאצים מלתת את הדין על פשעיהם. הסערה החדשה סביב דמותו הגיעה מארגנטינה – המקום שבו, בין היתר, הסתתר מלאך המוות מאושוויץ-בירקנאו. המסמכים הזכירו לארגנטינאים את מה שרבים במדינה העדיפו לשכוח: במשך עשרות שנים ידעו הרשויות היכן מסתתר יוזף מנגלה, ולא עשו דבר.
המסמכים הארגנטינאיים שוחררו באפריל האחרון בהוראת הנשיא חבייר מיליי, אך רק בשבוע שעבר התפרסמה התמונה המלאה: מ-1956 מנגלה חי בגלוי בבואנוס-איירס תחת שמו האמיתי. בטופס הבקשה לשינוי שמו הצהיר על חברותו באס-אס’ וציין שהצלב האדום מגדיר אותו כפושע מלחמה. השלטונות התעלמו. בהמשך גם סירבו לבקשת הסגרה מגרמניה-המערבית.
סנ"צ רוסק, האיש שמעולם לא דיבר על עבודה עם ילדיו, לא הסביר יותר מדי על הדוח שהפקיד בידי בנו. "הוא אמר 'זה סודי ביותר, ושלא יידעו שזה פה'", משחזר אברהם רוסק. "שמתי את זה בבוידעם. קראתי את זה רק אחרי שהוא נפטר. זה היה כמו סיפור מתח".
ילדיו ונכדותיו חיים כבר שנים עם הידיעה שלרוסק נעשה עוול נורא. האיש היחיד שטען ש"גורמים שונים עשו יד אחת כדי להעלים את האמת" – וכיוון אצבע גם לישראל וגם לארה"ב – לא זכה לראות את התיאוריה שלו הופכת מדעת מיעוט לאמת מקובלת. הוא נפטר ב-2007, כועס ומתוסכל, בלי ליהנות מההישג. "אבא כל הזמן כעס", אומר אברהם. "ועד שהוא נפטר כל הזמן כאבתי את הכעס שלו, וזה עלה לי בבריאות".
נכדתו, ניבה רוסק-בלום: "הוא היה סבא טוב מאוד והיינו מאוד מחוברים. אבל אני זוכרת את העוצמות של הכעס. בתור ילדה את רואה מישהו שאת כל כך אוהבת ואיזה כעס יוצא ממנו. הוא הרגיש שמשהו קורה שם שהוא לא בשליטה עליו. איזשהם כוחות. הוא אמר רק: 'המדינה'".
והייתה לאביך תיאוריה למה הניחו למנגלה?
אברהם: "אחרי המלחמה האמריקאים לקחו הרבה מדענים נאצים, הביאו אותם לארה"ב והשתמשו בהם לצורכיהם. זו אחת המחשבות שלו (כך לדוגמה היה מבצע "מהדק נייר", שנועד לגייס מדענים נאצים כדי שיעבדו עבור ארה"ב במלחמה הקרה - גב"ח). "אבא שלי אמר שמדינת ישראל, יחד עם אינטרסנטים בארה"ב, עשו יד אחת כדי להעלים את העובדות האמיתיות בסיפור מנגלה, שהוא עוד יוכיח שהייתה אפשרות לתפוס אותו ובצורה מכוונת מישהו פישל וכיסה על זה. עם התחושה הזו הוא גם נפטר".
יש משהו בגילויים הנוכחיים שמשמח בדיעבד, כי הנה, הוא צדק? יש קתרזיס?
ניבה: "הקתרזיס היחיד יהיה אם נבין מה היה שם. אם המדינה הייתה מעורבת בטיוח הזה. מי רצה להזיז אותו מתפקידו. זה מציק לי. אם אני אבין מה היה שם, אולי לא יהיה מבחינתי קתרזיס, אבל תהיה הקלה".
אברהם: "משמח? לא. אני מאוד עצוב שאבא שלי נפטר בלי לדעת שהאמת שהוא נלחם עליה יצאה לאור 18 שנה לאחר שנפטר. המסמכים גם לא מוכיחים שהגופה לא הייתה של מנגלה. מעורבות של מדינות אחרות בהגנה על מנגלה – זה משהו נגזר מהמסמכים האלו. אני יכול רק להגיד שמה שאני מרגיש, עוד מאותו צער שיש בי על כל הסיטואציה, שהלוואי שלא הייתה".
