"וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם"
(שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ט)
הסרטון הזה הפך עוד באותה שבת שחורה לאחד מסמלי זוועות 7 באוקטובר. בני הזוג אבינתן אור ונועה ארגמני נראו מבועתים ברגע הפרדתם; ארגמני על אופנוע שולחת יד לעבר אור, שמוצעד חבול כשסביבו מחבלים שיכורי הצלחה. אחד מהם, שנראה בצילום דוחף את אור ומרחיק אותו מאהובתו, יתברר בתוך זמן קצר כאחמד שאער. הוא לא ידע את זה בזמן אמת, אבל שאער וחבריו החוטפים הפכו ליעד של יחידה קטנה באמ"ן, שקיבלה את אחת המשימות הכי מורכבות במלחמה: לתפוס את כל החוטפים, הרוצחים, האונסים, הבוזזים והמציתים שפשטו ב-7 באוקטובר לשטח ישראל – ולהביא לסיכול שלהם.
הם פועלים בחשאיות מוחלטת מחדר קטן בפיקוד דרום, תחת השם חוליית ניל"י, ראשי התיבות מהפסוק המפורסם "נצח ישראל לא ישקר", אולי רמז לכך שאף אחד מהמחבלים הללו לא עומד להישכח. גם לא שאער.
הבעיה הייתה שהוא ידע את זה, וניסה להתנהל מתחת לרדאר. "הוא היה מאוד רגיש", מספר סרן א', מפקד חוליית ניל"י שאנשיה מדברים לראשונה השבוע בראיון בלעדי ל"7 ימים". "שאער כמעט לא יצא מהבית, או דיבר עם אנשים. תקופה ארוכה אפילו לא ידענו איפה הבית שלו. הוא לא השאיר אחריו שום חתימה".
אבל לפני כשנה, זה השתנה. סרן א' קיבל את השיחה המיוחלת ובה אינדיקציה על מיקומו המשוער של שאער, והחל לשפוך מודיעין לתיק שיאפשר לבנות את סיכולו, או בלשון המודיעין – "הפללה" שלו. יחד עימו, הייתה גם סמלת ש', חוקרת מודיעין בחוליית ניל"י, שהוכשרה למצוא מחבלים ופעילים שמסתתרים. "העבודה הייתה יחסית ארוכה", נזכרת ש', "גם בהפללה שלו ובקשירתו לאירוע, וגם במיקוד ובאיתור מיקומו. זה היה תהליך ארוך שלקח כעשרה חודשים".
בסופו של דבר התמקדו סרן א' וסמלת ש' במספר מבנים בעזה, שבאחד מהם, כך עלה מהמחקר שלהם, הסתתר שאער. "התלבטנו ביניהם", נזכר סרן א', "בסוף ש' הצליחה לקשר אותו למבנה אחד ספציפי, ואז לחדר שידענו להגיד שהוא ישן שם. נערכנו באמצע הלילה לתפוס אותו כשהוא ישן".
המבצע נקבע ל-25 במרץ השנה. לפנות ערב הגיעו סרן א' וסמלת ש' לתא התקיפה, חדר המשמש כחמ"ל ובו יושבים פיזית או מועלים טלפונית נציגים מחיל האוויר, נציגי מודיעין ונציגים אג"מיים. "כולם מגיעים", נזכר סרן א', "ושתינו קפה, כי ידענו איך הלילה הזה יתחיל אבל לא איך הוא ייגמר. אתה כל הזמן מדמיין איך היעד שעבדת עליו כל כך הרבה חודשים, כבר לא יהיה קיים עד הבוקר. אני מסיים את הקפה, שם את האוזניות, וכולם עולים איתי לשיחת ועידה. אני ו-ש', עולים גם מודיעין פיקוד דרום, מפקד המכלול, שהוא מתאם האש, ועל הקו גם שב"כ וחיל האוויר. זו עבודה שמתבצעת בשקט ובסופר-מקצועיות. אין צעקות בחדר. ל-ש' ולי יש שתי דקות על השעון לתת להם את כל תמונת המודיעין. אנחנו עליו כבר עשרה חודשים, אבל ברגע הזה צריך לתת את המידע הכי תכליתי, מדויק ומהיר, כזה שיכול לסייע בתקיפה: איך הבית נראה, ממה הקירות מורכבים, מתי היעד הולך לישון. ברגע ההוא, התפקיד שלי כקמ"ן, זה להגיד האם תמונת המודיעין השתנתה. אני צריך לבדוק שהיעד עדיין במקום".
ואז?
"ברגע מסוים אמרתי 'מופלל', מפקד המכלול הכריז 'רשאי', ונציג חיל האוויר אומר בקשר 'הוטל'. ואז יש חצי דקה של שקט שכולם במתח לראות שפגענו ביעד. זה רגע מרגש, מותח, שבו עבודה של חודשים אחורה, כולל תמונות, סרטונים וכל מה ששמענו על אבינתן ונועה, הכל מתנקז לחצי הדקה הזו של השקט, כשכל מה שאתה יודע על אבינתן ונועה חולף לך בראש.
