לא תשכח: על מסע ההלוויה של שירי, אריאל וכפיר ביבס ז"ל / חן ארצי סרור
בשלהי שבט, סוף חודש פברואר, עמדו הדרכים כולן מלכת. בכל רחבי הארץ עמדו מאות אלפים ברחובות, בכיכרות ובכבישים ובידיהם בלון כתום, דגל או בובה של באטמן. עמדו וקיימו את הציווי "לא תשכח". מסע ההלוויה של שירי, אריאל וכפיר ביבס לא היה עוד עצרת של זיכרון, או עוד מחווה אזרחית לאובדן. מסע ההלוויה של האם והבנים הפך לקינה המונית, למחאה אזרחית דוממת, שמבקשת לשאת את הפצע הפעור כפי שהוא – פעור. מדמם וכואב. לא מטושטש ולא מפולטר, לא כזה שינסו לטייח או לייפות בדמות ועדות מומצאות או תחקירים מוטים.
בשלהי שבט, סוף פברואר 2025, התעקשו אזרחים מכל קצוות החברה להביט ישירות במציאות ולהכיר בה. זה קרה. זה קרה לנו. זה קרה באמת. משפחה שלמה נחטפה לעזה, אם חבוקה בשני תינוקות נלקחה אל הלא-נודע. אישה, עולל ותינוק זוחל נרצחו באכזריות. וזו לא הייתה משפחה אחת. ולא ילד אחד. ולא אישה אחת. שירי, אריאל וכפיר הפכו להיות סמל לקורבנות כולם. לכל מי שנחטפו, עונו ונרצחו על לא עוול בכפם. סמל לאהבה, לאור וטוב, שהופקרו לאפלה.
מאז רוב החטופים שבו הביתה. רבים, רבים מדי, שבו בארון. ישראל עדיין ממתינה לגיבור רני גואילי. בתוך קצב האירועים, הזמן מתעתע. לפעמים הוא מקהה כאב, לפעמים מטשטש. ביום ההוא, יום רביעי 26 בפברואר, כ"ח בשבט, התעקשנו לזעום ולהתאבל, לזכור עד ששורף. וגם: לדרוש חסד ואמת בדיבור אחד. צדק לשירי, כפיר ואריאל. שלושה מתוך אלפים.
השנה שבה יצאתי לחופשי: פדוי השבי אלי-ה כהן בטור מיוחד על שחרור החטופים מעזה
כשאני מביט לאחור על השנה שחלפה נדמה לי שהיא הכילה בתוכה כמה שנים בבת אחת. זו הייתה שנה של תזוזה עמוקה, פנימית וחיצונית, שנה של שחרור, של בחירה מחודשת ושל התחלות שלא תמיד העזתי לדמיין.
השחרור היה רגע מכונן. לא רק יציאה ממצב אחד למצב אחר, אלא חזרה אל האנשים שהחזיקו אותי גם כשהכל רעד. המשפחה שלי הייתה שם, בעקביות, באהבה, בלי תנאים. היא הזכירה לי מי אני גם ברגעים שבהם אני עצמי שכחתי, ונתנה לי קרקע יציבה לעמוד עליה כשעשיתי את הצעד הראשון החוצה. השחרור סימן קו ברור בין מה שהיה - לבין האפשרות להתחיל לכתוב פרק חדש.
מתוך המקום הזה הגיעה גם זיו, בהפתעה מוחלטת. יצאתי לדרך כשאני משוכנע שהיא איננה, שקרה לה משהו שאין ממנו חזרה. חייתי בתחושה שאיבדתי אותה לעד, ואז התברר שהיא חיה, נוכחת, קיימת. המפגש איתה היה כמו נשימה אחרי זמן ארוך מתחת למים. משם נבנה קשר כן ועדין, כזה שלא מבוסס על אשליות אלא על אמת.
במקביל, פעלתי גם מחוץ לגבולות הארץ בנסיעות ובמפגשים, בעיקר בארצות-הברית, מתוך רעב עמוק להשמיע את הסיפור. לא כותרות ולא סיסמאות, אלא על האנשים, המורכבות והמחיר האנושי. ההסברה הפכה עבורי לשליחות, ניסיון כן להשפיע, להזיז משהו בתודעה ולנסות לשנות דעה בעולם סביב נושא ישראל. גם כשלא רואים תוצאות מיד, הידיעה שלא שתקנו הייתה משמעותית.
והאירוסים. מילה אחת שמכילה בתוכה החלטה: לבחור. לבחור באדם, בדרך משותפת ובעתיד, שגם אם הוא לא ברור לגמרי, הוא רצוי. בתוך כל אלה יצא גם הספר שלי ״מופוואדאת״, אירוע מרכזי ושיא של תהליך ארוך. עדות לדרך ולקול שביקש להישמע, הרגשתי שאני חייב להוציא את המסמך ההיסטורי הזה לעולם, כדי שדורות קדימה יבינו מה קרה לנו.
השנה הזו לא הייתה פשוטה, אבל היא הייתה אמיתית. והיא לימדה אותי שלפעמים, דווקא כשמרפים וממשיכים לפעול מתוך אמת, החיים נפתחים.
(הביאה לדפוס: הגר כוכבי)
פצצת זמן מתקתקת: על ההסכם שסיים את הלחימה בין חמאס לישראל. בינתיים / רונן ברגמן
"אל תהיה קטן אמונה", גער בי לפני כחודש בכיר מאחת מהמדינות שתיווכו בהסכם בין חמאס לישראל. "ואם יום אחרי שנתניהו הפציץ את דוחא הייתי אומר לך שבעוד חמישה שבועות ישוחררו כל החטופים החיים, היית מאמין לי?"
האמת שלא, לא הייתי מאמין. ישבנו בבירה אירופית, במקום חמים ונינוח, הרחק מהרצועה החרבה. למעלה מחודשיים מאז נחתם, אין ספק כי ההסכם בין חמאס לישראל הוא אחד האירועים המכוננים של השנה, אם לא החשוב בהם. הוא ההסכם הטוב ביותר שהיה ניתן להשיג באין פריצת דרך מדינית, או אסטרטגיה מכוונת שממשלת ישראל גיבשה. זה ההסכם שבמסגרתו הושבו כל החטופים החיים שנותרו בידי חמאס ומרבית החללים החטופים, למעט רן גואילי ז"ל.
אבל לצד זאת, חייבים להבין גם מה אין בהסכם הזה, מכיוון שזה בדיוק מה שעלול להוביל להתלקחות מחודשת של המלחמה.
