ואז, ליד אחת החנויות היחידות שנשארו פתוחות במרכז המסחרי, אני סוף-סוף רואה אותה. את חד-הקרן הצפונית שניסיתי למצוא כל הזמן הזה, החיה הכי נדירה, זו שנמצאת בסכנת הכחדה: אישה צעירה בקריית-שמונה. היא עומדת מחוץ לדלת העסק שלה באחד הפסאז'ים המיושנים והמקורים של העיר ונראית לי ביום הסגריר האפור הזה כמו פאטה מורגנה, בחורה חייכנית בת 30 ומשהו שלבושה במעיל רוח מגניב של אדידס.
כשאני אומרת שמדובר בחיה נדירה אני לא צוחקת, כי בקריית-שמונה של אחרי המלחמה כמעט שלא רואים יותר אנשים צעירים, כלומר כאלו בטווח הגילים של 20 עד 40. כבר כמה ימים שאני מסתובבת באזורים שבהם אמורות להיות משפחות צעירות, מקפידה להגיע תמיד בשעות אחר הצהריים, שבהן הורים מנסים להעסיק את הקטנים שלהם עד שיישמע הגונג הגואל של המקלחות והפיג'מות, וכלום. לא ראיתי אמא אחת שמנדנדת פעוט על הנדנדה, אבא אחד שעוצר במאפייה כדי לקנות לקטנים שלו את הרוגלך שהם אוהבים.
גם חנויות הצעצועים עומדות ללא לקוח אחד, רק דובוני הפרווה בחלון שולחים עיני זכוכית אטומות החוצה. וזה מייצר אווירה מפחידה, מטרידה, כי קריית-שמונה של הימים האלו נראית כמו האגדה ההיא של “החלילן מהמלין” - כאילו הגיע איש מוזר עם חליל, ניגן לכל הילדים נגינה מהפנטת עד שהם יצאו אליו, והוביל אותם בשורה ארוכה החוצה עד שהקטנטנים נעלמו כולם מהעיר.
לאישה הצעירה עם האדידס קוראים יעל "ליצ'י" יששכר. היא נשואה ואמא לשלושה ילדים קטנים. בעלה יוסי הוא הבחור שעומד עכשיו עם אדריכל מחוץ לעסק ומנסה לסגור איתו שיבנה להם ממ"ד. שניהם נולדו פה, בקריית-שמונה, ולפני שנתיים וקצת היא הגשימה פנטזיה וסוף-סוף פתחה את עסק החלומות שלה. "תמיד אהבתי עיצוב וחלמתי לפתוח חנות מתנות משלי", היא אומרת, "חמש שנים עבדתי מהבית וקיבלתי רק הזמנות אונליין, ואז סוף-סוף הצלחתי לפתוח את החנות פה".
זו חנות למתנות ולמארזים מעוצבים בהדפסות לייזר בשם "סטודיו תמר". חלל קטן, אבל כל כך מטופח ומעוצב שזה מכווץ את הלב לראות אותו ריק ככה. ברגע זה ממש היא שוקדת על מארז ליום נישואים, בקבוק יין ושתי כוסות חרוטות עם הקדשה. רואים איך כל זווית וכל החלטה עיצובית חשובות לה, איך למרות הייאוש שתקף את כל מי שמקיף אותה היא רוצה שהמתנה תהיה בול.
"עד שסוף-סוף בעלי ואני הצלחנו להרים את החנות", היא אומרת, "כמה השקענו בעסק, כמה התכוננו ועיצבנו וצבענו. עכשיו תשאלי אותי מה היה תאריך הפתיחה המתוכנן שלה?"
אני יכולה לנחש.
"8 באוקטובר. אז את מבינה איזה מזל היה לי? כבר ב-7 נסענו לצפת, למשפחה שלי, ואחרי זה, כשקיבלנו את המענקים לדיור, עברנו לשכור דירה ברעננה. וזה היה חלום, פשוט נפלא, בכל דקה נתונה יש מה לעשות, בתי קפה וחנויות ומסעדות, שירותי בריאות וחינוך שלא ידעתי שקיימים בכלל לאנשים אחרים במדינה שלנו. והתעסוקה לילדים? ברעננה היינו הולכים לפחות פעם בשבוע למתחם יד לבנים, מתחם ענק עם עמדות יצירה וטרמפולינות, מקרינים שם סרטים לילדים, הכל".
ואז קרה משהו נורא. הבת שלהם, בת שש, הובהלה לבית החולים מאיר עם חום גבוה שאף אחד לא הצליח להבין מה המקור שלו. "הריצו לה אינספור בדיקות, הגענו אפילו לבדיקת סרטן מח עצם, ושום דבר. אף אחד מהרופאים לא הצליח להסביר למה".
רק אחרי חצי שנה נמצאה הסיבה למחלה המסתורית. התברר שמה שתקף את הילדה בכלל לא היה פיזי, אלא נפשי, ביטוי חיצוני של מצוקה שהייתה לה בפנים והיא לא סיפרה עליה לאף אחד. "כשהתחיל הפינוי היא בדיוק עלתה לכיתה א'. התברר שכל הזמן הזה היא סבלה כי היה לה קשה להתמודד עם בית הספר החדש. היא כעסה על עצמה שהיא לא מצליחה להגיע לרמת הקריאה של שאר הילדים בכיתה, לא הבינה למה רק היא היא נשארת מאחור. בסוף היא כל כך פחדה לקום בבוקר וללכת לבית הספר, שמהחרדה היא נעשתה חולה".
דויד כהן: "כשהייתי בתל–אביב עברתי אירוע מוח קטן, הייתי מאושפז בבילינסון וזה היה עולם אחר. אמריקה לגמרי. שלחו אותי לעשות MRI לברך, בתוך שלושה ימים גג הגיעה התשובה. כשחזרתי לקריית–שמונה הייתי צריך MRI לברך השנייה - ארבעה חודשים חיכיתי"
יעל נשמעת מותשת, אישה צעירה שהגרילה תקופה מזעזעת לגדל בה קטנים - שנתיים של קורונה ואחרי זה זוועות המלחמה והחטופים. זה היה מספיק קשה לילדים שלא נדרשו להיעקר מהבית שלהם, לילדים של מפונים זה היה קשה ברמה שצמחו להם על הנפש כל מיני גידולי פרא של פחדים ותחלואות. הייתם מצפים שהאנשים למעלה יבינו את המצוקה הזו, שיכינו לתושבים הקטנים של העיר מערך חזרה הביתה מוקפד, שייתנו להם פי שלושה חוגי העשרה, טיפולים פסיכולוגיים, שהעיר תהיה מלאה במתנדבים שיבואו לשמח אותם. ובמקום זה, מה הם קיבלו? עיר שדיכאון שורה עליה.