ומה אתה חושב שהוא היה אומר אם היה חי כיום?
"שאולי מהענן הקטן שהוא נמצא עליו ומשקיף עלינו עכשיו מלמעלה, הוא סוף-סוף אומר: 'רואים? אמרתי לכם'".
× × ×
יש דברים שאי-אפשר להסביר בלי לחזור להתחלה. ולהתחלה של רוסק יש שם: אושוויץ-בירקנאו ויוזף מנגלה. שניים שמבחינתו היו אחד כי הגיעו לחייו ביחד. הוא אמנם נולד קודם לכן בלודג', אבל חלק ממנו מת ונולד מחדש ביום ההוא ב-1944 על הרמפה באושוויץ-בירקנאו, מול הרופא ששלח את אמו שמאלה לעלות בצורת עשן לשמיים. "לא נפרדנו", הוא אומר בעדות שנתן ליד ושם ולקרן ספילברג. "שום דבר, שום דבר. המכות, הדחיפות והצעקות, פשוט הוציאו אותנו, לא ידענו מה קורה". רק אחר כך הוא למד מה קרה לאמו ושלרופא ההוא על הרמפה קראו מנגלה. הוא עלה לארץ, התחתן, בנה קריירה ומשפחה. וכל אותו הזמן לא דיבר על מה שעבר עליו בשואה. בנו יוסי מספר השבוע שהתפרסמה כתבה בעיתון של המשטרה, "ושם הוא מספר איך שאלתי אותו על הקעקוע שיש לו על היד והוא לא רצה לענות, ואני שאלתי אותו למה אתה מתבייש? והוא התבייש. הם כולם התביישו".
משפט אייכמן היה הפעם הראשונה שניצולי השואה בישראל התחילו לספר מה עבר עליהם שם מבלי שיוצמד אליהם אות הקלון המשפיל "כצאן לטבח". אבל רוסק, איש שמלכתחילה לא היה אדם של מילים, המשיך לשתוק. כשדיבר זה היה רק על עובדות מוצקות וחומרי חקירה, לא על רגשות. "אבא שלי היה שואל אותו 'מה הרגשת' והוא היה מתעצבן", אומרת רוסק-בלום. "הוא היה אנליטי מאוד, אדם של פרטים ועובדות. ומצד שני רגשית הוא היה חסום באיזושהי דרך. הוא לא סיפר מה עבר עליו, ובטח לא מה שהרגיש. הוא היה כועס - ‘איזה הרגשתי? מי יכול בכלל להרגיש בתנאים כאלה? זה רק לשרוד’".
הכעס של רוסק אז היה מופנה לצברים, ילידי הארץ בני-המזל שכמו שאמר בעדותו ליד ושם "לא ידעו על מה הם מדברים. מה, אתה היית שם? מה אתה יודע? לא רציתי להיכנס לוויכוח על הנושא הזה. יותר מאוחר לא היה צורך בוויכוח, אנשים למדו מה היה". ואנשים למדו מה היה ממשפט אייכמן ומאוחר יותר מלא מעט הרשעות של פושעים נאצים שבהן רוסק היה מעורב כמפקד חפ"ן. המכניזם של היחידה היה פשוט ויעיל: מדינה זרה מאתרת פושע נאצי, מבקשת להביא אותו לדין, שולחת את הפרטים לישראל. חוקרי היחידה - רובם ניצולי שואה בעצמם - יוצאים לשטח. מאתרים עדים, משכנעים אותם לדבר, גובים עדות. ואז מלווים אותם למשפט, לפעמים עד לספסל העדים בגרמניה.