שלא כפי שגורמים בממשלה מנסים לשווק לציבור, אין בהסכם קבלה של תוכנית טראמפ על ידי חמאס. ישראל וחמאס חתמו על שלב א', שכולל את סוף הלחימה. חמאס לא התחייב מעבר לכך. מדובר למעשה כרגע בהפסקת אש. כל השאלות הקשות – מי ואיך ישלוט בעזה? כיצד תשוקם הרצועה ומי יממן זאת? מה עושים עם כל הנשק ברצועה? מה יקרה להנהגת הארגון וכיצד הוא יפורק? כמה משטח מהרצועה ייוותר ביד ישראל, מה יהיה חופש הפעולה של צה"ל מעבר לקווים האלו? כיצד יטופלו ההפרות של ההסכם? ועוד נקודות רבות, נותרו בינתיים ללא מענה.
המתווכות בהסכם ידעו שכל אחת מהסוגיות הללו מהווה מוקש שעלול לפוצץ הכל. גם מבחינת חמאס; אבל גם מבחינת נתניהו, שיאלץ להסביר לקואליציה שלו, לבוחריו ולשופרותיו מדוע רק אחת משש מטרות המלחמה שקבע התממשה. לכן המתווכות דחפו להסכם מהיר, שכלל רק החזרת החטופים, נסיגת צה"ל לקו צהוב, שחרור האסירים הפלסטינים, שחרור המחסום ההומניטרי והשארת חמאס כשולט על כל האוכלוסייה וכמחצית משטח מהרצועה. "חוץ מהנושאים האלו", אומר הבכיר, "אסרנו על הצדדים לדבר על שום דבר אחר".
אבל כל הסוגיות הרגישות רק הוקפאו, הן לא נעלמו. כשאני מעלה אותן בפני הבכיר, הוא דווקא מנסה להישמע נלהב יותר. ממש בקרוב, כך לדבריו, השלב השני של ההסכם ייצא לפועל, כלומר יישום תוכנית 20 הנקודות של טראמפ. "מה עם הנשק?" אני תוהה. חמאס, הוא עונה, לא יתפרק מנשקו, אבל יעביר אותו לצד שלישי מוסכם על הצדדים, בשטח הרצועה. מעין ימ"חים. "וההנהגה?" הנהגת חמאס תַּגלה את עצמה לדוחא בהסכמה, הוא מסביר. "ובמקומה?" ברצועה תקום ממשלת הפקידים, שתיתמך על ידי מועצת השלום של טראמפ. תהיה לה משטרה, וזו תיתמך על ידי יחידות צבאיות של כוח השלום הבינלאומי, שיתפרשו לאורך הגבולות של הרצועה.
"איפה חותמים?" שאלתי. הוא קלט את הציניות.
באוקטובר 2025 ישראל וחמאס חתמו על הסכם, שחלקו הראשון מבורך. אבל אם לא יהיה לו חלק ב' - ההסכם הזה הוא גם פצצת זמן מסוכנת. והשעון כבר מתקתק.
בצלמו ובדמותו: על כהונת טראמפ השנייה והשלכותיה / נחום ברנע
ב-19 בינואר השנה התחיל המימוש של עסקת החטופים הגדולה. 33 חטופים וחטופות שוחררו. רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר היו הראשונות. למחרת, ב-20 בינואר, פתח דונלד טראמפ את הקדנציה השנייה שלו בבית הלבן.
סמיכות הזמנים לא הייתה מקרית: טראמפ, שניצח בבחירות בנובמבר, היה מעורב בקביעת עיתוי העסקה. חשוב עוד יותר, מבחינתו, היה למנוע עסקה בעיצומה של מערכת הבחירות. שחרור חטופים היה מעניק מתנת בחירות לביידן ולהאריס: אסור לתת להם לחגוג. האם הייתה עסקה חשאית בין טראמפ לנתניהו? מה היה ביניהם אינני יודע, אבל אני יודע שטראמפ העריך את המאמץ. בנובמבר הפקק השתחרר.
כל נשיא אמריקאי מבקש להתאים את הנשיאות למידותיו; כל נשיא אמריקאי מבקש למצות את הכוח שנותנת לו החוקה. טראמפ, בקדנציה השנייה שלו, הוא כל זה אבל הרבה יותר. ההשוואה הנכונה היא עם מלך אבסולוטי, לא עם ראשי מדינות דמוקרטיות. בתוך שנה אחת הוא הרס את מערכת האיזונים והבלמים שהייתה תוכנת ההפעלה הבסיסית של המשטר, אימץ גינוני מלכות במדינה שנולדה כמורדת במלכות, רתם את המערכת המשפטית למסעות נקם אישיים, כפה את גחמותיו על גופי תקשורת ותאגידים כלכליים, שיבש את פעולת הכלכלה הגלובלית, התפאר בהישגים שלא היו, מרח את שמו ותמונתו על בנייני ממשלה, גם על מרכז קנדי, טינף והשפיל את קודמיו מול המצלמות ובדרך גרף מיליארדים לעצמו ולמשפחתו.
לרוב זה מקומם ומגוחך; לפעמים זה מפחיד ומסוכן; לפעמים זאת הדרך היחידה לנקות שולחן ולסיים מלחמות. טראמפ, בשנה הראשונה לכהונתו, הוא נשיא רב-כוח. בינתיים העולם משלים ומתחנף.
במלחמות שלנו הוא היה בעל הבית. כמו ביידן, הוא פעל לשחרור חטופים והזרים לישראל נשק ותחמושת. אבל כאן נעצרת ההשוואה. ההחלטה לשגר מפציצי B-2 לאיראן, כחלק אינטגרלי ממתקפה ישראלית, שינתה כללי משחק ושלחה מסר. הוא הורה לישראל להפסיק את המבצע באיראן, הורה לישראל להפסיק את המבצע בסוריה והורה לה להפסיק את המבצע בלבנון. הוא הרשה לישראל להרוס את עזה עד היסוד ולשנע את תושביה כאילו היו פריטים בדואר חבילות. בתוכנית שלו לעתיד עזה, ישראל היא לכל היותר קבלן משנה.
נתניהו ציית: טראמפ הוא המשענת היחידה שנותרה לו. הוא יכול לנסות לשכנע את טראמפ; לפעמים, כמו בהפצצה הכושלת בקטאר, הוא יכול לפעול מאחורי גבו; לפעמים, כמו בעזה, הוא יכול למשוך זמן. הוא לא יכול להמרות את פיו. טראמפ הוא המלך ואנחנו סריסיו.
טראמפ הוא מודל לחיקוי: זאת סכנתו האמיתית. נתניהו רואה מה הוא עושה ושואל את עצמו, למה לא אני. זה אחד ההסברים לבליץ החוקים שקודמו השבוע בכנסת. נתניהו, כתבתי השבוע, עלה על הספקטרום הטראמפיסטי, ואין מי שיאלץ אותו לרדת.