"את מצפה שיעזרו לנו?" אומר בעלה של יעל, "תסתכלי למעלה". אני מסתכלת ורואה שהתקרה של הפסאז', זו שאנחנו עומדים מתחתיה, מלאת סדקים וכתמי רטיבות. "את יודעת לאיזה מבנה שייכת התקרה הזו?" הוא אומר, "פה, ממש מעלינו, זו עיריית קריית-שמונה. אז תגידי לי את איך אני אמור לצפות שהם יעזרו לי ויורידו לי ארנונה ויעשו פעילויות לילדים שלי, אם הגג שלהם בעצמם נראה ככה?"
כשאני יוצאת אני מתעניינת בספל תרמי יפה בעיצוב של יעל. היא מציעה לתת לי אותו מתנה, וכשאני מתעקשת לשלם היא מבקשת מיוסי שייתן לי משהו במתנה והוא חורט במכונה את השם שלי על עט כדורי. אני מסתכלת עליהם, גבר ואישה שחלמו, תיכננו, יזמו, התאמצו, ועכשיו נאבקים לבד על העסק המתנדנד שלהם ולאף אחד לא אכפת. "עכשיו עוד בסדר", יעל אומרת כשהיא מגישה לי את העט, מתעקשת להישאר אופטימית, "כי עכשיו הילדים עוד קטנים ולא יודעים שמגיעה להם עיר יותר טובה מזו. כשהם יגדלו כבר יהיו להם רצונות יותר יקרים".
× × ×
רצונות יקרים. ככה יעל קוראת לרצונות הפשוטים של כל בן אדם נורמלי. שיהיה לילדים שלך חוג, שיהיו לך בלילה מסעדה או הופעה או אפילו בית קולנוע ללכת אליהם. את כל אלו קריית-שמונה - או ק"ש טאון, כמו שחלק מהמקומיים מכנים אותה - לא מספקת כרגע. ולא רק שהיא לא מספקת, היא הפכה לתמונת הכישלון המוחלט של המלחמה. כולם פה משווים את ק"ש ליישובים אחרים שעברו פינוי. מספרים לי איך שדרות ויישובי העוטף נמצאים בפריחה. "אפילו נתיבות נהייתה ממש פנינה נדל"נית", מספרים בקנאה בעיר.
אלו הנתונים הרשמיים: מתוך 26,055 תושבים שגרו פה לפני המלחמה, נשארו עכשיו רק 18,395 איש. מה שאומר שרשמית לפחות 7,660 תושבים עזבו, כמעט שליש. רק שהתושבים פה משוכנעים שמשקרים להם. במציאות, הם אומרים, יש בעיר כרגע לא יותר מ-12 אלף איש. "אין מצב שיש פה 18 אלף", אומר לי רועי, איש עסקים שבעבר הפעיל ארבעה עסקים מצליחים בעיר, "יש המון אנשים שמצהירים שהם פה ולא חיים כאן, כדי לקבל את ההטבות הקטנות שעוד יש. מי שחזר הם בעיקר האנשים המבוגרים. אמא שלי פה, היא בת 70 על כיסא גלגלים, לאן היא תלך?"
והאמת? כל מי שמסתובב בעיר יכול להרגיש את החוסרים העצומים שנפערו במצבת האוכלוסייה. זה כמו להיות רופא שיניים, בכל פינה אתה רואה חורים שחורים, מוכי עזובה ועששת, במקום שבו היו פעם חיים. אלו לא רק העסקים הנעולים שנותנים תחושה שהעיר הזו עדיין נמצאת בסגר נצחי. אלו הבתים שכבר לא שומעים מהם רעשים ולא תלויה בהם כביסה, רק שלטים של “למכירה” או “להשכרה”. זו העובדה שאני קמה להליכה בשמונה בבוקר, שעה שבכל עיר רגילה יוצאים בה לעבודה, ובכביש הראשי אין יותר משלוש מכוניות. הנה היתרון היחיד של ק"ש כרגע - אין בה פקקים.
אבל החור הכי גדול שנפער בעיר הוא בלב של המקומיים. כי חוץ מהעובדה שהם גרים בעיר לא-נושמת, רובם מסתובבים פה כשהם נושאים בתוכם רגש חלול שאף אחד לא מדבר עליו: געגוע לא פוסק לילדים הגדולים שלהם שגרו פה לפני המלחמה, ובעקבות הפינוי עזבו את העיר.
יפה אזרן היא נמרה צפונית ופעילה חברתית ידועה ורבת-הישגים בעיר. אזרן היא שהגתה את הקונספט של סיירת הורים בקריית-שמונה, ויזמה פרויקט מרגש לשיקום 50 צעירים עם רקע עברייני שמטרתו לעזור להם להתגייס לצה"ל. עכשיו יפה היא אחת ממנהיגות המאבק של "קריית-שמונה מתעוררת". התושבים כבר יצאו לכמה הפגנות וחסמו את הכניסה לעיר ליד מתחם ביג, ועכשיו הם מתווכחים בקבוצת הווטסאפ אם ההפגנות האלו לא חלביות מדי, אם לא הגיע הזמן להבעיר צמיגים, לשרוף את העיר.
סגן ראש העיר, אלכס קראצ'ון: "מתו העיר, העסקים, הלכו לי 8,000 איש, חבר'ה צעירים, ועוד שנייה לאנשים אין מה לאכול. אם הייתי יודע שככה יהיה, לעולם לא הייתי מפנה את העיר הזו"
אני קובעת עם יפה בחנות התכשיטים שלה, "אוצרות דויד", בשעות הצהריים. היא מאחרת בכמה דקות ונראית לי נסערת. "עכשיו נהגתי לחנות מכפר יובל", היא אומרת, "וכל הדרך לא הפסקתי לבכות את החיים שלי, איך זה שיצאתי מפה לפינוי עם משפחה, ואני חוזרת לבד? איך, איך זה קרה לי? איך אני, שכל החיים שלי זו קריית-שמונה, שהעיר הזו בדמי ובנשמתי - בסוף אני מוצאת את עצמי חיה לבד באזור?"