"ואז אתה רואה פיצוץ, והטיל נכנס לחלון ש-ש' הצליחה להפליל, יש כמה שניות של עשן וראינו אנשים בורחים מהבניין. אלו רגעים סופר-מכריעים בהקשר של תקיפה בוטיקית כזו: אנחנו לא יודעים מי הבורחים, ומפה מתחילה עבודה רצינית להבין האם הצלחנו או לא".
"באותו לילה", מספרת סמלת ש', "רק קיוויתי לגלות שהוא מת. זה מתח שאין כמוהו בעולם. הבייבי שלי, הדבר שעבדתי עליו הכי הרבה, התנקז לחצי דקה מאוד משמעותית. כשבסוף אמרו 'אלפא' (שם הקוד בקשר שהטיל פגע – א"א) שמחתי שאת החלק האופרטיבי הצליחו לבצע".
ב–25 במרץ הצליחו אנשי ניל"י לאתר את אחמד שאער, אחד מחוטפיו של אבינתן אור. סרן א': "ברגע מסוים אמרתי 'מופלל', מפקד המכלול הכריז 'רשאי', ונציג חיל האוויר אמר 'הוטל'. ואז יש חצי דקה של שקט שכולם במתח. זה רגע מרגש, שבו עבודה של חודשים, כולל תמונות, סרטונים וכל מה ששמענו על אבינתן ונועה, הכל מתנקז לחצי הדקה הזו. ואז אתה רואה פיצוץ, והטיל נכנס לחלון"
אבל לא ידעתם אם היעד שלכם סוכל.
"אני יכולה להגיד שזה מאוד בילבל אותנו שהרבה ברחו מבניין. שבוע שלם חרקתי שיניים, חיפשתי את האינדיקציה שהוא מת. בטלגרם ובכל מיני מקומות. הרבה אנשים בכל תחום עשו כל בדיקה אפשרית".
"לא משנה כמה זמן אנחנו ערים", אומר סרן א', "אחרי תקיפה כזו אין מצב שנרדמים. אנחנו יושבים עם הטלפון במיטה, מחפשים כל פיסת מידע. יש למשל עיתונאים עזתים שמפרסמים מי מת. וכל הודעה בערבית אתה מתרגם בגוגל טרנסלייט, ומתקשים להירדם".
אז איך הבנתם בסוף שהצלחתם, ששאער סוכל?
סמלת ש': "אחרי שבוע קיבלנו אינדיקציה חיובית שהוא נהרג. פשוט אנשים מפרסמים הספדים עליו. הוא כנראה נפצע ונאבק על חייו, ולכן קיבלנו את הידיעה מאוחר יותר. בזמן שזה קרה, נועה כבר הייתה בארץ ואבינתן עדיין בשבי, ולכן היה קושי בפרסום. גם עבורי זה היה מרגש וסוג של סגירת מעגל, כי הייתי מחוברת לסיפור שלהם ברמה האישית, וכבר באותו הלילה שהפצצה הוטלה, דמיינתי את ההודעה שתצא, ואת אנחת הרווחה שלהם. זה אמנם התעכב, אבל זה קרה. לא היה דבר מרגש מבחינתי כמו לראות שהם חזרו הביתה והתאחדו. בשבילי זו סגירת מעגל, לראות שהוא חזר ושמע שרוב האנשים שחטפו אותו - כבר לא כאן".
× × ×
זה התחיל כחודש וחצי אחרי שהמלחמה פרצה. סרן א' נקרא לחדרו של מפקדו, ראש ענף יעדים במודיעין פיקוד דרום, היחידה שאחראית על בנק המטרות בפיקוד. הפגישה נערכה בצל מידע מודיעיני שהגיע מהשב"כ, ונגע לאל"מ אסף חממי ז"ל, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, קצין צה"ל הבכיר ביותר שנהרג ב-7 באוקטובר ונחטף לרצועה. "אמרו לי: 'אנחנו רוצים שתקים צוות של אנשים שיתעסק בכל מה שקשור לפרשיות החטופים, מתוך מקרה בוחן אחד – של חממי'. בשב"כ עבדו קשה והעלו כל מיני מידעים על החטיפה, אבל בסופו של דבר, אין להם יכולת סיכולית. לכן הם היו צריכים מישהו מהצבא שיהיה הקצה הסיכולי. מתוך המידע שקיבלנו, התחלנו לעקוב אחרי היעדים שקשורים בחטיפה. על הדרך גילינו שגם החבר של מי שאנחנו יושבים עליו, פשט על ישראל ב-7 באוקטובר. אז אמרנו: 'בואו נעשה משהו גם בקשר אליו'. לאט-לאט צפו לנו עוד יעדים, וכשחטופים חזרו (והביאו עוד מודיעין – א"א), המעגל התרחב עם שמות נוספים שחטפו, רצחו או שמרו על שו"ן (שבויים ונעדרים) חיים. לרשימה הכנסנו אפילו את אלו שהוציאו אותם מהרכבים והשתתפו בטקסי השחרור, ובאופן כללי, כל מי שעשו להם דברים רעים".