חוקרי חפ"ן לא היו בחורינו המצוינים מהמוסד, שהתמחו בחטיפות דרמטיות לאור ירח. זו הייתה עבודה סיזיפית, לא פעם אפורה: דיבוב ניצולים סרבנים, איסוף דקדקני של פרטים, מילוי דוחות. אבל דווקא העבודה נעדרת הזוהר הזו הביאה להרשעות של פרנץ שטנגל, מפקד טרבלינקה, ושל קלאוס ברבי בצרפת. אנשי חפ"ן העידו מאות פעמים במשפטים נגד פושעים נאצים, והקימו יחידה מקבילה באוסטרליה. בארץ הם היו מעורבים במצוד אחרי מנגלה ובמשפט דמיאניוק, שני אירועים שיהפכו לטראומות אצל מפקד היחידה רוסק. למרות חשיבותה ההיסטורית כבר בזמן פעילותה, חפ"ן לא הייתה שם מוכר. אחרי שפורקה ב-1993 היא נשכחה לגמרי. מחקר מקיף, שפורסם ב"7 ימים" באפריל 2022, חשף את עומק פעולתה של היחידה. אבל כמו תמיד מה שנעלם מהזיכרון הקולקטיבי מעניין יותר ממה שנשמר בו.
רוסק היה מפקד חפ"ן 13 שנה. זה היה תור הזהב של היחידה. בזמנו חפ"ן עזרה להרשיע עשרות פושעים. רוסק עצמו הפך לפיגורה בעיני קולגות ממדינות זרות. אבל רוסק ידע שאת האחד שבאמת רצה - מנגלה - הוא לא הצליח לתפוס. ואז, ב-1985, התבשר שאולי לא יצטרך. אחרי שנים של מאמצי היחידה ושיתוף פעולה בינה לבין צוותים בגרמניה וארצות-הברית, כולל פרס נדיב על ראשו של הרופא, מצאו גופה בברזיל.
העולם החליט שזה מנגלה. הוקם צוות בינלאומי - גרמני, אמריקאי, ישראלי - לזהות את השלד. רוסק טס לברזיל. "כשהתחלתי לחקור את האנשים בברזיל, אני ראיתי אותם, את הנאצים האלה שהסתירו את מנגלה", אמר בעדותו ליד ושם. "לא האמנתי לרגע אחד שהוא מת כביכול כפי שהם קבעו שמה".
בדוח שכתב, מלאכת מחשבת של דקדקנות וחיבה לרזולוציות גבוהות מתודלקות עם מניע אישי, רוסק תיעד את הסתירות: "ליזלוטה בוסרט, שסייעה עם משפחתה להסתיר את מנגלה נכחה באירוע הטביעה שלו, הזמינה את האמבולנס עוד לפני שנמשתה הגופה מהים. לרכב לקח שלוש שעות להגיע למכון לרפואה משפטית שנמצא 30 ק"מ מחוף הים, לטענתה 'בגלל פגיעת ברק בעץ'". הוא הוסיף: "הרופא התורן במכון הפתולוגי לא ניתח את הגופה או לקח ממנה סימנים מזהים. גם לא שם לב שבתעודת הזהות המנוח בן 54 והגופה שלפניו - אם הייתה של מנגלה - בת 68".
ד"ר דיוויד מארוול, שהיה בצוות החקירה האמריקאי לבדיקת הגופה בברזיל, הפך מאז למומחה לפרשה. הספר שכתב על מנגלה משיק במקומות רבים לטענות של רוסק, אבל לגבי השלד הם הסכימו שלא להסכים: רוסק התעקש שהגופה אינה של מנגלה. מארוול השתכנע שהגופה היא של הרופא מאושוויץ-בירקנאו.
כשצוות החוקרים בברזיל הכריז כי בוודאות מדעית סבירה הגופה היא של מנגלה, מדינת ישראל החליטה לקבל את ההמלצה ולסגור את התיק. "יש לי חומר של שלושה קלסרים שמוכיח את ההפך", אמר רוסק, שסיכם בדוח שלו: "מטרת מבצע הטביעה הייתה קבורה סופית של פרשת יוזף מנגלה, כולל נטרול כל בעלי הסוד"
"יש שינוי מאוד עדין באופן שבו הנאצים הגדירו את תפקיד הרופא, וזה קשור למה ומי הוא אובייקט הטיפול", הוא מסביר השבוע בשיחה עם "7 ימים" כיצד מי שעסק ברפואה לקח חלק בפעולות כה מפלצתיות. "בתור רופא, המטופל שלך הוא אובייקט הטיפול היחיד שלך. עבור הנאצים, היה מטופל גדול יותר וזה היה הגוף הגזעי, ה"פולק". כרופא נאצי אתה אחראי בתפיסה הזאת לא לרפא מטופל בודד, אלא לוודא ששמרת מפני איומים לקהילה הגזעית וטיפלת בהם. תמונה הרבה יותר גדולה".