כן, שני הבנים של אזרן עזבו את קריית-שמונה בעקבות מה שקרה במלחמה. והיא לא היחידה. זה מה שהופך את קריית-שמונה של היום לעיר שאפופה בגעגוע כמו בערפל, כי היא מלאה בתושבים מבוגרים שהילדים הגדולים שלהם פונו איתם למרכז, או אפילו לאילת, שם הם ראו כי טוב והחליטו לא לחזור.
"הנה", יפה אומרת ופותחת את חנות התכשיטים, "זה העסק של שני הבנים שלי. אבל עכשיו הם לא מוכנים לחזור לקריית-שמונה, כי הם החליטו להתחיל מחדש בנתניה. פעם היה לנו פה בית מלאכה שהבנים עבדו בו, היו מייצרים תכשיטים, מתעסקים עם זהב ויהלומים. אני אמא חד-הורית וגידלתי אותם בעשר אצבעות. לראות אותם בעיניים שלי יושבים פה ועובדים, לדעת שנתתי להם כלים להתפרנס בכבוד בזכות עצמם, זה היה כמו חותמת בשבילי שהצלחתי לגדל שני ילדים לתפארת".
למה הם לא חזרו?
"הם ראו איך ישראלים אחרים בגיל שלהם חיים במרכז, מה הם מקבלים - חוגים לילדים, תורים לרופאים, בתי קפה ותיאטרון שאין בקריית-שמונה, אין גם אולם קולנוע. וכשהם שמעו מה מצב העסקים בעיר אחרי החזרה, זה היה המסמר הסופי. תראי כמה זמן אנחנו יושבות במרכז, ראית פה מישהו בגילם? איזה בחור או בחורה בני 30? אין פה את כל שכבת הגיל הזו".
תארי את הרגע שבו את חוזרת לחנות בקריית-שמונה, מה את רואה?
"אני עולה לרכב, מעמיסה את הדברים ונוסעת. וזה כואב. כי אני לבד, הילדים שלי לא איתי. המקום היחיד שהיה פתוח זה הפלאפל של אהרון, ואז אני רואה אנשים שחזרו כמוני, והם עם הראש כבוש באדמה. את יודעת, כמו בסרטים של היצ'קוק, שהתושבים יוצאים מהמחילות שלהם אחרי שהציפורים תקפו אותם? ואני חושבת לעצמי: מה איתך, אדוני ראש העיר? אתה יודע שאנשים חוזרים, שים קצת את התכשיטים של חג העצמאות על העצים, תעשה מהחזרה חגיגה, זה ייתן איזו תחושה ששמחים שחזרנו לעיר שלנו, איזו גאווה מקומית. במקום זה, מה קיבלנו? חושך, מגעיל, אנשים בהלם".
× × ×
בעיר רץ כבר שבועות ויכוח לגבי מי אשם במצב הקשה שלה. יש כאלו שאומרים שזה הכל בגלל חוסר האונים של העירייה, ויש כאלו שאומרים שזה הכל בגלל ביבי והממשלה שלו שפשוט משפילים ומזניחים את תושבי העיר הליכודניקית שנמצאת בכיס שלהם. יש רק דבר אחד שכולם מסכימים עליו: החטא הקדמון שהוביל למצב של העיר הוא מה שקרה בפינוי שלהם ממנה במלחמה. שם הכל מתחיל.
זה מתחיל בזה שתושבי העיר פונו בחטף, בהחלטה מהירה, ללא תוכניות פינוי מפורטות מהמדינה. כשכבר כן החליטו לפנות, הציעו בממשלה לפנות אותם למתנ"סים ולבתי ספר, אבל ראש העירייה התנגד בשם התושבים ודרש לתת להם מלונות או כסף לשכור דירות, בדיוק כמו שהקיבוצניקים השכנים קיבלו. לכן הם פוזרו בצורה ספורדית, בין כ-500 נקודות ביישובים ובערים ברחבי הארץ. אלו הלכו למלונות יוקרה בתל-אביב ואלו נסעו למלון בוטיק באילת, היו שנסעו להיות עם המשפחה בחיפה ואחרים שהתארגנו על וילת Airbnb מהודרת בכפר-יונה. למה זה חשוב? ניקח למשל את שלומי, שכל תושביה, 9,000 לערך במספר, חזרו אליה אחרי המלחמה. הסיבה לכך היא שהתושבים שלה פונו ביחד, כדבוקה אחת ליישובים סמוכים בצפון. גם העיר הכי קרובה לשלומי, נהריה, לא פונתה, מה שאומר שכל המפעלים והעסקים שתושבי שלומי עובדים בהם המשיכו לפעול, והם נשארו מחוברים לאזור שלהם. כל זה איפשר להם לשמור על המשאב הכי יקר של כל עיר פריפריה - תחושות הקהילתיות והלכידות.
ערן קונה הכל: "הסטיגמה של העיר הזו היא שזו עיר של פנאטים של ביבי, אבל זה כבר מזמן לא ככה. שתדעי. כל המחשבה הזו עלינו שאנחנו אנשים בלי שכל שמצביעים מהבטן או מסגידה? זה גזעני. צמח פה דור אחר"
ואילו תושבי קריית-שמונה? הם חזרו לעיר אחרי גלות מפוזרת ו-18 חודשים בלי הקהילה שלהם. כדי להמחיש כמה זה קשה להתחבר שוב, קחו את המצב בכיתות של הילדים. ילד אחד חזר מבית ספר בקריית-אונו, השני מבית ספר בחיפה, ועכשיו המורה צריכה להביא את כל הילדים בכיתה למצב של אותה רמה לימודית.
העיר שחיכתה להם הייתה הרוסה כליל מההפגזות, והתושבים חזרו לבתים שנראו כמו ג'ונגל. כולם מספרים לי על דירות שהסתובבו בהן חופשי חולדות ועכברושים, אפילו נמיות מסתובבות כמו מאפיונרים משופמים בסלון. אחרי שהצליחו לנקות את הבתים, יש לציין לשבח את תלמידי ישיבת ההסדר של העיר שהתנדבו ובאו לעזור להם. הם גילו ששבו לעיר גוססת, שאין שום תוכנית מסודרת לחזרתה.
