לכפר הלא-מוכר אל-סר הגענו יום לפני הסופה "ביירון". זה כפר שכל כולו תילי חורבות ונמצא בפזורה הבדואית בנגב, יושב בצמוד לכביש 40 במקטע שמול כלא באר-שבע. עולם שלישי בלי אף תשתית ראויה, במרחק נסיעה של כמה דקות מסניפי הענק של איקאה וג'מבו. כ-2,800 נפשות מתגוררות במקום הזה, שעובר הרס שיטתי של המדינה מאז חודש מאי. יותר מ-250 בתי מגורים ומבנים בכפר כבר הושטחו על ידי דחפורים והמלאכה עוד לא הסתיימה. כ-1,100 איש, בהם תינוקות וילדים קטנים, קשישים וחולים כרוניים, נותרו ללא קורת גג והם חיים כאן בין ההריסות במעין בקתות/סוכות מאולתרות.
תאופיק אבו-עדואן הוביל אותנו לסוכה המשפחתית. בכניסה אליה ישבה אימו פאטמה בת ה-81 שבדיוק שטפה כלים בתוך פיילה גדולה. ערימת שברי הבלוקים וגלילי הפח הקרועים לצד הסוכה הם מה שנותר מבית המשפחה שעמד כאן עד 11 בספטמבר האחרון, היום שבו נהרס. באותו בוקר הגיעו יותר מעשרה דחפורים מלווים בכוח ענק ‑ מאות שוטרי יס"מ, לוחמי מג"ב, פרשים וכלבי משטרה שלוו במסוק שריחף מעל.
"יש אנשים שהורסים לעצמם את הבית כי הם לא רוצים לשלם למדינה על ההריסה", אומר אבו-עדואן, "הרי בסוף המדינה גם הורסת לך את הבית, גם לא נותנת לך פתרון דיור חלופי, וגם מגישה לך את החשבון על ההריסה. חשבון מפורט של כמה עולה יום עבודה של טרקטור, כמה של נהג טרקטור, כמה ההובלה של הטרקטור, כמה עולה יום עבודה של שוטר, כפול כמה שוטרים היו בהריסה שלך. זה יכול להגיע ליותר מ-100 אלף שקל. יוצא שההריסה שווה יותר מהבית. אני אמרתי שאני לא מוכן להרוס את הבית שלי. שייקחו אותי לבית משפט בשביל הכסף, אין לי מאיפה להביא להם. אני פשוט לא יכולתי להרוס את הבית. נפשית לא יכולתי. אז עמדנו בצד, אני, אשתי, הילד התינוק ואמא שלי וראינו איך הורסים לנו את הבית.
"30 בתים הרסו באותו יום. 30 בתים! ושום מילה באף מקום לא ראיתי. אתמול הייתה קטטה בכניסה לבית משפט בבאר-שבע, ריב בין חמולות ובחור צעיר נדקר. לא הפסיקו לדבר על זה. בכל האתרים העלו סרטונים מהקטטה. על הפשע, הירי, מדווחים כל הזמן. אבל כשהורסים בתים, פתאום שקט. פה הרסו כבר 250 בתים, 700 ילדים נשארו בלי בית, ושום מילה. אתה מבין מה זה 700 ילדים בלי בית? תשאל את אמא שלי איך זה לישון ככה בסוכה בחורף".
שאלנו. "קר מאוד", ענתה. "נכנס קור מהפינות, אני מתכסה בשתי שמיכות וזה לא מספיק".
זה מבנה שאולתר מפח גלילי, יריעות ברזנט ובדים של שקי חול. בכניסה אליו שני קרשים העומדים בזווית ותומכים בגג, וחבל מתוח מחבר בינם לבין בזנ"ט הנעוץ בקרקע. צינורית שיוצאת מבלון גז העומד מחוץ לסוכה מובילה לכיריים הניצבים על פלטת עץ, שיושבת על שני ארגזי פלסטיק של תנובה. יריעת בד מתוחה מסתירה את "המקלחת". לא ראינו דוש אז שאלנו איך בני הבית מתקלחים. "מחממים מים בסיר גדול", ענה אבו-עדואן, "ואז מביאים אותו פנימה מאחורי הבד. שם אתה שופך על עצמך מים עם כלי פלסטיק. פעם ראיתי בטלוויזיה שככה מתקלחים בהודו".