ומה באשר לטענה שלאמריקאים היה אינטרס לשמור על מנגלה בגלל הידע הרפואי שהיה לו? על כך מגיב השבוע מארוול ואומר כי "המחקרים של מנגלה לא היו בחוד החנית של הגנטיקה. אם האמריקאים היו מחפשים גנטיקאים מעולים, היו לנאצים אחרים כאלה. מנגלה, עם כל הכבוד, לא היה אחד מהם. מה שכן היה לו זה מגרש ניסויים ענק בשם אושוויץ לטובת מחקריו".
את מנחם רוסק הוא זוכר בחום. "מאוד חיבבתי את רוסק. שמעתי ממנו על הילדות הקשה שחווה בפולין ועל הקשר שלו למנגלה. כשהגענו לראשונה לברזיל ישבתי ליד רוסק, שהיה מאוד צנוע ושקט. הוא לא הוציא מילה. בטח שלא התנגד לממצאי המומחים, אבל הוא היה בבירור מתלבט. הוא היה צנוע מדי, ואולי קצת מפוחד, אבל כל זה נעלם כשאחר כך הוא דיבר עם עיתונאים ואמר משהו כמו 'מנגלה רצה לרקוד על הקבר שלי, עכשיו אני ארקוד על שלו'. בפעם הבאה שהייתי בברזיל הוא כבר לא היה. הבנתי שהוא הוזז מתפקידו".
בספר שלך אתה מציין שפנייה של מרכז ויזנטל לנשיא רייגן בדרישה "לחשוף את תיק מנגלה בידי הצבא", הובילה לחייל לשעבר שביולי 1945, שעה שהיה מוצב בגרמניה, פגש שבוי גרמני שהזדהה בפניו כיוזף מנגלה. השומרים הסבירו כי "הם מכניסים את השבוי לכושר לקראת תלייתו. הבן זונה מנגלה עיקר 3,000 נשים באושוויץ". בהמשך הוא שוחרר מהמחנה. זה לא זועק סיוע אמריקאי?
"בדיעבד היו הרבה בעיות עם העדות הזו. היום אני חייב לציין שלא מצאנו שום ראיה חד-משמעית שהוא היה חלק ממסלול בריחה מאורגן כלשהו, או קיבל סיוע מהאמריקאים. הם חשבו שהוא מת. אז אני לא חושב שאפשר להאשים את האמריקאים בהכרח על שלא מצאו אותו".
× × ×
כשצוות החוקרים בברזיל הכריז כי בוודאות מדעית סבירה הגופה היא של מנגלה, מדינת ישראל החליטה לקבל את ההמלצה ולסגור את התיק. "יש לי חומר של שלושה קלסרים שמוכיח את ההפך", אמר רוסק. "הגופה איננה של מנגלה. זו תרמית שעוד לא הייתה". רוסק סיכם בדוח שלו: "מטרת מבצע הטביעה הייתה קבורה סופית של פרשת יוזף מנגלה, כולל נטרול כל בעלי הסוד". אבל אף אחד לא הקשיב.
ולא רק שלא הקשיבו – היה מי שגם פעל לשיבוש החקירה. לגבי מעורבות אמריקאית בהגנה על מנגלה, רוסק היה חד-משמעי. בדוח שלו הוא כתב: "במיוחד יש לציין את היעלמותו של תיק מנגלה ממרכז הדוקומנטציה בברלין ב-85’, הנמצא תחת פיקוח אמריקאי ושמירה של המשטרה הגרמנית [...] בדיעבד הסתבר שכל התיקים האישיים צולמו על ידי שלטונות ארה"ב ונמצאים בארכיון הלאומי בוושינגטון. אמצעי זיהוי כמו טביעות אצבעות, צילומי רנטגן וכו' לא נמצאו בשום מקום עד היום".