משחק מליגה אחרת: על חקירת הפצ"רית / מרב בטיטו
עד סוף חודש יולי 2024 הצטיינה הפרקליטה הצבאית הראשית יפעת תומר-ירושלמי במשחק המשפטי שבו היא אמורה להגן על מדינת ישראל מפני החוק הבינלאומי. אבל שום דבר לא הכין אותה ליום שבו תהפוך בתוך שעות לאויבת העם, ותחטוף פגיעה של טיל ציבורי עם ראש נפץ חמוש בחברי כנסת מעוצמה יהודית שפרצו בליווי המון זועם לבסיס שדה תימן, כדי למנוע מהמשטרה הצבאית לבצע את ההוראה שנתנה ולעצור את החיילים החשודים בהתעללות באסיר פלסטיני.
במשך כמעט שנתיים של מלחמה היא זיגזגה היטב בין מתן רישיונות להרס שיטתי לבין ניסוח חמקמק שיצדיק את פעולות צה"ל במהלך חיפושיו אחר החטופים, שיתפה פעולה עם ממשלה נואשת להתחמק מאחריות לטבח 7 באוקטובר, המשיכה לספק להם שכפ"צים בדרך לשלב הבא במלחמה, ורק רצתה לחזור הביתה בשלום.
תומר-ירושלמי גילתה מיד שהפיכה אזרחית משודרת בלייב וחתומה על שמה זה עניין למתקדמים - לא משהו שאפשר ללמוד אותו בפקולטה למשפטים, בטח לא אם את פצ"רית שמכהנת בעיצומה של מלחמה ומקבלת פקודות מרמטכ"ל ושר ביטחון שגם הם מנסים לעבוד תחת ראש ממשלה שנואש לכמה שנים נוספות בשלטון. מה שהיא לא הבינה זה שמדובר במשחק חדש לגמרי, שבו אין כללים – זירת התגוששות של מתאגרפי-על במשקל כבד, לא מקום בשביל פקידה צבאית, בכירה ככל שתהיה.
כשהתפרסם הסרטון שבו מתועד הפשע היא שמחה כמו אליס בארץ ההדלפות. בסך הכל טעמה מהמנה שכל גורם צבאי או מדיני אוכל לארוחת בוקר, ועשתה את תפקידה בתהליך המייגע של חשיפת האמת וטיהור הצבא מסוטים ומפושעים.
ואז - ייתכן שקצת שיכורה מכמה לגימות של כוח, היא ביצעה שורה של טעויות איומות, בתוכן, לפי החשד, ניסיון לשיבוש הליכי חקירה ואי-אמירת האמת לבג"ץ, והצליחה לאבד במכה אחת את כל הקרדיט המקצועי והאישי שצברה.
יש לתומר-ירושלמי פצע אובדני כואב, והוא גם הפצע שלנו. של כל אזרח שמקום העבודה שלו סגר עליו במלחציים כואבים, כל ש"ג שנזרק לכלא כדי לחפות על מפקד כושל, כל שעיר לעזאזל שנשלח לגורלו רק כדי שהאשמים האמיתיים יוכלו לישון בשקט.
מה יהיה על האמת: על ההתחמקות מוועדת חקירה ממלכתית / ליאור בן עמי
המחדל הגדול בתולדות ישראל יתום. פושט יד ורגל. מתפלש בתירוצים ובפוליטיקות. מתחנן בצד הדרך לתשובות. למבט. אבל אף אחד כבר לא עוצר. כוס פלסטיק לפניו והיא ריקה.
פחות מוכנים לצאת לרחובות למען תשובות, נדרש לכך שבוע מחאות מיוחד. אפילו סקרים על מי בעד הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שהראו יותר מ-80 אחוזי תמיכה, פחות עושים. הועילו במשהו?
העם עייף. מקוטב. שקוע עד צוואר בגזירות, במאבקים ובספינים שקברניטי המחדל מציפים. העם ספג מספיק מכת"זית. וחוץ מזה, העם ילד גדול שמבין רמזים. ועדת חקירה אמיתית, כמו שמוגדר ב-31 הסעיפים בחוק ועדות חקירה התשכ"ט-1969, כבר לא תוקם בידי הממשלה הזו.
יש פה ראש ממשלה שמיד אחרי האסון הודיע: "כולם יצטרכו לתת תשובות, גם אני", ומאז, יותר משנתיים, עושה הכל לחמוק מתשובות - אלא אם כן נשפט שמבקש לשפוט את עצמו עונה מבחינתכם להגדרה "תשובות".
התסריט הריאלי לחקר האמת של האסון, אם כן, כזה: הבחירות הקרובות, בהנחה שהממשלה תמכור את מה שנותר מהמדינה לשרידותה, מיועדות לסוף אוקטובר 2026. אם תיבחר ממשלה אחרת היא תקים ועדה חקירה ממלכתית ותבטל את מה שלא תקים הממשלה הנוכחית, אבל זה ייקח זמן. גם משך עבודה של ועדה מורכבת כל כך לוקח זמן. ועדת אגרנט, שהוקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, פעלה שנה וחודשיים עד לדוח הסופי. כלומר בתרחיש האופטימי, ייקח לפחות חמש שנים מרגע האסון ועד שנקבל תשובות. עם עדים וראיות ועניין שהזמן ישחוק.
חמש שנים.
איך אפשר? יש פה עם שאירע לו הנורא מכל. מגיע לו ולילדיו ולנכדיו לדעת מה מקולקל ואיך מתקנים ואיך קמים, ועם מי. חיים בינינו יותר מדי אנשים שחייהם עצרו מלכת. כאלה שמזדקנים, מעבירים לילות בייסורים, חלקם מסיימים את חייהם מבלי לקבל מענה למיליון השאלות שלא מפסיקות לרוץ בתוכם. אבסורד שצריך להיאבק על המובן מאליו, אבל ככה זה כשמושגים של טוב ורע, אמת ושקר, נכתשים מדי יום בידי אלה שאמורים לתת תשובות ופשוט לא רוצים.
בשנה האחרונה המאבק להקמת ועדת חקירה היה בבחינת צעקה באפלה, אל מצפון כלשהו שאולי שומע. אולי המצפון של הצועקים. מאבק של חסרי אונים. מאבק של חסרי קול. ובינתיים המחדל הגדול יתום. פושט יד ורגל. מתפלש בתירוצים ובפוליטיקות. מתחנן למבט. כוס פלסטיק לפניו והיא ריקה מתשובות.
התירוצים קורסים, לא התיקים: על החששות של נתניהו ממשפטו / נדב איל
יש משהו כמעט מעורר ביטחון בדרך שבה הסתער בנימין נתניהו השנה על החנינה. מעורר ביטחון משתי סיבות. הראשונה היא הדרך שבה עפו - מה עפו, טסו דרך החלון - טיעוני "אני חף מפשע ורק ממתין להוכיח את חפותי בבית המשפט". לפחות הדברים ברורים כעת: ראש הממשלה לא באמת בטוח בתוצאות משפטו. עדותו ממילא הולכת ומתקרבת לסיומה, והנה מתברר המובן מאליו: הוא לא בטוח שהוא יזוכה. כל העיכובים, התירוצים, הפתקים, בקשות הדחייה, הודעות המחלה, תחינות הפטור - כולם היו מעטה דק של ניסיון למתוח את הזמן, לדחות את הקץ. ומשעה שהקץ של פסיקה מתקרב בחר נתניהו בברירה הכי קלאסית, בחלום הרטוב של כל נאשם - שזה ייעלם, שהוא יקבל חנינה ושלום על ישראל, ובעיקר - עליו. וזו הסיבה השנייה שמסע נתניהו לחנינה מעורר ביטחון; כי הוא מסביר עד כמה האופי האנושי דומה וצפוי. כמו כל נאשם, נתניהו חושש ממורא הדין, הרשעה ועונש.