בסופו של דבר הצטברו בניל"י מעל 6,000 יעדים. סמלת ש': "הם יכולים להוביל את הטבח הבא, חלקם מקבלים דרגות כבוד על זה שהם פשטו לארץ, רצחו אנשים. אנחנו רואים שלאט–לאט הם עולים ומתקדמים בסולמות הפיקוד. זה לא הסתיים ב–7 באוקטובר, אלא הביא מוטיבציה לאחרים גם לעשות את זה, כי זה הראה שזה אפשרי"
מהר מאוד הגיע מספר היעדים שאספה חוליית ניל"י לכ-6,000 מחבלים, אבל היום המספר גבוה יותר, וכולל את כל מי שנכנס לשטח ישראל ב-7 באוקטובר, ויעדים נוספים, כמו המחבלים שהחזיקו את החטופים בשבי. ועדיין, הרוצחים והחוטפים מביניהם מקבלים עדיפות. "אנחנו מתעדפים יעדים שהם סגירת מעגל מול המשפחות, כי זו המחויבות שלנו מול הציבור", אומר סרן א'. "אם יש מחבל מסוים שקשור לפרשת רצח, אז הוא מתועדף גבוה אצלנו, יותר ממישהו שאני יודע להגיד עליו שהוא פשט לישראל".
ההערכה היא שכבר למעלה מאלף מחבלים מפושטי 7 באוקטובר כבר חוסלו, בהם המחבל ממפלסים שהתרברב בשיחת טלפון לאביו שרצח עשרה ישראלים, ה"עיתונאי" שדיווח על הפשיטה מהדשא של בארי, חוטפיו של איתן מור, חוטפיהם של נועה ארגמני ואבינתן אור, המחבל שפרץ את הגדר עם טרקטור בצילום המפורסם, ועוד רבים.
לכל אחד מהמחבלים האלו בונים ביחידת ניל"י תיק: מיהו, מה עשה, מה יודעים על חייו, למי הוא קשור, מה שגרת היום שלו, איפה הוא גר או מסתתר, ועוד אינספור פרטים. בסוף המטרה היא שכאשר תהיה הזדמנות מבצעית – אותו יעד יחוסל.
אחד מהיעדים האלו היה ואאל מטריה, מפקד מחלקה שחדר ב-7 באוקטובר לבסיס נחל עוז ויחד עם מפקד מחלקה נוסף היה מעורב בחטיפת התצפיתניות קרינה ארייב ולירי אלבג. סרן א' הטיל את המשימה על החוקרת הוותיקה ביותר שלו, סמלת ג'. באותם ימים, הוא משחזר, ג' לא הסגירה במילה שהיא מכירה את אלבג מבית הספר. המוטיבציה המוגברת שלה לתפוס את ואאל נראתה לו מובנית ורגילה. "היא הייתה אובססיבית וחיפשה אותו בנרות", אומר א'.
איך נראה המרדף אחריו?
רס"ן א': "מטריה וחברו היו שני יעדים שעבדנו עליהם קשה מול שב"כ. ניסינו לתקוף אותם הרבה פעמים, ובכל פעם משהו קרה וזה לא יצא לפועל. סוג של חוסר מזל. אני זוכר שכל טלפון היה מקפיץ אותנו, והיינו אומרים: 'הפעם זו הפעם'. יום אחד אני בא לעוד יום רגיל במשרד, ובלילה הייתה אמורה להיכנס הפסקת האש הראשונה, מה שהגביר את הדרמה. כי הבנו שאנחנו נכנסים לאירוע אחר, ולא יודעים מתי תהיה הפעם הבאה בה נוכל לסכל את אותו מחבל. בערב אני מקבל טלפון משב"כ: 'אנחנו חושבים שהיעד שלנו נמצא ברחוב כזה וכזה'. אני דופק ספרינט לתא התקיפה, מבקש שיתייצבו על הרחוב (הכוונה לאמצעי התצפית – א"א) ומתחיל לסרוק. אלו רגעים סופר-מלחיצים. בגלל זה חשוב להיות סופר-ממוקד, כדי לחבר אלינו את המודיעין בזמן אמת, ולא לאבד אותו. זה לרתום אליך אנשים שאתה לא מכיר והם עכשיו הצוות שלך לסיכול, והכל מאפס למאה כי בשתי דקות המון דברים יכולים לקרות".
ואז מה?
"מתחילים לסרוק ולנסות לחפש את היעד במקום שהשב"כ הצביע עליו - עד שהבנו שאנחנו ממוקדים. ואז הקמ"ן אומר 'מופלל', מפקד המכלול אומר 'רשאי'. במקרה הזה, היעד הלך ברחוב, ואלו היו 30 שניות מותחות, כשבדיוק בחמש השניות האחרונות היעד החליט שהוא נעצר בצומת - ושם הוא סוכל יחד עם החבר שלו. זו הייתה הזדמנות מבצעית כשהבנו ששניהם יחד".
כמה יעדים כאלו יש במקביל לכל חוקרת?