רוסק טען בדוח שכתב שממשרדו נעלמו מסמכים. הפתולוג ד"ר שמואל רוגב ז"ל, שעבד עם רוסק על הזיהוי ותמך בעמדתו, הוזז מתפקידו זמן קצר אחרי שרוסק יצא לגמלאות. לדברי רוסק, גם מרוגב נלקחו חומרים שנגעו לחקירה.
"כל החומר נלקח ממנו", סיפר רוסק בעדותו ביד ושם. "וכעבור כמה חודשים אמרו לו, תודה, אתה יכול ללכת הביתה. ניטרלו גם אותו. זו הייתה אכזבה מספר אחת", אמר רוסק. "להגיד לך את האמת - זה חבל שזה יצא כך שכל כך התאכזבתי, דווקא בארץ".
הוא סיפר על שיחה עם חבר כנסת, יושב ראש ועדת החוץ והביטחון: "אמרתי לו, ביום בהיר אחד, כשיצוץ באיזשהו מקום מנגלה, הוא יתחיל לרקוד על השולחן, התיק שאתם סגרתם. אמרתי לו בפירוש - שלא תעזו לסגור את התיק הזה. זה יהיה ביזיון למדינת ישראל".
מה ענה חבר הכנסת?
"הוא אמר לי, אל תדאג לביזיון מדינת ישראל. זה כאב לי יותר מכל דבר אחר".
בדיעבד, פספוסי המוסד בפרשת מנגלה נראים כמעט בלתי אפשריים. הסברים שונים ניתנו להטיות כוח האדם לפעולות אחרות, אבל כך או כך, מנגלה נשכח, ירד למחתרת עמוקה יותר ונעלם מהרדאר הישראלי לעוד 20 שנה.
כך לדוגמה, בכיר המוסד רפי איתן שהיה מעורב בחטיפת אייכמן אמר בראיונות לקראת סוף חייו שבשנות ה-60 הוא ניצב פנים אל פנים עם מנגלה בחווה קטנה ליד סאו-פאולו, אבל אז הם קיבלו פקודה לחזור לישראל בגלל איום דחוף אחר (מצרים ייצרה טילים בעזרת מדענים גרמנים).
בעיתון "חדשות" פורסם ב-1991 כי "ישראל גנזה דוח מ-86', שקבע: הפושע הנאצי יוזף מנגלה – חי". לאייטם לא היה המשך. ד"ר תמיר הוד, היסטוריון מומחה לשואה ומחבר "מדוע זכרנו לשכוח - משפט דמיאניוק בישראל" (ראו מסגרת), מסביר: "היו פה כל כך הרבה גורמים שהעדיפו שלא יעסקו בזה. אולי היה יותר נוח להשאיר אותו כסמל מופשט לרוע המוחלט – מאשר להיכנס לכל הכשלים שהיו בדרך".
"אני חושב שהחלק שהכי כאב לו זו האפשרות שגם ישראל מעורבת בעסק", אומר בנו יוסי, "הוא היה באושוויץ, עבר מתחת לידיים שלו. אצלו זה היה משהו מאוד, מאוד אישי. זה כל כך כאב לו".
× × ×
יש אנשים שמאמינים שאם תשים את הפרטים בסיפור בסדר הנכון, אם תדייק מספיק, אם כל הנתונים יהיו במקום הנכון – נגיע לאמת. לפתרון החידה. אבל בחיים זה לא תמיד עובד ככה. ההיסטוריון וחוקר השואה ראול הילברג אמר: "בכל עבודתי מעולם לא התחלתי בלשאול את השאלות הגדולות, כי תמיד פחדתי שאגיע לתשובות קטנות. העדפתי לעסוק בדברים שהם פרטים זעירים, כדי שאוכל אחר כך להרכיב מהם תמונה שלמה - שאם אינה הסבר, היא לפחות תיאור מלא יותר של מה שהתרחש". גם רוסק היה אדם כזה. הוא לא סיפר את הסיפור שלו במילים או רגשות, אלא דרך אלבום תמונות שהכין בעצמו למשפחתו, והיה מדוקדק ואנליטי עד כאב: כל השנים, כל המקומות, כל התמונות בסדר כרונולוגי מדויק. רוסק-בלום, נכדתו, היא ד"ר לנוירוביולוגיה במכון ויצמן. היא מאשימה את חיבתה לפרטים בגנטיקה שהגיעה ישירות מסבה. "הכי מדויק, הכי היסטורי", אומרת נכדתו ניבה. "זו הייתה הדרך שלו לספר את מה שהוא לא יכול היה לספר במילים".