"לא שלא ידענו קודם שקריית-שמונה מוזנחת יחסית", אמר לי אחד התושבים, "אבל התרגלנו. היום, אחרי כל מה שראינו בחוץ, אנחנו כמו אישה שחייתה שנים עם גבר לא טוב ופתאום מתגרשת ממנו. נפקחו לנו העיניים לראות כמה רע היה אצלנו בבית. אז את מבינה למה אחרי שעברנו לכפר-סבא, פתאום הבת שלי אומרת 'רגע, איפה חייתי עד עכשיו?' ככה חיים כל הישראלים, ורק אני חי בשפיץ המוזנח של המדינה, בלי רופא ובלי בתי קפה ומסעדות ובלי שהילד שלי ילך לחוג רובוטיקה".
"כשאתה בא מקהילה קטנה", אומרת יפה אזרן, "אז הקהילה הקטנה היא החוסן שלך בחיים, היא החוזק שלך. כשאתה בא ממקום כזה, אתה יודע שאין פה הרבה. יש פה נחל יפה, יש פה את החרמון, אבל כמה פעמים בחיים בן אדם הולך לראות שלג? כל מה שיש פה זה החום האנושי”.
אני לא חושבת על מה שיפה אמרה עד שאני הולכת לדבר קצת עם אנשים בעירייה. אני מבלה שם עד חמש אחר הצהריים ומגלה שאני רעבה רצח. שזו בעיה, כי באזור השעה ארבע אחר הצהריים נופל סגר משונה על קריית-שמונה, במכה אחת כולם נעלמים לתוך הבתים, משאירים את הרחובות שוממים. נכון, יש כמה מקומות שנשארים פתוחים, בעיקר פלאפליות או שווארמיות, אבל אם אני אוכל פה עוד שווארמה אחת יצמחו לי פרסות של עגל. "בואי איתי", אומר לי אשר אזולאי, יליד העיר. הוא גבר מקסים שפגשתי בשיא המלחמה במסגרת כתבה על האנשים שנשארו בצפון המופגז. הוא נשאר אז בחווה שהקים ובה הוא גר, ברמת הגולן. עכשיו הוא בא לעבוד בעיריית קריית-שמונה.
רק כשאשר אומר לי "את רואה את החצר עם העץ הזה? פה אני גדלתי", אני מבינה לאיזה כבוד זכיתי. הוא לקח אותי לבית ילדותו, לפגוש את הוריו ולתת לאמא שלו, יהודית יקוט אזולאי, להאכיל אותי מהבישולים שהיא כבר עומלת עליהם לקראת שבת. "התחתנתי בת 16 בקושי", היא מספרת לי במטבח העמוס והמצוחצח שלה, "הרב לא רצה לחתן אותי, אז הוסיפו לי שנתיים בתעודת הזהות” - הפסקה קצרה, שבה היא מגישה לי בורקס שהעלה לי דמעות בעיניים כי גם סבתא שלי הייתה מכינה אותו, מין מאפה במילוי בשר וכרוב חמצמץ - "בשנת 59' הגענו אל הבית הזה. בעלי היה אז קבלן בניין. את כל הבית הזה הוא בנה בידיים שלו. את תקרת העץ במטבח, את הארונות, כל מה שאת רואה פה".
ועזבתם את הבית במלחמה?
"בטח, התפנינו לירושלים. ואיזה כיף היה לנו בירושלים! מהרגע שהגענו לשם לא ישבתי אפילו דקה אחת במלון, באמת. כל היום היינו יוצאים. יש לך רכבת קלה, אוטובוסים לכל מקום, אני הייתי קמה בבוקר, ארוחת בוקר וזהו, יוצאים. פעם לכותל, פעם לקבר רחל אמנו. הייתה לנו שם קבוצה מאוד טובה של חברות מפה, ונהיינו שוב בנות צעירות שעושות חיים. היינו יוצאות בשתיים בלילה, מטיילות. העיר תוססת מאוד. בירושלים נזכרתי שאני אוהבת לטייל, לחיות, לבלות. הצטלמתי עם ביבי, עם נשיא המדינה, במוזיאון לקחתי שיעורים כאלו של ציור וגיליתי שאני אוהבת לצייר. גם בעלי, איש לא בריא שעבר צנתור, בירושלים הוא כל הזמן היה מטייל אותנו. הייתי תופסת אותו ככה בזרוע והולכת איתו אנגז'ה, שלא יפסיד את הבילויים".
ממש פרחת שם.
"פרחתי זו לא מילה. ובמרץ, כשהציעו לנו לחזור, אנחנו לא רצינו, בטח לא בזכות המענק שהציעו. המענק לא דיבר אליי, אני רק רציתי לחיות, לא רציתי כסף. אמרתי לבעלי בוא נישאר, הבת שלנו גרה בירושלים. הוא התעקש ואמר: לא, אני הולך הביתה. גברים תמיד מתגעגעים הביתה".
למחרת אני פוגשת את דויד כהן. גם הוא התאהב בעיר הגדולה שאליה פונה, רק שאצלו זו הייתה תל-אביב. הוא בן 66, אבא לחמישה ילדים שעבד עד המלחמה כנהג אמבולנס. הוא גבר גבוה ומרשים, ורואים איך היה בצעירותו שחקן כדורגל ושחיין בדיוק כמו שהוא מספר. אבל עכשיו הוא מגיע לקפה עם מקל וגם הדיבור שלו איטי, כי הוא עבר כבר שני אירועים מוחיים. לא שזה הצליח לכבות את הגיץ השובב בעיניים שלו כשהוא מספר על הרפתקאותיו בעיר.