"כל אחת מחזיקה כ-20 יעדים במקביל, שכל ידיעה שקשורה אליהם מגיעה לחוקרת והיא נותנת לה טיפול, שיכול להיות יומיומי. כשהן 'מפרקות' יעד, צפים כל מיני דברים: עם מי הוא קם בבוקר, לאן הוא הולך, איפה הוא עובד, איפה הוא הולך לישון, שגרת הפעילות של האדם. מספרים, תמונות, סרטונים, רשימות – אלו לא דברים שמביאים לנו על מגש של כסף. כל סרטון שיוצא, טלגרם, אנחנו מנסים לעשות לו הצלבות אצלנו במערכות. משימה נוספת של החוליה היא להגיד מי חי, מי מת, מי עצור, מי פשט, וזו משימה שלדעתי תלווה אותנו שנים קדימה, כי כל הזמן אנחנו מקבלים ידיעות נוספות על כאלו שפשטו לארץ ולא ידענו עליהם".
× × ×
המידע המודיעיני על היעדים זורם לחוליית ניל"י מהרבה מאוד מקורות שונים: תשאול של החטופים שחזרו לארץ, חקירות של מחבלים על ידי שב"כ ויחידה 504, שיחות מ-8200, מסמכים ומחשבים שאמש"ט (יחידת איסוף מודיעין ושלל טכני) תפסו בעזה, וכמובן, מודיעין גלוי וסרטונים שהמחבלים עצמם תיעדו. החוקרות יכולות לבקש מכל היחידות הללו מידע ספציפי, למשל, שחוקר שבויים של 504 יחקור מחבל ספציפי על חבר שלו, שהוא יעד של ניל"י.
איך זה בעצם עובד? תנו דוגמה.
סמלת ג': "אני, למשל, גוללת בטיקטוק, מורידה סרטון, נניח של פשיטה באחד הקיבוצים. שם יש פרצופים של אנשים. בשלב הזה הם עוד אנונימיים מבחינתי, אז אני מכניסה לתוכנה שמזהה פנים, כמו בביומטרי, ואם עולה לי השם, אני מצליבה אותו עם המון דברים. יש מצב שהפעיל כבר נמצא ברשימות מסוימות וזה נותן עוד סימוכין (כלומר, מידע מוצלב שמדובר באותו אדם ושהוא אכן ביצע את מה שמיוחס לו – א"א)".
אז הבנת איך קוראים לו ומה הוא עשה. מה הלאה?
"אנחנו מנסים להבין מי הבן אדם, איפה הוא גר, באיזה רכב הוא נוהג, איפה הוא עובד, מה הוא אוהב לקנות בשוק, באיזה שעות הוא הולך לשוק. זה ממש הדברים הקטנים, אם הוא מדבר עם אשתו, איך הוא מדבר עם אשתו, אם יש לו אישה נוספת. אגב, לכולם כמעט יש, והנשים שלהם כנראה יודעות ושותקות, אצלם זה כנראה יותר מקובל. לפעמים מתרכזים בסובבים. לתפוס אותו דרך מי שמקיף אותו, דרך משפחה, דרך חבר משפחה, ילדים".
סמלת ש': "אנחנו באמת מכירים את היעדים מ-א' עד ת', יודעים להגיד מה הם אוהבים לעשות, מה הם אוהבים לאכול, ברמות הכי טקטיות וקטנות שיש. יש כאלה שמטיילים כל היום והולכים בכיף שלהם ברחובות עזה, ומתנהגים כאילו לא עשו כלום. אחרים ממשיכים להתעסק בדברים צבאיים, ולתכנן פיגועים נגד הכוחות".
השלב הזה, של ההפללה ואיסוף החומר לתיק של המחבל, יכול לקחת שבועות, חודשים, לפעמים גם שנים. "היה יעד שהתחלתי לחקור בנובמבר 2024 ורק החודש הצלחתי להפליל אותו, ויש יעדים שאני יכולה להפליל תוך יומיים", אומרת סמלת ג'. "זה משתנה בין פעיל לפעיל ותלוי בכמה הוא רגיש, במוּדעות הסיכולית שלו. במשך הזמן שמתי לב שהתחילו להימחק מהטלגרם המון סרטונים מ-7 באוקטובר. הם הבינו את הטעות שלהם בזה שהם בכלל פירסמו את הסרטונים האלה, וגם זה מקשה".
אז מה עושים?
"ממשיכים לחקור. זה דבר שמעסיק אותך גם מחוץ לשעות העבודה. את חוזרת לישון וחושבת על עוד דרכים כדי למצוא את הבן אדם. מתי הוא הולך להתפלל, איפה. בסוף זו היכרות הכי אינטימית שיש. את חיה אותו 24/7, ממש מחוברת אליו, בעיקר ביחס לעובדה שקודם לא ידעת מי הוא. אנחנו מכירים את הפעילים האלה יותר טוב ממה שהם מכירים את עצמם".
אבל אם הוא הולך למסגד כל בוקר, אז כל בוקר הוא זמן טוב לתקוף, לא?