אולי זו הסיבה שבשנה האחרונה לחייו רוסק מבקש ממשפחתו להסתיר את הדוח שכתב על פרשת מנגלה. גם אחרי הפרישה הכפויה שלו מהמשטרה, גם אחרי שסגרו את התיק, גם אחרי שהיה מי שרמז שחוקר הנאצים מספר אחת איבד את זה - הוא המשיך לדבר על מנגלה, על הדוח, על המערכת שטרקה לו את הדלת בפנים. הוא כתב מכתבים לחברי כנסת, לקולגות כמארוול ואחרים. הפציר, התעקש, כעס - ולבסוף כבה בעצב. רוסק-בלום, נכדתו, אומרת שהאכזבה מהמדינה הייתה קו פרשת המים. האיש שראה בישראל מקום שנתן לו מחדש זהות וחיים, לא הצליח ליישב את האתוס הזה עם האכזבה האישית שלו מההתנהלות שלה בפרשת מנגלה.
אברהם רוסק: "הוא בא עם שקית ניילון שבתוכה היה הדוח, ואמר: 'זה סודי ביותר, ושלא יידעו שזה פה'. שמתי את זה בבוידעם. קראתי את זה רק אחרי שהוא נפטר. זה היה כמו סיפור מתח"
"ויום אחד הוא בא עם שקית ניילון, שבדיעבד ידענו שבתוכה היה הדוח שכתב, ואמר לי אני לא רוצה שזה יהיה אצלי בבית", משחזר אברהם, בנו. "אני לא הכרתי את זה, אני לא ידעתי מה זה. הוא רק אמר 'אני לא רוצה שזה יהיה אצלי בבית, אני לא רוצה שיימצאו אצלי בבית, זה סודי ביותר. ושלא יידעו שזה פה'".
היה רגע בחייו שהטלת ספק, שאמרת, הוא מגזים, הוא נכנס לזה עמוק מדי?
"אנחנו לא היינו במצב שאמרנו דבר כזה. הייתה תחושה כללית של עוול, של איזה משהו שהמדינה מחביאה".
יש עוול ויש נרדפות. כי בסוף הוא היה רדוף. השאלה היא מי הוא חשב שרודף אחריו.
"הוא היה רדוף לגמרי. אובייקטיבית אני לא יודע להגיד".
אבל היה גם רגע חד-פעמי שבו הנקמה והמציאות לא עמדו אחת כנגד השנייה. רגע שבו רוסק היה – לרגע אחד – אדם שלם. בנו יוסי מספר שבחתונה של אחת הנכדות של רוסק, לא הרבה לפני מותו, הוא עמד לצילום משפחתי. סביבו הילדים, הנכדים, הנינים. "ואז פתאום הוא התחיל לבכות", אומר בנו. "כששאלו אותו למה, הוא אמר 'זו הנקמה שלי במנגלה, המשפחה שלי'". בעדותו ביד ושם, שנים קודם לכן, אמר את אותו הדבר במילים אחרות: "הקמתי במדינת ישראל משפחה חדשה ודורות חדשים, וזו כל נחמתי".
"הטיוח מוכח מעל לכל צל של ספק, אבל יש עוד מרכיבים"
"כדי להבין את מקומו של מנגלה בזיכרון הקולקטיבי, צריך להבין קודם את מקומו של אושוויץ", אומר ד"ר תמיר הוד, ראש מרכז תל־חי לחקר, הוראה והנצחת השואה. "מנגלה נתן פנים לרוע. כלומר אם אושוויץ סימל את הרוע המוחלט כמקום, מנגלה סימל אותו כאדם והשיח צריך הרבה פעמים פנים למשהו".