"אנחנו היינו במלון בוטיק של השמחות בנחלת בנימין, מלון פולי האוס. איזה כיף היה שם, את לא מבינה כמה נהניתי. כל אחד עשה מה שהוא אוהב. אני יצאתי לשיט מפרשיות בים. הייתי הולך לסדנאות בישול. במלון לא היה אוכל, אז היינו מקבלים ואוצ'רים למסעדות בנחלת בנימין, בשנקין. הכרנו את בעלי המסעדות, היינו יושבים איתם. בפעם הראשונה שאכלתי עוף בגריל בעל המסעדה ניגש והביא לי ג'וינט, אומר לי 'קח. תתחיל יפה את הבוקר'. הייתי בהלם. אני אומר לו: 'מה ג'וינט? עוד לא אכלנו'. איזה חוויות היו לנו שם. במלון שלנו היו כל המי ומי, הומואים ולסביות, והכל טוב, זה נחמד לראות את זה. בשבת הראשונה שהייתי במלון בא חבר, אומר לי ‘דויד, תקום מהר, בוא תראה’. אמרתי לו תעזוב אותי, אני ישן. בקיצור, אני עולה לגג, ממול יש בניין, 40 חבר'ה צעירים הומואים רוקדים ועושים שמח. אמרתי לו 'בקריית-שמונה זה היה אטרקציה, דבר כזה. כולם היו באים לראות, מישהו אולי היה מזמין משטרה. פה, בתל-אביב, כל אחד עושה מה שטוב לו, חופשי'. ואני בעד, לא מעניין אותי אם אתה הומו או לסבית או טרנס. במסעדת אגאדיר עשו ערב של האטרקציות, באו אלו שמתחפשים לנשים, איך קוראים להם? טרנס קווינס?"
דראג קווינס.
"כן, באו לעשות הופעות והילדים אצלנו למעלה מהמלון מסתכלים. את מבינה, אלו חוויות שבחיים לא נחווה אותן פה".
אבל לא הכל זה צחוקים ומסיבות גייז. במהלך הפינוי דויד קיבל את האירוע המוחי השני שלו, ואז ראה את הפערים הבאמת חשובים שקיימים בין הפריפריה לעיר. "כשהייתי שם עברתי עוד איזה אירוע מוח קטן, הייתי מאושפז בבילינסון ובשיקום באיכילוב חמישה חודשים. וזה היה עולם אחר. אמריקה לגמרי. בבילינסון שלחו אותי לעשות MRI לברך, בתוך שלושה ימים גג הגיעה התשובה; כשחזרתי לקריית-שמונה הייתי צריך MRI לברך השנייה - ארבעה חודשים חיכיתי לזה".
× × ×
בשעה אחת בצהריים המרכז המסחרי של קריית-שמונה הוא מרכזי בערך כמו עיירה בסרט זומבים, ואין בו אפילו טיפה אחת של מסחר. התנועה של הקונים ברחוב כל כך דלילה שאפילו מניין אי-אפשר להרכיב מהם, ואיפה שאני לא מסתכלת אני רואה חנויות ריקות עם שלטי “להשכרה” ותריסים מוגפים של עסקים שקיימים, אבל החליטו לא לפתוח היום. המקומות היחידים שאיכשהו עוד נהנים מלקוחות הם מאפיית פת הגליל, מעצמת פחמימות מקומית, ושני הפלאפלים בפינה, אבל גם אצלם ספרתי אולי ארבעה-חמישה לקוחות שנכנסו פנימה בראש שפוף והזכירו יותר מבקרים עגמומיים שלוקחים חלק בשבעה על העיר הזו מאשר אנשים שעומדים לתת ביס בפיתה חמימה ונוטפת. אני לא מצליחה להבין את זה - השעה אחת בצהריים בכל מרכז עיר, בתל-אביב אבל גם בשדרות, אמורה להיות שעת שיא. המקום אמור להיות מלא בהייטקיסטים עם תן ביס שירדו לאכול ארוחת צהריים, ברעש הסילון העליז של מכונות קפה שלא מפסיקות לעבוד. "מה קורה פה, אנשים לא יוצאים מהמשרד לאכול צהריים?" אני שואלת את הגבר המבוגר שעומד לידי. "הצחקת אותי", הוא אומר והחיוך שלו מזכיר יותר עווית מרירה, "איזה משרדים בראש שלך? מי עובד בעיר הזו?"
אתמול קבעתי עם דויד, תושב העיר, להיפגש בבית הקפה הקבוע שלו במרכז, ואיך שהגעתי לשם הוא התקשר אליי. "בואי נזיז לקפה בקניון, באתי לשם וגיליתי שסגור. הבעלים החליט כנראה לא לבוא היום". בשלב הזה כבר לא הייתי מופתעת. כל יציאה לקניות וסידורים, או סתם לבילוי, הפכה בקריית-שמונה להימור. למשחק חדש ומדכדך של טוטו "יהיה שם פתוח?" ככה היה כשנקרעה לי פה הנעל. צלעתי כל הדרך כמו גמל דרוס לסנדלרייה שמצאתי בגוגל, וגיליתי שהדלת שלה סגורה על מנעול. תארו לעצמכם, קריית-שמונה היא עיר המחוז של כל הגליל העליון ואמורה לספק שירותים לכל היישובים בסביבה, ובכל זאת אי-אפשר לקבוע בה עם אף אחד בשום מקום, לא בלי לנהל קודם שיחה על מצבו הכלכלי והנפשי המשוער של בעל העסק. האם הוא החליט לצאת ולתת פייט למרות שכל החנויות מסביבו דוממות כמו קבר של צדיק צפתי זניח, או שהוא נפל לדיכאון ואמר לעצמו "בשביל מה לי לפתוח, בשביל עוד יום שאני אשב בחנות ריקה ואראה אולי שני לקוחות?" את הדיכאון החדש והמיואש הזה, שאופף 99 אחוז מתושבי העיר שראיתי, כינה אחד המרואיינים בשם ההולם "שמונאחס".
בסוף אני מגיעה לקפה קפה בקניון נחמיה, שנמצא ממש במקום שבו העיר נגמרת, בגבול הכי צפוני של העיר. המקום הזה הוא בין הבודדים שאפשר לסמוך עליהם שיישארו פתוחים, כי יש לו גב חזק של רשת. בעל המקום אפילו הודיע בפייסבוק שכדי לשמח את התושבים הוא החליט להישאר פתוח עד השעה הקרחניסטית והבליינית בטירוף במושגים מקומיים - תשע בערב. אבל כשהגעתי לקניון גיליתי שגם שם אין בכלל ילדים. זה היה כה מוזר, כי קניון אמור להיות החבר הכי טוב של כל הורה ישראלי בחורף. המקום שבו את משחררת את פצצות האנרגיה הגמדיות שלך לרוץ חופשי בחלל החם ולפשוט על מקס סטוק, שבו את סוגרת את הפינה של ארוחת הערב שלהם עם משולש פיצה ומשקרת לעצמך שרוטב עגבניות זה מזין. ועדיין, בכל השעות שהייתי בקניון ראיתי רק משפחה אחת. "אני בעצמי אמא, ואני אומרת לך שאין מה לעשות פה בעיר", אמרה לי המלצרית ששירתה אותי.