"עקרונית כן", אומר רס"ן א', "אבל אנחנו צריכים להיות בטוחים במאה אחוז, ואנחנו לא הולכים פה על שגרת פעילות, שאם הוא שם כל בוקר אז בוא נתקוף. אני צריך לדעת ברמת סמך מאוד גבוהה שהפעיל שלי נמצא במקום, בזמן שאני אומר 'הופלל'. בסוף האנשים האלה שפשטו ב-7 באוקטובר וחזרו לעיסוקיהם, חלק מהזמן עוסקים בטרור, וממשיכים לקדם מתווים, חלק מהזמן הם הולכים לסופר, או הולכים לבית ספר ומסתתרים שם. אם הצלחתי להוכיח שכל מי שמסביבם פעיל, אין שום בעיה, אני יכול לתקוף. אבל אם הפללתי מסגד, ואני יודע שיש שם 20 אנשים, ואני לא יודע להגיד במאה אחוזים שהם מחבלים, אז נחכה שהוא ייצא מהמסגד".
ב–7 באוקטובר מחמוד עפאנה היה אחד המחבלים שחדרו לקיבוץ מפלסים, ושיחת הרהב המצמררת שלו לאביו הפכה לסמל. "אני בתוך מפלסים. אבא, הרגתי עשרה!" סיפר בגאווה לאביו. ואז ניל"י התחילו לחפש אותו. סרן א': "מאחד שהתרברב ונהיה גיבור, הוא הפך לעכבר במחילה, בורח ממקום למקום. יש המון ייאוש בלנסות למצוא אדם כזה". זה לקח שנתיים, אבל הם איתרו אותו. בתחילת ספטמבר עפאנה סוכל
"אנחנו מנסים להפליל את הפעילים שלנו בעוגנים (מקומות בסיסיים שבהם המחבלים שוהים בקביעות– א"א)", אומרת סמלת י', חוקרת מודיעין ביחידה. "במקומות שאנחנו יודעים שמשמשים אותם. לדוגמה, איפה הם ישנים, אני יודעת שהוא יהיה שם במשך כל הלילה, שהוא לא ילך משם לדקה. ואם אנחנו יודעים להגיד שהוא עומד ללכת, אז נגיד את זה".
סמלת ש': "זה כמו פאזל, שכל אחד מרכיב את החלק שלו. יומינט (מודיעין אנושי – א"א), סיגינט (מודיעין אותות, בעיקר תקשורת), ויזינט (מודיעין חזותי, כמו צילומי אוויר, סרטוני כטמ"מים וכו'). הכל מתחבר להפעלה אחת שלמה".
כדי להשלים את הפאזל, נכנסים לתמונה אנשי חוליית פענוח, ששייכת גם היא לענף יעדים ועובדת בצמוד לחוליית ניל"י. הם אלו שבסופו של דבר מאתרים את המיקום של המחבל.
סרן א': "אני יכול לבקש מאמ"ן 'כלי' (הכוונה בדרך כלל לכטמ"ם – א"א) וללכת אחרי הפעיל (כלומר, לעקוב אחריו) ובכל מקום שהוא נכנס, אני 'דוקר' נקודה במסך וירטואלי (כלומר, מסמן את המיקום). לאט-לאט אני מרכיב איזשהו פאזל. ואז אני הולך לשב"כ, ואומר לו: 'אשמח שתפעיל את אחד מהחוקרים שלך מעזה שמכיר ויודע מה זה, תגיד לי מהן הנקודות שדקרתי'. והוא יגיד לי: 'זה סופרמרקט', 'זה מוסך'. בהמשך אני קולט שהדקירות האלה חוזרות על עצמן, ומבין את השעות ואת סדר היום של הפעיל".
כאן נכנס לתמונה רס"ל ב' מענף פענוח. "אני למשל אומר לו", אומר סרן א', "'ראיתי את היעד שלי נכנס למבנה ונעלם'. אני הרי לא יודע מה קורה שם בפנים. אז ב' יודע לבוא ולהסתכל על בניין, ולראות שהנה, פה יש איזשהו חדר צר לאורך כמה קומות. כנראה זה חדר מדרגות, אז אותו מחבל בטוח לא יישן שם. אלא שאז, לדוגמה, מגיעה ידיעה שהוא דיבר עם חבר שלו, ואמר לו: 'אני ליד חלון, קופא מקור'. מפה אני יודע שיש חלון. אז אני חוזר ל-ב': 'איפה יש חלונות בבניין הזה?' והוא עונה לי, ומצמצם את המידע. אחר כך, נגיד, שמעתי שלחדר יש סורגים לבנים, ו-ב' אומר לי שרק לשלושה מבין כלל החדרים עם הסורגים, יש סורגים לבנים. וככה מצמצמים עד הסוף, עד שיש מיקום מדויק שלו".
חתיכת פאזל. ואם אין מידע כזה?
"לפעמים יש לי פריט מידע שלא קשור בגיאוגרפיה. למשל, הפציצו לאותו מחבל את הבית, ואנחנו מבינים שהוא רוצה לעבור למקום אחר. פה אין ל-ב' מה להגיד לי, כי הוא לא חוזה עתידות ולא יודע לאן הפעיל יעבור. כאן אני צריך גוף אמ"ני, שיידע להגיד לי לאן בדרך כלל אנשים עוברים במקרים שכאלו".