הנימוק הרשמי להריסות הוא בנייה לא חוקית. ברקע עומדת הטענה של המדינה שלפיה לאורך השנים היא הציעה לתושבים בכפרים הלא-מוכרים לעבור למגורים ביישובי קבע. את אנשי אל-סר, למשל, רצו להעביר לשגב שלום. לא שקיימות שם תשתיות עבורם, ולא שהתושבים הנוכחיים מעוניינים או יכולים לקבל את המצטרפים החדשים תחת הבלגן התכנוני בשטח. אבל המדינה אמרה: קודם תעזבו, אחר-כך נסתדר. בגלל ניסיון העבר, אנשי אל-סר מסרבים.
החורבן מצטלם לטיקטוק
אתה עומד פה בין ההריסות, רוח קרה מצליפה בפנים, מכסה אותך בפודרה, ומתקשה להבין איך אפשר לחיות ככה. בדרך כלל כשמדברים על הבדואים בנגב, זה יהיה בהקשר של פשיעה, בקלות שבה רוצחים כאן אנשים, בצעירי המגזר שדוהרים בפראות עבריינית בכבישי הדרום, בערימות הנשק שמסתובב כאן, באירועי הירי הבלתי פוסקים המאיימים גם על השכנים היהודים בעומר ומיתר, בגניבות, במעשי השוד, בחוסר המשילות של המדינה ובאוזלת היד של המשטרה.
לפני כמה שבועות הכריז מחוז דרום של המשטרה על מבצע "סדר חדש", שנועד להשיב את המשילות בנגב. הודעת הדוברות הדגישה כי "המבצע יוצא לדרך בהובלת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר". לא ברור מה ניסתה הדוברות לומר חוץ מלהתחנף לשר. לבן גביר יש אפס ניסיון בטיפול בפשיעה מהצד האכיפתי שלה. די לעבור על גיליון ההרשעות שלו. בשבועיים וחצי שעברו מאז החל המבצע הוא הצטרף לפעילות כמה פעמים. פעם אחת הגיע ליישוב תל שבע והתעמת שם עם תושבים, בפעם אחרת הצטרף לפעילות יחידת האופנועים כשהוא לבוש מדי משטרה, ובפעם נוספת חבר לפעילות לילית והתלווה לחיפוש אמל"ח. בכל פעילות כזו הוא מקפיד כמובן להוציא סרטוני רהב לטיקטוק ולאינסטגרם. המבצעים הללו מסתיימים ורמת הפשיעה נותרת כשהייתה.
אל–גרבי: "ילדים שהורסים להם את הבית מפסיקים ללכת לבית ספר ונכנסים לטראומה. הם גדלים בכעס והולכים למקומות לא טובים. זה נתיב שמוביל אותם לפשע"
גם סדרת מבצעים של המשטרה לא תעזור. בלי תוכנית יסודית לטיפול בבעיות הליבה של האוכלוסייה הבדואית בדרום, מה כבר יכול להשתנות. אנחנו יכולים להתעלם מהבעיות שלהם אבל בסוף הן דופקות אצלנו בדלת. כ-310 אלף בדואים חיים בנגב, כ-100 אלף מהם חיים ב-36 כפרים לא מוכרים, ונגד כל ה-100 אלף איש הללו עומדים צווי הריסה של בתיהם. מי שאחראית על ביצוע צווי ההריסה היא "מינהלת דרום לתיאום האכיפה של דיני מקרקעין", היושבת במשרד לביטחון לאומי. במינהלת הזו מיוצגות רשות מקרקעי ישראל, הסיירת הירוקה, משטרת ישראל והרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, והיא נחשבת לבייבי של השר האחראי, הלוא הוא בן גביר.