"במטולה היה פעם את מרכז קנדה", היא אמרה, "לשם היינו הולכים עם הילדים בחורף. זה היה מתנ"ס כמו שצריך עם משחקייה וחוגים ובריכה. אבל במלחמה הוא הופגז ועכשיו הוא סגור לשיפוצים. מאז אין לי איך להעסיק את הילדה. אין חוגים, אין הופעות לחנוכה, אין שום דבר בעיר הזו. אין אפילו ג'ימבורי אחד פה, את קולטת?" ועם זה, היא עצרה באמצע הגשת הספל ונראתה כל כך כועסת. "תעלי עכשיו לקומה השנייה של הקניון", היא אמרה, "תראי בעצמך איך אנחנו נאלצות להעסיק את הילדים שלנו אחרי הצהריים".
אני לוקחת את המדרגות הנעות ועולה לקומה השנייה, איפה שאמורים להיות מתחם המזון המפוצץ והמשחקייה, לפחות אם את אמא מפונקת מהמרכז שרגילה לעזריאלי ולקניון שבעת הכוכבים. רק שבקריית-שמונה, המשחקייה הסתכמה במשטח מרופד וכמובן ריק מילדים עליו, ואני לא מגזימה - ארבע קוביות צבעוניות מפלסטיק.
כשירדתי למטה דיברתי שוב עם המלצרית, שמעולם לא חלמה להיות מלצרית ומחזיקה בתואר בחינוך. "אין עבודות בתחום שלי בשום בית ספר או גן פה, כל המשרות מאוישות וגם ככה חצי מהילדים לא חזרו לעיר, אז לא צריך". וכשהיא אמרה לי את זה גם אני בערתי מכעס, כי תראו לי אישה אחת מהמרכז שתסכים לעבוד בג'וב של סטודנטים כשהיא כבר אמא ובעלת תואר. למה הדיפלומה של הבחורה החכמה הזו צריכה להיות שווה למפית הנייר שהיא מגישה ללקוח עכשיו?
× × ×
אלכס קראצ'ון הוא סגן ראש העירייה, בחור רציני שהתושבים מספרים לי עליו שהוא אחד מאלו שפועלים למענם. בימים אלו הוא שוקד על מיזם של עגלות קפה שינסה להחיות קצת את התיירות ואת העיר. "אם אני הייתי יודע שככה אנחנו ניראה אחרי הפינוי, שככה הממשלה תעז להתייחס אלינו, הייתי מעדיף להישאר פה במלחמה, לשבת כמעט שנתיים במקלט ואז לקום, להישאר עם התושבים שלי, עם ה-25 שנשארו כאן".
היו נפגעים, וחלילה, גם מתים לך תושבים בהפגזות.
"יכול להיות, אבל מתו לי גם עכשיו. מתה העיר, העסקים, הלכו לי 8,000 איש, חבר'ה צעירים, ועוד שנייה לאנשים אין מה לאכול. אם אני הייתי יודע שככה יהיה, לעולם לא הייתי מפנה את העיר הזו. במרכז הם ראו את האור, גילו שיש דבר כזה רפואה נגישה, שיש לך אלף ואחת אופציות בחינוך, ושיש תרבות".
אתם, העירייה, אחראים לדברים האלו בעיר, לא?
"כן, אבל הממשלה לא מעבירה לנו את כל התקציבים. הגשנו בקשה לחמש השנים הקרובות, סכום שהוא מיליארד וקצת. הכנסנו שם תוכנית מפורטת של תקציבי פיתוח ושיקום. כרגע, מה שאני עתיד לקבל מהממשלה זה 90 מיליון לשיקום ו-60 מיליון לפיתוח. למה? כי הכניסו גם את חיפה לתוך התקציבים של השיקום. ולא רק שהתקציב שאושר לי נמוך, הוא אפילו לא הגיע עדיין. את יודעת למה הם מכניסים לסל שלי את חיפה וגם לא מעבירים לנו את הכסף שהם כן אישרו? כי אין לי שני מנדטים לתת להם, ובגלל זה אני האישה המוכה שלהם. עכשיו גם אומרים לך שהמצב כנראה הולך לעוד סבב בלבנון. באזעקה הראשונה אנחנו ערוכים לעוד 500 משפחות שעומדות לעזוב, ומה יהיה אז? אגיד לך מה יהיה, ותזכרי מה אני אומר לך. אנחנו נכנסנו לשנת הבחירות, אנחנו נראה פה הרבה חברי כנסת, ויהיו תמונות יפות וסלפי, ואני כבר מראש אומר פה לכולם, לכו תזדיינו כולכם".
אליהו ועקנין: "יש פה מין משהו לא מוגדר ונעים, נקרא לזה נחת. אני לא אחד שלא היה במקומות, הייתי שנתיים בשיקגו, חוף לחוף עם קרוואן בכל ארה"ב, הייתי בהודו ובמזרח, אבל פה יש שקט, יש נחת. רק שחוץ מזה, כרגע לפחות, אין פה כלום"
אמירה בוטה למי שנחשב פוליטיקאי מאופק.
"לא קלטו אותי. אני לא פוליטיקאי. אני תושב המקום הזה, אני אוהב את האנשים פה בכל הלב שלי, ואני לא אדבר בנימוס כשאני רואה איך הם הולכים ונגמרים. חייבים להביא לפה מפעלי עוגן כמו מפעל נביעות, חברות הייטק גדולות, להביא עוד מפעלים כאלה שיכולים להעסיק 200-300 עובדים. אבל אנבידיה הלכה עכשיו לטבעון, וחברות אחרות מעדיפות מקומות שיש בהם רכבת. למה שיבואו לפה, כשאין פה אף הטבה ותמריץ מהממשלה להקים פה עסקים? וזה עתודות קרקע שאין לי בכלל. הגשנו גם ועדה גיאוגרפית, בטח יתייחסו לזה כמו אל הרכבת שתחבר אותנו למרכז שהבטיחו לנו כבר בשנת 2023, ובינתיים אנחנו מאוד מתפעלים מהשלטים".
