1. זו הייתה השנה שבה חזרו אלינו כל החטופים החיים שהיו בעזה. כל הישראלים האלה שאהבנו כאילו היו חברינו הטובים ביותר למרות שרובנו מעולם לא פגש אותם. האנשים האלה שדאגנו להם כמו היו בני המשפחה שלנו, חשבנו עליהם בשוכבנו ובקומנו - השנה הם חזרו מהמתים. וזה היה רגע נשגב. רגע שראוי לעמוד על גדולתו.
שובם של החטופים החיים הביתה לא העלים את צרותינו. שובם לא הקים לתחייה את המתים הרבים שנפלו במלחמה הזו. שובם של החטופים החיים לא הפך את החיים לטובים. אבל כל עוד הם לא שבו - החיים היו רעים. לא נשמנו באמת. לא נהנינו מהאוכל בחגים כי בקצה של כל ביס שלקחנו חשבנו עליהם, אי שם, מחכים שנבוא לחלצם.
והם פה. הרגעים שבהם התחבקו לראשונה עם משפחותיהם נצרבו בנפשנו. היינו שם איתם בחיבוק הזה כמו שהיינו שם איתם בעומק האדמה. יש עדיין הרבה סיבות לדאגה ויש המון על מה לבכות ולהתאבל, אבל יש גם את זה: החטופים החיים שבו לביתם. איש לא האמין שזה יקרה. באופן אישי אני מודה שאני עדיין לא מבין עד הסוף איך זה קרה, אבל זה קרה. והסיוט הספציפי הזה, שאכל לאומה שלמה את הטחול, שכירסם לכולנו את הלב, נגמר. רן גואילי ז"ל אמנם טרם שב וצריך להילחם כדי שיחזור, אבל אין לנו אחים שמוחזקים חיים במנהרות בעזה.
ושבו בנים ובנות לגבולם.
2. זו הייתה השנה שבה התחלנו להבין את ממדי הפצועים ששבו מן המלחמה. עשרות אלפי ישראלים שיצאו להילחם מלקקים כעת את פצעיהם, אלה שנראים לעין ואלה השקופים, ובשנה הזו, בשוך הקרבות, אנחנו מתחילים להבין את מחיריהם. בשנה הזו גם הבנתי כמה חשוב לעזור למשפחות השכולות בהנצחת בניהן. המשפחות האלה, שחייהן נעצרו, חוששות מהחזרה לשגרה. חוששות מכך שכולם ימשיכו הלאה ושמהילד שלהם, שנפל על משמרתו, לא ייזכר דבר.
אז הנה הבקשה שלי אליכם, קוראיי האהובים, לרגל השנה האזרחית החדשה: עקבו אחר עמודי זיכרון. רבות ממשפחות החללים פתחו עמודים כאלה. פעולה קטנה שלכם - להוסיף להם עוקב - תשמח אותן כל כך. תחזק. הן מספרות שם מי היו בנן או בתן, מה היה חשוב להם, מה הם אהבו לעשות ולפעמים גם מה הייתה צוואתם, ששורבטה על פתקים בטרם נכנסו להילחם. כתבו "Remember" בשורת החיפוש ובחרו כמה עמודי זיכרון, אמצו כמה נופלים ותלמדו להכיר ולדעת מי היו הילדים האלה שמסרו את נפשם כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן.
3. זו הייתה השנה השלישית של הממשלה הזו, זו שלאחריה הגענו לשנת בחירות. מתי יהיו הבחירות? השנה. מתי השנה? זה לא באמת משנה. הן יהיו במאי או יוני, או אוקטובר בכלל, אבל זה חסר חשיבות. מה כן חשוב? שנצלח את הבחירות האלה בשלום. אלה יהיו בחירות סוערות מן הסתם, כל צד ירגיש שהן הכי גורליות שהיו אי פעם (אומרים זאת בכל מערכת בחירות). צד אחד יראה בקמפיין את האסון הנורא שעברנו (ועברנו אסון נורא) וצד אחר יראה את ההישגים המדהימים שהשגנו (והשגנו הישגים מדהימים), וכשוך הסופה המושלמת יתפרסמו התוצאות ואז, אני מקווה, נוכל להתחיל פה שיחה חדשה, לדון באפשרויות לפיוס ולהשלמה, דברים שעד הבחירות אני מניח שאיש לא ירצה לעסוק בהם, כי מי יודע, אולי זה יפריע לו להשיג את הניצחון המוחלט.