מאז כניסתו למשרד הואצה פעילות ההריסות. במועצת הכפרים הלא-מוכרים בנגב אומרים שעד הממשלה הנוכחית, המדיניות הייתה להרוס בעיקר בנייה חדשה, עד שלוש שנים אחורה. עכשיו המדיניות היא להרוס הכל. הרס גורף של כל מה שעומד על הקרקע, כולל בתים בני עשרות שנים. באגרסיביות, שבוע אחרי שבוע, בלי דיאלוג או ניסיון להגיע להסדרה. כך נהרסו מאז תחילת כהונת הממשלה הזו כ-14 אלף מבנים בכפרים הלא-מוכרים, גם תוך כדי המלחמה, בהקצאת כוחות ענק של המשטרה. במקרים רבים השר בן גביר התלווה לכוחות ההריסה והצטלם על רקע הדחפורים, מתגאה במדיניות שהופכת תינוקות וקשישים חולים לדרי רחוב.
מה שמדהים הוא שלרוב הישראלים אין מושג על המציאות הזו. כ-4,500 מתוך סך כל המבנים שנהרסו היו בתי מגורים. לפי אומדן של המועצה לכפרים הלא-מוכרים, ההרס הזה הותיר כ-20 אלף איש, ישראלים כולם, חסרי בית. הומלסים החיים בסוכות ובקתות מאולתרות מבד, עץ ופח, לצד ערמות שברי בלוקים, חרסינה ורהיטים מנותצים, מה שהיו פעם בתיהם.
מה שעשיתם בהתנתקות
רשימת ההרס עוברת כמעט בין כל הכפרים הלא-מוכרים. בוואדי אל-חליל שליד צומת שוקת נהרסו במאי 2024 עשרות מבנים. ביום אחד איבדו את בתיהם 320 מתושבי המקום. חודש אחר כך נהרסו שני מתחמי מגורים בכפר אום מתנאן ליד צומת ערערה בנגב. 240 איש איבדו את בתיהם. חלפו כמה שבועות וכוחות גדולים הגיעו למתחם בכפר אל-ע'ול ליד ערערה והרסו 25 מבנים. כ-130 איש איבדו את בתיהם.
ההריסות הללו לרוב לא מדווחות. רק במקרים שבהם מתפתחים עימותים בין כוחות המשטרה לתושבים. בכפר אל-סר החליטו שמציאות שבה מתבצע הרס בתים נרחב ללא שום דיון ציבורי היא בלתי נסבלת. שבוע אחרי מבצע ההריסה של 11 בספטמבר חזרו שוב הכוחות לכפר, למתחם של משפחת עמרנה, והתושבים שרפו במחאה ערימות של צמיגי רכב. עמוד העשן האדיר והסמיך נראה היטב אצל השכנים מבאר-שבע. "ועל זה כמובן כל האתרים והערוצים דיווחו", אומר סמי עמרנה, שביתו נהרס תחת מיסוך העשן של הצמיגים הבוערים.
"אמא שלי נולדה באל-סר אני נולדתי פה וגם הילדים שלי נולדו פה", אומר אבו-עדואן, "אל-סר היה קודם איפה שהיום עמק שרה (אזור תעשייה בבאר-שבע, ע"ש), ואז הזיזו אותנו קצת מזרחה איפה שהיום כלא באר-שבע. כשבנו את הכלא הזיזו אותנו לכאן. מדובר בעשרות שנים. זה כפר מלפני קום המדינה. יש מפה שלו מאז. ועכשיו הרסו פה 250 בתים וזה עוד לא הסוף. ולא עושים הסדרה לאף אחד. אומרים 'תסדרו לבד'. אתה מכיר ישראלי-יהודי שהמדינה הורסת לו את הבית בלי לדאוג לו לפתרון? בהתנתקות דאגו למפונים לקרווילות שיגורו בהן עד שימצאו להם דיור קבע.
"אנחנו, אחרי שהרסו לנו את הבית, הלכנו לישון לילה אחד בבתי ספר בשגב שלום. היו כאלו שפרצו לבתי ספר לישון בהם. במשך שבוע לא היו לימודים שם כי הכיתות היו מלאות באנשים. ותראה מה התוצאה הסופית, לא רק אצלנו. תלך בין כל הכפרים שהרסו בהם בתים. אנשים נשארים באותו המקום, לא זזים. כמו שאנחנו עושים כולם עושים. נשארים בין ההריסות. מותחים ברזנט, מביאים פח גלילי, שמים קרש וקושרים בחבל. לא זזים".