אני מודה, לפני שהגעתי לכאן לא היה מושג עד כמה העיר הזו יפה. תמיד רק נסעתי דרכה ואף פעם לא ממש נכנסתי, אז כל מה שזכרתי ממנה זה המבנה המיושן שבו נמצא השוק, עם הסככות הוורודות מהברזל שקצת מזכירות התקן תוך-רחמי חלוד. כשהגעתי לפה, הייתי בשוק מהנוף והטבע שיש פה. זה מתחיל בהרי נפתלי, רכס הרים מכשף ועוצמתי שמלווה את העיר מתחילתה ועד סופה. "ההרים האלו", אמר לי אחד מבני ה-30 הבודדים שנשארו פה, "זה המגנט שלי. בגללם אני נשאר פה למרות שאין עתיד נראה לעין, כי אני רק מתרחק מהם סנטימטר ואני כבר חייב לראות את הרכס שוב". וגם הבתים שלה שווים. יש פה פיסות נדל"ן שבמרכז אתה יכול רק לחלום עליהן. כל מיני וילות מדהימות עם גינות עצי פרי שגורמות לי לקלל שאני גרה על הפיח של דרך השלום. ואגב, יש בק"ש לא מעט אחוזות כאלו. אחוזות שהיו עולות 11 מיליון שקל במרכז ופה עלו חמישה מיליון בימים טובים, ועכשיו ירדו לשלושה מיליון וחצי, ועדיין אין דורש.
"קריית-שמונה זה בשבילי ילדות, בית, חיים שלמים", אומר לי אליהו ועקנין, צורף שנראה יותר כמו סולן בלהקת אלטרנטיב ובעל חנות התכשיטים "תכשיטי אליהו" במרכז רסקו. "זה האנשים הצנועים שחיים בפשטות. יש פה מין משהו לא מוגדר ונעים, נקרא לזה נחת. אני לא אחד שלא היה במקומות, הייתי שנתיים בשיקגו, חוף לחוף עם קרוואן בכל ארה"ב, הייתי בהודו ובמזרח, אבל פה יש שקט, יש נחת. רק שחוץ מזה, כרגע לפחות, אין פה כלום".
יעל (ליצ'י) יששכר: "אחרי שעברנו לכפר–סבא פתאום הבת שלי אומרת 'רגע, איפה חייתי עד עכשיו? ככה חיים כל הישראלים ורק אני חיה בשפיץ המוזנח של המדינה, בלי רופא ובלי בתי קפה ומסעדות ובלי שהילד שלי ילך לחוג רובוטיקה?'"
כשהסתכלתי על החנות המיוחדת שלו, חשבתי שהנה הלכה עוד סטיגמה על העיר. כי ק"ש ממש לא מלאה רק בעסקים פריפריאליים, שזה בדרך כלל חנויות אופנה שמוכרות לך חליפת פנאי בקלאס עם הדפסים של מיקי מאוס פוזל. ליזמים ולדור החדש של אנשי העסקים פה? יש ראש סופר-יצירתי. החנות של אליהו, למשל, הייתה מרגישה בבית בכל עיר גדולה בעולם. היא מעוצבת כמו מאורה חשוכה עם כורסאות עור גבריות, ורק הארונות של התכשיטים מוארים.
בפני אליהו, צורף מוכשר, מונחת הצעה לפתוח חנות במיאמי, ליד אח שלו, ובכל זאת הוא בוחר להישאר בקריית-שמונה, אולי כי יש לו נפש צפונית עדינה כזו, כמו שיש להרבה תושבים פה. הוא לא אוהב את המרוץ, הוא מעדיף את הקיום הירוק והצלול. הוא ושאר היזמים של הדור החדש רק צריכים שייתנו להם טיפת רוח במפרשים, והם היו מרימים פה הצגה של מקום. במקום זה הם ממשיכים לשלם ארנונה ומע"מ.
ארנונה היא הדבר שהכי מכאיב לבעלי העסקים. ארנונה עסקית גבוהה שהם ממשיכים לשלם פה כאילו מדובר מינימום בריביירה הצרפתית. "כשחזרנו לפה", אומר לי איש עסקים, "דרשו מאיתנו לשלם את כל הארנונה על השנה וחצי פלוס שהחנות שלנו עמדה סגורה פה. ההסבר של רשות המסים היה שקיבלנו את המענקים במלחמה אז צריך להישאר לנו כסף לארנונה. בן אדם שהחנות או המפעל שלו עמדו סגורים בגלל שנפלה עליו מלחמה, אתה מחייב אותו ארנונה?"
"אין זכות לעירייה לתת פטור מארנונה", אומר קראצ'ון, "זה לא עובד ככה, זאת אומרת אני צריך שהממשלה תאשר לי את זה. העירייה חייבת להמשיך לגבות ולקיים את הקופה שלה כי עדיין לא קיבלנו את התקציבים שהובטחו לנו מהממשלה. אני מבין את הכאב של התושב שיש לו עסק פה, אבל העירייה לא יכולה לוותר על הכספים האלו. למה? כי היא תקרוס, ותגיע ועדה קרואה".
"שתגיע כבר ועדה קרואה", אומר לי פנסיונר שיושב עם הפרלמנט שלו על ספסל ברחוב הראשי, "שתתחלף גם הממשלה הזו שלא עושה בשבילנו כלום. אני לא מכור של אף אחד, לא ראש העיר ולא הליכוד. נמאס לנו לשבת ברחוב שכלב לא עובר בו. היום עוד החברים הגיעו, אבל לפעמים אני יושב פה, ואין בן אדם אחד שעובר על המדרכה. אולי תגיע הוועדה הקרואה, תשב איתי לקפה, יהיה סוף-סוף מישהו לדבר איתו".