אך יש נאשמים שתחושות העלבון והחפות מפשע שלהם גורמות להם לרצות בקבלת פסק דין ה"זכאי". בתחושת הווינדיקציה הזו שנעשה להם עוול. נתניהו יודע היטב שסיכוייו לצאת זכאי בתיק 1000 נמוכים, גם אם יצליח לחלץ את עצמו בעור שיניו מהאחרים. לאחרונה העלה עמית סגל מחדשות 12 הצעה מעניינת: מחיקת התיקים שאינם 1000 והכרעה מהירה בתיק הזה, שהוא המובהק היחיד ועליו אפשר להכריע במהירות. דומני שבלשכת ראש הממשלה, וליתר דיוק בבית רה"מ, תלשו שערות מרוב זעם ואימה: הכרעה מהירה זה הדבר האחרון שהם רוצים.
ישראל משלמת מחיר על חטא קדמון שחטא כלפיה בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. אין כל שאלה שראש ממשלה, חוקית, לא יכול להיות מסולק בגלל כתב אישום (בניגוד לשר, שכתב אישום חריף נגדו יוביל לפיטוריו). אך הנקודה היא מה שהתרחש אחרי הבחירות אי שם ב-2019. זו הייתה נקודת היציאה החוקית, שהרי אין לאף אדם זכות חקוקה שתוטל עליו מלאכת הרכבת ממשלה בידי נשיא המדינה. ההחלטה להטיל על נאשם בשורה של תיקים פליליים להרכיב ממשלה חדשה הייתה צריכה להיפסל בידי בג"ץ מסיבות ענייניות לגמרי; כפי שראינו וכפי שנתניהו עצמו מעיד, אי-אפשר לנהל כך מדינה. השופטים פחדו וחששו, והמדינה כעת משלמת את המחיר. גם השופטים.
התחושה אחרי 7 באוקטובר היא שהמחיר נעשה כבד יותר ויותר. בלתי נסבל. חנינה לא תתרום דבר להתיר את הסבך העיקש והכבד הזה. אף מפלגת אופוזיציה לא תחון את נתניהו כי הנשיא חנן אותו, ותזנק לזרועותיו בשל כך; יריב לוין מצידו כבר הבטיח שההפיכה המשפטית לא תיקבר. שום קרע בעם לא יירפא, כי זה אינו קשור למשפט. אם יקבל נתניהו חנינה וגם אם לא, בכלא הוא כבר לא יישב על העבירות הללו - אם המשפט יגיע לידי סיום.
מה שחשוב, במילים אחרות, הוא משאל העם שיתקיים השנה באמצעות בחירות, וכל כולו על בנימין נתניהו ומנהיגותו. לא המשפט או החנינה. שם, בקלפי, יוכרע הכל.
עם כלביא עדיין לא הבריא: על המלחמה עם איראן / טל גלעדי
צליל התרעה מסריט שבקע מהטלפונים ב-3:00 בליל 13 ביוני הקפיץ מדינה שלמה - ולא מתוך חלום. מערכת העצבים הרופפת ממילא מהשכמה אל תופת 7 באוקטובר ומקלט מלא בשימורי תירס ומטענים ניידים במחירי סוף העולם - הפכו את מופע ההתעוררות בבעתה לתרגולת ישראלית מאומנת.
אחרי כמה שניות של שפשופי עיניים, התברר שמאה נאומים של נתניהו ועוד מאתיים קלסרים ודיסקים שהותקנו מאחוריו בימים אחרים כתפאורה - התקפסלו אל מהלומה קינטית שהנחיתה ישראל על איראן בלילה אחד שתוכנן היטב. אחריה הגיעו התגובה, התקפה אמריקאית היסטורית, ובאמצע חרדה, תריסים שבורים ותגרות מקלט.
משנה לשנה זה נעשה כמעט ודאי: לזמן מה נתבצר בבתים, אזרחים עם פחות מזל יתפנו מבתיהם למלונות, ישראלים אחרים ייתקעו בחו"ל, אל על תספור מזומנים, ונחזור לשגרה כלא מאמינים שכל זה קרה לנו. בסיבוב של עם כלביא ספרנו בחשבון הסופי 12 יום, 33 הרוגים, יותר מ-3,500 פצועים, נזק כבד לרכוש וסימן שאלה המזדקר כמגדל המרוטש ברחוב קפלן וכאון באולפנים. התוצאות של תקיפת פרויקט הגרעין עדיין לא ברורות, וכנראה שבין ההצהרות של טראמפ על השמדה מוחלטת לבין נציגים ישראלים שמדברים על נסיגה לאחור בת חודשים עד שנים - אנחנו שוב כפסע מניצחון מוחלט.
מה שנשאר אחרי פרשנים שהבטיחו מזרח תיכון חדש ובונדינג שלא ביקשנו עם דיירי קומה 3 אלו בעיקר תילי תילים של הריסות, עקורים נוספים ושכבת טראומה עבה, שנוספה על טראומה קודמת שעוד לא הספיקה להגיע לשלב הפוסט. בגלל זה לא מפתיע לראות ישראלים מדדים מ-2025 לכיוון 2026 עם רוק שהתקשה סביב הפה, שמיכה דקה שמשכו איתם מהמיטה אל המקלט ומבט תשוש של "נו, מה עכשיו?" עכשיו, אפשר להיות בטוחים, בערב השנה החדשה ובכל יום נתון, נושמים בספירה לאחור.
כספי טרור, בזמן מלחמה, בלשכת נתניהו: על פרשת קטארגייט / רענן שקד
איך הייתם מכנים שלושה יועצים בכירים – הכי בכירים – לראש ממשלה, שבזמן מלחמה בחמאס מקבלים תשלום מהמדינה המממנת והמארחת הראשית של חמאס?
על פי החשד, ברור.
אז בחזרה לשאלה: איך הייתם קוראים להם? לאחר שנתניהו קידם פומבית את קונספציית "בוגדים מבפנים" ודיבר למצלמות על מי שפועלים מ"מניעים זרים", אולי יש מקום לתהות – על פי החשד בלבד כמובן – מי כאן הופעלו באמת, בפועל, בתשלום, בזמן מלחמה, ממניעים זרים.