מאל-סר נסענו לראס-ג'ראבה. זה כפר לא מוכר שתחילתו בסוף רחוב מטופח עם בתים פרטיים בקצה המזרחי של דימונה. אחרי שעוברים גינת כלבים מלאה במתקני משחק נגמר האספלט, ודרך עפר מובילה לכפר הבדואי. לפני כחודש הכריע בית המשפט העליון לטובת המדינה בערעור שהגישו תושבי ראס-ג'ראבה על הכוונה להרוס את בתיהם ולפנותם מהמקום. לביצוע הפינוי וההריסה ניתנו 90 יום, וכל יום שעובר מורט את עצביהם.
אבו–עדואן: "יש אנשים שהורסים לעצמם את הבית, כי אחרת המדינה מגישה להם את החשבון: כמה עולה יום עבודה של טרקטור, נהג ושוטרים. זה יכול להגיע ליותר מ–100 אלף שקל"
המדינה מציעה לתושבים לעבור לשטח חלופי בכפר קצר אל-סר שממערב לדימונה, אבל במקום לא מבוצעות עבודות תשתית כדי להכין את השטח למגורים. "חוץ מזה", אומר חסן הוואשלה מראס-ג'ראבה, "השטח שהמדינה מציעה לנו הוא שטח במחלוקת. יש חמולה שטוענת שהוא בבעלות שלה ולא אדמה של המדינה. הם הזהירו אותנו שלא נבוא לשם כי האדמה הזו שלהם. אמרו לנו 'אם תבואו יהיה בלגן'. אנחנו לא רוצים בלגן, אין לנו סכסוך עם אף אחד".
גם עו"ד מרואן אבו-פריח, מצוות ההגנה של ארגון "עדאלה" שייצג את תושבי המקום בהליך המשפטי, אומר שהמדינה מציעה חלופה שלא קיימת: "שנים המדינה מציעה את השטח בקצר אל-סר ושנים היא לא עושה שם שום עבודות תשתית. גם אם נניח שהתושבים מוכנים לעבור, אין שם כלום. המדינה בעצם אומרת להם ‑ נהרוס לכם את הבית, נפנה אתכם מהמקום, ומכאן והלאה תסתדרו לבד".
אביו של חסן, פרג', קיבל אותנו בשיג (בקתת האירוח) שלו. הוא בן 90, אב ל-20 ילדים ועשרות רבות של נכדים. שלושה עשורים עבד במחלקת הגינון של עיריית דימונה. "המקום הזה היה הרבה לפני דימונה", הוא הצביע על בתי הכפר הרעועים. "אני נולדתי פה עוד כשאינגליזים שלטו כאן. אפשר להזיז אותנו קדימה לתוך המדבר, לכיוון מזרח או צפון. תראו, יש פה אין סוף מדבר, לא חסר פה מקום. אני כבר זקן, נולדתי פה, כל חיי חייתי רק פה. אני לא מבין למה אני צריך ללכת מהבית שלי".
חסן: "אנחנו לא ישנים בלילה. פוחדים מה יהיה מחר. הטרקטורים והמשטרה יכולים לבוא בכל יום. אתה כל הזמן חושב רק על זה. הילדים שואלים מתי יבואו להרוס לנו את הבתים, לאן נלך מפה. הם פוחדים ללכת לבית הספר, לחזור בהסעה ולגלות שהרסו להם את הבית. זה קרה בהרבה כפרים. ילדים חזרו מהלימודים ולא היה יותר בית. רק ערימה של אבנים".
בשבועיים וחצי האחרונים הצטרף בן גביר כמה פעמים למבצעים "להשבת המשילות בנגב". אחרי כל פעילות כזו הוא מקפיד להוציא סרטוני רהב לטיקטוק. המבצעים הללו מסתיימים ורמת הפשיעה נותרת כשהייתה
הילד ישנא את המשטרה
עו"ד אבו-פריח אומר ש"עדאלה" מתכוון להגיש בימים הקרובים בקשה לבית המשפט העליון לקיום דיון נוסף בעניין ההחלטה לפנות את תושבי ראס-ג'ראבה מבתיהם. בשבוע שעבר כבר הגיש עם עמותת "במקום", בשמם של עשרות ועדים מקומיים בכפרים בלתי מוכרים ובשם המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, עתירה מינהלית למחוזי בבאר-שבע נגד תוכנית הרשות לפיתוח והתיישבות בדואים בנגב, להקים מתחמי מגורים זמניים עבור חלק מהתושבים שבתיהם נהרסו על ידי המדינה. התוכנית מדברת על הקמת 1,200 יחידות דיור במבנים יבילים, ולדברי העותרים המתחמים "יהפכו למחנות עקורים ללא תשתיות ראויות". בנוסף, התוכנית קוצבת את זמנם של מתחמי הדיור הללו לחמש שנים בלבד, אחריהם יצטרכו התושבים לפנות את המבינים היבילים גם אם לא נמצא להם פתרון קבע לדיור.
