אברם של מנואלה נפטר. תזכורת לכך שגם החיים מחוץ למעגל הדמים, ואפילו החיים הטובים דיים, מסתיימים. את אברם הכרתי דרך מנואלה חברתי, מה שאומר שלא הכרתי. את רוב בני הזוג של החברות שלי אני לא באמת מכירה. זה פשוט - סליחה על האפליה המגדרית - יותר מעניין לפגוש אותן סולו. כך שיצא שהכי הרבה ששוחחנו היה לפני שנים, כשביקש ממני עזרה בהדפסת לוגו על חולצות.
מנואלה האיטלקייה הייתה בת 17 כשהתאהבה בחיוך היפה של הצעיר הישראלי עם הכיפה מול חופי טורקיה. כל אחד מהם הגיע בדרך אחרת אל האונייה ההיא - הוא היה אחרי השירות הצבאי בסופו של "הטיול הגדול", והיא בטיול קצר של לפני החיים. בעקבותיו עלתה לארץ, למדה עברית, למדה הוראה, הפכה לבת המקום.
הבית שהקימו היה תרכיז הישראליות היפה, המגוונת, המכילה, כור היתוך שהיה הגיוני פעם - כשהלבה במרכזה של מדורת השבט ביעבעה בשקט. ישראל, איטליה, פסטה, חומוס, ימין, שמאל, דת וחול. בלוויה של אברם דובּר רבות על הבית בכפר-סבא שכולם אהבו לבוא אליו, בית שהיה אבן שואבת גם עבור החברים של שלושת הילדים שנולדו.
לפני שלוש שנים, בעיתון זה, במסגרת פרויקט "זיכרון חי" לרגל יום הזיכרון, איירתי את מנואלה ואת יוני, בן הזקונים, הולכים מחובקים ברחובות תל-אביב בדרך לארוחה משפחתית. ההליכה הזו נטבעה בזיכרונה, כך סיפרה לי, משום שהתרחשה סמוך למועד נפילתו ומשום שבדרך חזרה הביתה יוני הלך בדיוק כך, אנגז'ה, גם עם אביו. יוני ז"ל, הבן המתוק והיפה שלהם, נפל בלבנון ב-1998 והוא בן 20 בלבד. כשהוא נפל, מנואלה, הדמות הציבורית ולוחמת השלום, קמה. היא הצטרפה להקמת ארגון “ארבע אמהות” שקרא להוציא את צה"ל מלבנון, החלה לכתוב מאמרי דעה בעיתונות והפכה לאשת חזון ופעילת שלום בלתי נלאית.
בעקבות המלחמה הנוכחית והתפרקותה של הלכידות החברתית, גם המשמעות שאנחנו מעניקים לחיים שנותרו נקרעה לגזרים. כי כשאין הסכמה על המשמעות, אין גם הסכמה על הדרך. לא רק שכל מגזר עיצב פרשנות ייחודית לשאלה על מה ראוי לחיות ועל מה ראוי למות, ולא רק שאין חוק אחד לכולם ואין אמת אחת, גם הסמלים המכוננים נקרעו לגזרים. על הדגל רבים, ובמקום סמל החטופים החיים יש העונדים סמל מוות מוזהב. אבל כשמדובר באבל הפרטי של מי שאיבדו בני ובנות זוג, ילדים או הורים במלחמה, שאלת "קדושת החיים" מקבלת משמעות נוספת.
בפוסט שהעלתה לרשת אדוה אברמוביץ, אמא של נועם אברמוביץ ז"ל, התצפיתנית שנפלה במוצב נחל עוז, היא כתבה שהנאמנות לבתה המתה מתבטאת בניסיון העיקש לקחת את העבר שבו התקיימה הבת אל עבר ההווה, ועוד יותר אל עבר העתיד. כלומר, להפוך את אורה הטוב לעשייה ואת הכאב לתנועה משמעותית בעולם. היא עצמה בחרה לעשות זאת בדומה למנואלה, בדומה לרייצ'ל גולדברג-פולין, בדומה לשותפיה להגשת הפודקאסט "מתים עליהם" – תומר שוַרץ וליאת שדה-סעדון - דרך עשייה.
יש בין האבלים שמסוגלים להזיז הרים ולהקים מיזמים ועמותות, יש המקימים בית כנסת, יש הפונים לפוליטיקה, יש ליצירה, יש שבונים בית חדש על יסודות הבית שקרס, ויש את מי שלא מסוגלים לקום. כל כך הרבה שכול זרוע סביבנו שקל לראות את הדרכים השונות שבהן מתקדשים החיים. בלוויה של אברם, אב שכול עם פז"ם של 27 שנים, ראיתי עוד אפשרות שלא חשבתי עליה.
"הם ודאי יושבים עכשיו יחד על ספסל בשמיים ושמחים בפגישתם המחודשת", אמרו בלוויה הנכדים של אברם על הפגישה בין הסבא לדוׂד שאותו לא הכירו. גם את הנכדים של מנואלה אני לא מכירה כמובן, כי ילדים באופן כללי משעממים אותי אפילו יותר מבעלים, אבל מעולם לא ראיתי ולא שמעתי נכדים מספידים כך את סבם. אחד-אחד הם עלו והודו לאברם על מה שנתן להם. הסבירו את מרכזיותו במי שהפכו להיות. נזכרתי שמנואלה תמיד אמרה שהוא סבא נהדר, טוב לאין שיעור ממנה, אבל לא הבנתי עד לאן אפשר להצטיין בתפקיד האפרפר הזה. זה גמר אותי. למען האמת, זה גם הבהיל אותי.
אני מניחה שגם אני איכנס מתחת לאלונקה עם הנכדים, אוהב אותם ללא תנאי ואתקן את היחסים עם הילדים שלי שאותם אהבתי דווקא עם תנאי. אבל בואו. מה זה הסטנדרט הזה שהציב פה הנפטר? מה זה הנכדים האלה? הם קוראים לו "פאפא", כלומר אבא, וכשדיברו על האבא-סבא שלהם הם דיברו עליו כמו שאנשים מדברים על שורש. על זהות.
ואז נזכרתי איך בפעם ההיא, לפני שנים, כשביקש את עזרתי בעיצוב חולצות, זה היה למען שלושה נכדים שהגיע תורם לטוס איתו לחו"ל. ליה, גאיה ויובי היו אמורים לקבל את חולצות היחידה המובחרת שלהם בשדה התעופה, טרם המראה. הוא ביקש שאכין לו לוגו מוסקטרים עם הסלוגן "כולם בעד אחד ואחד בעד כולם". אז הכנתי. לא בשבילו כמובן. בשביל מנואלה. ובלב צחקתי על הרצינות והיסודיות שבהן אדם יכול להתייחס למבצע חולצה.
אני לא יודעת אם אברם היה הופך לסבא המשוגע והמופלא שהוא היה אילולא יוני נהרג. האם במודע או שלא במודע בחר להעניק משמעות לחיים שנגדעו דרך החיים החדשים שנוצרו? אפילו הסימבוליקה באה להשמיט לסת, וארבעה מתוך שבעת הנכדים בחרו להיוולד בתאריך נפילתו של הבן. כן, ממש כך, בתאריך הנפילה. ואם הייתי מאמינה באלוהים, זאת לבטח הייתה אחת הסיבות המרכזיות.
מנואלה הפכה בזמנו עולמות; אברם הדביק את המשפחה וראה בסבאות הנוכחת, המיטיבה, תפקיד בעל משמעות אדירה. איך מקדשים את החיים? גם כך: באהבת נכדים.