בעצם לא מוכרחים לתהות. יונתן אוריך ואלי פלדשטיין נעצרו במרץ, נתניהו מסר עדות פתוחה, ואיינהורן עבר חיקור דין בסרביה.
עם קטאר, לעזאזל. בזמן מלחמה, לעזאזל. דרך חברות שבבעלות המוסקיטר השלישי, שרוליק איינהורן, עוד לעזאזל. במדינה אחרת ובזמנים אחרים, אתם מסתכלים על, אולי, פרשת הבגידה החמורה בתולדות אותה מדינה – סכין בגב האומה במובן הכי בסיסי של הביטוי, על ידי טיפוסים שאיבדו מזמן צלם נאמנות לארצם – אבל זו המדינה הזו, והזמנים הם עכשיו, וקטארגייט היא עוד פרשה. כמו פרשת ההדלפה ל"בילד". כמו פרשת הצוללות. כמו פרשת רייבן.
מרוב פרשות לא רואים את פרשת הדרכים שתוביל, חד-סטרית ומשמעית, לסיום הפרק העגום והנורא הזה בתולדות הנהגת ישראל והשחתת מידותיה עד היסוד.
ועדיין, קטארגייט היא הרבה יותר ממכה קלה בכנף ציון; היא הסיבה והמסובב לאינספור סיבובים, והיא עדיין מאיימת לרסק את הנוגעים בדבר, שבמידת הצורך יושלכו – בדיוק כפי שפלדשטיין כבר הושלך – מתחת לגלגלים, על מנת שיגוננו בגופם המפרפר על הבוס.
אז בוגדים מבפנים, על פי החשד. מניעים זרים, על פי החשד. כל מה שנתניהו דיבר עליו, רק אצלו בחצר. אבל המילים הפכו ריקות ממשמעות ממילא, בעוד המעשים המיוחסים הם שיקוף מפחיד לגוף חולה שהרקב הפנימי חילחל לכל פינה בו, ואתם יכולים רק לתפוס את ראשכם בידיים ולסרב להאמין. ישראלים רבים אכן מסרבים, בשעה שהמציאות דופקת להם שוב ושוב בדלת, לעיתים בתוספת הצעה שקשה לסרב לה לכסף קטארי.
על פי החשד, ברור.
החשד שאם כל זה אכן קרה, שום דבר כבר לא חשוד; הכל נגוע.
הרווח כולו קטארי: על ניסיון חיסול צמרת חמאס בדוחא / עינב שיף
בשלב מסוים בשנתיים האחרונות היה קשה לשמוע על פטריות עשן שמיתמרות ברחבי המזרח התיכון מבלי לזהות מיד את מקור האש. בחלק מהמקרים, התגובה הישראלית הזכירה את להיט העבר של כוכב הרגאיי שאגי: "זה לא אני". רמת השכנוע העולמי הייתה דומה, והציבור בסך הכל אהב את זה: גם זאת דרך לשקם אגו פצוע.
התקיפה בדוחא הייתה סיפור אחר. בשיאו של משא ומתן להשבת החטופים, כשהעצבים כבר מפורקים והייאוש של המשפחות אכל אותן מבפנים, התברר שמדינת ישראל, ההיא מ״מדינת ישראל תעשה הכל״, הפציצה את צוות המו״מ על אדמת המדינה המארחת, תוך התעלמות מבת-בריתה האסטרטגית. עוד ישודרו תחקירים וייכתבו ספרים - לפחות יש לקוות - על התהליך שבו התקבלה ההחלטה: מי תמך, מי התנגד ובאיזה נימוק בדיוק. לא צריך להמתין להם כדי לדעת איזה סיכון אדיר נלקח כאן על חשבון אזרחים שנחטפו מהמיטה ונכלאו בגיהינום. השמחה על חזרתם בסופו של דבר, שהיא אכן הדבר החשוב ביותר, השכיחה כיצד המבצע הכושל העניק לקטאר מעמד חסר תקדים בממשל האמריקאי. את השלב הזה ביחסים, לשם שינוי, הם לא קנו בכסף אלא בעצבים.
ואחר כך, כמנהגם של ימינו אנו, לא קמה בדיקה ולא נדרשה חקירה על אירוע מופרע גם בסטנדרטים הרופפים למדי של ישראל העכשווית. אותם אנשים שזעקו ש״קטאר אינה מדינת אויב״ כדי להלבין סקנדלים לא התקשו להסביר שלא הייתה ברירה אלא לבצע נגדה אקט מלחמתי. עד מהרה, כשנשיא ארה״ב הבין את הרמז וכפה על נתניהו הפסקת אש, התהפך הנרטיב: ״החיסול הלא-מוצלח הכי מוצלח״, קראו לזה. מזל שלא חילקו מדליות.
לא מעט החלטות שהתקבלו בשנים האחרונות, עוד לפני המלחמה ובוודאי במהלכה, עוררו חשד, תמיהה וגם פחד. אחרי התקיפה בקטאר, אפילו יותר מהמלחמה עם איראן, היה נדמה שככה זה באמת נראה כשבעל הבית משתגע: מי שגר בו חושש לא פחות ממי שלא.
רצח בכל עשרה ימים: על השיא באלימות נגד נשים / רתם איזק
2025 תירשם כשנה גרועה מאוד לנשים, ולגברים שחפצים בחברה שבה דמן של אזרחיות אינו הפקר. בשנה הנוכחית נרשם זינוק מדאיג ברצח מגדרי: 36 נשים נרצחו על רקע מגדרי - רצח בכל עשרה ימים. 44 אחוז מהן ערביות, 56 אחוז יהודיות. על פי נתוני שדולת הנשים בישראל - מדובר בעלייה של 33 אחוז בהשוואה לשנה שעברה (שבה נרצחו 27 נשים). 29 מתוכן נרצחו על ידי בן זוג או קרוב משפחה. גילן הממוצע היה 45, ובממוצע כל אחת הותירה אחריה שני ילדים יתומים.
72 יתומים חדשים בישראל, ילדים שלא אחת מאבדים ברגע אחד לא רק את אמם, אלא גם את אביהם. אם זה לא מדאיג מספיק, אז 16 מקרי רצח היו יכולים להימנע כי האלימות בבית הייתה ידועה למשטרה או לרווחה. 17 נשים נרצחו השנה ביריות - נתון שהכפיל את עצמו בשלוש השנים האחרונות וצריך לעורר שאלות קשות על מדיניות חלוקת הנשק בישראל ועל השפעות המלחמה על החברה הישראלית. למען הסר ספק: שיעור השימוש בנשק חם עלה רק בחברה היהודית.
מאחורי המספרים האלה, האחוזים, הנתונים, יש לזכור ולהזכיר שעומדות נשים. לכל אישה שם, ומשפחה, וילדים, וגם חלומות שכבר לעולם לא תגשים. כל אחת מהן הייתה עולם ומלואו שנגדע סתם, כי הייתה אישה. אולי כי רצתה לסיים קשר הרסני. אולי כי ביקשה חיים אחרים. אולי כי הייתה כלי לנקמה באחר. דמה נשפך כתוצאה ממדיניות - של הזנחה, של הפקרה, של ערלות לב.