ראש המועצה האזורית לכפרים הלא-מוכרים בנגב, עטיה אל-אעסם, טוען שבן גביר רוצה לשטח את כולם והוא עושה את זה יום-יום: "אלפי משפחות איבדו את הבתים שלהן מאז קמה הממשלה הזאת. למדינה אין פתרונות וגם אין עניין לספק אותם. ההריסות הן קמפיין פוליטי גזעני".
עד שגורל התוכנית הזו יתברר בבית המשפט, ימשיכו החיים בחוסר ודאות. איברהים אל-גרבי, חבר ועד הכפר אל-סר, המתגורר בחלקו המערבי שאליו עוד לא הגיעו ההריסות, אומר שהילדים ובני הנוער רואים איך המדינה מתייחסת לבדואים וגדלים בניכור וחוסר שייכות. "הם רואים שהמדינה רוצה לעקור את הכפר שלנו כדי לבנות עוד שכונה לבאר-שבע, ואת ראס-ג'ראבה רוצים לעקור כדי לבנות עוד שכונה לדימונה", הוא אומר. "זו מדיניות של 'יהודים במקום בדואים'. ילדים שהורסים להם את הבית מפסיקים ללכת לבית ספר. הם בטראומה. אין להם יותר חדר והם איבדו את כל הפרטיות שלהם. מי שמדבר על הבדואים כל הזמן בהקשר של פשיעה צריך לראות את התמונה הגדולה. ילדים בני 10-15 רואים מה עשתה להם המדינה, מה היא עשתה להורים שלהם, לסבא ולסבתא שלהם, והם גדלים בכעס. הם הולכים למקומות לא טובים, ברוב המקרים לפשיעה. גם ככה הם חיו על גבול העוני, בבתים פשוטים, מפח, והם הרי רואים איך היהודים חיים, ואז גם את המעט שהיה להם המדינה באה והרסה. ילדים שהולכים לאיבוד זה כמעט 100 אחוז נתיב שמוביל אותם לפשע".
"ועוד מדברים איתנו על נאמנות למדינה", מסכם עמרנה, "איך אפשר לדבר עם ילד או עם נער על נאמנות למדינה, כשהמדינה משאירה אותו בלי בית ועם צלקת בנשמה? בא שר שאחראי על המשטרה ועושה סרטים לטיקטוק על הטרגדיה שלנו. איזה בן אדם עושה דבר כזה, ועוד שר בממשלה? דבר כזה גורם לתסיסה ולשנאה. ילד שרואה משטרה הורסת לו את הבית במקום לתת לו ביטחון והגנה ‑ ישנא את המשטרה. חמש בנות שלי עשו שירות לאומי בבאר-שבע במגזר היהודי, והרסו להן את הבית. אבא שלי, אללה ירחמו, היה גמלאי של הצבא. בן דוד שלי עשה צבא, דוד שלי מצד האמא עשה צבא. כל מי שעשה צבא פה - הרסו לו את הבית. למה שצעיר שהרסו לו את הבית ירצה לעשות צבא? הוא בכלל מרגיש שייך למדינה הזו?"
ביום רביעי הרמנו טלפון לאבו-עדואן לברר אם הסוכה עומדת בסופה. "הרוח מאיימת לקרוע את הבד שקשרתי ללוח הפח", הוא ענה. "אתמול ירד גשם בינוני, אבל נכנסו מים. אם זה לא נכנס מהגג זה נכנס מלמטה. זה לא סגור הרמטית. אבל יש רוח חזקה והגג רוקד, עושה הרבה רעש. אני מתפלל לאלוהים שנעבור את מחר. אומרים שמחר יהיה גשם חזק".