הייתה בדיחה גזענית באייטיז שהלכה בערך ככה: איך מתחיל ספר בישול של מרוקאיות? "קודם כל תירגעי". אז האייטיז עברו, ברוך ה', ואיתן גם הבדיחות העדתיות, אבל להירגע אנחנו עדיין צריכים. כולנו. הלוואי שנצליח.
4. זו הייתה שנה נוספת שבה המילואימניקים כרעו תחת הנטל, ואף דמות בכירה בעסקנות החרדית ואף רב חשוב באמת במגזר החרדי לא אמרו: אנחנו מבקשים לעזור. אנחנו מבקשים להיות חלק משינוי.
שמעו סיפור: לפני שבוע פגשתי בחור שנראה נחמד, היה באיזה טיול עם חברה שלו. הוא אמר לי שהוא בן 20, זיהה אותי וקשרנו שיחה. הייתה לו כיפה לא שחורה, משהו לא מזוהה מגזרית. מה אתה עושה בחיים, שאלתי. הוא היה גדול כזה, חשבתי שמדובר בלוחם בחופשה. יש לי איזה עסק למכירות, הוא ענה. וואלה, אתה לא בצבא? אני מבית חרדי, הוא אומר. אני מסתכל עליו, מביט על בת הזוג שלו, שלובשת מכנסיים, ולא היה נראה שהם שומרים נגיעה או משהו, ושואל: לא הבנתי, אתה חרדי?
שובם של החטופים החיים הביתה לא העלים את צרותינו ולא הקים לתחייה את המתים הרבים שנפלו במלחמה הזו. אבל כל עוד הם לא שבו - החיים היו רעים. לא נשמנו באמת
וואלה, באיזשהו מקום, הוא עונה לי, חרדי תמיד נשאר חרדי. בשלב הזה חתכתי את השיחה די מהר, כי לא רציתי להראות לו כמה זה מכעיס אותי. הוא אמנם לא אשם באופן אישי בטרלול הזה, אבל המציאות, ה' ירחם, המציאות הזו היא פשוט בדיחה עצובה.
5. בעוד אחד מהימים הקשים במלחמה שבהם הכל היה מייאש, שאלו אותי מה הייתי חושב אם בשיא הקורונה, בתקופה שאסור היה ללכת ברחוב ומי שהיה יוצא היה מקבל קנס (ואם היה נתפס בפעם השנייה היה נשלח לקורס הליכה מונעת), מישהו היה בא לי ואומר לי: שומע? וזו עוד השנה הכי טובה שתהיה לך בשנים הקרובות.
אני זוכר שצחקתי צחוק מריר. איזה תמימים היינו כשחשבנו שריחוק חברתי זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לנו. אני זוכר שקצת אחרי 7 באוקטובר ניסיתי להסביר לעצמי מה עברנו וחשבתי שזה כמו מאורעות תרפ"ט או פרעות קישינב, אבל אז נכנסתי לקרוא קצת על תרפ"ט וקישינב והבנתי שמה שעברנו כעת הרבה יותר קשה ואכזרי, פי כמה וכמה יותר הרוגים והרבה יותר מזעזע. ואנחנו שנתיים אחרי, נכנסים לשנה אזרחית חדשה, עדיין מלקקים את הפצעים, אבל צריך להודות ביושר - מצבנו טוב משהיה בתחילת המלחמה. הכל שברירי ויכול להשתנות, ועדיין - בצפון, בדרום ובמזרח אנחנו בטוחים יותר משהיינו. לפני שנתיים קיבלנו קריאת השכמה כואבת. נקווה שהשנה לא תהיה השנה שבה אנחנו מתחילים להירדם שוב.