האיזוק האלקטרוני, שמאפשר לנשים שחיות תחת אלימות מצמיתה להמשיך ולנהל את חייהן במקום להסתתר עם ילדיהן במקלט - מחולק בקמצנות בשל תנאים קשיחים. רק 44 מתוך 218 בקשות לאיזוק אלקטרוני כובדו השנה. לדיון בנושא שיזמה ח״כ מירב בן ארי בחודש שעבר, ביום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים - לא הגיעו נציגי קואליציה, גם לא שרים שאמונים על ביטחון הציבור בכלל ועל ביטחונן של נשים בפרט. כנראה שהם תופסים רצח נשים כגזירת גורל.
הגול העצמי של המשטרה: על מחאת האוהדים שהגיעה לבג"ץ / נדב צנציפר
זה התחיל במחאה זניחה של שישה מאוהדי הפועל תל-אביב, שנכנסו לפני כשלושה שבועות ליציעי בלומפילד עם חולצה שעליה כיתוב ״נגד החלאות״ ופס על סמלי "כך", המשטרה ומכבי תל-אביב. במקום שמשטרת ישראל תכיל את המחאה, כמו שהייתה אמורה לעשות, היא הובילה לסערה במדינה שסועה חברתית, הגעה עד לבג״ץ ובעיקר נוקאאוט של אוהדי הכדורגל למרגלות חופש הביטוי. אחרי שבמשטרת ישראל בחרו להוציא מהאצטדיון את אותם אוהדים אדומים, והובילו למחאה מצד אלפי אוהדי הפועל תל-אביב שהוצאו או שכניסתם נמנעה, דובריה המשיכו בבליץ כוחני שהתאמץ לתאר עד כמה המשטרה פעלה בסמכות מול הפרות סדר ושיח אלים.
השוטרים אפילו בחנו בציציות אוהדי הפועל שהגיעו בשבוע שלאחר מכן לאצטדיון בנתניה, ולא הבינו עד כמה ההתבצרות בעמדתם רק מגדילה מחאה שהפכה לחוצת קהלים בכל המדינה. בסופו של דבר, סוגיית חולצות המחאה נטחנה בצדק בבג״ץ, דיון שאליו הגיעה המשטרה לא מוכנה משפטית. קשה היה לנציגיה להסביר מנין הסמכות לכך, כשאפילו מפקד מחוז תל-אביב, ניצב חיים סרגרוף, שהציג תרחישי בלהות שיתממשו אם אותן חולצות ייכנסו חלילה ליציעי בלומפילד, לא הצליח להסביר את דריסת אחד מערכי הדמוקרטיה החשובים ביותר: חופש הביטוי. בצהרי יום שבת האחרון המציאות חייכה וגיחכה מול תרחישי הבלהות של המשטרה.
המחאה הזניחה אמנם התרחבה, כשמאות אוהדים באדום הגיעו עם החולצות שעמדו במוקד הסערה, ועדיין היו אלו מספרים יחסיים נמוכים, משהו כמו עשרה אחוזים -אך הפרינציפ הובהר: הכדורגל שייך לאוהדים. היה זה אחד המשחקים עם מספר האירועים האלימים הנמוך ביותר בשנים האחרונות, ומסע ההפחדה של המשטרה לא צלח. האוהדים שוב ניצחו, גם אם החולצה הזו היא לא מציאה.
יש לנו כוכב NBA: על השנה הגדולה של דני אבדיה / ציפי שמילוביץ, ניו יורק
ספורט תחרותי זו המצאה מופלאה, בין היתר כי מדובר במכונת אמת אנושית שמציגה בני אדם בגרסה הכי עירומה שלהם. הצורה שבה אדם משחק, מתחרה, מתפקד לבד ובתוך קבוצה, מגיב לכישלונות ולהצלחות, היא כמעט תמיד צילום רנטגן של מי שהוא מחוץ למגרש. לכן גם אין דבר מרתק יותר מאשר לראות ספורטאי מנסה to figure it out - להבין מה הוא יכול ולא יכול לעשות, איך לנצל את היתרונות שלו, איך לשחק במסגרת חדשה ואיך, לעזאזל, לפצח את הפאזל האכזרי שנקרא קריירת NBA.
זה בדיוק מה שעשה דני אבדיה ב-2025, הוא figured it out. לפעמים זו שאלה של טיימינג וסיטואציה. הטרייד שהעביר אותו לפורטלנד טרייל בלייזרס מוושינגטון וויזארדס התקבל באכזבה, אבל היה מתנה לאבדיה. הוא שלח אותו למועדון מלא מסורת בעיר מקסימה באזור יפהפה של ארה״ב, ונתן לו את מה שחיפש מיומו הראשון ב-NBA: מיקוד. אבדיה הוא אחד השחקנים הפחות אנוכיים שתפגשו, אבל ה-NBA היא ליגה שיש בה בערך 450 מקומות עבודה ועליהם מתחרים אלפי שחקנים מכל העולם. אם לא תיקח, אף אחד לא ייתן לך. בפורטלנד דני למד לקחת.
הוא התחזק פיזית, הבין איך להשתמש בארגז הכלים, למד לנצל את אינטליגנציית המשחק שלו בליגה שבה שופטים שורקים לעבירות כמעט על כל נגיעה והולך לקו העונשין קרוב לעשר פעמים במשחק. הקליעה התייצבה, המסירה השתפרה, ההגנה תמיד היתה טובה. בסוף 2025 עומד דני אבדיה על ממוצעים של 25.8 נקודות, 7.1 ריבאונדים ו-6.4 אסיסטים למשחק. הוא מועמד רציני לתואר "השחקן המשתפר" של העונה ונמצא עמוק בשיח הבחירות למשחק האולסטאר. הוא השחקן הטוב ביותר בקבוצת NBA.
לפני הדראפט של 2020 הניחו רוב המומחים כי אבדיה ייבחר רביעי. העובדה שהוא נשאר פנוי עד הבחירה התשיעית הפתיעה את כולם. לקח כמה שנים, אבל אבדיה סוגר בשקט חשבונות עם מי שדילגו עליו ומי שהיססו לגביו. הוא עדיין יכול להשתפר, ואם צילום הרנטגן שלו מהשנה האחרונה אכן אומר אמת - הסיפור של דני אבדיה נמצא רק בפרק הראשון.
קו אדום מעבר לקו הירוק: על האלימות בגבעות / אלישע בן קימון
בשנה האחרונה רצף האירועים והתיעודים לא הותיר מקום לספק, הפשיעה הלאומנית מצד נערי גבעות קיצונים משתוללת. עשרות פורעים יהודים, כאלה שנפלטו ממסגרות ומצאו בית באזור הדמדומים בגבעות, פגעו בפלסטינים, בכוחות הביטחון וגם במתנחלים.