כך, למשל, היה במקרה של מחמוד עפאנה. ב-7 באוקטובר, עפאנה היה אחד המחבלים שחדרו לקיבוץ מפלסים, ושיחת הרהב המצמררת שלו לאביו הפכה למפורסמת. "אני בתוך מפלסים. אבא, הרגתי עשרה! הדם שלהם על הידיים שלי", סיפר בגאווה. "אני מדבר איתך מטלפון של יהודייה! הרגתי אותה ואת בעלה". הוריו הנרגשים בירכו אותו על ה"הישג". "זה אדם שעבדנו ביחד עם הרבה מאוד גופים לנסות למצוא אותו", אומר סרן א'. "מאחד שהתרברב ונהיה גיבור, הוא הפך לעכבר במחילה, בורח ממקום למקום. ברגע שפירסמו ב-8 באוקטובר את השיחה שלו, הוא הבין שהוא מבוקש. ואז הוא מתחיל בכל מיני נהלים סיכוליים: הוא לא מסתובב במקומות הומי אדם, לא משתמש בשום אמצעי טכנולוגי כזה או אחר. הוא חי לבד, גר לבד, מנסה להסתדר לבד. לא מקיף את עצמו באף אחד, ולא סומך על אף אחד".
אז איך מגיעים למחבל כזה?
"הסוד בלסכל אדם כזה הוא סבלנות, ואמונה מאוד גדולה בתהליך. יש המון ייאוש בלנסות למצוא אדם כזה, כי עד שפתאום התחברת לדבר הכי קטן, הוא כבר לא שם, וזה קורה הרבה. חיפשנו אותו שנתיים. השינוי במציאות המבצעית ברצועה, שכל פעם תימרנו במקום אחר, גרם להרבה מאוד פעילים לזוז. וכשזה קורה אני יודע להתחבר לזה".
בתחילת ספטמבר השנה, קצת פחות משנתיים אחרי שיחת הטלפון שלו ממפלסים לאבא ואמא, עפאנה סוכל.
× × ×
באחת השבתות בקיץ האחרון, כל חיילי יחידת ניל"י – כאמור מדובר במספר חד-ספרתי – שיצאו לשבת נקראו לחזור, וכל אלו שהיו בכוננות בבסיס, התבקשו לעזוב את המשימות שבהן עסקו. סמלת ג': "אמרו לנו: 'תעזבו כל מה שאתם עושים, זה מה שמתעסקים בו עכשיו'. זה היה ברמה כזאת שלא היו יכולים שנחכה אפילו ליום ראשון שכולנו נגיע מהבית כדי שנתעסק בזה".
זה היה יעד שקשור לאחד החטופים שהושבו. "כל אחת מאיתנו", אומרת ג', "הפלילה מישהו שקשור לאותו חטוף. בין אם זה חוטף, בין אם זה מישהו שהחזיק בו, בין אם זה מישהו שהעביר אותו ממקום למקום".
ומה קרה פתאום באותה שבת?
"אחרי שהפללנו את המטרה, הגיעה אינדיקציה מודיעינית שהבן אדם נמצא. ראינו אותו מכלי שעוקב אחריו מהאוויר, ראינו אותו מסתובב די תזזיתי במרחב עם הרבה מאוד אוהלים, מקום עם הרבה מאוד אנשים. ואנחנו חיכינו לרגע הנכון ללחוץ על ההדק".
מה היה הרגע הנכון?
"כשהוא פשוט נפרד מקבוצה מאוד גדולה של אנשים שהיה איתם, והלך לתא שירותים. אז הבנו שהוא לבד - ושם תקפנו אותו. חיכינו בערך שעה מעל היעד שאנחנו יודעים להגיד שהוא נמצא שם, כדי להגיע לזמן הנכון במקום הנכון, בזמן שבו הוא לא זז, שהוא סטטי, עם מינימום אנשים מסביבו".
סמלת ש': "זה באמת עושה סגירת מעגל מטורפת מול החטוף ומשפחתו. זו החותמת הקטנה שהצבא והמדינה יכולים לתת לבן אדם בשביל להגיד 'אנחנו רואים אותך', 'אכפת לנו ממך', 'אנחנו דואגים לספר את הסיפור שלך, לדאוג שהחשבון ייסגר'".
לא תמיד החיסולים מתפרסמים ברגע שהם קורים, ובמקרה של חטופים חיים, לפעמים התחילו אנשי ניל"י לעבוד על היעד רק אחרי חזרת החטוף. כך היה במקרה של איתן מור, שמי שחטף אותו סוכל, אבל הסיכול הותר לפרסום רק אחרי שמור חזר ארצה בעסקה האחרונה. "אחרי שהסיכול התפרסם", נזכרת סמלת ג', "איתן העלה סטורי עם התמונה של החוטף ומשפט ציני על גורל. הרגשתי שהוא מעביר לנו מסר של תודה. זה שאני גרמתי הרגשה טובה לבן אדם שעבר סיוט, בזכות זה שסיכלנו את החוטף שלו, בשבילי זה וואו".