× × ×
"מגיע להם, הם בחרו בביבי". כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה לפני שיצאתי לקריית-שמונה. "שיישארו ככה", אמר לי מכר תל-אביבי, "שייחנקו עם העזובה וההזנחה ש-20 שנות ליכוד הביאו עליהם. אלו אותם האנשים שירקו עלינו וקראו לנו קפלניסטים וקיללו את משפחות החטופים, ועכשיו שיאכלו את הדייסה שלהם". רק כשהגעתי לעיר וצורפתי לקבוצת הווטסאפ של המחאה שנקראת "קריית-שמונה מתעוררת", הבנתי כמה הדיבורים האלו מכאיבים לתושבי העיר. "הסטיגמה של העיר הזו היא שזו עיר של פנאטים של ביבי", אומר לי ערן קונה הכל, "אבל זה כבר מזמן לא ככה. שתדעי. כל המחשבה הזו עלינו שאנחנו אנשים בלי שכל שמצביעים מהבטן או מסגידה? זה גזעני. אנחנו ברובנו אנשים אינטליגנטים, יש פה אנשים איכותיים בטירוף, המון משכילים עם תואר, וצמח פה דור אחר".
ערן קונה הכל זה לא שמו האמיתי, כמובן, אלא ערן ויגדורוביץ'. אבל כשהוא מקבל את פניי בפתח העסק שלו מבינים את הכינוי ישר. מדובר במחסן גדול שכולו מלא במיטות ומזרנים מכל סוג וגודל. פעם היו פה גם עוד סחורות, ערן שקונה הכל אכן קנה הכל ובעבר גם היה סוחר עתיקות שכל החלל שלו היה מלא בחפצי וינטג', אבל עכשיו? נותרו רק המזרנים והמיטות, שגם אותם הוא מוכר במחירים כל כך זולים שישר בא לי לחדש את חדר השינה שלי.
"תראי", ערן אומר ומצביע על הטי-שירט שלו. כתוב עליה "קריית שמונה - עיר בלי מדינה". ולא פלא שהוא מיהר להדפיס חולצה עם הסיסמה הזו, החנות שלו ממוקמת באזור התעשייה הדרומי של קריית-שמונה, ואפילו בשעת הצהריים הזו רוב המחסנים ובתי המלאכה סגורים.
יש לך שלושה ילדים לפרנס, אתה לא חושש?
"כן, אבל אני מאמין שאנחנו נצליח במאבק, ואני אישית גם לא צריך כלום. אני ישנתי בשאטה על מסמרים. אני ישנתי בבתי סוהר, העכבר היה עושה לי השכמות".
מה?
"כן, הייתי עבריין לפני שהגעתי לקריית-שמונה. ולא שהגעתי משכונת מצוקה, גדלתי בשכונה הכי טובה בלוד, אמא שלי הייתה סגנית מנהלת בנק, אבל יצאתי למסע נקמה בממסד כשהגעתי לגיל ההתבגרות והידרדרתי מהר מאוד. עכשיו את אומרת לי כמה שאני בן אדם נחמד, אבל אני הייתי פסיכופת פעם. אם היית יושבת לידי לפני 30 שנה, היית עוברת מדרכה”.
כדי להציל את עצמו מעצמו הוא הבין שהוא חייב להתרחק מהמרכז. "רצו לשלוח אותי לאילת להשתקם, אבל בחרתי בקריית-שמונה ואני נמצא פה כבר 27 שנה. בשורה התחתונה, זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. זה עשה אותי בן אדם אחר. הכל פה יותר טוב, אנשים יותר טובים. היום אני מחפש רק למי לעזור פה, את מי להציל".
בפינוי הוא והמשפחה שהו רוב הזמן בדירה על רחוב הירקון בתל-אביב. "דירת Airbnb מטורפת שלוקחת 600 דולר ללילה", הוא אומר. "במרץ רצו לעודד אותנו לחזור, אז נתנו פה מענק של 25 אלף שקל לתושב. אנשים באו לפה, הלכו ברגל על מסמרים כל הדרך לקריית-שמונה רק כדי לקבל את המענק. יש פה אנשים שלא ראו סכום כזה מהיום שנולדו, את מבינה? ואני לקחתי את המענק, נתתי אותו לאישה, אמרתי בואי נתחיל לעבוד ולשקם ולצייר לילדים שלנו עיר יפה עם תקומה, עיר שהמלחמה נגמרה בה. שבועיים אחר כך נכנסו לי לפה שניים כאלו של חברת חשמל, אמרו לי יש לך חוב של המלחמה, 19 אלף שקל חשבון חשמל בעסק, באנו לנתק לך את החשמל. אמרתי רגע, אתם לא רוצים לבדוק קודם אם אני יכול לשלם? אמרו לי לא, ביקשו ממני קודם כל לנתק לך - ושאתה תרדוף אחרינו".
לא נותנים לכם לנשום.
"כן. העסק טוב, המוצר טוב, אני בן אדם זהב, אבל מה זה עוזר לי כשהקהל שלי לא פה? הקהל שלי זה בעלי דירות ומתווכים וסטודנטים. וכולם לא פה. רוצה נתונים? בואי".
הוא מוציא את הסלולרי שלו ומתקשר ל"תיווך בשירי", המתווך הכי חזק בקריית-שמונה. "שלום", הוא אומר לבחור שעונה, "רוצים לדעת אם אתה יודע כמה דירות ריקות יש היום בעיר וכמה נרשמים היו השנה למכללת תל-חי". והנה התשובה שהמתווך נותן: יש 500 דירות ריקות ו-1,200 נרשמים לשנה ראשונה. "בדרך כלל יש 3,000 סטודנטים", ערן אומר, "הבנת? סטודנט אומר מה אני צריך לבוא לפה, אני אלמד בזום ואני אגור בעיר טובה יותר. מתארגנים שלושה סטודנטים על דירה ביקנעם, מתחלקים בדלק, נוסעים ללמוד בתל-חי וחוזרים".
אני מסתכלת עליו, איש שהתאהב בעיר הזו ומצא בה מקלט מחיים של פשע ופחד. איש שהשינוי שחל בו הוא הוכחה לקסם של המקום הזה. אולי זה הטבע, ואולי אלו האנשים הנהדרים שפגשתי פה, שמגיע להם שייקחו את הפנינה האהובה שלהם עם ההרים והנחל ויהפכו אותה לעיר שאפשר להתקיים בה, לעיר עם עתיד.