ההתקפות עלו שלב עם תחילת עונת המסיק, והאירועים התרחשו על בסיס יומי וכללו אלימות פיזית, הצתות והשחתת רכוש. בניגוד לעבר, הפורעים תיעדו את מעשיהם בטלגרם והתגאו בהם, ובחלק מהמקרים כינו את עצמם "גדודי דוד המלך" במטרה לייצר לפשיעה הילה של גיבורים. אבדה הבושה.
מערכת הביטחון, אותה אחת שידעה להחדיר טיל מדויק לדירת מגורים בטהרן, מצאה עצמה אובדת עצות מול כ-50 פורעים שגרמו לה לחשב מסלול מחדש. במקביל, השחקנים התחלפו: אלוף פיקוד המרכז, מפקד מחוז ש"י במשטרה, ראש החטיבה היהודית בשב"כ וגם שר הביטחון. הארבעה מצליחים לשתף פעולה, לא בלי חילוקי דעות. בינתיים הממשלה מינתה לראשונה פרויקטור לנושא, במחוז ש"י הוקמה מפקדה מיוחדת לטיפול בנושא, ובצה"ל הוציא אלוף הפיקוד צווים נגד פורעים, שכללו חילוט כלי רכב ואיסור להתהלך רעולי פנים.
והשינוי בשטח? הוא עדיין לא מורגש, אבל לפחות הפעם ראשי מועצות ביהודה ושומרון כבר לא שותקים כמו בעבר. אירועי הפשיעה הלאומנית מביכים אותם, מתדלקים את הטענות נגדם ופוגעים בכלל ציבור המתנחלים. חשוב להפנים שלא מדובר בגזירת גורל, ומול הפורעים נדרשת אכיפה תוך שינוי הטיפול בתופעה, לצד הבנה שעשבים שוטים לא גדלים בלי ברז דולף.
תירוצם אמנותם: על חוק גיוס שכולו השתמטות / עמיחי אתאלי
משבר חוק הגיוס מלווה אותנו עוד מימי מנחם בגין. האמת היא שאפילו בן-גוריון אחראי במידה לא מבוטלת לבלגן, הוא הרי זה שחתם על מכתב הסטטוס קוו שנשלח לחזון איש, מנהיג החרדים הליטאים באותה עת. אבל המלחמה הממושכת שהגיעה בעקבות טבח 7 באוקטובר הסירה את המסכות משלל תחומים בחיים שלנו, אחד מהם הוא ההשתמטות החרדית שהפכה לגורלית ממש.
אז אנחנו אמנם חיים במשבר בן 77 שנה, ובכל זאת, שנת 2025 היא הגורלית כל כך בהקשר שלו: ההבדל הוא שעד עכשיו יכולנו איכשהו לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. יכולנו לספר לעצמנו סיפורים ולהכחיש את המציאות. אבל המלחמה זיקקה את האמת גם בסוגיית כוח האדם בצה"ל, והאמת היא שלמדינת ישראל אין יכולת אמיתית להגן על עצמה בלי השתתפות של גברים חרדים במשימה הלאומית הקדושה וההכרחית הזאת.
תחזיות דמוגרפיות מצביעות על כך שבעוד ארבעה עשורים החברה החרדית תהיה שליש מאוכלוסיית ישראל. בגילים הרלוונטיים לגיוס לצה"ל, בנים חרדים יהוו כבר כמעט מחצית מבני כל שנתון - מישהו חושב שנוכל להגן על עצמנו באופן הזה? האתגר האדיר הזה צף בין היתר באמצעות נתונים שהציג ראש אכ"א, האלוף דדו בר כליפא, בוועדת החוץ והביטחון בחודש ינואר 2025: צה"ל איבד במלחמה אלפי לוחמים ותומכי לחימה שנפצעו ונהרגו. כדי להשלים את כוח האדם החסר הזה, כך לדברי ראש אכ"א, יש צורך מיידי בכ-12 אלף חיילים חדשים, שמחציתם צריכים להיות לוחמים. בלי זה, צה"ל לא יידע לספק הגנה ראויה לאזרחי ישראל.
בהקשר הזה צריך לשאול את החרדים - אתם מספקים שלל סיבות ותירוצים להיעדר הערבות ההדדית שלכם לעם ישראל בעת צרתו, אבל יש דבר אחד שגם אלוף בית המדרש בתירוצים לא מצליח להסביר: אתם עצמכם מודים שלפחות מחצית מבני כל מחזור חרדי לא לומדים בישיבה. כיום מדובר בכ-6,500 איש בכל שנתון, ובסך הכל למעלה מ-50 אלף איש במחזורים חייבי הגיוס. החבר'ה האלה, שכלל לא לומדים תורה, מפקירים את האחים שלהם, שכן משרתים, לעומס האדיר שמוטל על כתפי הלוחמים, לסכנה, למחיר המשפחתי הכבד. מאיפה יש לכם את ערלות הלב הזאת, לשחרר מהעול הלאומי, בשם התורה, את מי שבכלל לא לומד תורה?
המסיבה פחות שמחה: דנה אינטרנשיונל, הדיווה הבינלאומית, בטור מיוחד על הסערה סביב השתתפות ישראל באירוויזיון
לבסוף נפלה ההחלטה. ישראל תשתתף באירוויזיון. איגוד השידור האירופי החליט שלא לסלק את ישראל מתחרות הזמר הגדולה בעולם, וגם השנה נעמוד שם על הבמה ודגל ישראל יתנופף ומאות מיליוני אירופאים יצפו בנציג הישראלי שייבחר בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" וישיר לגויים ויוכיח שעם ישראל חי-חי-חי.
ובארץ חגיגה. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. אבל כמו בהרבה מקרים אחרים בשנתיים האחרונות, אנחנו קצת מבלבלים בין הצלחות לכישלונות, בין ניצחונות מוחצים להפסדים כואבים.
בעקבות ההחלטה הזו, חמש מדינות הודיעו שלא יקחו השנה חלק באירוויזיון. אם ישראל שם - אנחנו לא. וזה חמור הרבה יותר מאיך שזה נדמה לנו.
יבואו ההדיוטות ויגידו: תחרות שירים אווילית, מדוע זה כל כך חשוב בעצם?
אבל דווקא בגלל זה הסיפור הזה צריך להיות תמרור אזהרה, סמל וסימן למצב הנורא שישראל נמצאת בו, לשפל התדמיתי שלא ידענו כמותו, להחרמה ולנידוי. אם גם בתחרות שירים עליזה וקאמפית, שמקדשת את הנצנצים והקיטש והשמח והקליל - אם גם שם לא רוצים אותנו ולא מעוניינים שנעמוד ונשיר איתם אבניביאובואבב, אז אנחנו בבעיה. עד אנה הגענו?