"סיבה נוספת למעמד הדמוני של מנגלה היא שבין סוף אפריל ליולי 1944 הגיעו לאושוויץ מאות אלפי יהודים מהונגריה. חוץ מהרצח ברואנדה, זה היה הרצח בקצב הכי מהיר שהיה בהיסטוריה", אומר הוד. "ומנגלה היה שם". חשוב להבין שהוא לא היה הרופא היחיד שעמד על הרמפה באושוויץ, אבל הוא זה שנחרת בזיכרון.
ובכל זאת, העיסוק הציבורי בפרשה בישראל היה מינימלי. "הדמות שלו הייתה כל כך מפלצתית, שזה היה כמעט בלתי ניתן להשגה", אומר הוד. "והרבה גורמים היו מעדיפים שלא יעסקו בזה - כי אז היה נחשף כמה פעמים באמת היה אפשר לשים עליו את היד".
מסתבר שלא רק המוסד ניסה. בעקבות הכתבה שפורסמה במוסף זה על ידי הח"מ על חפ"ן בעקבות מחקר של הוד, הוא קיבל טלפון מגורם אנונימי שסיפר על קבוצת אזרחים ישראלים, בראשות איש מוסד לשעבר, שהתארגנה בשנות ה־80 לחטוף את מנגלה על דעת עצמה. לדברי אותו גורם, הקבוצה אף קיבלה אור ירוק מדמות בכירה בממשלה ומימון מיהודים בארה"ב ובאוסטרליה. הם הגיעו קרוב - ראו אותו דרך משקפת בפרגוואי, מוקף שומרי ראש - אבל לא היו בטוחים שזה אכן מנגלה, והמבצע לא יצא לפועל.
ב־2013 פורסמה הביוגרפיה “תהומות ושחקים” (הוצאת “ידיעות ספרים”) על הטייס זאב לירון, ובה חשף הכותב משה רונן כי ב־1984 הצטרף לירון למבצע פרטי שיזם איש המוסד ושב”כ לשעבר צבי מלחין. המטרה: חטיפתו של ד”ר מנגלה. המבצע, שהתבסס על מודיעין שגוי, לא יצא לפועל. לימים התברר כי מנגלה מת כבר ב־1979.
הוד מלווה את משפחת רוסק מאז מחקרו הקודם על חפ"ן, וספרו "מנחם רוסק והיחידה לחקירת פשעי נאצים במשטרת ישראל: מקרה של נקמה חוקית", צפוי לצאת בקרוב. ועדיין הוא מזכיר גם פרספקטיבה אחרת לראות את הקונספירציה סביב מנגלה: זה לא שלא הייתה אחת כזאת, אבל במקביל קרו עוד דברים בעולם שהשפיעו על כך שמנגלה לא נתפס. "אנחנו כישראלים צריכים להבין, גם אם זה קשה, שלא תמיד מה שנראה לנו הדבר הכי קיומי ובומבסטי בעולם - נראה ככה למישהו שיושב בוושינגטון או בלונדון". הוא מצטט את אלן ריין, ממפקדי המשרד לחקירות מיוחדות בארה"ב, שאמר אחרי המלחמה: "הרגנו את היטלר, עכשיו יש לנו את סטלין". "המלחמה הקרה שינתה את סדרי העדיפויות במערב", הוד מסביר. "זה לא שמישהו אמר 'אני משחרר את מנגלה'. אבל המדיניות הכללית כלפי תופעת הנאציזם השפיעה על כל המרכיבים".
ומה לגבי רוסק? "מי שעוקב אחרי הפעילות שלו מבין שהוא לא עשה את זה ממקום של פופוליזם. זו הייתה שליחות אמיתית והוא היה אחראי ללא מעט הרשעות של פושעים נאצים. מה שהוא טען - שגורמים שונים טייחו את הסיפור - זה היום מוכח מעל לכל צל של ספק. מצד שני, יש לנו נטייה לשכוח שאנחנו לא מרכז העולם ולא הכל נגדנו, יש עוד מרכיבים".