סמלת ש': "כשחטופים חוזרים, הם שופכים לנו אור על המשמעות של העבודה. אמנם אתה רואה חטוף בסרטון, אבל אתה לא יכול להבין מה הבן אדם באמת חווה באותם רגעים. כשחטוף חוזר ויודע שהשובה או החוטף שלו כבר לא בחיים, לדעת שאני זו שסגרה עבורו את המעגל ולו הקטן ביותר, זה הדבר שהכי מרגש אותי".
סרן א': "אני זוכר שבתקופה שעסקתי במי שחטף את איתן מור ביקרנו באתר נובה. ואתה מסתובב בין האנדרטאות הקטנות, רואה תמונה של איתן מור, רואה את אבינתן אור, ואומר: 'עסקתי במי שחטף אותו', ועוד תמונה ועוד תמונה, וזה ממלא אותך בתחושת משמעות ושליחות אדירה".
באחד מסופי השבוע, סרן א', אוהד הפועל תל-אביב, הרשה לעצמו ללכת למשחק, לנקות את הראש קצת. הוא הגיע ליציע, ושורה מתחתיו קלט מישהו מוכר. זה היה ליאם אור, החטוף ששב בעסקה הראשונה. "עבדנו הרבה מאוד בחוליה למצוא שני אנשים שאנחנו יודעים להגיד בוודאות שחטפו והחזיקו אותו, ובסוף גם תקפנו אותם", מספר סרן א'. "עבר הזמן, עסקנו כבר בדברים אחרים, ויום אחד אני בא למשחק, וליאם יושב שורה מתחתיי. ואני רואה אותו, ויודע שוואלה, סיכלנו את מי שקשור אליו. באותה תקופה אותם מחבלים החזיקו עוד חטופים, והיה סיכון לחשוף את זה שסיכלנו, ולכן זה לא משהו שפורסם. ואני נמצא ליד חטוף שהיה לפני שנייה בשבי, ויש לי דילמה מטורפת ביני לבין עצמי: האם מגיע לו לדעת שסיכלנו את מי שחטף אותו, או לא. מצד אחד, יש פה אלמנט של סגירת מעגל ובשביל זה אני עובד, ומגיע לו לדעת. ומצד שני מי אני, שבאמצע המשחק של הפועל אבוא ואחזיר אותו לטראומת השבי, ואני לא יודע איך הוא יגיב לדבר הזה".
לכל מחבל נבנה בניל"י תיק הפללה. סמלת ג': "אנחנו מנסים להבין מי הבן אדם, איפה הוא גר, באיזה רכב הוא נוהג, איפה הוא עובד, מה הוא אוהב לקנות בשוק, באיזה שעות הוא הולך לשוק, איך הוא מדבר עם אשתו, אם יש לו אישה נוספת. אגב, לכולם כמעט יש, והנשים שלהם כנראה יודעות ושותקות, אצלם זה כנראה יותר מקובל. לפעמים מתרכזים בסובבים. תופסים אותו דרך משפחה, דרך חבר משפחה, ילדים"
מה החלטת?
"לא להגיד. מהסיכון הכי קטן שאני מחזיר אותו למשהו שהוא לא רוצה לחוות. כל אחד הלך לדרכו, למרות שבתוך תוכי התפוצצתי. רק חודשים אחרי זה פורסם. הפרסום, אגב, זה כלי שלנו להעביר את המסר למשפחות בגלל שאנחנו לא מדברים איתן באופן ישיר, ואפילו לא יודעים אם הן מודעות לקיומה של ניל"י".
סמלת ש': "תמיד זה מתפרסם כ'צה"ל תקף' או 'צה"ל סיכל', ואני חושבת שזה הכי נכון לפרסם את זה ככה. בסוף אני מסתכלת על עצמי כמי שהפלילה, אבל יש מאחוריי המון יחידות, במודיעין, חיל האוויר. בסוף זה מפעל ענק".
חלק מהסרטונים שאליהם נחשפים אנשי היחידה ביומיום קשים מאוד לצפייה. סרן א' מספר שהוא ניסה למנוע מהחוקרות שלו את החשיפה הזו כמה שניתן. "דברים שהם קשים לנפש השתדלתי לראות בעצמי", הוא אומר. "לחלץ מהם שמות, ולתת להן לעבוד על השמות. צריך לומר שכל יעד, אנחנו עובדים עם סימוכין לזה שהוא פשט, רצח, חטף וכו’. מחבלים פשטו עם מצלמות גו-פרו, שנשארו בארץ על גופות של מחבלים. י', למשל, עבדה על חוטף מסוים שסרטוני החטיפה היו מאוד קשים. אמרתי לה: 'תעבדי עליו, הסימוכין עליי'. הבנות פה הן לוחמות בדרכן. יש לוחמים שהם בשטח ויש לוחמות שיושבות מול מחשב, נחשפות לחומרים סופר-קשים ברמה הנפשית, אבל זה גם מה שגורם לנו להבין כל יום למה אנחנו עושים את מה שעושים. ואין יותר מספק מאשר לסכל את אותו חוטף ואחר כך לעשות ריצה בנמל תל-אביב, לראות את השלט שקרא לחזרתו של החטוף ולהגיד לעצמי: 'אני הייתי אחראי שדבר כזה לא ייעשה עוד על ידי אנשים כאלה’".