אני יודעת וחווה באופן אישי חרמות שלא הכרתי אצל קהלים שאהדו אותנו, אבל אני לא הקורבן ולא הסיפור במצב הכל כך עצוב שהגענו אליו. כל מה שהשם "ישראל" קשור אליו - מוחרם.
צריך להבין, האירוויזיון ואיגוד השידור האירופי חיבקו אותנו בחום מאז שישראל השתתפה לראשונה בתחרות, בשנת 73' עם אילנית המקסימה. מאז ישראל הפכה לאחת המדינות האהובות בתחרות. הגענו למקומות גבוהים. זכינו ארבע פעמים. אין הרבה במות כאלה, שמציגות פנים אחרות של ישראל מאלה שרואים בחדשות: מלחמה. הרג. סכסוך אזורי שנמשך אין-קץ שנים.
ערב אחד רואים ישראל צבעונית שמחה ושרה, ויודעת גם לעשות את זה מעולה. אין אנטישמיות בתחרות הזאת. אין שנאה לישראל. או לפחות לא הייתה כזו.
בשבועות האחרונים התראיינתי לתקשורת הזרה. בעיקר בספרד, היה לי חשוב להגיד כמה שההחלטה שלהם לפרוש לא בסדר. ששופטים אותנו שלא בצדק. שאפשר להתנגד למדיניות של ממשלה, לא להחרים עם. אבל כאן, בארץ, בעברית, בבית, אני מרשה לעצמי לצעוק את הכאב.
אפשר להתעצבן ממה שאגיד עכשיו, לעשות סלטות באוויר ולצעוק עליי בחזרה, אבל המציאות הכואבת היא שזה חלק מהמחיר שאנחנו משלמים על ממשלת ימין על מלא-מלא, על הצהרות לא אחראיות של שרים. על בן גביר וסמוטריץ'. לא, הם מאוד לא ייצוגיים בעולם, והעולם מחרים בעלי דעות כמו שלהם (אפילו בלי קשר לעניין הפוליטי. על להט"ב למשל) וזה לא קשור לישראל - זה קשור אליהם.
מי שרוצה ומאמין בחזון "עם לבדד ישכון" (ומסתבר שיש לא מעט כאלה) יכול לזקוף קומה ולהיות מסופק: אנחנו שם. מסתבר שזו לא אופציה כזו נוראית לחלק גדול מחברי הממשלה הנוכחית, זה אפילו המצב הרצוי. הגענו אליו.
אם העולם שופט אותנו שלא כדין ושלא בצדק, אז כשלנו בהסברה. מה כשלנו, התרסקנו. הפסדנו. הפסד מוחץ. איפה ההסברה, מי מסביר אותנו? למה הגענו למצב הזה, לתחתית? מה אפשר וחייבים לעשות כדי שהמצב הזה ישתנה?
אני אופטימית. תמיד הייתי. הגעתי ממקום שלא יכולתי להרשות לעצמי לשקוע בעצב, ברחמים עצמיים, בקורבנוּת. אני לא מאמינה באלה. שום דבר שקורה לנו אינו גזירה משמיים, ואם מאמינים בטוב ודובקים בו, אפשר להילחם ולנצח בכל חזית.
אז גם האירוויזיון השנה התקלקל והמסיבה האירופית הפכה לפחות שמחה. אנחנו נעשה שם את הכי טוב שאפשר, ואולי הפעם נשיר לאירופה שיר על שלום ואהבה ומחר חדש. נשיר וגם נאמין בזה, ונעשה הכל כדי שזה כבר יקרה.
החוויה היהודית: על השפל במעמד ישראל בעולם / בן דרור ימיני
קצת קשה להציג את כל הסקרים, על ידי עוד ועוד מכוני מחקר, שמצביעים על השפל ההולך ונמשך, הולך ומעמיק, במעמדה של ישראל. הסקר האחרון, והוא רק משל, מגלה שרוב הרפובליקנים הצעירים תומכים בהפחתת הסיוע לישראל ומתנגדים לחידוש ההסכם הרב-שנתי לסיוע לישראל. על הדמוקרטים אין מה לדבר. לא כולם זוהרן ממדאני, אבל זה הכיוון שלהם.
הדברים הללו נכתבים לאחר קרוב לארבעה שבועות של סיבוב הרצאות, גם באירופה וגם בארה"ב, ואינספור מפגשים עם יהודים. הדיווחים על אירועים אנטישמיים רחוקים מלבטא את חומרת הבעיה. כן, יש עלייה הולכת ונמשכת, אבל רוב האירועים לא מדווחים. ג', רופא מנתח מבית חולים מרכזי בפריז, סיפר לי שלאחרונה הוא נתקל בתופעה חדשה. פציינטים מבקשים שלא לעבור טיפול כלשהו אצל רופא יהודי. בינתיים לא ידוע על רופא יהודי אחד שאיים לפגוע במטופל בן דת כלשהי, אבל ידוע על מקרים הפוכים, באוסטרליה ובאנגליה. ג' לא הלך לדווח. גם נוסעת מונית יהודייה בעיר ליון ששירבבה שתי מילים בעברית בשיחת טלפון והורדה כמעט באלימות – לא דיווחה לאף אחד. רק החברים יודעים.
פה ושם אנחנו מתגאים בכך שהצלחנו לגרום לשינוי אסטרטגי. חמאס חלש יותר. איראן חטפה מכה. צמרת החיזבאללה חוסלה. המשטר הפרו-איראני בדמשק הופל. נניח לשאלה אם ההישגים הללו אכן משמעותיים, על רקע העובדה שחמאס מתחזק, איראן חזרה לייצור מוגבר של טילים בליסטיים, החיזבאללה משתקם, ועוד ועוד. אבל על דבר אחד אין ויכוח. ישראל נמצאת בשפל החמור בתולדותיה, רמת האנטישמיות היא הגבוהה ביותר מאז ימי התעמולה הנאצית, ויותר מדי יהודים חזרו לחיות בפחד.
ישראל, יש מי שטוען, גורמת לאנטישמיות. לא נכון. זו האנטישמיות שהמריצה את היהודים להקמת ישראל. ועדיין, יש משהו בטענה אבל צריך לדייק. השקרים נגד יהודים גרמו לעלייה במפלס האנטישמיות. השקרים נגד מדינת היהודים, על ג'נוסייד והרעבה ופשעים ללא הפסקה – גורמים היום לעלייה במפלס האנטישמיות. אנטישמיות ישנה. אנטישמיות חדשה. והתעמולה היא אותה תעמולה. זה ההישג האסטרטגי הבולט ביותר של טבח 7 באוקטובר. וזו החוויה המשמעותית ביותר של העולם היהודי בשנת 2025. היה אפשר להתנהל אחרת ולמנוע את המפולת, אבל זה עניין למאמרים אחרים.