× × ×
המילה "נקמה" לא עולה בשיחה שלנו, גם לא בלקסיקון שלהם. כששואלים אותם, זו ממש לא הסיבה למה שהם עושים. אז מה כן? סגירת המעגל עבור המשפחות – וצורך ביטחוני אמיתי. "בסופו של דבר", מסבירה סמלת ש', "כל אותם 6,000 יעדים - מהמחבל שפשט בכפכפים ועד המ"פ שהוביל פלוגה שלמה - הם אנשים בעלי ניסיון טקטי וידע של ממש איך הארץ נראית, איך פועלים בה, איך תוואי השטח נראה, איפה יש שערים, איך הקיבוצים בנויים. הם יכולים להוביל את הטבח הבא, ובעיניי זו המשמעות של החיסול שלהם. חלקם מקבלים דרגות כבוד על זה שהם פשטו לארץ, רצחו אנשים. מה שאנחנו רואים, שלאט-לאט הם עולים ומתקדמים בסולמות הפיקוד. הם תמיד מנסים להמשיך לקיים את הפעילויות האלו הלאה. זה לא הסתיים ב-7 באוקטובר, אלא הביא מוטיבציה לאחרים גם לעשות את זה, כי זה הראה שזה אפשרי".
"לאנשים האלה", אומר סרן א', "יש גם עדת מעריצים מטורפת. הם מוקפים באנשים שסוגדים להם, ואם יום אחד לא יהיה חמאס, אולי הם יקימו את התנועה הבאה, כי הם סמל לדבר הזה. ומעבר לכך, הם גם צברו הרבה מאוד ניסיון מבצעי. הם פרצו גדר, כבשו יישוב, יודעים לקרוא מפות ויש להם ניסיון בלהרוג חיילים ולרצוח ילדים, וכל דבר שעמד בדרכם. הם אנשים מסוכנים והם אלה שיובילו בפשיטה הבאה".
מה היעדים שלכם אישית הכי חשובים?
סמלת ג': "פעיל שפשט למוצב נחל עוז, ערף ראש של חייל ועשה זוועות בחיילים".
סמלת י': "פעיל שפשט לאוגדת עזה ורצח בבסיס. בסוף, אני בעצמי לא יכולה לבחור מה יותר ערכי, להרוג פעיל שרצח או להרוג פעיל שחטף או אנס. אני עובדת על כולם במקביל, וכולם חשובים, ואני לא מתעדפת מישהו שרצח או אנס. אני כן מתעדפת אותם על פני מישהו שגנב נשק, למשל. אבל בסוף, בשבילי כולם רעים".
סמלת ש': "יש לי את הטופ 5 שלי שהם יעדים שממש קשה לי למצוא. היה איזה ערב אחד שאמרתי לעצמי, עוד שנייה תהיה הפסקת אש, ואני חייבת לסיים את זה עכשיו כי אם לא עכשיו - כנראה שלא אצליח אף פעם. נשארתי עד ממש מאוחר, הגעתי לתובנות מודיעיניות מגניבות של עשר בלילה במשרד והצלחתי. יש פעמים שאני אומרת, עכשיו זה המאני-טיים שלי, לתת את ה-200 אחוז. זה היה ערב שכזה".
ואכן, אחת הבעיות של החוליה - שכעת, בתוך הפסקת האש, ואולי גם אחר כך, אין סיכולים. "ממציאוּת שבה יכולנו לתקוף ברגע שקיבלנו אינדיקציה", אומר סרן א', "כרגע אנחנו רק מתחזקים מטרות, לדעת להצביע על כמה שיותר פעילים, כמה שיותר מקומות, וברגע שתהיה הפרה או תגובה שלנו, ניקח את המידע מהבנק הזה, נמצא את מי שצריך ונתקוף. אנחנו לא מורידים רגל מהגז, להפך, עכשיו יש לנו שקט וזמן לנסות למצוא כמה שיותר מהאנשים האלה. נגיע לכולם, והעבודה שלנו לא נגמרת אף פעם, ואנחנו אמנם זמניים פה ויום אחד נשתחרר, אבל אחרינו יגיעו אחרים. תישאר ההבטחה שאנחנו תמיד נרדוף ותמיד ננסה למצוא כל מי שהעז לדרוך בכף רגלו מעבר לגבול. המשימה עוד תושלם".
מה קורה אחרי הסיכול?
סמלת ג': "לכל אחת מאיתנו יש אקסל מסודר, יעדים שהיא עובדת עליהם, כל אחת בוחרת מה לעשות אם הם סוכלו או הופללו או סיימת לעבוד עליהם. אני ספציפית שמה כאלו בעמודה בצבע ירוק".
סמלת י': "אני שמה באדום".
סמלת ש': "ולי יש טבלה נפרדת תחת הכותרת 'סוכלו'".
